נֵצַח ועוד יום

הזקן מודה שגם בגילו המופלג להביך, נשאר בו עדיין ילד הגדוד שאנוכי זכה להיות לקראת הרגעים הסופיים של מלחמת העולם השנייה, בתקופה שבין סתיו 1944 ועד יום הניצחון על הגרמנים, שנחגג בבירתם ההרוסה ברלין ב-9 במאי 1945

בלילות שבין הקרבות, בעיירות הגרמניות שנכבשו על ידי הצבא האדום יָסְטְרוֹב וקוֹלְבֶּרְג, השוכנת לשפת הים הבאלטי, בכפרים ובעמדות הוורמאכט שבהם עצרנו ללינת לילה בדרך לברלין, במרתפים או בדירות חשוכות, בעשן סיגריות כבד ובריח זיעה וספירט, סיפר הילד המגויס לחבריו המבוגרים לפלוגה, יהודים וגויים, על עָבָרו שחלף זה לא מכבר.

אנוכי הילד סיפר על השנתיים ימים שהוא בילה בגטו ורשה, שם הייתי עדיין עם ההורים ועם אחותי אירנה, סיפר על הפחד, על הקור, על הרעב ועל הפרדה מאבא, שנשאר מאחורי החומות לגורל בלתי ידוע, תאי גזים במיידנק או בטרבלינקה.

אותו ילד גדוד, שהייתי אני ונשארתי עד עתה, סיפר כל זאת לחיילי היחידה, שלקחו אותו יחד איתם בדרכם אל החזית, סיפר לחבריו החדשים הרוסים, האוקראינים והפולנים, אשר רצו לשמוע את סיפוריו במקום ללכת לישון. והילד – ספק קמע של הפלוגה ספק חייל בגוף של מטר וחצי, לבוש במדי צבא שתפר לו חייט הגדוד, ואוחז בתת-מקלע פֶּפֶּשָה שהוא קיבל כדי לא להיות בודד – נענה לדרישת החיילים והמשיך לספר על הגטו.

הוא סיפר על מכות הרצח שחטף משוטרי היודנראט, שנראו כמו שטנים שיצאו מאיזו מאורה כדי לשתף פעולה עם הרוצחים הגרמנים. "הם היו מרביצים תוך כדי שנבחו עליי פקודה חוזרת כמנטרה 'תלמד יידיש!', שהם דרשו ממני בין חבטות ובעיטות", תיאר ילד הגדוד ללא מבוכה וללא מעצורים, כפי שהיום הוא מתאר בבלוג את כל מה שהוא זוכר, מבלי להתבייש לספר.

אַלָּה יוסתור

לנשיא ארה"ב, שבזמן כתיבת מילים אלה מבקר במכון 'יד ושם' בירושלים, אין סיכוי לראות במוזיאון השואה את האביזרים העיקריים של גטו ורשה, כי 'יד ושם' מתעלם מהם.

וכך, לא מוצגות בתערוכה אלות העץ של שוטרי היודנראט האלימים, אותן אלות שידעו להרוג. מעינו של הציבור מוסתרות גם ריקשות האופניים שנסעו ברחובות הגטו על שלושה גלגלים, אותו כלי תחבורה שבאמצעותו היה רוכב שרירי ושזוף, לבוש סמרטוטים, מסיע על המושב הקדמי, המרופד, את בעלי אפשרויות הביזנס קלאס הגטואי ממקום למקום, כדי שלא יותקפו על ידי רעבים ללחם.

שכר הסופרים הראשון שלי

בתמורה לסיפוריו, חיילי הגדוד לימדו את הילד לנהוג בסְטוּדְבֵּייקֶר, משאית אמריקנית שתיבת ההילוכים שלה היא ללא סינכרוניזציה, כך שהילד למד להוריד הילוכים באמצעות דאבל קלאץ'. עברו שנים, וגם בתיבות הילוכים משוכללות ממשיך הזקן שנשאר ילד להשתמש בשיטת הדאבל קלאץ', שבזכותה מובטחים לגלגל התנופה הכפול בב-מ-וו Z3M קוּפֶּה שלו חיי נצח.

ועוד בתמורה לסיפוריו, לימדו החיילים את תושב הגטו הצעיר לשיר איתם שירים רוסיים, הלופתים את הגרון כפי שרק שירים רוסיים יודעים לעשות, וביניהם השיר "פְּרָשְצָ'יי לוּבִּימִי גוֹרוֹד" (היי שלום, עיר אהובה), שיר סנטימנטלי תמים לכאורה, אלא שהוא נשא אז משמעות חתרנית, מוסתרת היטב בין המנגינה הנוגה והמילים הרומנטיות.

אלא שאת זאת הבין אנוכי רק עשרות שנים אחר כך, בהפתעה מוחלטת ורק בזכות הגיל המופלג שלקח עליו חסות. כי בצעירותו היה זה לגביו עוד שיר רוסי אחד ששרו החיילים בדרכם לברלין, כמו "קטיוּשה" או "ליל אפלה".

סטלין לא הבין

הנה הבית של השיר "היי שלום, עיר אהובה" בשפתו המקורית בפונט הקירילי, בתעתיק ללועזית, ולבסוף בתרגום לעברית:

Прощай, любимый город
Уходим завтра в море
И ранней порой
Мелькнёт за кормой
Знакомый платок голубой

Proszczay, lubimye gorod
Uchodim zawtra w morie
I ranniey poroy
Mielkniot za kormoy
Znakomyj platok goluboy

היי שלום, עיר אהובה

מחר נצא לים

ובערפל השחר

תיבלע בין הגלים

המטפחת הכחולה שלך

מצעד הפְּרֵדות

והזיכרון לוחש לילד הגדוד הזקן שאסור לשכוח את אינספור הפעמים שעזבו אותו מוריו החיילים, אשר נפלו בקרב בהמוניהם, או את כל הפעמים שהוא עצמו עזב מקומות שאהב, בתים ומכוניות, והפליג מנמלים למיניהם, ובכל פעם נפרדו ממנו מטפחות כחולות והוא נפרד מהן – לטוב, לרע או לחינם.

וכעת חוזר שוב לזקן השיר הרוסי הישן שהזקן מכיר על-פה, אלא שהפעם, ברקע המנגינה, נשמעת מרחוק געיית צופר של אונייה, אשר עומדת להפליג לאותו אי-שם שבין חלום ובין השיר העצוב, שיר חסר רחמים כפייתי, המזכיר לזקן ששוב מתקרבת פרדה מהמטפחת הכחולה, האחרונה אולי.

טיפ טיפה: ידידת נפש

את הפרס הראשון בתחרות הצילום "גרנד פרי פוטו 2017" בקטגוריה "חיי היומיום" קיבלה הסופרת אנה גּוֹנְדֶק על סדרת תצלומים שהיא עשתה בתאילנד, שם כל שיאי הפופולריות נתונים ל"ילדי אלוהים", כלומר לבובות אשר לאמונת התאילנדים נושאות כוחות על-טבעיים.

"Kam Lai" (קאם לאי; בשפה התאית: ללא נשימה) הוא השם שהעניקה Ah Mui בת ה-58 לבובה שהיא קנתה אשתקד בבנגקוק מ"אדם קדוש בעל קשרים עם עולם שכולו טוב". זה לא היה סתם מוֹכר בובות, טוענת האישה, אלא קוסם בעל אמונה שהתקין ב"קאם לאי" נפש טהורה של ילדה תאילנדית אמיתית, מה ששינה לחלוטין את הבובה עשוית הפלסטיק.

Ah Mui מתייחסת לבובה זו כאל בתה. היא מדברת איתה, ישנה איתה מחובקת, ומאמינה ש"קאם לאי" מביאה לה מזל. ה"אֵם" המסורה לא משאירה את בובתה לבדה אפילו לרגע, מטיילת איתה במכונית מבלי לפחד מסכנת תאונות, ואף לוקחת אותה לעבודה, שבה ההכנסות גדלו, תופעה ש"אמא" מייחסת להתערבות הרוחנית של "קאם לאי".

העיתונאים שראיינו בפאריס את הצלמת גונדק לרגל זכייתה ב"גרנד פרי פוטו" שמעו ממנה שהתצלומים שהיא הביאה לתערוכה מתאילנד "מעידים בסך הכול איך תושבי מדינה זו מתמודדים עם קללת הבדידות".

שואלים את אדוארד

זאב: בהונדה סטרים שלי יש בעיה ללא מרפא כבר תקופה ארוכה.

הרכב שנת 2001, 2,000 סמ"ק, ועבר לאחרונה את ה-300 אלף ק"מ. המנוע לא מצליח לעבור את ה-3,500 סל"ד, ומגמגם (גם בהילוך סרק). חשוב לציין שעד 3,500 סל"ד אין שום בעיה.

היסטוריית הטיפולים במסע אחר מקור התקלה: החיישן של הממיר הקטליטי קיבל מכה ולכן טופל. לאחר מכן הוחלף יוניט לחץ שמן של מערכת V-TEC ובוצע אתחול מחשב, ובהמשך הוחלפו גם חיישן ורשתית V-TEC. כל זה בהמלצת המוסך, ומאחר שהבעיה לא נפתרה, המוסך ואני נשארנו אובדי עצות.

לעתים רחוקות יש כמה ימים שהרכב "שוכח" מהתקלה ומתפקד כראוי, אך לא הצלחתי לגלות דפוס שגורם לזה. אשמח לשמוע אם יש לך רעיון או עצה.

תשובה: מה אומר המחשב הדיאגנוסטי במוסך השייך ליבואן הונדה? האם הוא ממליץ לרענן את תוכנת המחשב של הרכב, טוען כי האשם בתקלה הוא הקויל, או שהוא גילה חולשה במשאבת הדלק, מסנן דלק סתום או סתם סתימה במערכת המספקת אוויר למכל הדלק, שהיא תקלה פרוזאית נפוצה למדי?

אם האפשרות האחרונה היא הסיבה להפרעה שאתה מתאר, אז אפשר לנסות לנסוע כמה קילומטרים בלי הפקק של מכל הדלק – או עם פקק חלופי שיש בו נקב. אם בעקבות נסיעה ניסיונית זו המנוע לא יסרב לעבוד בטורים גבוהים, התעלומה נפתרה.

ישי: הוריי מחפשים רכב יד שנייה בעל יכולות שטח שמתאים לזוג אנשים בוגרים (חמישים פלוס). התקציב הוא מאה אלף שקלים. כרגע יש ברשותם הונדה סיוויק שנת 2012.

הפרמטרים שחשובים הם: אמינות, שיהיה נוח בנסיעות ארוכות (הם עושים מעל 25 אלף ק"מ בשנה), ושתהיה אופציה לנסיעה בשטח ללא דפיקות לב מיותרות. כרגע נראה שההכרעה היא בין ה- XVלפורסטר. אשמח לדעת מה היתרונות והחסרונות של כל דגם, ועל איזה מהם אתה ממליץ (מבין הדגמים האוטומטיים).

תשובה: היו שנים שפורסטר חוללה נפלאות בתצורת הסטיישן הוותיקה, גם עם עקב אכילס בדמות תיאבון מוגזם לדלק, במיוחד בדגמי הטורבו. החידוש בגופה של פורסטר, והמודרניזציה שעשתה ממנה משהו בין SUV לקרוסאובר – הפכו את פורסטר דומה למתחרותיה, עם יתרון משמעותי בזכות מנוע בוקסר מתוקן והנעה 4X4 קבועה.

בכל אופן, בין פורסטר החדשה ו-XV, הבחירה באחרונה נראית הגיונית יותר. היא נעימה וקלה יותר לנהיגה, ומרגישה טוב גם בכביש וגם בשטח שאינו מתורבת במיוחד.

חיים ד': א. האם קיים בשוק גלגל לרכב העשוי מגומי מלא (כמו גלגל לעגלות ילדים), ללא צורך במילוי אוויר, כך שאין מצב שיקרה תקר לגלגל?

ב. אם יש, מדוע לא משווקים אותו?

ג. אם אין, מדוע לא מייצרים?

תשובה: הפטנט שאתה מתאר היה בייצור לפני מאה ומשהו שנים, כלומר בתקופה שבה לפני המכונית הנוסעת הלכו ברגל משרתים עם פנסים. גלגלים מלאים כאלה נשארו זמן-מה רק בעגלות סוסים, בעוד שיצרני המכוניות פנו לצמיגים מנופחי אוויר.

האוויר שבתוך הצמיג מאפשר אמורטיזציה בשיתוף פעולה עם הקפיצים ובולמי הזעזועים – וכך נוצרים אחיזת כביש, היגוי ונוחות נסיעה.

דוד מזרחי: רכשתי מרצדס GLA 250 שנת 2016 מטרייד-אין "כלמוביל", שהיווה רכב הדגמה שעשה 7,878 ק"מ. בהכירי היטב את המותג מרצדס מעברי כנהג 42 שנה, ומאחר שנסעתי על b200 טורבו והייתי מרוצה מהמנוע והגיר הנפלאים שלו (וזאת בניגוד לעיצוב פנים הרכב, שעשוי מחומרים לא איכותיים ומתפרקים) – חשבתי שאני משדרג את חוויית הנסיעה בעוברי לרכב חדיש בעל אותם נתונים טכניים ויותר הספק מנוע.

עשיתי נסיעת מבחן בת 10 דקות, שבה נאמר לי שהגיר חכם ולוקח לו קצת זמן ללמוד את הנהג ולהתנהג בהתאם. נסעתי ברכב הביתה לאחר תהליך קנייה מתיש מחוסר יעילות ומחוסר כבוד, וכבר בדרך הרגשתי משונה עם הגיר: הרכב נסע אמנם חלק והאיץ בצורה יפה, לקח לו שניות לעלות הילוכים, עד כדי כך שאחרי נסיעה של 200 מטר הוא הגיע להילוך רביעי מתוך שבעה וזאת בלחיצה מתונה על הדוושה – אך כשהיה צורך להוריד את הרגל מדוושת הגז,.ההילוכים לא ירדו, המהירות ירדה, ואז כל פעם שלחצתי שוב על הגז המנוע התחיל לצלצל, ההגה רטט נואשות ודוושת הגז רעדה.

לאחר יומיים פניתי למרכז שירות מורשה, בחושבי שזו תקלה פתירה עם הכנסת הרכב למחשב. לאחר שלוש פעמים שהגעתי למוסך, שם ניסו לפתור את הבעיה, נאמר לי שזוהי התנהגות הרכב ואין שום בעיה. הייתי המום מהתשובה, שהוקלטה ושמורה עימי. לא הסכמתי בשום אופן לתשובה כזו מחברה שהשם שלה הוא ביטוי לאיכות בלתי מתפשרת. הטענה שהמערכות מכוונות לחסוך בדלק לא שכנעה אותי שמרצדס ויתרה על איכות וחוויית נהיגה למען חיסכון בדלק. לדעתי זו תקלה ברכב שהם מתנערים ממנה.

פניתי להנהלת החברה, בטענה שעלותו הגבוהה של הרכב לא מצדיקה תקלה כזו שמבטלת את חוויית הנהיגה בו, אך הם מושכים את הטיפול. פניתי לשלושה בוחני רכב מחברות מובילות לקבלת עצה. הם הבינו את הבעיה, אך אמרו (מוקלט) שהם לא מבינים מדוע אני ממורמר, אף שבזכות ההמלצות שלהם נרכש הרכב ללא חשש. כשביקשתי את עצתם קיבלתי מכולם תשובה אחת: "תמכור אותו".

יצוין כי למדתי מכונאות רכב, ובצבא שירתי כמדריך מכונאות טנקים ואף נבחרתי להיות בצוות ראשוני לפיתוח המרכבה. לאחר מכן שירתי כמכונאי ראשי ביחידה. במשך 42 שנות ניסיוני עם כלי רכב לא נתקלתי בתופעה כזו. למיטב ידיעתי והבנתי, חייו של מנוע מצלצל מתקצרים באופן משמעותי, וכמובן חוויית הנהיגה בלתי נסבלת.

תשובה: אני חושש שהמקרה שתיארת ימצא את פתרונו רק בבית משפט, שייאלץ להכריע אם נפלת קורבן לרמאות או לא. אני מציע לך לפנות לשמאי ויקטור עידן, מומחה בהערכת נזקים בכלי רכב ובהגשת תביעות.

*

תצלומי השבוע: אומרים מבלי להגיד. י"א ("אנונימי") צילם בירושלים תמונה המתאימה לדעתנו להשתתף בתחרות "גרנד פרי פוטו". קשה להאמין שהיא אינה מבוימת אלא אמיתית, אך היא כזו.

בנוסף צילם ידידנו י"א יגואר E-Type נדירה, אחת מהיגוארים E-Type הרבות אשר מחזקות את נבחרת הקלאסיות של "מועדון החמש". רק לפני כמה שנים היה החיזיון של דגם זה נדיר, ותעיד על כך השמועה הנרגשת שרצה אז על "איזו E-Type מסתורית המסתובבת בפרברי תל-אביב", אשר הכניסה את אספני העתיקות למתח.

י"א תפס גם את ב-מ-וו אִיסֶטָה, סבתהּ הרוחנית של ב-מ-וו 700 CS קוּפֶּה, שהקשיש המורשה פתח איתה את הרפתקאותיו בראלי. לצד איסטה חונה פיאט 500 הבלתי נשכחת, שיש חשק ללטף אותה כאילו הייתה חיית מחמד, ולא מכונית שמלמדת עד היום את כל האמביציוזיות על ארבעה גלגלים מהו היגוי לדוגמה, ומהי הנאת נהיגה בתנאים ספרטניים.

לזקן אנוכי היו ארבע פיאטים כאלה, אחת בפולין של שנות השישים, שקיבלתי מהאנשים שקנו ממני את רנו R8 גורדיני, אשר הוסיפו את פיאט 500 לשטרות הכסף שהביאו לי תמורת רנו. שלוש פיאט 500 נוספות היו לי בארץ. אני מתגעגע לכל אחת מהן, מודה הזקן, אשר 500 האחרונה שלו הייתה משופרת, בעלת ציריות מחוזקות וסטרטר שנתפס בבורג נוסף לבל ישתחרר בזמן נסיעה.

התצלום נוסף הוא קומפוזיציית טבע דומם של שלושה אלמנטים – מרצדס, ספסל ואופניים. הסכימו איתי שתצלום זה אומר כדבעי על סביבתנו הים תיכונית מבלי להגיד הרבה.