הַקְדָּמָה לפני הכלום

30 שנה עברו עד שהבין הזקן שעיניו של הכלב הענק שתפקד נגדו בשליחות משטרת מַרְבֶּלָה, הזכירו לו את עיני הבעלים של 50 אחוז מ"טורבו". פרולגומנה (הקדמה) לפי אריסטו ושות'

המקום: ספרד, אחוזה ענקית השייכת לטייקון הפרטי של אנוכי, סטיב מורל, אשר ניסה לחדש את ארוחות יום חמישי המפורסמות שערך במאה ה-18 מלך פולין סטניסלב אוגוסט.

להבדיל מטייקונים תקניים עכשוויים, שהנאתם מתרכזת בעסקים, חברנו מורל, אין לי כיום ספק, נבחר על ידי הכוכבים כדי לייצג דמיון חסר גבולות ופנטזיה פרועה גם מחוץ לצבע הכסף. לפחות עד שיצא ממנו האוויר, ובעודו צעיר חש על כתפו את נשימת הזִקנה.

סטיב התחיל להזכיר את הרפתקאותיו בתקופת השואה, את שייכותו לקבוצת ילדי טהרן ואת הניתוק מאמא שלו, וכך, גם בהשפעת שפת הקלפים שאשתו המכשפה פתחה לו, הוא מכר את הפרארי, את היאכטה ואת ביתו במונטה-קארלו. הוא נותר חשוף לגורלו.

פטרון ללא רון 

אלא שבתקופה שלפני שקיעתו המוקדמת מדי, חברי סטיב מורל שאף לתפקד כמין פטרון של אמנים. וכך, כמו בארמונו המפואר של המלך סטניסלב אוגוסט, שָם גלגלו ביניהם אנשי האמנות של המאה ה-18 שיחות על ספרות, תיאטרון, ציור וארכיטקטורה – סטיב הזמין אל אחוזתו בספרד את הסופר והדנדי יז'י קושינסקי, את הסופר והמחזאי סלבומיר מרוז'ק וגם את אנוכי א"א. רק שלהבדיל מהמלך סטניסלב, שערך את ארוחותיו פעם בשבוע, הטייקון שלי ערך את "ארוחות האמנים" שלו מדי יום ביומו, במשך חודש וחצי.

במהלך שהייתנו הממושכת בבית הכפר המפואר של סטיב היינו אמורים להגשים את חזונו הרוחני ולדון בענייני אמנות, אך אכזבנו את סטיב על כל הקופה. קושינסקי לא הגיע כלל מניו-יורק לאחוזה בספרד כי הוא שמע שהקשיש המורשה יהיה שם, אותו קשיש שהמשיך, בוודאי או אולי, להאשים את קושינסקי בכך שלצורך תסריט סרטו "להיות שם" הוא גנב ללא מצפון, אחד לאחד ממש, את תוכנו של ספר מלפני מלחמת העולם השנייה, כפי שהזקן טען כבר קודם לכן, במונטה-קארלו.

לאכזבתו הנוספת של סטיב מורל, אנוכי וחברו המחזאי סלבומיר מרוז'ק דיברו ביניהם רק על מכוניות, ושיחקו טניס.

עבודת ניירת

ככה זה הלך, עד שבשלב מסוים של האירוע החברתי/תרבותי/ספורטיבי, שנמשך כאמור באחוזה של מורל כמה שבועות ועוד קצת, נזכר אנוכי בחוסר נעימוּת שתאריך הטיסה חזרה לתל-אביב מתקרב, והוא עדיין לא קנה ניירות ליצירה עצמית של סיגריות כפי שביקש ממנו דב פרידמן, דוגמן ושחקן ושותפו של איש העסקים בני ברונר בבעלות על הירחון "טורבו", שערכתי אז.

"אני אקפוץ למַרְבֶּלָה", הודיע הזקן לחבורת ארוחות יום חמישי, שנחה על שפת הברכה.

"מה זה הניירות האלה?", שאלה אווה מורל, אשתו של המארח, המלך סטיב, שהיה ספק מאושר ספק מאוכזב, אין לדעת, כי כמקובל בברנז'ה העליונה הוא שמר על פני פוקר.

"אין לי מושג", ענה אנוכי, שהכין את הרנצ'רובר לנסיעה, "התרגלתי", הוא הסביר במבוכה מסוימת, "שבכל נסיעותיי לחו"ל, לתערוכות רכב או למבחן של דגם חדש, אני מביא לפרידמן את הניירות האלה, שעולים פרוטות. האיש טוען שתוצרת חו"ל טובה יותר מזו הנמכרת בתל-אביב, למרות שהניירות נראים אותו דבר. ייתכן, אם כי לא בדקתי, שיש הבדל בשאכטה", הוספתי, ונסעתי לעיירה הציורית מרבלה, המרוחקת רק רבע שעה נסיעה מהאחוזה של המארח.

הכנסת אורחים ספרדית

חניתי את הרנצ'רובר של סטיב על יד חנות סיגריות, שוקולדים, קוקה קולה וגלויות. הספרדי חייך בהבנה כשביקשתי את נייר הסיגריות Smoking Gold (מתוצרת ספרד במקרה, כפי שפרידמן יידע אותי).

"רק רגע", ביקש הזבן, נעלם בחלק האחורי של החנות, חזר, ויצא מהחנות בתנועת ידיים בנוסח "רק רגע" בשפה הלבנטינית.

חיכיתי לו כמה דקות וכמעט חזרתי לאוטו, כשפתאום נכנסו לחנות שני שוטרים וכלב. הם ביקשו ממני דרכון, ניירות רכב ורישיון נהיגה, ועוד לפני שבדקו את המסמכים סימנו לכלבם הענק להתקרב אליי. הכלב החל לרחרח בדייקנות את גופי, מלמטה למעלה. תחילה הריח את נעליי, את הכיסים שבג'ינס, ואחר נעמד על רגליו האחוריות, הניח את כפותיו העבות על כתפיי, וממרחק של סנטימטרים בודדים הריח את אוזניי. עד היום לא שכחתי את העיניים הירוקות-צהובות של חיה ענקית זו שנצמדה אליי, ואת נשימתו החמה של הרועה הגרמני בגרסה הספרדית ממש קרוב לפי.

נזכרתי שכלבי גישוש מאולפים למצוא סמים באמצעות כך שגורמים להם להתמכר לחומרים נרקוטיים אלה ולהיות מטורפים עליהם. הברכיים רעדו לי. אם הכלב יתאכזב, הוא עלול לנעוץ את שיניו בגרוני או באפי, חששתי.

אך מטרידה לא פחות הייתה המחשבה שעיניו הצהובות-ירוקות, האפופות ערפל דק, מזכירות לי מישהו. לא ידעתי את מי, עד סוף הסיפור הזה.

חומר הנפץ של "טורבו"

עברו דקות עד שהכלב הניח לי, והשוטרים ביקשו את מפתחות האוטו. הם פתחו את כל הדלתות, והכלב ערך חיפוש בכל פינה של הרנצ'רובר, הריח תחת המושבים והשטיחים ובתא המטען. במשך כמה-עשרה דקות אלה לא הייתי שקט, כי חששתי שמא סטיב, או אורחיו או נהגו או מכונאי כלשהו השאירו משהו בלתי כשר לפי החוק. אך למזלי השוטרים לא מצאו דבר, התנצלו, נכנסו לג'יפ שלהם ונסעו.

קיללתי בפולנית וחזרתי לחנות. "שכחת לתת לי את הניירות הארורים", כעסתי באנגלית, והמוכר, בחיוך של מלשין לא מוצלח, הגיש לי את חפיסת ה"סמוקינג-גולדים", וסירב לקבל כסף.

היום, כשאני מנסה להבין מה גרם לנפילה של "טורבו", נראה לי כי הירחון התנפץ גם – ואולי בעיקר – בגלל ניירות אלה, שהייתי מביא לדוֹבי מכל טיסותיי.

הנה סיפור שמתאר את השפעתם של הניירות ושל החומר המגולגל בהם.

מזגן לוהט

יצרן המזגנים המפורסם אלכס אורגינל ביקש את הנוכחי שיבוא לפגישה אצלו. זה קרה לקראת שקיעת שנות ה-80 היפות, שבמהלכן הקשיש המורשה העתידי ערך עדיין את ירחון "טורבו". לא יכולתי לזלזל בפגישה הזו או לסרב לה חלילה, כי אחד משני בעלי הירחון, דוֹבי פרידמן, האחראי על מחלקת הפרסום, הסביר בפשטות שאלכס אורגינל מזגנים הוא לקוח פוטנציאלי למודעות על השער האחורי של "טורבו", כלומר הוא מקור היפותטי לתרומה של 5,000-6,000 דולר, 12 פעמים בשנה, תמורת הדפסת הפרסום שלו.

"לגבינו זה ממש לחיות או למות", שכנע פרידמן את העורך בהגזמה ההמלטית שלו, שאפיינה אז את דיבורו השוטף.

ואכן הלכתי לפגישה, נזכר הקשיש המורשה כעבור 30 שנה כמעט.

מתלבש על העצבים

בדרכי לפגישה ניסיתי להבין מה מצפה ממני היצרן האורגינל המנוסה. אולי הוא מחכה להתנצלותי העמוקה. שהרי ברגע לא מאוזן כראוי כתבתי באיזה מבחן דרכים ש"בִּמְקוֹם סתם ללחוץ במשפחתית או הספורטיבית הנבדקות על דוושת הבלמים כדי להאט על חשבון הדיסקים והדיסקיות – די להפעיל את המזגן של אלכס אורגינל! נסו ותיהנו מהבלימה המיידית המוצלחת!"

אלא שמר אלכס אורגינל, שהיה מבוגר מכפי ששיערתי וכעוס מכפי שציפיתי, הפתיע אותי בברוגז אחר, שאינו קשור במה שכתבתי על מזגניו. לדבריו, דוֹבי פרידמן ביקר אותו במשרדו והתיישב מולו בחולצת טריקו של תיכוניסטים, במכנסיים קצרים ובסנדלים, כלומר הופיע בלבוש שמתאים אולי לשוק ים תיכוני, אך אינו מקובל בפגישות עסקים.

"תמסור בבקשה למר פרידמן שאם הוא מעוניין לקבל מאיתנו פרסום למזגנים, אז התנאי הבסיסי הוא שינוי הופעתו הביטניקית, שמפחידה את המזכירות במשרדי. הלבוש הזרוק של פרידמן הוא גם הבעת זלזול מטופשת כלפי המארח, שבמקרה או לא במקרה הוא בעל גינונים אירופיים", הבהיר אורגינל בע"מ בהדרת כבוד עצמי.

לא ידעתי מה לענות למר אורגינל הרותח בזעמו. הרי לא יכולתי לגלות לאלכס את השורש האמיתי לסגנון הופעותיו, העסקיות ולא רק העסקיות, של דוֹבי. הבטחתי רק שחריגות הטעם הללו לא יחזרו על עצמן, והתנצלתי בשם הירחון על הסמרטוטים שלבש חברנו.

וכדי להרגיע סופית את המארח, סיפרתי לכבודו הפגוע שדובי נסע אליו בתלבושת רשמית ראויה, אלא שבמגרש חניה ציבורי הוא נפל קורבן לשודדים, והללו חמסו ממנו את כספו, את טבעת הנישואים, את שעונו ואת הבגדים שלבש. הוא איבד לטובת הפושעים לא רק את הז'קט, את מכנסיו, את החולצה עם החפתים ואת נעליו, אלא גם את העניבה. "הם שחררו אותו בגרביים, אך למזלו השאירו לו את הגולף GTI שלו, והוא מיהר למשרדך לפגישה שקבע איתך. זה בעצם הסיפור", הסברתי.

אלא שמר אלכס אורגינל לא חייך למשמע המהתלה ונשאר ברוגז, כשפת המיעוט היהודי שבגולה הלועזיטית אשר ממנה הגענו שנינו, מר אורגינל זה ואני.

זיכרון של רומני

אלכס לא שכח כלום מהופעתי אצלו, וכעבור כשנתיים נקם בי באופן כואב, כאשר הבטיח שייתן לירחון "קוואטרו", שפתחנו זה עתה לאחר בריחתנו מ"טורבו", פרסום לשנה מראש, אם ירחון זה יפרסם כתבה אוהדת עליו, על דרכו בחיים ועל משפחתו.

הירחון עמד בהסכם הג'נטלמני. שלחנו אל האיש כתבים וצלמים ופרסמנו כתבה בארבעה עמודי צבע, אך מר אלכס אורגינל, כפעולת נקמה כנראה, ניתק כל מגע עם העיתון.

אני מזכיר זאת כדי להציל משכחה חלק מהסיפור על "הקמתם ונפילתם" (הלוגו האהוב כל כך על סופרים עבריים) של הירחונים "טורבו" ו"קוואטרו". נפילה בלתי נמנעת, שבינתיים הסתפקתי רק ברמזים לסיבותיה.

החמישייה האבודה

אגב, מישהו צריך לכתוב ספר על "טורבו". ספר שיתאר את קורות הירחון מאז הקמתו, דרך שיטוטיו במדבר הטכנולוגי והרוחני של אז, ועד סופו הטרגי. זו צריכה להיות כרוניקה המזכירה את גיבורי הירחון ואת תרומתם למוּדעות המוטורית בארצנו – הראל ברוידא, אוהד פרנס, רם לנדס, רוני סמדרסמן, בני הספל ונפשות יקרות אחרות שתרמו לתוכנו ולהשפעתו של "טורבו", אשר בימי הזוהר שלו הודפס ב-25 אלף עותקים, כמות כפולה מההישג של המתחרים.

היחיד שמסוגל להרים ספר כזה הוא הנוכחי בוודאי, אלא שהזקן המורשה לא יעשה את זה במעט הזמן שנשאר ברשותו, וכנראה יסתפק רק בפרסום הזדמנותי של רסיסי זיכרונותיו, שהם בעלי נפח גרוטסקי בנוסח אנטון צ'כוב או לפחות בנוסח סלבומיר מרוֹז'ק – אותו מחזאי גאון אשר נמנה עם חמש הדמויות הבלתי נשכחות שהקשיש המורשה פגש לאורך תולדותיו, למד מהן והתיידד איתן.

בנוסף למרוז'ק כללה חבורה זו את הצייר יז'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי, את הצייר-במאי-מחזאי טדיאוש קנטור, את המלחין כריסטופר קוֹמֶדָה ואת הסופר יאנוש גְּלוֹבָצְקִי. כולם הלכו לדיור מוגן אי-שם.

הצהובה האסורה: לא מפתיע שכתבי החצר העבריים נמנעו לבקר בתערוכת המכוניות הנוכחית בפרנקפורט, שנסגרה שלשום. כנראה נמאס להם סוף-סוף להסתובב באולמות הנוצצים, ולנחש על אילו דגמים חדשים אדוניהם ברוני היבוא אינם מעוניינים לשמוע. כמו למשל הצורך להיזהר ולא להרגיז חלילה את יבואן סוזוקי עם איזו התלהבות טיפשית לגבי סוויפט ספורט 2018, המצוידת במנוע חדש המייצר 140 כ"ס.

מדורנו, לעומת זאת, ממשיך באופן קבוע בהמלצותיו על כל הסוויפטים, כולל הוותיקות, כי מכונית זו מזכירה לזקן את מיני קופר האגדתית שהייתה לו בתחילת שנות ה-60. יתרה מכך: הקשיש מודה שדגמי סוויפט מזכירים לו את קופר שלו הרבה יותר משחזורי המיני המצועצעים מתוצרת בוואריה. רק סוויפט מחזירה את הזקן לאָלֶק איסיגוניס (Issigonis), המהנדס היווני שלפני חצי מאה ועוד קצת החל לעבוד בלונדון על קונספט המיני תחת הכרזתו המפורסמת "שילכו לעזאזל כל המכוניות המכוערות".

וראו זה פלא: באותה עקשנות שמדורנו ממליץ על סוויפט על כל גלגוליה, יבואן סוזוקי ממשיך להתעלם דווקא מגרסאות הספורט החביבות של אותה סוויפט. וכך, יש לנו יסוד סביר לחשוש שבכוח האינרציה, גם הגרסה העכשווית של סוויפט ספורט תחמיץ את העלייה ארצה. לוואי שנתבדה.

טיפ טיפה: סודות הגומי

בשם הבטיחות, יצרני הצמיגים לא רק מנסים לשפר את אחיזת הכביש וכושר הבלימה של סחורתם, הקשורים בעיקר בתערובת הגומי שהצמיג עשוי ממנה ובחיתוכי הסוליה – אלא גם חורצים בצד הצמיג את המהירות המרבית שניתן לנסוע בו מבלי שהוא יתפוצץ. כך למשל, לצמיג שחרוצות עליו המידות 185/55/16 מוסיפים היצרנים את האות H, המציינת כי ניתן לנסוע בו עד מהירות של 210 קמ"ש, ועל צמיג חזק יותר מטביעים יצרניו את האות V, המסמנת כי הוא מסוגל להתמודד עם מהירות של 240 קמ"ש.

הנה אינדקס האותיות המציינות את המהירות המרבית שמתאימה לצמיגים:

S = 180 קמ"ש

T = 190 קמ"ש

U = 200 קמ"ש

H = 210 קמ"ש

V = 240 קמ"ש

W = 270 קמ"ש

Y = 300 קמ"ש

האם כדאי לנו להרכיב למכונית צמיגים בדרגה גבוהה יותר מזו המצוינת בספר הרכב? מה יקרה אם במקום צמיגי H, המומלצים על ידי יצרן הרכב, נבחר בצמיגי V למשל? מצד אחד, נקבל התקדמות מסוימת בסל המאפיינים החיוביים, כמו שיפור יציבות המכונית בנסיעה נגד הרוח; נסיעה מדויקת יותר, שכן המכונית תגיב טוב יותר לתנועות ההגה; ונהיגה ספורטיבית בטוחה יותר.

אלא שמאידך גיסא, לצמיגים מדירוג גבוה יותר יש חסרונות: הם יקרים, פוגעים בנוחות הנסיעה, מגבירים את אכילת הדלק ומשנים את התנהגות הרכב בנסיעה – לא תמיד באופן חיובי.

כך שהשיקולים החשובים לנו הם שיכריעו אם לשדרג את הצמיגים אם לאו.

שואלים את אדוארד

מיכה דיאמנט: בסובארו B4 משנת 2010 שברשותי יש בעיה: בכל יציאה ממצב עמידה המנוע כאילו נחנק והמכונית לא זזה, ואחר כמה שניות המנוע מעלה טורים והמכונית זזה.

במוסך טענו שיש להחליף פלאגים, ובאמת באותו זמן הסובארו עשתה 105 אלף ק"מ, שזה הזמן להחלפת פלאגים על פי היצרן. הפלאגים הוחלפו, והבעיה אכן נעלמה. אחרי חודש התקלה חזרה.

בבדיקת מחשב במוסך נמצא שהתקלה היא בחיישן האוויר – התערובת עשירה מאוד. הם הרכיבו חיישן שלהם, והבעיה נעלמה.

לדבריהם, חיישן חדש עולה 2,700 שקלים. בשלב זה הם ניקו את החיישן שלי והרכיבו חזרה והבעיה נעלמה, אך לדבריהם היא תחזור.

מצאתי ב-eBay חיישן (Subaru AIR FLOW METER 05-07 EJ204 AFH70M 5922680-AA360), אך טווח המחירים נע בין 200 שקלים ל-1,400 מכל מיני ספקים בעולם – אוסטרליה, סין, בריטניה, וביניהם ספק מיפן שכותב שהחיישן מקורי והמחיר הוא 626 שקלים לא כולל מע"מ.

איך אדע במה לבחור? האם יש לך כתובת אמינה שאוכל להיות בטוח שאני רוכש בה מוצר אמין?

תשובה: ייתכן שכל החיישנים הללו הם מתוצרת אותו יצרן אסייתי, והבדלי המחירים ביניהם הם תוצאה של כמה משווקים בדרך, המוסיפים את עמלתם. אגב, כל חבורה זו אינה מגיעה לקרסוליים של רודף הבצע שלנו, בעליו המנוסה של המוסך שאתה מתאר. 2,700 שקלים על חיישן נראים כמו אליפות עולם בביזנס.

בחירה באחת ההצעות היא כמו מילוי טופס לוטו. אני בכל אופן הייתי בוחר ביפנית, לפי ניחוש בלבד. יחד עם אותו חיישן הייתי מזמין גם חוטי חשמל חדשים, כי הפלאגים הקודמים, שלא תפקדו כראוי, היו עשויים לפגוע בחוטים ובחיבורים שלהם באזור הקויל.

יגאל: בבדיקה של מבחני בטיחות לרכב בארה"ב ראיתי כי הם נותנים ציון שהוא יחסי לרכב באותה קטגוריה, ומכאן שהמבחן הוא לא אחיד לכל המכוניות מגדלים שונים.

ספציפית, בדקתי לגבי סובארו אימפרזה 2017 מנוע 2.0 ליטרים AWD החדשה, ושם היא מקבלת ציון 5 כוכבים, יותר מאשר ניסן אלטימה. אם הבנתי נכון את השיטה, אז הציון שהסובארו קיבלה הוא מול כלי רכב משפחתיים קטנים, אולם אם היא תתנגש חלילה עם ניסן אלטימה, הרי שנוסעי האלטימה ישרדו טוב יותר. אם לא הבנתי נכון והציון הוא מוחלט, אז נוסעי הסובארו ישרדו טוב יותר.

אשמח לדעתך.

תשובה: אני מודה שמבחני ריסוק אלה מרשימים אותי פחות מהמקובל, וזאת בגלל המגמתיות שלהם, בגלל חוסר ההתייחסות שלהם לפגיעות מאחור, ומשום שהם מייחסים חשיבות יתרה לשטויות כמו קיומו או אי קיומו של חיישן חגורות בטיחות.

בנוסף, מבחנים אלה מסתירים את העובדה שבתאונה חזיתית, המכונית שנוסעת מהר יותר נפגעת פחות.

אליאב מייסון: אנחנו מחזיקים בהונדה ג'אז 2008 שאנחנו אוהבים מאוד, אבל היא מתקרבת במהירות לקו 200 אלף הקילומטרים, ובנוסף נכנסו לי ללו"ז נסיעות לערבה. החלטנו שהגיע הזמן לרכב משפחתי יותר, ואם אפשר – אז שיהיה גם חסכוני. התקציב המוגדר שלנו הוא עד 60 אלף שקלים.

אני עדיין מקובע על יפניות בגלל ההונדה (אני לא יודע אם זה טוב או רע), והמחשבה הראשונית ממה שראיתי בגבולות התקציב היא על טויוטה פריוס 2011 (הקילומטראז' הכי אופטימי הוא בסביבות ה-135 אלף). הונדה אינסייט היברידית (שאולי קטנה מדי) ניתן להשיג במחירים טובים ובשנתונים 2013-14. ואולי פשוט סיוויק רגילה? עלה גם רעיון לעבור לדיזל. אשמח לשמוע מהן המלצותיך (גם מחוץ לגבולות יפן).

תשובה: חוץ מלהתגעגע לג'אז, נשארה לכם האפשרות לבדוק שלוש אופציות: הונדה FRV, טויוטה קורולה ורסו וסקודה יטי החביבה – הדגם הכי מוצלח של סקודה, שהוסר משום מה מפסי הייצור. אגב, פריוס חסכונית אמנם בעיר, אך משעממת לנהיגה.