הנספח הבלתי נלאה

הייתה תקופה שעל המושב המרופד של מנכ"ל שדה התעופה ע"ש בן-גוריון ישב מכר של הקשיש המורשה, איז'ו ורדי ז"ל. מה פתאום נזכרתי בו במטוס אל-על, בטיסה לוורשה?

אִיז'וֹ ורדי זה, בעל משקל זבוב ונמוך קומה, התגאה בתואר "אלוף פולין לשעבר בפינג-פונג", לפי סיפוריו, ואחרי עלייתו ארצה כיהן כנספח הצבאי של ישראל בניו-יורק, גם זה אקס בוודאי.

מהתקופה הניו-יורקית שלו נשארו בנפשו של איז'ו ספקות וצלקות לגבי הטייקון סטיב מורל, שהדבקתי לו את הכינוי "אסיר הון", אשר היה חברו המשותף של איז'ו ושל הקשיש המורשה.

"כשעבדתי בניו-יורק כנספח של צה"ל", סיפר לי איז'ו, "היו ברשותו של יקירנו סטיב מורל שלוש או ארבע דירות מפוארות בעיר, וחיי האישיים היו מתגלגלים אחרת, לוּ סטיב היה משאיל לי אחת מהן. אך הוא רק שתק, ולא נענה לרמזים שהפרחתי בנושא", רטן.

"הדירות האלה של סטיב", המשיך איז'ו, "עמדו ריקות לגמרי ונשארו סגורות כשהוא עזב את ארה"ב, ועבר לאירופה עקב הסתבכות פיננסית פלילית מול חוקי האמריקנים, שדרשו מסטיב סכום אסטרונומי בגלל עסקות הנפט שהוא גלגל בהצלחה עם מלך אינדונזיה. הוא היה יכול להשאיל לי למגורים נוחים את הנכס בשדרה הקרובה למשרדי, אך הוא לא עשה את זה ונעלם. זו חברוּת זו?", שאל אותי איז'ו כאשר נפגשנו בתל-אביב, לבקשתו של סטיב דווקא, שרצה שנכיר.

אין אלפא מדגם "איז'ו"

"תכתוב משהו חיובי על איז'ו", ביקש ממני הטייקון האישי שלי בשיחה מאירופה, "תעשה את זה בשבילי", הפציר בי פעם אחר פעם באותו הסבר שחבל לו על איז'ו המסכן, אשר הכוונות הטובות שלו בנמל התעופה אינן מוערכות על ידי תושבי הארץ.

"מה אני אכתוב?", שאלתי, "הרי אני כותב על שואה, ולאיז'ו ורדי לא היה קשר אליה, למזלו. אני עורך ירחון רכב, כותב על חידושים בענף ומבצע מבחנים, וכידוע איז'ו אינו קשור לתחום המוטורי – הוא לא תכנן את סוסיתא ואת סברה, והוא עצמו אינו מכונית".

"זהו!", תפס סטיב בצעקת ניצחון, "הרי איז'ו שלנו (שלנו? א"א) ארגן חניון רכב בשדה התעופה, שתל פרחים, וזכה רק לביקורת עוינת תבדוק לפחות את זה", לחץ הטייקון שלי, וחזר על הבקשה בטלפון ממונטה-קארלו, עד שהסכמתי לנסוע ללוד ולבדוק את מצוקתו של איז'ו המנכ"ל.

בוס לא שוס

קבעתי עם איז'ו פגישה והגעתי למשרדו, שבכניסה לו ישבה מזכירה. "מר ורדי ישנו?", שאלתי, מצביע על דלת חדרו, "ברצוני להכיר את מלכותו".

המזכירה לא חייכה, ואף בקושי הרימה את ראשה מהשולחן. "מי יודע איפה החולירע הזה", סיננה, "לא אני ולא אף אחד עוקבים אחר צעדיו של הזיפת הזה ורדי. תבדוק בעצמך", המליצה.

פתחתי את הדלת, חדרו של המנכ"ל עמד ריק. "האיש איננו", אמרתי למזכירה, "איך מחפשים אחריו?", שאלתי, כי המחזה התגלגל שנים לפני תקופת הטלפונים הניידים, "אפשר אולי לקרוא לו באיזה רמקול?"

"להפעיל מערכת כריזה בשביל חרא כזה?", הופתעה המזכירה האישית של איז'ו, "מי פה בכלל מתעניין במה שהוא עושה או לא עושה", לימדה אותי.

יצאתי למסדרון ופניתי לפקידים שנתקלתי בהם. הסברתי שאני, כעיתונאי, מעוניין להיפגש עם איז'ו ורדי המנכ"ל, ובדיוק כמו עם מזכירתו, העובדים הגיבו באדישות ובעוינות. "לא ראינו אותו ולא שמענו", ענו לי, ופקיד אחד אף העיר ש"הוא לא מישהו ששווה לעקוב אחריו. הלוואי שהאיש הדוחה הזה ילך לאן שהוא רוצה, ורצוי שזה יהיה לעזאזל. כאן לא מחבבים אותו", הסביר.

התקשרתי למונטה-קארלו, ומסרתי לסטיב מורל שאיז'ו ורדי שלו כנראה הסתבך, ושלפי מה שראיתי והרחתי בלוד, הלקוח שלנו עומד לעוף מדירקטוריון שדה התעופה. "כל אלה שעובדים בנתב"ג מתייחסים לאיז'ו כאילו הוא לא קיים", סיכמתי.

הטייקון בלע את זה

היום איז'ו ורדי כבר לא שולט בשדה התעופה, וגם לא נמצא במקום מגוריו המהודר בנווה-אביבים, כי לבו של האיש לא עמד במתח של כעסיו הנצחיים על גורלו, והוא מת.

זה קרה זמן קצר אחרי הפיטורים מהנתב"ג, כאשר איז'ו ביים וביצע תרגיל מלוכלך, שפגע בי באופן כואב. הוא התקשר לאסיר-ההון סטיב מורל, ושיקר לו חָלָק שוולבו 264 המוזהבת שלו בעלת ששת הצילינדרים, השייכת לטייקון שלי הנ"ל ונמצאת כבר חמש שנים תחת חסותי – "עומדת ברחוב מוזנחת וחלודה, בלי אוויר בצמיגיה", העליל עליי איז'ו.

"הרשה לי לקחת את הוולבו לביתי", ביקש איז'ו את סטיב, "ואני אדאג שהיא תהיה במצב ראוי לשרת אותך כאשר תגיע ארצה". וסטיב בלע את השקר, התרגז עליי, והסכים.

טרחה ללא חתונה

והנה, בצהרי היום הגורלי, אני מגיע כהרגלי עם דלי ושמפו לחניון השוכן תחת כיכר אתרים, שבעליו נתנו לוולבו של סטיב מקום חניה קבוע תמורת פרסום העסק שלהם במדבקה על אלפא שלי, שהשתתפה אז בראלי-קרוס אשקלון.

עשיתי איתם את העסקה הנ"ל בלית ברירה, לאחר שהתעייפתי לשלם מכיסי על החניה של וולבו במלון הילטון, מה שעשיתי במשך שלוש השנים הקודמות, אף שלא נסעתי בעצמי בוולבו זו, בגלל מגוון סיבות:

ראשית, זה היה אסור לי, כי 264 המפוארת של אסיר-ההון נשאה מספר רישוי של עולה חדש. שנית, לא השתמשתי בוולבו בגלל צבע הזהב המבריק שלה, שהִקנה לה מראה של רכב עשירים, ולכן הייתה עשויה לעודד פורצים לבקר בדירתנו, חששתי.

בנוסף לכך, וולבו 264 ממש לא הייתה חביבה על טעמו של הקשיש המתחיל, שבאותה תקופה שמר למרגלות ביתו ברחוב הירקון שתי לנצ'יות פולביות – קוּפֶּה ראלי 1.3 רגילה ו-1.6 HF – כמו גם לנצ'יה שלישית, פולביה זאגאטו אדומה, ועוד אלפא 33 תלתן ירוק משופרת למרוצים.

מכל הסיבות הללו לא נסעתי בוולבו 264 של סטיב זולת קילומטרים ספורים, אלא רק דאגתי לה כאילו הייתה שלי. החלפתי לה מצבר, תיקנתי את הגיר האוטומטי שלה, שנפגע בגלל העמידה הממושכת, וכיוצא באלה ענייני אחזקה, הכול על חשבוני כמובן, כולל וקס ופוליש שערכתי לה מדי כמה חודשים ורחיצות מדי שבוע שעשיתי בעצמי.

עגנון היה אומר על כך באירוניה "טרחה ללא חתונה".

לטש עין, לטש יד

לנוכח הטיפול המסור שנמשך שנים, שוו בנפשכם את הרגע שבו גיליתי כי וולבו זו נעלמה מהחניון. כמעט רצתי למשטרה, אך אנשי המקום סיפרו לי שאיז'ו ורדי הגיע עם עורך דין ועם ניירות של ייפוי כוח מחו"ל, ולקח אותה. "נאלצנו למסור לו את המפתח שהשארת במשרד", דיווחו לי בנימת התנצלות.

הסברתי לסטיב שוורדי כועס כבר זמן רב שוולבו בונבוניירה זו נשארת אצלי, במקום לשרת אותו ואת אשתו, ובזכות התרגיל המלוכלך והשקרים זכה בה סוף סוף. "האוטו מטופל ומושקע, עם רישיונות בתוקף ומושבי עור מצוחצחים. די לסובב מפתח כדי לנסוע. איך יכולת להאמין שהוולבו שלך מוזנחת וזרוקה?", ניסיתי להדוף את דיבתו של איז'ו.

"חוץ מזה", אמרתי לסטיב, "שמרתי בתא המטען של 264 חלקים למנוע של לנצ'יה HF שלי, שהבאתי מאיטליה אחרי חיפושים נמרצים וכסף רב. תלכו שניכם, אתה ואיז'ו, אתה יודע לאן", כעסתי על הטייקון שהוּלך שולל בקלות כזו.

שיחק אותה פעמיים

אחר כך התקשרתי לוורדי. "בגלל תשוקתך לוולבו עשית את מה שעשית. תיהנה ממנה, מנוול, רק תחזיר לי את החלקים ששמתי בתא המטען שלה", ביקשתי, "כי אני זקוק להם ללנצ'יה. יש שם בוכנות חדשות, טבעות, גלי זיזים, שרשרת טיימינג, קראנק ומסבים. תחזיר לי אותם".

"כל הברזלים האלה נזרקו לפח", הודיע לי איז'ו ורדי בצליל של הנאה לא מוסתרת, "סטיב לא ביקש שתשמור מתכות כבדות בתא המטען של וולבו שלנו", הטעים בגאווה את המילה "שלנו", ולי לא היה מה להגיד חוץ מקללה בסיסית בפולנית.

הזיק גם אחרי מותו

אני מתקשה להאמין שהקללה הפשוטה שלי פעלה את פעולתה, ובכל זאת, ימים ספורים אחרי התקרית המביכה עבר איז'ו ורדי לעולם שכולו טוב, למדתי ממודעה בעיתון.

בכל אופן, בלי החלקים שהפסדתי לא יכולתי לתקן את המנוע של HF, ונאלצתי למכור אותה. הייתה זו HF מהסדרה הראשונה, אלופת העולם בראלי 1972. בשוק של היום היא שווה 80 אלף דולר. תהיה בריא, איז'ו, היכן שאתה לא נמצא.

אפילוג

נשארת השאלה מדוע נזכרתי באיז'ו, אשר אינו ראוי להתארח ברשימת הדמויות שפגשתי בחיי. ובכן, הסיבה שחשבתי עליו בשדה התעופה בלוד היא שראיתי את תוצאת התושייה של הדירקטוריון הנוכחי של שדה התעופה: כפי שבעבר היו בארצות הלועזיטים, וגם אצלנו, תאים קטנים של טלפון ציבורי, כך הוצבו היום בשדה התעופה ע"ש בן-גוריון כלובי גזים קומפקטיים שבהם מותר למעשנים לעשן.

בשלושה תאים כאלה, עשויי זכוכית וצמודים זה לזה, ראיתי שלושה מעשנים הנהנים מסטייתם בתוך עשן כבד, שכנראה אינו מוברח החוצה. לפי אדריכלי שדה התעופה, זוהי הדרך לבודד באופן מוחלט גדודי מעשנים, לבל יסכנו אוכלוסייה לא מעשנת חפה מפשע. רעיון זה גם מצמצם את מספר המעשנים רק לגרעין הקשה שאינו נרתע מהיכנסות אל תאי גזים קומפקטיים.

בקיצור, אפשר להסיק כי רוחו, זריזות מוחו וסגנונו של האקס-מנכ"ל איז'ו ורדי חוגגים עדיין בשדה התעופה בלוד, למרות הסתלקותו המוחלטת. ראיתי בעיניי.

הלכו היהודים, נשאר ההווי. פְּיָאסֶצְ'נוֹ השלווה, השוכנת קרוב לוורשה, הייתה לפני המלחמה הגדולה עיירה מועדפת על היהודים, שסגנון חייהם עיצב את אופיו המיוחד של המקום, עד שנמחק באכזריות על ידי השואה שהמיטו הגרמנים. יהודי פיאסצ'נו ובכללם האדמו"ר שלהם רבי קלונימוס קלמיש שפירא גורשו לגטו ורשה, ומשם הובלו אל מחנות המוות טרבלינקה ומיידנק. המעטים ששרדו לא חזרו לעיירה, כך שהמושג "יהדות פיאסצ'נו" אושפז בהיסטוריה.

והנה, ביום אביב פולני, בשמש המקומית הקרה, עצרה הבווארית Z3M קוּפֶּה של הקשיש המורשה בפיאסצ'נו, מול מקום בילוי שנקרא "מקווה", בר משקאות חריפים הפועל בעיירה קטנה זו עד השעות הקטנות של הלילה. לקשיש, המופתע מהמיקום של הבר, אין כל כוונה לבדוק אם המוסדות היהודיים הזריזים, המתַפקדים בוורשה הקרובה, מכרו לגויים את הנכס היהודי שנשאר בפיאסצ'נו כפי שהם מכרו לעסקנים פולנים את הישיבה המהוללת בלובלין, שהבניין הגבוה והמרשים שלה ניצל מהריסה במלחמה והפך לא מזמן למלון רב כוכבים.

ואולי, כמו שמנחש הזקן התייר, הפעם נרדמה בשמירה הנהלת הקהילה היהודית הממולחת, הדואגת לעצמה בוורשה, ולא תבעה את הנדל"ן היהודי, ובוודאי לא חיפשה את יורשיו, מה שאִפשר לגויים, אנשי עסקים בפיאסצ'נו הנוכחית, לעלות על ההזדמנות.

ובעצם, אין כל סיבה להחזיר את המקווה לחיים ולשחזר את פעילותו הדתית, אף שקירותיו נשארו שלמים בלב פיאסצ'נו, כי מטרה זו היא מופשטת במצב שבו אין בסביבה אף נפש יהודי. מה גם שהפולקלור היהודי הסנטימנטלי, במיוחד כשהוא מעוקר מהיהודים עצמם, מצלצל טוב לביזנס.

טיפ טיפה: אין עשן. חלאס

קוראים במצוקה כותבים לי שבגלל סלסול עשן עדין שיוצא מהמפלט הם נכשלים בטסט השנתי, או החצי-שנתי כשמדובר במכוניות ותיקות. נהגים אלה נשלחים הביתה או למוסך, וזאת למרות שחוץ מאותו עשן דק וידידותי, שהוא סימן חיים של המנוע – שום בדיקה הנערכת במכשירי המכון אינה מגלה כל עדות לזיהום אוויר. למעשה, המכשור האלקטרוני במכון הרישוי אינו מתריע אפילו על פליטת C02! לא בסיבובי סרק של המנוע ולא בסיבובים גבוהים יותר, המבוצעים לפי התקן.

חרף זאת, קוראינו המאוכזבים מגורשים כאמור מהמכון עם מכוניותיהם היקרות-לנפשם הביתה או למוסך, כדי להתמודד עם "תקלת המנוע המעשן". הם חשים נרדפים על לא עוול בכפם, כאילו הם סובלים בבדיקות אלה רק עקב איזה ניסיון אפל של פקידי משרד התחבורה, המנסים להוריד מהכביש את המכוניות המזדקנות כדי שבעליהן יקנו מכוניות חדשות, לששונם ולשמחתם של ברוני היבוא.

"לצערי לא הועיל תוסף הפלא המפורסם, שכיבדתי בו את הדלק לפני הבדיקה החוזרת במכון הרישוי", כתב לנו אחד הקוראים. אז מה נשאר לעשות כדי שהשמשה הקדמית ברכב תזכה במדבקת רישוי בעלת תוקף?

השיטות הרגילות

ודאי שבמסגרת ההמלצות הטכנוקרטיות הנורמטיביות, שאני מפרסם על דפי מדורנו ומייעץ בשיחות טלפון, אני מציע לרענן את תנאי השרפה לפי הסדר המקובל: ניקוי המצערת ומנוע הצדדים, החלפת מסנן (פילטר) האוויר, כמו גם החלפת המצתים וחוטי חשמל חשודים, גילוי מזרק דולף, וגם הרכבת חיישן זונדה-למדא חדש מדי 100-120 אלף ק"מ. כל זאת כדי לגלות בסופו של דבר שהעשן הדק (או קצת יותר מדק) הוא תוצאה של שרפת שמן המנוע בגלל טבעות שאינן מתפקדות כראוי – אם משום שהטבעות הזדקנו, ואם כתוצאה משימוש בשמן מנוע זול, אשר מטעמי חיסכון לא הוחלף מדי 15 אלף ק"מ.

קיימת גם אפשרות שהתפרקו ויצאו מדעתן הגומיות (מחזירי השמן) המורכבות על השסתומים, כך שהשמן המצטבר בראש המנוע ניגר אל תא השרפה, שבו הוא נשרף. החלפת גומיות אלה היא הליך לא פשוט אף שהן זולות, כי לצורך ההחלפה נדרש בדרך כלל פירוק ראש המנוע מהבלוק.

אז איך להציל את האוטו, אם כל פעולות אלה אינן עוזרות? האם אפשר "לרמות" את מכון הרישוי העוין – כסוג של הגנה עצמית של האוטו, שהמנוע שלו פולט עשן בגלל אכילת שמן? הנה התרגיל האחרון שנשאר לעזרתנו, המצריך מעט השקעה ומעניק הרבה סיפוק!

השיטה הסודית

1. קונים אחד מתוספי השמן המתגאים בכך שהם מאפשרים לנסוע מרחק של 50-100 קילומטרים בלי שמן בכלל, וזאת מבלי לפגוע במסבי המנוע, בקראנק ובמערכת ההצתה.
2. מוזגים את התוסף הנ"ל לשמן המנוע, רצוי שתי מנות במקום מנה אחת.
3. נוסעים כמה ימים, ואז, לפני הבדיקה במכון – העוין לגבינו בהתאם למדיניות של משרד התחבורה והתושייה של השר העומד בראשו – פשוט מרוקנים את כל שמן המנוע מהמכל, ומגיעים לטסט החוזר במצב של מנוע יבש. אין שמן, אין עשן. חלאס. זבנג וגמרנו. רק המולקולות של תוסף הפלא האמיתי נשארו במקומות הרגישים של המנוע כדי להגן עליו.
4. יוצאים ממכון הרישוי עם מדבקה חדשה על השמשה, חונים בהזדמנות הראשונה, מוציאים את מכל השמן מתא המטען, ומוזגים את השמן המועשר בתוסף חזרה אל המנוע, או שמוזגים שמן סינתטי חדש. הזהירים שבינינו יכולים, באותה הזדמנות, להחליף את מסנן השמן, למען יהא בריא ורענן.
5. רק בבקשה אל תספרו, קוראים יקרים, שהקשיש המורשה החוצפן וחסר המעצורים פרסם ברבים את שיטת הגנה זו – אשר הפילוסופיה הדיאלקטית שלה למדה לא מעט מעקרונות מלחמת ששת הימים, ששיטותיה המהוללות מתוארות על ידי המדיה החוגגת את פסטיבל היובל.

שואלים את אדוארד

נילי גרייצר, בתגובה ל"נצח ועוד יום": בתגובה לכתבה המרגשת שלך במוסף "דיוקן" מהשבוע שעבר, על אודות השיר הרוסי שליווה אותך ואת החיילים הרוסים בדרך לכיבוש ברלין – רצ"ב מילות השיר האהוב והנוגע ללב שהזכרת, אשר תורגם לעברית על ידי שלונסקי והושר בתנועות הנוער.

שלום עירי נוחמה

נשיר ידידי מחר אלי קרב
נצא עם ענן מיתמר
כולנו נשיר עמנו יחדיו
גם ראש הפלוגה יזמר.

שלום עירי נוחמה
מחר נצא אי-שמה
מחר לבלי חוק
תזהיר בבת צחוק
מטפחת כחולה מרחוק.

תשובה: התרגום אכן מעניין, בריח קל של ימים עברו. אני תרגמתי רק בית אחד שנתקע בזיכרוני, ובוודאי לא חיפשתי חרוזים כי אינני משורר. תודה.

משפחת ברזילי, מצפה-רמון: ברשותנו הונדה FR-V קומפורט 1.8 שנת 2007. הרכב עשה בלי עין הרע 300 אלף ק"מ. הרכב מעולה ואמין מאוד וכמעט לא עושה בעיות, למעט קצת בעיות חשמל פנים (פלוס בעיה שהתחילה ככל הנראה בגלל בלאי בממיר הקטליטי). הרכב מונע בנזין, ולפני קצת יותר משנה הותקנה בו מערכת גפ"מ. לפי המחירון שוויו 25 אלף שקלים בקירוב. האם משתלם לנו להחליף רכב, או פשוט להשאיר אותו אצלנו "עד שייגמר?"

תשובה: FR-V היא יצירה מעניינת במיוחד של הונדה, שאני ממליץ עליה מִקֶרֶב דעת. אני מכיר מנועי הונדה מניסיון אישי, וסבורני שאם ההסבה לגז נעשתה במקצועיות, אז מכוניתכם אמורה לעשות בקלות עוד 300 אלף ק"מ בלי צורך לבצע אוברול או החלפת מנוע.