שכשנבוא

אנוכי מקנא כשהוא קורא סיפורים של אחרים על ילדותם. כי בעיניו של הזקן, ההיזכרות בילדוּת נראית אבסטרקטית כמו הניסיון לתאר לעיוור את חיוכה המסתורי של הג'וקונדה

לך תדע אם מכריך המספרים על חוויותיהם בגיל הרך מפליגים על גלי פנטזיה שהם התרגלו להאמין בה, או שהשנתיים שהנוכחי בילה בגטו מחקו כמעט מזיכרונו את כל הדברים שקרו בתחילת דרכו – בביתו בוורשה ברחוב רֶמָרְסְקָה 2/4, ובהמשך בביתו הקיצי בעיירת הנופש אוֹטְבוֹצְק, שם תפסה אותנו המלחמה.

לפיכך, התמונות מתחילות להתגלגל מהרגע שמסרנו את כלבנו הקטן דראפק לשכנה גויה, מה שגרם לי ולאחותי לבכות כל הדרך מאוטבוצק דרך היערות אל הגטו, בכרכרה שאבא שכר כדי שלא נידחק בין מאות היהודים המגורשים שהלכו עם מזוודות לתחנת הרכבת.

הסאלטה האמיתית של הפעלולן

מהתקופה שלפני בית הקיץ באוטבוצק, שאליו עברנו מוורשה עקב מצב בריאותה של אמא, נשארו בזיכרוני רק רטרוספקציות בודדות, כמו ביקורים בחנויות של אבא או ערב בקרקס, שם מאחורי הקלעים הכרנו גוי פעלולן עשוי גומי בשם הֶרוֹנִים קוֹסְטְקָה, שאבא לקח אותו כשותף בעסקיו כדי שהלוגו הפולני "קוסטקה ושות'" יתנוסס על החנויות שהיו לאבא ברחוב הראשי בוורשה, לבל ינַפצו האנטישמים את שמשותיהן הגדולות.

והרונים קוסטקה זה, שאהבנו לשחק איתו, מצא אותנו אחר כך בדירתנו בגטו, שאליה הוא הגיע עם חבריו הגרמנים כדי לאיים על אבא.

גן עדן מטושטש

אבא שכר לנו בית קיץ בעיירה אוטבוצק כדי שסביבת גן העדן שם, יערות מלבלבים ואוויר צח, תתקן את הריאות של אמא. אלא שכפי שאני מספר בסרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", סביבה ירוקה זו לא הספיקה לחולל את נפלאותיה.

מתקופת ילדותי באוטבוצק אני לא זוכר הרבה, חוץ מהטראומה והבכי ביום ההולדת שלי, כאשר קיבלתי אמנם את האופניים שהבטיחו לי ההורים – אלא שהיו אלה, גיליתי, האופניים של אחותי, בעלי מסגרת המתאימה לבנות. עברו שנים רבות עד שהשתחררתי ממפח נפש זה.

הפסטורליה האחרונה: סוס העץ הלבן בעל הכתמים של הילד נראה בזיכרונותיו כמו הסוס שמשך את הכרכרה שהובילה אותו ואת משפחתו אל גטו ורשה.

זהו פרט משחזור הזיכרונות של הבמאי, שחזור מדויק ככל האפשר שנערך בשלב ההכנות להפקה ובזמן הצילומים. דאגה זו לא הצילה את הסרט "שועל הכסף של פליציה ט'" מגורלו. המפיק קטע את ההפקה, לא שילם לשחקנים ולא לצוות הצילום, פיזר כספים באופן חשוד, הפסיד במשפטו מול הספונסר, "המכון הפולני הממלכתי לקולנוע אמנותי", ואף כי מפיק זה לא החזיר את הכסף כפי שפסק בית המשפט, הוא עדיין שומר לעצמו את הזכויות על הסרט.

מה שייזכר אולי מ"גרסת הבמאי ובנו", שאורכה שעה וחצי, הוא הצילומים של יוֹלָה דִילֶבְסְקָה, המוזיקה של כריסטופר קוֹמֶדָה, הנופים האמיתיים והתפאורות המשחזרות את הבתים ואת הגטו, והדבר הכי חשוב, ההופעה המעולה של השחקנים הראשיים – יבגניה דודינה בשלושת תפקידיה (אמא, אשת גנרל ופסיכולוגית), אולק מיצנר בשני תפקידיו (אבא ונוסע באונייה עם כלב), ובוודאי משחקו של הילד אוסקר וחבריו הצעירים מבית היתומים בלודז'.

גיהנום זכור היטב

כך שסרט הזיכרונות שלי מתחיל לרוץ בגטו ורשה. משם נשארו לי פרטים שהייתי מעדיף לשכוח, כדי שאוכל להאמין במה שאני מעדיף להאמין, כמו אמונה בהשגחה ובטוב לב המגיעים מלמעלה, וכמו תקווה.

זכור לי בין השאר שלדירה שלנו בגטו היו מגיעים שכנים כדי לדבר עם אבא החוזר מותש מהעבודה. היו אלה יהודים חיוורים, אחוזי פחד, מבולבלים, ואנו, אחותי ואני, חיכינו שהם יישתו כבר מים וילכו, כדי שאבא יתיישב על קצה המיטה וימשיך לספר לנו את הסיפור שהוא החל בו אתמול, עד ששנינו נירדם.

"הוטל פולסקי"

ופעם הגיעה אל חדרנו החשוך תקוות השחרור, שאיזה אורח סיפר עליה בהתלהבות. שמענו ממנו שאפשר לקנות לכל המשפחה אזרחות זרה, להשיג דרכונים, ספק אמיתיים ספק מזויפים, ולעבור איתם לצד הארי של ורשה, אל "הוטל פּוֹלְסְקִי", מלון פולני קטן שהגרמנים עומדים לשלוח את דייריו מהשטח הכבוש על ידם אל מדינות שאינן קשורות במלחמה.

וכך, אל ארבעת הקירות שלנו הגיע רגע של תקווה, שנמוג עם משפט של אבא החרות בזיכרוני. אבא אמר ש"האידיליה של 'הוטל פולסקי' אינה רלוונטית לחיינו, כי אין לנו כסף".

ואמנם, עקב חוסר אמצעים לא הלכנו לחפש תקווה במלון הפולני השוכן בצד השני של חומות הגטו, וזה היה למזלנו, כי הגרמנים אכן הוציאו ממלון זה את דייריו העשירים והמאושרים, על חפציהם ותכשיטיהם – אך לא אל החופש כפי שהבטיחו המתווכים מהיודנראט אלא למחנות המוות.

ואם כך, משקר הפתגם היידישאי "לפני שהשמן ירזה, הרזה יתפגר". אלא שאת זה תפסתי רק אחרי המלחמה.

בוגדנות בגלגול מודרני

הבנתי גם את החשיבות שיש לזיכרונות במשך החיים, אם רק יודעים להשוות בין העבר ובין המציאות הנוכחית. כך למשל, עולם הפלאות של הסמארטפונים והאפליקציות מסוגל להתגלות כמו התרמית של "מלון פולסקי".

בהקשר זה, חשיבות מיוחדת מקבלת האזהרה שפרסמה מחלקת "פרויקט 0" של גוגל, שגילתה פרצה מסוכנת באבטחה של מודול Wi-Fi בסמארטפון. לפי האזהרה, כל משתמש עשוי להפוך למטרה של האקרים, אם בידו נמצא מכשיר העובד על אפליקציות Wi-Fi של Broadcom – וכאלה הם כל האייפונים דור רביעי, משנת 2010 ועד הדגמים החדשים. בסכנה עומדים גם סמארטפונים מבוססי אנדרואיד כמו Nexus 6 וגם Nexus 6P, וחלק מהדגמים המובילים של סאמסונג.

שימוש ברשת Wi-Fi במקום ציבורי שנמצא בו האקר (כמו שדה תעופה, מסעדות וכדומה) חושף אותנו לסכנה להפוך לקורבן התקפה. בכל רגע, מזהיר גוגל, מסוגל האקר להשתלט על הסמארטפון שבידינו מבלי שנדע על כך. פושע סייבר יכול לקרוא מיילים, לשמוע שיחות, לקרוא קבצים פרטיים ולגלות סיסמאות.

ההמצאה מעוקרת בכפייה

איכשהו קרה שבאֶלֶף ומשהו המדורים שכתבתי עד עתה, לא הוזכרה האבחנה שהמכונית הייתה ונשארה ההמצאה החשובה ביותר לציוויליזציה האנושית. לכן מצער שכל מכשירי התנועה הארבע-גלגליים שהיו גאוות המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 הופכים לנגד עינינו לסמארטפונים זזים, מה שמלהיב באופן חשוד את היצרנים המשווקים אותם. רק האופניים נשארו, מבחינה הנדסית וטכנולוגית, בערך כמו האופניים של אחותי אִירֶנָה בת העשר.

תהליך העיקור של המכוניות קורה ממש כעת, כלומר כעשר שנים מוקדם יותר מהתחזיות למהפך זה, שבו מכוניות אוטונומיות עומדות להשתלט על השטח, ולשנות במכה כואבת את כל מה שהאנושות התרגלה אליו במאה השנים האחרונות ומעלה.

המכוניות, המפוחדות מהגורל המר בנוסח "המלון הפולני" שמחכה להן בפינה, מאבדות כבר את אופיין האהוב על ידי תושבי הגלובוס. אזרחי כוכבנו אינם מסוגלים למנוע את הסכנה שהעתיד האלים והבלתי נמנע יחדל או-טו-טו להסתפק באיומים, ויעבור לפעולה ממשית וברברית, כלומר – ימחק ללא זכר את היחסים ההדדיים שהתקיימו עד עתה בין בני אדם לרכבם הפרטי.

המובלעת האחרונה נפרצה

רק האופניים, כפי שציינו, נשארו עם אותם אוכפים, כידונים, דוושות ושרשראות, אשר משרתים את הרוכבים גם כאשר כוח רגליהם ונפח ריאותיהם מקבלים חיזוק על ידי חשמל.

לכאורה, סבבה. אלא שבשל מִתקן מיוחד המאפשר להרכיב סמארטפון גם על האופניים התמימים השתנה אופי הרכיבה, המזכירה כעת, ברחובות העיר ועל פסי חצייה, תנועת שיכורים בערפל.

חבל שהפסקתי

במוסך העץ של הונדה CRX שלי תלויים על הקיר אופני מרוצים Bertin Duralinox צרפתיים, שלפני שלושים שנה בערך קניתי אותם חדשים ברמת-גן בחנות של אלי סמוכה, לאחר שידידי יעקב לנדאו גייס אותי להשתתף בטיולי הסופשבוע של המועדון "גלגלי עץ".

רכבנו בכבישים בינעירוניים, עד אשדוד וחזרה או צפונה, בערך 100 קילומטרים במכה. אופניים ותיקים אלה שנשארו לי שוקלים 7.5 קילו, פחות מאופני מרוצים חדשים העשויים טיטניום וסיבי פחם.

גם המכוניות של פעם היו קלות יותר מהדגמים המודרניים אשר מתהדרים לשווא בשמן. כמו למשל מיני קוּפֶּר "רטרו" שנקנתה על ידי ב-מ-וו.

העצב הנושך

אני נזכר בנוסטלגיה במיני קוּפֶּר בגרסת מונטה-קארלו שקניתי בלונדון, בסדנת המרוצים של BMC  (בריטיש מוטור קואורפוריישן). התכוונתי להשתתף איתה באליפות פולין בראלי ואחר כך באליפות אירופה. מה שלא קרה.

אמנם המיני קופרים ששופרו באותה סדנה בלונדון יחד עם קופר שלי לקחו מקומות ראשונים בראלי מונטה-קארלו – אך אני נשארתי בוורשה. כי קופר שלי סירבה לתפקד, ומכל אירוע ספורטיבי הייתה חוזרת הביתה על משאית.

זה לא הפריע לי לאהוב אותה, לרדת בלילה לחצר החשוכה כדי לוודא שלבריטית שלי לא אוּנָה דבר, לשבת בתוכה כדי לחוש ברוח הקרב שלה, רוח רדומה ובלתי מנוצלת ממש כמו הרעיונות הקולנועיים שלי, שגם הם זכו לביטוי רק בחלקם המינורי.

וכך, הייתי יורד בבוקר אל קופר שלי עם דלי, רוחץ אותה בדייקנות, מתניע אותה, והייתי מאושר כאשר המפלט של מיס דיאנה היה מנגן בקול גברי דווקא, בבס-בריטון, ומחוג לחץ השמן של הגזעית שלי ריחם עליי ולא צנח לאפס.

פחות זה טוב יותר

קופר זו לימדה אותי שמינימום סוויצ'ים, מתגים ומנופים, המותקנים במקומות הנכונים, מאפשרים להתרכז בנהיגה ורק בנהיגה. היא לימדה ששום-כלום לא מוכרח להחליף אותך, לא בהחלטות ולא בפעולות נהיגה ממשיות. שרק אתה הנהג מחליט – בעזרת דמיון פרוע ככל האפשר, בעזרת שלוש הדוושות, בעזרת ההגה הדק אשר מתחמם באחיזה הדוקה ובעזרת בלם היד.

בדלת שמאל של קופר המיתולוגית שלי, כמו גם בדלת הנווט, לא היו שמשות רגילות עם מנואלות, כמקובל כבר אז, אלא סתם חלונות פלסטיק הזזים במסילה. זהו הרָכִיב העיקרי בקופר המצביע על המאמץ להשיג בשבילה משקל זבוב – היתרון הכי חשוב של הבריטית לא רק לעומת מתחרותיה על כתר בעולם הראלי, אלא גם לצורך הנאה יומיומית בנהיגה.

בנוסף למשקל קליל הייתה קופר שלי מצוידת גם בזוג מאיידי SU מוגדלים, במנוע 1.3 ליטרים ששופר לכדי 137 כ"ס N/A (נטול טורבו), בתיבת הילוכים קצרה, בדיפרנציאל ננעל ובארבעה גלגלים קטנים ונמרצים לבושי צמיגי דאנלופ ספורט. זה מה שאהבתי.

עָבָה שכבר אינה תאווה

אני חושב על מיני שלי מתחילת שנות השישים כעת, כעבור חצי מאה, כאשר אני מתיישב במיני "קאנטרימן" קרוסאובר החדשה. היא כבר לא מיני ולא רטרו, כי אכלה תרד גרמני במפעל של ב-מ-וו, השמינה כפליים כמעט מסבתה הבריטית והתרחבה לכל הכיוונים, "לנוחותם של הנהג והנוסעים", טוענים היצרנים והמשווקים בצדק אולי, שהרי גם נהגיה הנוכחיים של מיני (אלק) השמינו, וכך גם נוסעיהם.

תסריט תמורת פיטומית?

אלא ש"מיני" קאנטרימן החדשה הצטיידה לא רק במידות חדשות, אלא גם בכל מה שאפשר להצטייד בו כדי להיות in בין המכוניות שהפכו לסמארטפונים.

ספק רב אם הייתי בוחר במיני קאנטרימן מפוטמת אלקטרוניקה זו, לוּ איזה מפיק אמריקני אמביציוזי דיו היה קונה ממני שוב את התסריט "אונייה לאדיס-אבבה", המספר על גורלו של יהודי שנמלט מהגטו. הסיפור שבזכותו קניתי לי אז את מיני קופר המקורית.

אמנם הזכויות על "אדיס-אבבה" שלי חזרו אליי, אך אף קונה לא נראה באופק, וטוב שכך, כי ממילא קופר של היום היא קופר כמו שאני רקדן באלט טיבטי.

וחוץ מזה, למה לי בהרפתקה קולנועית חדשה, כאשר עודני עולה על קירות בגלל הפרשה המביכה של הסרט "שועל הכסף", אשר נמצא ב"גרסת הבמאי ובנו", שאסור לי עדיין להקרין כדי לא להפר את הזכויות של המפיק הנוכל.

בחרתי רע. את האדומה מצד ימין בחר הנהג הפיני מאקינן, שניצח איתה בראלי מונטה-קארלו. בירוקה נסע הפיני השני, אלטונן, שעמד אף הוא על הפודיום. את האדומה מצד שמאל לקחתי אני תמורת 750 גיניאות (כ-800 פאונד) 

מבחינת הבנה, אני מסודר

ואם ברצוני במכונית שתבין אותי, די לי לחפש הבנה וחיזוק בקרב בנותיי – שתי יפניות, איטלקייה ובווארית, הדורשת לאחרונה לכנות אותה Hungry Heidi – שלשמחתי אינן נגועות בתסמיני סמארטפוניזציה.

ארבע גזעיות אלה, שמחכות לי בכפר נופש פולני, היו מוכנות לקחת מעולם הרכב המודרני רק דבר אחד: את המנגנון המתוחכם שמותקן באופל אינסיגניה החדשה, אשר יודע להעביר בכניסה לסיבוב את רוב כוח המנוע אל הגלגל החיצוני ביחס לסיבוב. לא כמו מאזדה 6 הטיפשה, שבטרם סיבוב מבצעת רק בלימה כדי להצמיד את הציר הקדמי לקרקע.

חגיגת עצמאות

מיני קוּפֶּר "קאנטרימן", סמארטפונית מודרנית, אינה קוסמת לקשיש המורשה גם בגלל החשד שהיא עלולה להתנהג כמו הסמארטפון שלי, אשר בהפגנה של עצמאות מערבל את רשימת הקשרים, ומחליף חופשי בין תמונות הפנים ובין מספרי הטלפון של מכריי.

ניסיונות תיקון של סטיית הסמארטפון לא הועילו, ובלית ברירה הוציא הקשיש המורשה מהמגרה את נוקיה 530-10 הוותיק, אשר על מסך הפתיחה שלו מופיע המוטו Non Omnis Moriar (לטינית: לא כולי מת), אשר שתלתי אי-פעם והוא עודנו בתוקף.

נוקיה עתיק זה אינו מתבלבל, אינו מלשין על תנועותיי, ואינו דורש הטענה פעמיים ביום כמו סמארטפון אלא רק פעם בשבוע.

לנשנש את צפיחית ההווה

האם המכונית הסמארטפונית היא אכן טרף קל להאקרים, אשר מסוגלים בקלות לא רק לגנוב אותה מתי שבא להם אלא גם לשלוט עליה בזמן שבעליה החוקיים נוהגים בה?

כי אם זה כך, אז אולי כדאי ללכת אחר הזקן שחזר אל הנוקיה העתיק, ולנצל את האפשרות החוקית, שנמצאת עדיין בתוקף, להמשיך לחיות עם המכונית הוותיקה. כל זמן שדחפורי ה"קִדמה" לא יעלו עליה.

טיפ טיפה: חומדת את הקול

גוגל פנתה לקשיש המורשה בשאלת "כן או לא" אם הזקן ירשה לפירמה להשתמש במיקרופון המותקן במחשבים שלו. "אמנם אני לא כזה זהיר", עונה הזקן, אך מודה שהוא מיישם את המלצתם של מומחים ברשת, ומדביק סלוטייפ שחור על העדשות של הלפטופ ThinkPad והלפטופ MacBook המשרתים אותו.

אלא שבכל זאת, שאלה תמימה זו של הסקרנית הכפייתית גוגל הצליחה לסמר את שערותינו על הראש. כי הנה, הוטחה בנו העובדה שהאפשרות לעקוב אחר התנועות שלנו כדי לרשום יומן היכן אנו נמצאים, עם מי אנו נפגשים, מתי ואיפה – כבר אינה מספקת את מציצנותו של הרכלן הגדול. מנוול זה מעוניין עכשיו לשמוע מה קורה בביתנו, גם כאשר המחשב סגור.

מה גוגל ייזום הלאה, ומה הוא עוד עומד לדרוש? את מי ומה הוא משרת?

שואלים את אדוארד

נעמי: האם יש כיום רכב כלשהו שהוא תחליף ראוי ל"טנק" החביב עליי, וולבו 940GLS ? ברור לי שרכב זה אינו מהאהובים עליך… מכיוון שהוא אינו מיוצר עוד, החלפתי לאחר התלבטויות באקורד, אבל זה לא זה.

אנו מחפשים רכב כבד אבל משמח (זווית הסיבוב של הוולוו והתנהגותה בחניות – אין דברים כאלו), שיגן על נוסעיו בכבישי הגליל הפראיים.

תשובה: היורשת המוצלחת ביותר לוולבו שלכם היא וולבו 940 צעירה יותר, או בעלת קילומטראז' צנוע. אם לא תמצאו כזו, כדאי לבדוק את האופציה של מרצדס יד שנייה במחיר סביר.

ואם הרעיון של מרצדס צורם לכם, מסיבה ברורה, אז נשארות היפניות: הונדה (אך לא אקורד אלא לג'נד) או ניסאן מקסימה.