מעל העננים

חבורת צעירים מפטפטים בעברית נעמדה קרוב לשירותים במטוס אל-על שטס מוורשה לתל-אביב. "התקרבתי אליהם", מספר הקשיש המורשה, ומודה בטעותו

כי לפי הבנתו של הזקן חבורה זו עמדה בתור לשירותים, עד שהתגלה באיחור מטופש אשכרה שהצעירים עמדו שם, ליד דלת תא הנוחיות, סתם כדי לשוחח על החוויות שרכשו במהלך טיולם בפולין.

"ביקרת באושוויץ?", פנה אחד מהם לזקן, וכאשר הקשיש לא ענה הוא שאל שוב, "Did you visit in Auschwitz?", ניסה את מזלו בשפת המנדט, כי כנראה בלבל אותו לבושו הלועזיטי של הקשיש החוזר הביתה, והוא חשב שהוא פונה לנוסע זר. אולי בגלל זה חגג בפנייה החוצפנית של האיש צליל של זלזול, סוג של התקפה מילולית שהתנחלה גם בשפת גופו.

" Auschwitz? Why do I need?", ענה הזקן בשאלה על שאלה כפי שהיה מקובל לשוחח ביידיש במאה הקודמת, והצעיר החל מיד ללמד את הקשיש, ואת נוסעי המטוס שהלכו לכיוון השירותים, שביקור באושוויץ הוא ללא ספק חובתם האלמנטרית של כל המבקרים בפולין, במיוחד אם הם יהודים, "שבשבילם הביקור באושוויץ הוא מעשה פטריוטי ואף חובה דתית", חתם את נאומו באנגלית נלהבת.

"אתה יהודי בכלל?", המשיך הצעיר לחקור, בהביטו על הזקן בעוינות בולטת.

"אתה לא מוכרח להתאמץ באנגלית", ענה לו אנוכי בעברית, "ותדע, חבוב, שאין לי כל סיבה לבקר באתרי הרצח שביצעו הגרמנים על אדמת פולין, אני יודע היטב מה נמצא שם. די לי כבר מחוויות אלה, שאינן חיוביות לבריאות הפיזית והנפשית".

הצעיר ביקש סליחה. "הבנתי אותך", מלמל, אך הזקן הקרצייה המשיך בשלו.

מאושוויץ אל מצעד שוויץ

"הבנתי מהשיחה שלכם", אמר הזקן לצעיר, "שבחרתם להשתקע בברלין, 'המקום הכי חם באירופה והכי תרבותי', כפי שקובע עיתון הארץ, וגם המקום הכי זול, לפי דה מרקר. ברור לי שבשביל תושבים חדשים כמוכם בברלין, מהגרים מתוצרת הארץ – ביקור מזדמן באושוויץ או במחנות מוות כמו טרבלינקה או מיידנק הוא אכן חובה".

"מה מוביל אתכם לטוס ארצה?", המשיך הקשיש, "למה אחרי הביקור באושוויץ לא חזרתם לברלין שלכם?". וכדי לא לגרום לתגרה, שהייתה פוגעת בכבודו של המורשה ללא קשר לתוצאת הקרב, שתק הזקן הזָהיר כמו דג, ולא המשיך את שאלתו "למה אחרי הביקור באושוויץ לא חזרתם לברלין שלכם" במילים המתבקשות "כדי ללקק לגרמנים אתם יודעים את מה, כדי לשכור אצלם דירות, כדי לגלגל אצלם עסקים, או אולי כדי לטעום אהבה גרמנית מהי".

"מחרתיים יש בארץ מצעד ענק", הסביר הצעיר, שלא קרא את מחשבות הקשיש המורשה.

"איזה מצעד?", התעניין הזקן, "הרי חגיגות 50 השנה לשחרור ירושלים הסתיימו כבר, לא?"

"המצעד שלנו", ענה הצעיר, "הוא מצעד הגאווה! צעירים מכל העולם נפגשים בתל-אביב. יהיה שמח, ססגוני וחזק", חייך, ורק אז הבחין הקשיש שבן שיחו מנופף בכפות ידיים שציפורניהן צבועות לקה, ושצעיר זה, כמו חבריו, מאופרים בכבדות, כאילו הם טסים לחגוג את פורים או מתכוננים להופעה באולפן טלוויזיה.

"א-קיש", מלמל אינסטינקטיבית הזקן המורשה, "תרדו ממני, תעזבו אותי עם אושוויץ וגם עם המצעד שלכם", ביקש, ופתח את דלת השירותים, המתקפלת כמו אקורדיון.

בראי הקטן שמעל הכיור ראה הקשיש את פניו שהחווירו, את פרצופו האישי המזדקן והמתקמט, אותו פרצוף שהופתע שוב, הפעם באוויר, בגובה קילומטרים רבים מעל אדמת הגויים ומעל הים התיכון. הראי בתא השירותים של המטוס תיאר לזקן שפניו, יחד עם הקשיש הנוכחי בשלמותו, נתפסו על ידי זיכרון בלתי רצוי, זיכרון רציני ודרמטי. הרי הוא:

גוי אחד אמיץ

בשנת 1968, כאשר השלטון הקומוניסטי בפולין פתח בגירוש יהודי המדינה, ואנו, הנרדפים, התחלנו לארוז מזוודות ולעמוד בתור למסמכי נסיעה בכיוון אחד, התרגש מכך במפתיע גם גוי צעיר, אנדרי שָפְיָאנְסְקִי, במאי כישרוני בתיאטרון ובטלוויזיה הפולניים.

במחאה על האקסודוס שנגזר על חבריו – שבחרו ברובם להתיישב בארצות סקנדינביות דווקא, בשבדיה ובדנמרק, אשר כפי שעשתה מדינת ישראל גם הן פתחו את שעריהן בפני יהודים – בחר שפיאנסקי, לאות הזדהות עם המגורשים, לנסוע לישראל.

מחנה השמדה לסרטים

שפיאנסקי נחת בטלוויזיה הממלכתית רוממה והתקבל בה כבמאי אולפן, וכך הכרנו סוף סוף, הוא ואני, דיברנו על חברים משותפים, ונפרדנו. הוא מיהר לאולפן, ואני נסעתי עם הצלם מיכה פן לביים כתבה שצילמתי. אני אפילו זוכר איזו, במקרה. היה זה הסרט שתיעד את החזרות שערכה להקת הצנחנים על השיר "בארץ אהבתי", בהדרכתו של המלחין מוני אמריליו ובכיכובה של הסולנית רוחמה רז.

איכשהו, להבדיל ממאתיים ומשהו הסרטים שביימתי במהלך 15 שנותיי כבמאי ברוממה, סרטים שהרוממאים חיסלו אחרי 1986, כאשר עזבתי את הטלוויזיה כדי לערוך את ירחון "טורבו" – דווקא כתבה זו על רוחמה הנהדרת ניצלה, וחיה לה ביוטיוב. אין לי מושג, מודה הקשיש, למה עוד לא הוספתי את כתבה זו לסרטים הקצרים שלי המופיעים בבלוג "מכונית הנפש".

הגויים האנטישמיים, לעומת זאת, לא חיסלו את עבודותיי בתחום הקולנוע אחרי שעזבנו את פולין ביריות שמחה, אלא שמרו ושומרים עדיין על סרטיי, כתבו עליהם בוויקיפדיה הקולנועית, ומפעם לפעם אף משדרים אותם בתוכניות תרבות בטלוויזיה. מוזיאון הסרטים בלודז' אפילו הזמין אותי להופעה מול קהל כאשר ערך ערב מיוחד שבו הקרין את סרטיי.

כפי שסיפרתי כבר, לא נותר זכר מעבודתי ברוממה במשך 15-16 שנה, כי סרטיי הישראליים מצאו את מקומם בפח הזבל, כולל דרמות שביימתי ודוקומנטים ארוכים, וביניהם "התחרות האחרונה של מייקל בלום" על תחרות רובינשטיין לפסנתר.

"זה הדוקומנט העברי הטוב ביותר שנעשה בארץ", כתבה מבקרת הקולנוע הדה בושס, אותה הדה בושס שעד לסִרטי זה על הפסנתרנים הצעירים לא תמכה בי מעל דפי עיתונה, אלא דווקא קיללה את עבודותיי בכל הזדמנות, עד שהתרגלתי לכך. היסטוריה.

איש עדין חוטף שני גזרי דין

לא תיארתי לעצמי שנוכחותו של הבמאי הפולני אנדרי שפיאנסקי ברוממה תיגמר בשערורייה, בצעקות ובמרד של עובדי התחנה – צלמים, במאים, אנשי קול ותאורה ואפילו תפאורנים – שדרשו כולם לגרש אותו מהבניין.

איש לא תמך בגוי העדין, נעים ההליכות והאינטליגנטי שהתעניין ביהדות, ואחרי העבודה היה רץ לאיזה אולפן קליטה ירושלמי כדי ללמוד עברית. חבורת אויביו ברוממה התגייסה נגדו במלוא העוצמה לאחר שגילתה את נטיותיו המוזרות, שהיו בלתי מקובלות אז בירושלים.

"לא ידעת שהחבר שלך אוהב גברים?", שאלו אותי בסרקסטיות.

"אנדרי?", הופתעתי.

"כן כן", בישרו לי בשמחה, "הוא כזה, ולכאלה אין בינינו מקום. תסביר לו בפולנית שבבניין הזה אף אחד לא מוכן לעבוד איתו. הודענו את זה כבר לארנון צוקרמן המנכ"ל. זהו, העסק סגור", דיווחו בסיפוק, ושפיאנסקי אכן עזב, את רוממה וגם את ישראל.

כאשר חזר לוורשה, חיכתה לו המכה השנייה: חבריו פחדו להיפגש איתו, מכיוון שהגיע מישראל. שפיאנסקי גם לא התקבל חזרה לטלוויזיה הפולנית ולתיאטרון בוורשה בגלל החלק הציוני בביוגרפיה שלו, כפי שהלשינו עליו הקומוניסטים רודפי היהודים, פקידי משרד הפנים הפולני והמשטרה.

שפיאנסקי נותר מבודד כאילו היה נגוע בדֶבֶר של אלבר קאמי, שקע בדיכאון והתאבד.

מאז השתנתה התמונה

עברו השנים, והעם היושב בציון הסכים משום-מה לגאווה המתפרצת של הסוטים ולקליטת סגנון חייהם הצעקני, המתבטא באופנה ובאמנות. ברור לזקן ההמום שתאגיד השידור החדש, שנולד על חורבות רוממה ז"ל, היה מוכן לקבל כעת בזרועות פתוחות את הקורבן של הרוממאים דאז, את הבמאי המסכן אנדרי שפיאנסקי.

הרוגי מלכות רוממה

אך אותם פוסט-רוממאים נוכחיים נאורים אלה, הנראים לי כאילו התחברו רוחנית, והלוואי רק רוחנית, לערוצים 2 ו-10 הנגועים בגאווה התל-אביבית האופנתית – היו דוחים את הקורבן השני של רוממה, את הבמאי דניאל שליט, אותו יהודי תמים ניצול גטו לודז' ומחנה אושוויץ אשר הרוממאים המקוריים, אלה של תחילת שנות ה-70, התגייסו כדי לפגוע בו. כל בניין רוממה השתתף בחינגת ההשפלה של ניצול השואה דניאל שליט, אשר בוזה והוגחך ללא הפסק וללא רחמים, סופג בדיחות שפגעו בנפשו, עד שהוא מת.

והנה אותם רוממאים שחיסלו ברוממה את שליט, ספק בכוונה תחילה ספק סתם כך לצורך הבידור, חיסלו בהמשך, הפעם בשלט רחוק מירושלים, את הבמאי שפיאנסקי בוורשה. שתי פגיעות מדויקות מתוך שני ניסיונות זה לא רע בכלל.

טיפ טיפה: מדוע המכונית מושכת הצדה?

ראשית נדגיש כי מכונית הנמצאת במצב תקין שומרת בהכרח על קו נסיעה ישר, מבלי לדרוש מהנהג תיקוני הגה. למעשה, מכונית תקינה שומרת על קו נסיעה ישר גם אם הנהג לא נוגע כלל בהגה. כך שנטייה של מכונית לסטות מנתיב נסיעתה מאותתת לרוב על תקלה.

רק במקרים מועטים, הימשכות המכונית הצדה איננה תוצאה של תקלה אלא נגרמת בשל תנאים חיצוניים, כמו רוח צד חזקה, כביש מהמורתי, או כביש שמשתפל לכיוון השוליים. לרשימה מצומצמת זו של "סטייה בלי תקלה" יש להוסיף גם מכוניות בעלות הנעה קדמית שמצוידות במנוע חזק, אשר דורשות לבצע תיקוני הגה ("קונטרות") כדי לשמור על כיוון נסיעה ישר בזינוקים או במהירויות שאופיין ספורטיבי.

אז היכן נחפש את הסיבה להימשכות המכונית הצִדה בעת נסיעה בישורת?

אין לזלזל

בניגוד למקובל לחשוב, הימשכות מכונית הצדה איננה בהכרח תוצאה של תקלה במערכת ההיגוי. אך תהא אשר תהא הסיבה של תופעה זו, המצריכה קונטרות בהגה, לא כדאי לפטור אותה בזלזול. כי נהיגה הנאלצת להיעזר בתיקוני הגה אינה רק בלתי בטיחותית – אלא גם פוגעת בצמיגים, הסובלים משחיקה לא אחידה.

תיקון התקלה מתגלה ברוב המקרים כלא יקר במיוחד, גם במוסכים העובדים לפי פילוסופיה של רדיפת בצע. שהרי בעיית "המכונית המושכת הצדה" עשויה להיגמר לאחר כיוון פרונט ובדיקת הגיאומטריה של הגלגלים.

אם זה לא מועיל ונטיית המכונית הצדה נמשכת, יש לחשוד שהמכונית עברה תאונה אצל בעליה הקודמים – שהרי אחרי תיקוני פח, לא תמיד ניתן להחזיר את שלדת המכונית לגיאומטריה המקורית שלה. או שטיפול מסובך זה פשוט לא השתלם לבעלי המכונית, אשר ניסו למכור אותה במצבה הנוכחי, ללא השקעות מיותרות. זוהי הסיבה שבטרם קניית מכונית יד שנייה מומלץ לבדוק שהכלה לא עברה תאונה שתוקנה באופן רשלני.

איך היא מושכת?

חשוב לבדוק באיזה אופן המכונית מושכת הצדה. האם היא תמיד מושכת לאותו צד? האם היא מבצעת סלאלום? האם היא מגיבה אחרת בזינוק חזק ובזמן עצירה?

מכונית שאחד מצמיגיה נפגע "מושכת" אחרת לחלוטין ממכונית שמערכת ההיגוי שלה סובלת מחופש יתר. חיוני לאבחן את דפוס הסטייה של המכונית, כדי לגלות את הסיבה לסטייה זו.

מבחר סיבות למשיכה

1. לחץ אוויר שגוי בצמיגים: אפילו הבדל קטן בלחץ האוויר בצמיגים המורכבים על אותו ציר, קדמי או אחורי – יודע לגרום להימשכות המכונית לצדדים. תיקון חינם: ביקור בתחנת דלק, וחזרה אל לחץ האוויר המומלץ לפי היצרן.
2. מקפרסון עקום: ייתכן שמערכת מתלי המקפרסון נפגעה באופן משמעותי עקב היחבטות המכונית במדרכה שהיא עלתה עליה. מקפרסון עקום עשוי להתבטא בזרועות שנפגעו ובבולם זעזועים שמורכב לא כהלכה. בזוויות (גיאומטריה) גלגלים שיצאו מכיוון מטפלים במכון פרונט.
3. כריות גומי שהזדקנו: הכוונה היא לכריות הגומי שעליהן ישובים המנוע ותיבת ההילוכים. מחליפים אותן רק בסט כריות מקורי, משום שהאלסטיות של כל הכריות הללו מוכרחה להיות זהה.
4. בדקו את הצמיגים: כי האשמים בהימשכות המכונית הצדה עשויים להיות גם צמיגים שנשחקו באופן לא סימטרי – אם בשל נפילה לבור ואם משום שהם פגומים עוד מבית החרושת. את הצמיג הפגוע יש לאתר באמצעות החלפת הצמיגים על הצירים. אם הצמיג הנבדק גורם למכונית לסטות (או שהוא משנה את אופן הסטייה) גם כאשר הוא מורכב במקום חדש – סימן שהוא האשם.
5. קפיצים שבורים: גם איבוד של חלק קטן בקפיץ יתבטא בבריחת המכונית מכיוון הנסיעה. את מצב הקפיצים בודקים כאשר המכונית מורמת על ליפט. אם קפיץ מתגלה כלא תקין, מחליפים אותו יחד עם הקפיץ השני הנמצא על אותו ציר.
6. חופש במערכת ההיגוי: זוהי הסיבה הנפוצה להימשכות רכב הצדה. לחופש בלתי רצוי זה גורמים, בין השאר, חיבורים לא תקינים של הזרועות במערכת ההיגוי, וחיבורים לקויים של המשולשים.
7. מעצורים ש"תופסים": מכונית מושכת הצדה גם עקב חיכוך קבוע של הדיסקית בדיסק (ה"צלחת"). הגלגל, שלמעשה ננעל חלקית, הוא שגורם למכונית להימשך הצדה (או כאמור, לצדדים). את הגלגל הנעול חלקית ניתן לגלות כך: לאחר נסיעה ניגע בכל ארבעת החישוקים. הגלגל התפוס יהיה חם במיוחד. בדרך כלל די לשחרר את הבוכנה בקאליפר כדי שהגלגל יחזור להסתובב בחופשיות, והמשיכה המעצבנת של המכונית תיעלם.

קאר-מיאל
י"א מדווח: מאות כלי רכב מיוחדים התקבצו בחג השבועות באווירה חגיגית במיוחד במרכז העיר כרמיאל, מחזה שמשך למקום אלפי צופים על טפם ומשפחותיהם. המבחר היה עשיר מהרגיל באירועים מסוג זה משום שהתקבצו כאן כמה מועדוני רכב – מועדון קורבט, "המועדון המוטורי הישראלי" המאופיין במכוניות ספורטיביות, משופרות ויוקרתיות, מועדון אלפא רומיאו, מועדון פיאט, וכמובן מועדון החמש.

מלבד המכוניות הייתה תצוגה מרשימה של אופנועים מכל גוני קשת הסגנונות, החל בקלאסיים, דרך אופנועי תיור מפוארים, הארלי למיניהם ממועדון הארלי דיווידסון, ועד סדרת אופנועי ספורט למיטיבי רכיבה. מי היה מאמין כי קיימים כיום בארץ מועדוני רכב רבים כל כך.

מגוון הכלים המיוחדים היה כה מרשים, עד שאני וגיסי יוסי נאלצנו להתפצל לאחר כשעה של שיטוט משותף, כדי שכל אחד מאיתנו יצליח להתמקד בטריטוריה המוטורית החביבה עליו, כלומר – יוסי בסביבת מכוניות הספורט החדשות והיוקרתיות, ועבדכם בסביבת הקלאסיות ממועדון החמש וממועדון אלפא קלאסיק…

החגיגה בכרמיאל הייתה משותפת לחובבי הרכב ולאלפי אזרחים מהשורה, שהצטלמו למזכרת לצד מכוניות בלתי נשכחות.

שואלים את אדוארד

יפתח מעין מבנימינה, בתגובה למכתבו של עזריאל למברגר ("שואלים את אדוארד" 1,032): אני מגיב לשאלה על טויוטה קורולה בעלת גיר רובוטי שפורסמה במדור זה לפני שבועיים. נפלה לידי טויוטה קורולה 2008. אני לא מעיר לה על עצלנות בזינוקים כי היא לא אשמה שהשתילו לה גיר רובוטי. המוסך של טויוטה רואה בהחלפת קלאץ' מדי 5 שנים בלאי סביר. הבעיה היא שהחלפת קלאץ' עולה 5,200 שקלים. החלפתי לפני כמה חודשים, אני רואה בזה תקלה מובנית. אז אם קונים גיר רובוטי, צריך לפחות לבדוק מתי הוחלף הקלאץ'.

בחיסוי שם: אני נוהג על סופרב שנת 2015, מרוצה, ורוצה לשדרג לסופרב 2017. אני נוהג הרבה, הגעתי ל-75 אלף ק"מ. ראיתי שיש עכשיו מבצע על קאמרי 2,500 סמ"ק, 200 כ"ס היברידית, ב-169 אלף שקלים לערך, שזה כמעט אותו מחיר כמו סופרב, קצת יותר. אני אוהב רכב חזק ומתבלט. מה אתה חושב?

תשובה: עם כל הכבוד לסופרב, צ'כית מצטיינת אמנם, משכנעים אותי 200 כוחות הסוס של קאמרי, מה גם שהם פטורים מעונשו של גיר ה-DSG הבוגדני.

בחיסוי שם: אני מעוניין ברכישת רכב לשנים רבות של שקט (שאיפה להחזיק אותו 5-6 שנים).

נתקלתי בהצעה שלMG3 שנמכרת כחדשה ב-55 אלף שקלים, אך בניגוד לשאר כלי הרכב שנמכרים במחיר כזה – כאן מדובר בסופר מיני די מרווחת בעלת מנוע 1,500 סמ"ק. הבעיה היא שהרכב נמכר כנראה די מעט, כך שקשה להשיג על אודותיו המלצות ולדעת איך הוא מתנהג אחרי שנה-שנתיים. במיוחד שזהו הרכב היחידי שהיבואן מביא כרגע מהמותג הסיני הזה. מה דעתך?

תשובה: מההתעניינות שלך ב-MG3 נולדה השאלה הכי קשה שהמדור קיבל מאז תחילת דרכו. שקלתי בדייקנות את כל הבעד של מכונית זו מול כל מה שעומד נגדה. לא נראה לי שקבוצת לובינסקי, יבואנית דגמים בעלי מוניטין מבית פיז'ו-סיטרואן-KTM, הייתה הולכת על הרפתקה סינית ספקטקולרית מבלי לבדוק על מה מדובר ומבלי להכין שירות על רמה.

בקיצור, הייתי הולך על MG3 זו, ולא רק בגלל העובדה שהיא נמכרת במחיר של הז'אנר שאני מכנה "מיני פיצ'יפקעס".

רפאל ועידית זיקרי: יש לנו טויוטה קאמרי 2003 בעלת מנוע 2.4 ליטרים, ולפני כשלושה שבועות שמנו לב שההילוך השלישי נתקע ולא עובר לרביעי. בדיקת מחשב הראתה כי יש בעיה ב"שיפט סללנויד d". בעליו של המוסך, כמו שאר המוסכים ששאלנו, לא רצו או לא ידעו לטפל בבעיה, והפנו אותנו למכון גירים.

דיברנו עם כמה מכונים, וקיבלנו תשובות סותרות. חלקם אמרו להחליף לגמרי את הגיר, וחלקם הציעו להחליף רק את החלק הנ"ל.

תשובה: אתם צריכים לעשות חשבון מה יוצא זול יותר – שיפוץ הגיר או החלפתו. אגב, לו בעלי גירים אוטומטיים היו מקפידים על החלפת שמן הגיר, כפי שממליצים יצרני נוזלים אלה, הכנסות המוסכים היו יורדות באופן משמעותי.

אגב 2: כמו שכתבנו כבר חזור וכתוב, החלפת שמן בגירים אוטומטיים היא הליך לא פשוט המצריך מיומנות מסוימת, ועל כן מוטב לבצע אותו רק במכוני גיר אחראיים.