אני קשיש חקיין

באנגליה צריך לנהוג כמו בריטים, בצרפת כמו צרפתים, באיטליה כמו איטלקים, ובארץ הקודש מומלץ להצטרף לחברי מועדון קיבוץ גלויות ולאמץ את אמנות הנהיגה שלהם, כלומר את תפקודם הבלתי שגרתי בכל הקשור למאותתים, הגה, מעצורים וחוקים

זה נראה פרדוקסלי, אך אינסטינקט חייתי בריא ממליץ לזהות ולחקות מיד את הגינונים האופייניים לנהגים בכל מקום על הגלובוס שנפלנו עליו, מוזרים ככל שיהיו. די להזכיר שהמלכודות אורבות לנו אפילו בסעיף תמים לכאורה כמו סימני אורות: ברוב המקומות זוהי אזהרה, אלא שבאנגליה למשל אורות גבוהים הם סימן לוויתור על זכויות דווקא. "היכנס נא", מזמינים הפנסים האנגלוסאקסיים.

בקיצור, מומלץ ללמוד וליישם את צורת הנהיגה הזרה שנקלענו אליה, ולהתאמן עליה בדייקנות, וזה בעצם מרשם הפלא המאפשר להישאר בחיים.

גילוי נאות: שיטה זו, שהזקן רואה בה הגנה עצמית ואשר נושאת את הלוגו "התאקלמות בסביבה", האירה את דרכו של המורשה, שהרי בזכותה הוא הצליח לא לבקר בחדר מיון אפילו פעם אחת במשך מעל חצי מאה.

מודלים לחיקוי

גם גוי הוא בן אדם, ועקב מעמד זה שהוא זוכה לו בתקופה המודרנית העכשווית, גם גוי שולח וקורא סמסים בזמן נהיגה, מקבל מיילים והודעות ווטסאפ ועונה עליהם, כי לפי הנהג הגוי, שייכותו לאוכלוסייה מתקדמת ומעמדו האזרחי מתירים לו ליהנות מאינטרנט באופן רציף. את עמדה פילוסופית זו מכירים היטב גם אנו, בזכות אוּטוֹפְּסְיָה.

ובכל זאת, להבדיל מנהגינו העבריים – הגוי הנוהג והגויה הנוהגת למדו, כמו הכלבים של פבלוב, להביט על הכביש גם בזמן עיסוקם הנמרץ בסמארטפון ובמולטימדיה.

ומה שמפתיע אותנו, התיירים, עוד יותר, הוא לגלות בכבישים הלועזיטיים נהגים גויים רבים שלמדו (אפילו) לא לעזוב את גלגל ההגה רק כדי ללוות את דבריהם הקולניים בתנועות ידיים סוערות, כפי שמרשה לעצמו מִנְהָג מתוצרת הארץ. מנהג מעצבן זה הפך אצלנו למגפה בלתי בטיחותית, הנמשכת באין מפריע משום שהיא מוחמצת לחלוטין על ידי החוק הכחול-לבן.

כביש 6 הפולני

כל זה לא אומר שנהיגה בין גויים היא רק אידיליה, תענוג נטול סכנות. ההפך הוא הנכון, וזאת בגלל שני גורמים נפוצים בכבישים הלועזיטיים, אלה הפולניים לפחות: הראשון הוא ריבוי הנהגים ורוכבי האופניים השיכורים, והשני הוא… האוטוסטרדות, שבגרסה המזרח האירופית הן מלכודות מתוחכמות שיש לנקוט לגביהן זהירות.

כי המקומיים שם הסתפקו בבניית אוטוסטרדות בעלות שני נתיבים בלבד. אמנם גם אצלנו חסכו המתכננים על כביש 6, אלא שאצל הגויים, אותם כבישים בינעירוניים קפוצי-רוחב מוגדרים כ"אוטוסטרדה". כתוצאה, נהג שנפל ל"אוטוסטרדה" כזו נאלץ להחליט באיזה נתיב לבחור מבין שניים קיימים: האם לנסוע בנתיב הימני האיטי, הכבוש על ידי משאיות, מכוניות עירוניות, אוטובוסים וכלים חקלאיים – או ליהנות זמן-מה מהנתיב השמאלי, שהמהירות המותרת בו שפויה אמנם, 140 קמ"ש, אלא שזוהי הגבלה שהגויים, האמביציוזיים ברובם בהתאם למסורת ארצם, מעדיפים לשכוח לטובת הפלגה של 180-220 קמ"ש?

אך מה אם אתה רוצה לבחור בממוצע הזהב, ולנסוע במהירות לועזיטית של 160 קמ"ש, הנמצאת עדיין בטווח הסלחנות של שומרי החוק? או-אז הטייסים הגויים יעקפו אותך מדי רגע, עד כי תיאלץ להגלות את עצמך אל נתיב העונשין, כלומר הימני, ולהתערות במשפחת הזוחלים שם. ודאי שזחילה מעצבנת זו אינה מתאימה לאישיותך ולמכוניתך, ועוד מצטרפת אליה סכנה ממשית המתחילה כאשר אתה, ברגע של חולשה, תרצה לחזור לנתיב השמאלי, ולפתֵח בו מהירות שאף אחד לא יגרש אותך בעטייה מהאספלט. שזה אומר שגם אתה תיסע ב-200 קמ"ש ויותר, אם רק תמצא רווח בין הגויים המהירים, ותצליח להשתחל אליהם כשווה בין שווים.

לברוח או להרכין גאווה?

אז נניח שגם אתה ב-200 הקמ"ש האסורים, אך אז מגלה בראי במבוכה שמהירים ממך מסמנים לך באורות. ודאי שאתה יכול להדביק את דוושת הדלק לרצפה כדי להשתחרר מהמעופף התורן, אלא שזהו הימור, כי אין לדעת אם גוי ממהר זה איננו חלילה שוטר, שרץ אחריך עם מסרטה.

ואם כך, הוא עלול להפעיל סירנה בכל רגע, להדליק פנס כחול ולהפוך אותך לכוכב חדשות הערב בטלוויזיה המקומית. באוטוסטרדה הלועזיטית זוהי סכנה בלתי סימפטית, אשר מלוּוָה באחת האפשרויות מתוך המבחר הבא: קנס גבוה על המקום, הורדת נקודות, איבוד רישיון, משפט.

טכנית, אנו הקשיש המורשה, המטייל באוטוסטרדה A2 אשר מובילה מוורשה ללודז' והלאה, יכולים לברוח מרודף אנונימי בעזרת להקת 321 הסוסים הנמרצים של הבווארית, שזה הזמן שלהם להביע את תודתם על כך שביטלנו את הגבלת דהירתם ל-250 קמ"ש תמורת 200 אירו. אך דילמה מחבקת את נפשנו ועוקצת אותה: האם אכן לברוח מהאנונימי המאיים מאחור, או להרכין את גאוותנו, לאותת בנימוס ולחפש מקלט בנתיב הימני בין הגויים האיטיים, הספק זזים ספק חונים?

ושם, אחרי בילוי קצר בממלכת הצבים, תפסנו תסכול, נשברנו, חזרנו לנתיב השמאלי, וחיכינו 15 שניות עד שארבעת צינורות הפליטה ישמיעו שוב את הטוקטה של יאן סבסטיאן באך, ומחוג המהירות המשוחרר יטייל חופשי. ממש א-מחייה יידישאי מספיק הזקן לטעום, עד כי מישהו מדליק שוב בפנסים את אחוריה הפרובוקטיביים של הבווארית, וסיפור ה"אוטוסטרדה" חוזר על עצמו.

טיפ טיפה: תשרקי משהו 

כידוע גם מבלי להזכיר זאת ב"טיפ טיפה", גובהם של זקנים מתקצר לקראת סתיו חייהם, וזו כנראה הסיבה שהקשיש המורשה לא מוטרד מכך שההגה של הבווארית שלו אינו ניתן לכיוון כלשהו – לא מעלה-מטה ולא קדימה-אחורה. כאילו מהנדסי ב-מ-וו מיקמו את גלגל ההגה במוצר ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה במחשבה על הזקן.

פחות מתאים לקשיש מיקומם של כפתורי הורדת השמשות, כי אלה לא מוארים בדיודות, כמקובל, ועוד שוכנים קרוב למוט ההילוכים בִּמְקוֹם להיות משובצים בדלתות כמו ברוב המכוניות, כולל הונדה crx של הזקן בת ה-25…

חוץ מזה, הדלתות של crx הזקנה מצוידות במסגרת המחזיקה את השמשות, ודווקא הבווארית ויתרה על מסגרת דומה משום שרצתה להיות ספורטיבית ומודרנית כמו אסטון מרטין ופרארי.

זה אמנם נראה יפה ואינטליגנטי, שהשמשות נפתחות באופן אוטומטי סנטימטר לפני שהדלת נסגרת, ועם סגירתה הן עולות חזרה כדי לשמור על הרמטיות – אלא שהיעדרה של מסגרת לשמשות גורם לצליל שריקת אוויר כאשר הבווארית עוברת את ה-225-230 קמ"ש.

כדי להפסיק שריקה מעצבנת זו, המורשה כיבד את הגומיות שסביב הדלתות בחומר מיוחד, וגילה מיד שהשמשות אכן חדלו לשרוק, אלא שהן גם סירבו לזוז – לא למעלה ולא למטה. הזקן רץ בפאניקה לבית המרקחת, וניקה את הגומיות של הבווארית מהחומר הדביק. "תשרקי כמה שבא לך", אמר הזקן לבווארית אהובתו, שהרי כידוע גם מבלי לרשום את זה ב"טיפ טיפה", שמיעתם של זקנים יורדת ממילא לקראת סתיו חייהם.

שואלים את אדוארד

שלמה ג', בתגובה ל"נצח ועוד יום": לקריאת כל הסיפור על השיר "שלום עירי נוחמה" (בתרגומך: "היי שלום, עיר אהובה"), כולל הנוסח הרוסי המקורי והתרגומים לעברית, מומלץ להיכנס לאתר "זמרשת".

רחל טסה, בתגובה ל"נצח ועוד יום": קראתי בעניין את דבריך על שלונסקי ועל תרגומו לשיר הרוסי "שלום עירי נוחמה". באתר "זֶמֶרֶשֶת" יש פרטים מעניינים על שינויים בתרגום שהיה כנראה צריך להכניס בהצגה בתיאטרון "אוהל" – למשל במקום ימאים, שריונאים.

באתר יש גם תרגום מילולי מלא של השיר לעברית, אשר מפנה לאתר "עונג שבת" של דויד אסף, אתר מעניין מאוד ורחב אופקים. לגבי השיר הזה הוא עשה עבודה מצוינת, ונתן קישורים למגוון ביצועים. אותי ריגש הסרטון שבו המלחין שר יחד עם קהל של וטרנים רוסים, עם כל המדליות על חזותיהם, במלאת 65 שנים למצור על לנינגרד.

ולעניין דבריך על שפת התרגום של שלונסקי: השפה העברית עברה שינויים רבים מאז ימיו של שלונסקי, ולא בהכרח לטובה. מפריעים לי במיוחד הרמה הנמוכה, חוסר השליטה בשפה ובמכמניה. ואכן, מי מכיר היום את המילה "מכמנים"… ולגבי ההערה שלך בדבר היותך כביכול "מדשדש בדיוטה הנמוכה של היכל השפה", דע לך שהעברית המקורית שלך היא הסיבה שאני אוהבת לקרוא את מאמריך.

בימיו של שלונסקי הייתה התפעלות בציבור מהשליטה המדהימה שלו בשפה העברית, מהעושר האינסופי של המילים התנ"כיות והמשנאיות, מההמצאות הלשוניות שלו. זה מרשים כי אנשים רבים מאוד בארץ לא שלטו כמוהו בשפה, אבל היו מסוגלים להתפעל. גם הוא וגם אלתרמן תרגמו מחזות קלאסיים, שייקספיר כמובן, וניסו לכתוב בעברית עתיקה שתקביל לאנגלית העתיקה של המקור. היום הקהל, ואולי גם המתרגמים עצמם, לא יכולים להבין שפה גבוהה, לכן הם מתרגמים את הכול מחדש לעברית הבסיסית ביותר.

ולעניין הבוהמה של כסית, שלונסקי לא נכנס לקפה זה כי שם ישב אלתרמן… בצעירותם הם היו ידידים, אבל אחר כך כל אחד ישב בבית קפה אחר עם הקבוצה שלו. בציבור היו ויכוח מי מהם משורר גדול יותר, היום ברור לי ניצחונו של אלתרמן: אליו מתייחסים עדיין, אולי כי השפה שלו קצת פחות גבוהה. אני בוודאי ממעריציו. לכך יש להוסיף שאלתרמן היה איש מפא"י ומעריץ גדול של בן-גוריון, ואילו שלונסקי היה איש מפ"ם ומעריץ של הסובייטים.

אגב, לא נכון שמעטים קראו את שלונסקי. מאין אני יודעת את המילים והמנגינה של "שלום עירי רוחמה"? שרנו את השיר בתנועת הנוער, לא רק "בשומר הצעיר", והשמיעו אותו גם ברדיו. תרגום נפלא אחר של שלונסקי הוא התרגום מיידיש לשיר הפרטיזנים. רוסית אני לא מבינה, אבל יידיש כן, לכן אני יכולה להעריך את התרגום, המופיע אף הוא באתר "זמרשת".

לכבודך עיינתי בתרגום של יבגני אונייגין. אכן עברית מיוחדת, "משוויצה" בהמצאותיה לצורך המשקל. מצאתי למשל "אונחת" במקום "נאנחת", כי כך יש הברה אחת פחות, ומילה שלא נתקלתי בה כבר שנים, "גזוזרת", כמילה נרדפת ל"מרפסת", גזוזטרה. ברפרוף הזה, גם אני לא מצאתי את השורה על המכתב הראשון של טטיאנה.

ומאחר שהשמצתי קודם את כל הצעירים ממני, אני יכולה להמשיך בזה גם ביחס אליי. לפני המון שנים אבי ז"ל קנה לי את כל כתבי שלונסקי, כולל התרגום של יבגני אונייגין. אני לא בטוחה, אבל יכול להיות שמעולם לא עיינתי בהם…

ויקטור פולמכט, ירושלים, בתגובה ל"נצח ועוד יום": אני רוצה לעזור לך לעזור לבחורה מקפה טעמון של שנות ה-70 לעבור את האודישן שלה. לא מזמן חברי הטוב זאב גייזל, כמוני מורה לעברית במחתרת היהודית במוסקבה בשנות ה-70-80 של המאה שעברה, עשה מעשה גבורה תרבותי: הוא תרגם מחדש לעברית את "יבגני אונייגין", תוך שמירה קפדנית על המוסיקה של השירה הרוסית!

קטונתי מלשפוט את טיב תרגומו, אבל לפחות יכול להבין אותו יהודי רגיל ולא מומחה בלשן בלבד, כמו במקרה התרגום של שלונסקי. עכשיו אתה יכול לחזור כמה שנים אחורה ולהשלים את המשימה (של הכנת הנערה לאודישן…). את המכתב של טטיאנה לאונייגין תמצא בעמוד 29. בהצלחה!

חגי וילצ'יק, בנימינה: ברשותי פורד פוקוס מודל 2013 מנוע 2000 סמ"ק בעלת חישוקי פלדה ("ברזל") 16 אינץ' מקוריים. חישוק אחד קיבל לא מזמן מכה חזקה ממדרכה, התעקם ויצא מכלל שימוש.

בנוסף, לפני כשנה חישוק אחר קיבל מכה חלשה יותר. יישרו לי אותו, אבל מאז האוטו רועד מעט במהירויות גבוהות מ-100 קמ"ש. אלה לא רעידות חזקות, אשתי לא מרגישה בהן כלל, אבל לי זה קצת מפריע. עכשיו עומדות בפניי כמה אפשרויות:

א. לקנות חישוק פלדה או שניים מפירוק, חוקי כמובן, 450 שקלים כל אחד (הצעה של הפנצ'רמאכר שלי).

ב. לקנות רביעייה של חישוקי מגנזיום חדשים מהפנצ'רמאכר ב-2,000 שקלים בסך הכול, הצעה שנשמעת הגיונית, אם אכן מדובר בשיפור מורגש ברכב.

ג. לקנות חישוק פלדה מקורי אחד ממוסך פורד בחדרה ב-1,000 שקלים. במוסך טוענים שלא כדאי לקנות רביעיית מגנזיום ב-2,000 שקלים. הם טוענים שזה סיני באיכות ירודה, שעלולה לגרום רעידות. חישוקי מגנזיום מקוריים של פורד לא באים בחשבון: במוסך אמרו לי שכל אחד יעלה 4,000 שקלים…

השאלות הן:

1. מהם היתרונות (והחסרונות, אם יש) של חישוקי מגנזיום? האם חישוקי מגנזיום זולים הם אכן באיכות ירודה, ומוטב כבר להישאר עם חישוקי פלדה?
2. האם יש חיסרון בחישוק מפירוק, ושווה להשקיע בחישוק מקורי?
3. שמעתי שיש גם חישוקי אלומיניום. מה זה, ואיך הם בהשוואה לחישוקי פלדה ומגנזיום?

סדר העדיפויות שלי הוא: בטיחות, ניהוג/הנאה מנהיגה, חיסכון בעלויות. רושם על השכנים לא מעניין אותי בכלל…

תשובה: 1. החישוקים המקוריים של פוקוס הם חלק אינטגרלי משלדת הפורד, המתוחכמת מאוד ביחס לזו של מתחרותיה. כך שללא סיבה ראויה, כמו השתתפות בראלי או במרוצי מסלול, לא הייתי ממיר את החישוקים המקוריים בחלופות או בחיקויים. אם תחליט בכל זאת להרכיב בפוקוס 2.0 הרגילה חישוקים מגרסאות ספורט של הדגם (ST או RS), יש להתאים להם בולמים וקפיצים.

2. את החישוק הרועד עדיין עקב תיקון רשלני מומלץ לשלוח למכון המתמחה בשחזור חישוקים באופן מקצועי. חישוקי ה"יד שנייה" המקוריים אינם טובים פחות מחדשים. כדאי רק, בטרם קנייה, לבדוק אותם על מכונת איזון, כדי לבחור חישוק בריא, שאינו זקוק ליישור.
3. על אופציית חישוקי המגנזיום מחליטים רק עקב רצון לשנות את רוחב וקוטר החישוק, כדי שהוא יאפשר לפנצ'רמאכר להרכיב צמיגי ספורט בקוטר נמוך. דווקא במקרה של חישוקי מגנזיום אין חשש מתוצרת סין, אלא חשובה ההתייחסות ל-offset (המרחק שבין הנאבה למרכז הצמיג) – שצריך להיות כמו האופסט המצוין על החישוקים המקוריים או בדפי ספר הרכב.
4. במקרה שלך, הייתי נשאר עם הפוקוס היושבת על חישוקי פלדה מקוריים, בעלי קוטר אופטימלי (16 אינץ'), ומרכיב עליהם צמיגים מהמדף הגבוה, כמו קונטיננטל קונטי 2, מישלין פיילוט CUP, גודייר ספורט או פירלי 0.
5. לא כדאי להתווכח עם פנצ'רמאכר לגבי שחזור חישוקים משומשים, אלא מומלץ לחפש בגוגל "שחזור חישוקי רכב", ולמסור לאחד המקומות הקרובים לביתך את חישוקי היד שנייה החשודים לבדיקה מקצועית ולתיקון הנדרש (אם נדרש), כולל החישוק המתוקן באופן פרטאצ'י.

אביאל: אני חולק איתך את ההרגשה שהמכוניות והנהיגה של היום זה לא מה שהיה, וחבל.

ברצוני לשאול: אם אני מעוניין להסיע מטען "חורג" בגולף 1.4 שנת 2016 שלי, האם להתקין גגון, או שנכון יותר להתקין וו גרירה ולהשתמש בו?

תשובה: לא מומלץ, ובעצם אסור, להעמיס על גגה של פולקסוואגן גולף מטען השוקל מעל 50-60 ק"ג, גם בגלל אזהרת היצרן וגם בגלל השינוי באיזון הרכב.

עקב כך, אין ברירה אלא אכן להשתמש בנגררת.

חדווה ויצחק פרידמן: אנו מבקשים פרטים על דאצ'יה לוגאן MCV, כגון: צריכת דלק, נפח מנוע, מרחב פנימי ואמינות. האם היית ממליץ לקנות את הרכב?

תקציבנו הוא בסביבות 70 אלף שקלים לדגם אוטומטי. נודה לך אם תציין מכוניות בסכום זה שהן בעלות מרחב פנימי רחב ואמינות.

תשובה: כל דגמי דאצ'יה, לרבות MCV שאתם מתעניינים בה, הם בחירה הגיונית, עקב השילוב שבין מחירן הנמוך של הרומניות ובין אמינותן בנוסח רנו. במיוחד כשמדובר בדגמים המצוידים במנועי הדיזל המוצלחים של הפירמה הצרפתית.

מכתב מצולם: חשבתי שיעניין את המדור ואת קוראי העיתון: בעת שסיירתי לתומי במוסך קיבוצי הדרומי שבעוטף עזה, נדהמתי לגלות את היפהפייה שבתמונות,MG שנת 1972.

בעליה, עובד במוסך, אמר שהוא חיפש בשגרירויות זרות, ומצא אותה שוכבת תחת ברזנט במחסן אפלולי של שגרירות בריטניה בארץ. היא הייתה במצב נסיעה, אך נוזלת הרבה. תאווה לעיניים וגם לכביש בעלת הנעה אחורית. מעניין אילו עוד הפתעות שוכנות לנו כאן מתחת לאף וממתינות להתגלות.

אגב, בעליה מעוניין למכור לאחר השיפוץ, אך לא הבטחתי לו שזה מדור מכירת רכב…

בתודה, זמיר פראווי

המדור: לצעצוע זה, MGB קוּפֶּה, שכנראה מישהו מסגל השגרירות הבריטית הביא אותה ארצה כמכשיר התנועה הפרטי שלו, יש הגה של גרסת GT 1.8 – אז אולי מכונית זו היא GT? אם כך, היא שווה באירופה בסביבות 5,000 אירו, תלוי במצבה, ועד 15 אלף אירו במקרים מיוחדים.

לוּ הבריטית הייתה מצוידת, כמו מעטות השייכות לדגם זה, במנוע V8 בעל 139 כ"ס – אז מחירה היה נוסק מעל 30 אלף אירו.

חוץ מהשווי שלה בשוק העתיקות, MGB זו היא גם מכונית נהדרת. יפה שהגיעה לידיים טובות.