פקקוספרה

"תנו לפקקים לחיות", ממליץ הזקן לציבור הנהגים חסרי התקווה, אשר מאשימים כל פקק ופקקו באנטישמיות ואף רואים בהם סכנה קיומית גדולה יותר ממלחמות, שאיתן למדנו להסתדר

אזרחים רבים תופסים את פקקי התנועה כאסונות טבע קשים שלא מאפשרים לחיות, או לפחות ליהנות מהחיים, ורק ק"מ (הקשיש המורשה, אנוכי) אינו מבין על מה כל המהומה, שמלווה בהיסטריה ובתרעומת-בכי.

אינני מזדהה עם שנאת הפקקים והפחד מהם, ולכן אין לי כל סיבה להצטרף למפלגת האוחזים בהגה שמתכוונים לדרוש פעולה מיידית נגד הצפיפות בכבישים. כי הזקן שבי אינו סובל באף פקק, אלא להפך: ציניקן כפייתי זה, אותו אגואיסט דוחה אשר הנני, למד ליהנות דווקא מהמצב הפסיכולוגי והפיזיולוגי שהפקקים מחוללים.

דברי פרקליט השטן

שהרי במצבנו אנו, רק פקק נותן למחשבות לרוץ, כפי ששר אריק איינשטיין ב"סע לאט" – והזקן, שאוהב לרדת לחניון תת-קרקעי כדי לשבת לבדו במכונית, מוצא הנאה דומה בפקק.

כי הפקק, אשר לגבי אחרים הוא רק מפגע אלים ובלתי נסבל, דומה בעיני הקשיש לאותו חניון מינוס שתיים האחוז חשכה צהבהבה ודממה – שניהם מאפשרים לזקן לערוך בראשו את הסדר הנדרש לצורך ספירת מלאי, כלומר להיזכר בְּמַה שהוא לא כתב עדיין, או במה שהוא כן פרסם בִּמְקוֹם לתת לרעיון צ'אנס להמתנה ממושכת.

וכך, בזכות הנסיעה האיטית בפקק, מתוודה הזקן בפני עצמו ומתנצל עמוקות באותו וידוי שהוא עדיין לא כתב את סיפורו המלא על קיבוץ איילת-השחר במלחמת יום הכיפורים, כפי שתכנן במשך עשרות השנים שעברו מאז.

אמנם הזקן פתח במשימה זו, אלא שהוא ביצע סיבוב פרסה, התפספס, וסיפק למקלדת נושאים פחות דרמטיים מאשר המטען הסוציולוגי והקרקע האנושית אשר אפיינו קיבוץ זה, המזעזע בזיכרונות ובמשפטי הפתיחה, שלא זכו להמשך.

רודפי הרווח הקל והיפוכם

הזקן התרגל לנצל את הנסיעה והעמידה לסירוגין שכופה פקק תקני כדי להביט בפניה הקשוחים של היהדות הנוהגת משמאלו ומימינו. אנוכי עוקב אחר דמויות המנצלות כל הזדמנות כדי להשתחל בזריזות לכל רווח מוגזם שמשאיר מישהו מעצבן – אם משום שהוא מדליק סיגריה, עוסק במולטימדיה או סתם מדבר בטלפון.

באותה התעניינות ממש מביט הזקן גם באלה שלא אכפת להם להשתרך באיטיות, כאילו התרגלו כבר מזמן לפקק היומי ולמדו שזיגזוג בין מסלולים אינו משנה דבר.

שיעור הפקק

העוינות הציבורית כלפי פקקים מסמנת לזקן שהעם היושב בציון איבד לגמרי את נטייתו הקודמת, שבמסגרתה הוא אהב דווקא להשתעשע, להתרוצץ ולהסתופף בתוך המון צפוף.

למדתי את זה היטב, נזכר הזקן בתוך אלפא שלו הזוחלת בפקק באיילון, כאשר בתחילת שנות השבעים היינו נוסעים בסופי שבוע לנואייבה, לשארם או לפחות אל החוף המרוחק כמה עשרות קילומטרים מאילת. זוהי אותה פיסת חוף מוזהבת שהזקן כתב עליה בפולנית את בקשתו לראש הממשלה דאז מנחם בגין: "תחזיר למצרים מה שבא לך, אדוני, ואת מה שהם מבקשים, אך תשאיר לנו את חתיכת הנוף הפסטורלית הזו".

גן העדן האחרון נחשף

את קטע הים הסודי שלנו מצאנו אחרי בריחה מוצלחת מהגיהנום שהיה נופל עלינו בכל פעם שההמונים, צהולי ניצחון מלחמת ששת הימים, גילו עוד חלקת טבע חשאית ונהרו אליה בקונטסות ובסוסיתות ובפורדים על טפם, נשותיהם וסיריהם. אך גם המקלט האחרון שלנו, אותה רצועת חוף מהאגדות, נחשף.

הופתענו פעם אחר פעם כאשר אחרי נהיגה לילית הגענו לפנות בוקר לגן העדן הפרטי בסיני, נטינו את האוהל הקטן, הלבשנו את אופל ג'י-טי בפיז'מה ואת עצמנו בבגדי ים, פתחנו צידנית והתיישבנו לארוחת בוקר, ואז, מכיוון טאבה, התחילו לבוא משפחות אחרות, מרובות ילדים או לא, ובנחישות מוזרה, כמו בחלום אימה, הן הציבו את אוהליהן הכי קרוב שאפשר לאידיליה, ברזנט צמוד לברזנט. בתוך דקות הוקפנו בהמולה מכל הכיוונים – עשן מדורות סמיך וצעקות השמחה סביבן, וכמובן טרנזיסטורים המשמיעים בקולי קולות חדשות, שירי מולדת ואת שלישיית הגשש החיוור.

גילינו אז, במבוכה לועזיטית של עולים חדשים בתחילת דרכם, כי עמנו אוהב להיות צפוף, ראש בראש, כתף אל כתף. מנטליות חביבה זו שרדה עד שהגיעו הפקקים.

היה הייתה דינגי

אך המכה הכי כואבת חיכתה לנו בשפת הים על יד א-טור, וזה בגלל שני מקרים. ראשית, בגלל הנהלת הטלוויזיה רוממה, שסירבה לקבל ממני תסריט על העיירה הנטושה א-טור, אשר ברחובותיה שוטטו רק גמלים בודדים ולצד בתיה הריקים עמדו רהיטים שהתושבים הבורחים הוציאו מדירותיהם, אך לא לקחו איתם. זאת הייתה אמורה להיות אימפרסיה פואטית נוסטלגית ומתוחכמת, אך היא מצאה את מקומה בפח הזבל.

המקרה השני אירע באותו נוף מסתורי, עת ערב אחד פשטו על קטע החוף שבחרנו עשרות משפחות מקיבוץ מעלה-החמישה. לאור הירח המצרי ופנסי רכביהם הם נטו אוהלים ושרו עד הבוקר, ואז עזבו לשמחתנו, אך יחד איתם נעלמה דינגי שלנו, סירת גומי קטנה שהבאנו מאיטליה, ניפחנו והתכוונו לנסותה למחרת.

סירת הדינגי הממולאת אוויר הייתה קשורה בשרשרת לאלפא ג'ולייטה ספיידר שלנו, אך זה לא עזר לה נגד החלפת הבעלות. התנחמנו בכך שבחנות הסירות באָנְקוֹנָה חסרו לנו כמה לירטות כדי לצרף לדינגי את המנוע. מזל.

זה מוסרי להעציב גנבים שמחים?

במזנון של בניין הטלוויזיה סיפרתי לרוממאים על הנזק. חלקם הזדהו איתי, והמליצו לי לאמץ כנקמה את יסודות המוסר בנוסח הקיבוץ, חלקם לא הסתירו את הנאתם לשמוע שנדפקנו, ואילו קולגה אחד שאל אם דינגי שלנו הייתה צהובה, כי הוא ראה אחת כזו בברכה של קיבוץ מעלה-החמישה. "עשרות ילדים נהנו ממנה, וזה היה מחזה בלתי רגיל של שמחה", הוא סיפר.

חזרתי הביתה, ובישרתי לאשתי שהדינגי תחזור אלינו אוטוטו. "עדיין נמצאת אצלי הקבלה של המכס ובה המספר הסידורי של הסירה. אָאוּגֶס קְלוּצְ'קֶס (הכול נעול)", סיכמתי בביטוי היידישאי של דודתי.

"אתה באמת תיקח את הסירה מהילדים?", שאלה רעייתי רק לפרוטוקול, כי היה לה ברור שלא אעשה את זה.

שעתיים בלי מזגן 

מהנסיעות לחו"ל הבאתי ארצה את התובנה שפקקים הם משהו שבין המצאה עצמית מזוכיסטית של הגויים, ובין מגפה שהומטה עליהם משמיים כדי שהם יפסיקו לחייך ללא סיבה ויתחילו לסבול.

כך או אחרת היה לי ברור שהעם הנבחר לא יזכה להידבק במכה דומה, אשר זקוקה למספר רב של מכוניות כדי להעניש את בעליהן ואת נוסעיהם – שאינם אשמים בדבר, לא בהזנחת הרכב ולא בנהיגה פרועה חלילה – באמצעות הפגשתם במזיד באותו ציר תחבורתי ובאותה שעה. אצלנו זה לא יקרה, חשבתי.

עוד זכור לי הפקק הלועזיטי הראשון בחיי. זה קרה על "אוטוסטרדת השמש" (Autoroute du Solei) המחברת בין קוט דה אז'ור ופריז. נסענו ממונטה-קארלו באלפא סוּד Ti 1.5 שהבאנו מהארץ, והטרמפיסט שלנו, הטייקון האישי סטיב מורל, הופתע מהמהירות הממוצעת שרשם הקשיש המתחיל, כ-130 קמ"ש כולל הפסקת קפה בתחנת דלק. "כל הכבוד", החמיא לי סטיב, "זה בדיוק מה שהנהג שלי משיג במרצדס 500S. עוד חצי שעה אנחנו בפריז, אם לא יהיה טראפיק", אמר בביטחון ידידנו בעל המאה (ועוד קצת), וממש באותו רגע אכן נתקענו בפקק.

עמדנו בו חצי שעה, זזנו קצת, ושוב עמדנו, וכך זה נמשך שעתיים. "בארץ דברים כאלה לא קיימים", סיפרתי לסטיב בגאווה ציונית.

עוד הפגזה נגד ההגה

והנה הפקקים הגיעו אלינו ובשפע, וחכמים דנים על כך במדיה וברשת הפרצוף-בוק. את המלחמה נגד הפקקים הובילו השבוע שתי נשים. האחת היא סופרת עיתון "הארץ" מירב מורן, שפרסמה מאמר ארוך, בגודל שני עמודים, המנסה לשכנע אותנו לעזוב כבר את ההגה לטובת כידון.

לזקן נראה כי מורן מייצגת תמהיל של שורשים קיבוציים, שעליהם כתבה בנוסטלגיה, של גיל נשי שנבדק בדייקנות על ידי אונורה דה בלזק, וגם של שייכותה האינטנסיבית לדעות המיוצגות בצוותא על ידי הסופרים עובדי שוקן. שלושת רכיבים אלה התבטאו במאמר שלה, רשם לעצמו הקשיש.

לצורך השכנוע, ציטטה הכותבת בהרחבה הן את עצמה והן סוללה של מומחים, שהסבירו מדוע אנו מכורים למכוניתנו הפרטית. ד"ר משה גבעוני למשל, ראש המעבדה לחקר התחבורה באוניברסיטת תל-אביב, הסביר כי "בכל העולם נוצרה קודם הדרך ורק אז ההתיישבות, ואילו בישראל הציונית המצב הפוך: קודם בא היישוב, ואז נזכרים שצריך גם דרך". לדבריו, "התוצאה היא יישובים שאינם נמצאים על דרך טבעית, ואוטובוס שנדרש לעבור במסלול ארוך ולא יעיל".

האדריכלית מיכל ריזל ציינה שהתכנון הלקוי של הערים המודרניות מעודד אותנו להשתמש במכונית גם בנסיעה למרחקים קצרים, וזאת משום שהדרכים בערים המודרניות אינן "רחוב שקורים בו דברים מעניינים, אלא רק כביש ששועטים בו כלי רכב". לפי אותו מאמר, גם האפליקציות אשמות בהיצמדות שלנו למכונית, משום שהן מסייעות לאנשים בניווט (ווייז) ובחניה (פנגו) – וכך גוזלות מהתחבורה הציבורית שני יתרונות חשובים שהיו לה לעומת הרכב הפרטי.

ואילו הגברת השנייה, מיטל להבי, סגנית ראש העיר תל-אביב והממונה על אגף התחבורה, הבינוי והתשתיות, התבלבלה מול המסרטה של ynet, ובנוסף לטיעון האנרגטי בעד שימוש באופניים, במיוחד אלה הירוקות השייכות לעירייה (אשר להבי הצטלמה לידן) – היא הכריזה בפה מלא שהמכוניות שהעירייה תשכיר בקרוב "יתרמו לשחרור הכבישים מהפקקים". העברית סובלת גם את זה.

שתי לוחמות חופש התנועה הנ"ל ממליצות לעזוב את המכונית לטובת אופניים או per pedes (תנועה אלטרנטיבית רגלית). הן לא מכירות כנראה את הסרטון מבירת קוריאה הצפונית, שבו נראית שוטרת העומדת בצומת על חבית ומכוונת את התנועה בשני הדגלים שבידיה. בשטח לא נראה אף כלי רכב.

שרד את אושוויץ, לא את הפרֵדה

ודאי שבמניפסטים של לוחמות אלה, מניפסטים צודקים או צדקניים (תלוי בהשקפה), אין אף מילה על הקִרְבָה שבין אדם ורכבו, כמו בדוגמה של חברי יצחק גולדפינגר, ניצול שואה בוגר אושוויץ.

למרות דעתי היוקדת, שהתבססה על טיעונים פסיכולוגיים, יצחק מכר את סובארוDL שלו כי זוגתו, ילידת רומניה, עשתה לו חור בבטן ש"האוטובוס בין חולון ובת-ים יספיק בהחלט, ואם לא, אז נזמין מונית, זה משתלם יותר מאוטו". יצחק שמע לה, אך זמן-מה אחרי שנפרד מסובארו איבדו עיניו את הברק השובבי שהתנוצץ בהן, והוא מת.

כך נפל חברי גולפינגר בַּקְרָב על ההבנה שאסור לגרש את המכונית הפרטית מחייהן של הנפשות האוהבות אותה, גם כאשר מדובר בסובארו DL לבנה 1.6 בעלת שלושה הילוכים בלבד.

ממרור למרמלדה. י"א מספר לנו על אירוע שהתקיים ולא התקיים באותה עת: "מדי שנה לפני חופשת הפסח אני "משריין" ביומן את התאריך של צעדת השריון המסורתית בלטרון, שבשנים האחרונות מארחת תצוגה של מכוניות קלאסיות ממועדון החמש המגיעות מכל רחבי הארץ. מה רבה אפוא הייתה אכזבתי כשהגעתי הפסח לאתר, והתבשרתי כי תצוגת הקלאסיות התבטלה עקב התחזית הקודרת…

האכזבה הייתה קשה שבעתיים לאור התכונה הבולטת בקרב אספני מכוניות קלאסיות (וגם שריונרים), שהיא נחישות, מהסוג ששום קושי או מכת מצרים כגון אבק, אובך, שיטפון, חלודה או היעדר חלפים לא יעמדו בפניה. לנחמתי התקיים כמתוכנן חלקו האחר של האירוע, שממנו ניתן היה ללמוד לא מעט על מורשת החיל ואנשי הפלדה.

מרור האכזבה הומר לאחר קומץ ימים בטעם מרמלדה למראה צמד אחיות בריטיות קלאסיות ממשפחת M.G , שהגיחו כמוני בחופשת החג לספוג מעט שמש אביבית בסמוך לכיכר הבימה, האחת מדגם TD והשנייה, השחורה, מדגםA , צעירה אך במעט בשרשרת הבין-דורית. כך שמה שנשתנה בפסח הזה הוא שהפרחים (האחיות) נראו הפעם גם מחוץ לקנה."

טיפ טיפה: קירור שמן

מצנן שמן המותקן בחלקו הקדמי של הרכב הוא תרופה טובה נגד התחממות המנוע, במיוחד במדינות טרופיות כמו שלנו. אם אין להשיג מנגנון כזה בארץ, ניתן להשיגו דרך eBay. באירופה, מערכת כזו, הנפוצה בספורט המוטורי, עולה 100-400 שקלים, כולל מתאם המאפשר הרכבה.

שואלים את אדוארד

ק' מחיפה: ברשותנו מזה שנתיים וחצי קאיה קרניבל מודל 2005 שעשתה 260 אלף ק"מ, ומטופלת במוסך קאיה מורשה לפי הספר. מכיוון שאנו גרים בחיפה, הרכב רגיל לעלות מדי יום בעליות של הכרמל.

רצף של התחממות מנוע באופן חריג עד כדי כיבויו מטריד אותנו מאוד. עוד בקיץ 2015 כבה המנוע עקב התחממות, נשלח למוסך, וחזר לפעילות. באוגוסט 2016, בעת טיול משפחתי, במשך העלייה מים המלח לירושלים, עלה מחוג טמפרטורת המנוע והמנוע כבה. לאחר שהייה והוספת מים הצלחנו להכניסה לירושלים ומשם לגרור אותה למוסך. בעקבות כך הוחלף מכסה הרדיאטור.

במארס 2017 חזרו סימנים של התחממות. הרכב נשלח שוב למוסך, ואז הוחלפו תרמוסטט ומאוורר מנוע. בחג הפסח האחרון, גם הפעם בנסיעה משפחתית בעליות לירושלים, עלה מחוג הטמפרטורה והמנוע כבה. זה קרה לאחר כשעה וחצי של נסיעה, ולאחר ששמנו לב כי המזגן אינו מקרר כבר מתחילת הנסיעה.

שוב נשלח הרכב למוסך, והפעם נבדק ולא נמצאו נזילות או בעיות אחרות הקשורות למערכת הקירור. המוסכניק חושש שמדובר בבעיה באטם ראש המנוע ("פאקונג ראש"), שהחלפתו והסדרתו יעלו כ-6,000 שקלים!

כל התקלות הללו אירעו בימים חמים, בנסיעה בעלייה, וכשהרכב מאויש במלואו פלוס ציוד. האם אטם ראש הוא הסיבה האמיתית לכל האירועים הלא נעימים הללו? האם כדאי לבדוק בכיוון אחר? האם מסתתרת פה בעיה גדולה יותר, שתתגלה בפעם הבאה שניתקע עם הרכב ולאחר שהוצאנו את מיטב כספנו? הרכב ממתין במוסך להחלטתנו, אז אודה מאוד על תשובה מהירה.

תשובה: אם המנוע ימשיך להתחמם ללא סיבה ברורה, כדאי לבדוק אם כל ארבעת הגלגלים של קרניבל מסתובבים בקלות, ללא הינעלות חלקית. אפשרות כזו מגלים באמצעות נגיעת יד בכל החישוקים אחרי נסיעה רגילה – האם אחד מהם התחמם?

בכל אופן, במקרה שאתה מתאר הייתי בודק אם ההתחממות נגרמת בגלל כיוון הצתה לקוי, שהוא תוצאה של טעות בשן אחת בזמן החלפת חגורת הטיימינג או של הימתחות שרשרת ההצתה – תלוי מה עובד במנוע של קרניבל שלכם.

בנוסף, כדאי לבדוק את מצב משאבת המים גם אם היא לא נוזלת, ואת איכות התערובת, שמא היא ענייה מדי (מה שחושף הצבע של אלקטרודות המצתים). להתחממות מסוגלים לגרום גם מסנן דלק סתום חלקית ותקלה במערכת המזרימה אוויר למכל הדלק.

הייתי מסכים להחלפת סתם ראש המנוע ("פאקונג ראש") במקרה שהמוסך גילה סימני שמן בנוזל הקירור, או סימני נוזל קירור בשמן המנוע, וגם במקרה שהתגלו סימני C02 בנוזל הקירור.

ב"טיפ טיפה" הנוכחי אני כותב כמה מילים על רדיאטור שמן שמורכב בנוסף לרדיאטור המים. בדוק במוסך את האופציה, אם כל הכיוונים שתיארתי כאן ייכשלו.

שמעיה, רמת-מגשימים, בתגובה ל"שכשנבוא" ("המפתחות בפנים" 1,027): גם אני ממרום גילי חשבתי כי דבר לא השתנה באופניים, אך לפני כשלושה חודשים טיילתי במרוקו, ולהפתעתי ראיתי עשרות זוגות אופניים בחנייה ברחבי העיר במתכונת "תל-אופן", אשר דבר-מה בלתי ברור בהם משך את עיניי, עד שהבנתי מה איני רואה: לאופניים לא הייתה שרשרת, ובמקומה היה מוט גל הנעה!!!

לצערי לא ניתן היה להעמיק בבדיקה כדי להבין את יחס קורונה/ פיניון ויתרונות השיטה. למדתי כי כל החיים לומדים.

תשובה: תודה, זה מעניין, לא ידעתי שפתרון כזה קיים. אם תבקר שם שוב, ספר לנו איך זה עובד. אולי בשלב הבא בעלי הפטנט ירכיבו באופניים הללו גם תיבת הילוכים חצי אוטומטית, בעלת שני מצמדים בגודל מטבע של חמישה שקלים…

אופניים ללא שרשרת – להשכרה במרוקו