חצי גפרור ותו לא

כל עוד שכדור הארץ מסתובב לא אשכח לרגע את החדר שלנו בגטו, שבו קרוביי היחידים – אבא, אמא ואחותי אִירֶנָה – הביטו עליי, החותך גפרור בודד לשני חלקים נפרדים

אני זוכר גם שאבא לא הסכים שאני, באמצעות סכין גילוח חלוד, אפצל לשתי חתיכות את כל הגפרורים שעוד נשארו בחפיסה, "כי יהיה קשה להוציא אותם מבלי שיישברו", הסביר.

חבורת הבולשיט, סליחה

כדי לשנוא את "יד ושם", די לבצע בחוסר זהירות תאונה חזיתית במחקרים הבומבסטיים שעורך המכון בנושא השואה כביכול. מחקרים חסרי תוכן אלה הביאו לבנאליות ולכלום. ממש כלום ביחס להשקעה וביחס לשם המכון. ממש כלום זולת חלוקה של דוקטורטים ומשרות יוקרתיות למקומיים זריזים, חלקם יוצאי קיבוץ, שהתייצבו כהיסטוריוני שואה in spe, חברי מועדון הערצה הדדית. דמויות אלה ויתרו – כדי לקבל את חלקם המביך בהולוקאוסט ביזנס, ומתוך שיקולי ציניות של הבטחת קריירה על במת המכון – על האפשרות לגלות את האמת.

אגב, השואה חיסלה לי הכול. לקחה את ההורים, את הבית, את הילדוּת, והנה אני רואה ושומע את המצליחנים האלה, המנופחים אחד אחד מצדקנות, עושים את השואה קרדום לחפון בו.

אדולף היה נכס

אנשי "יד ושם" הפגינו פסיביות מטופשת, חסרת היגיון מדעי, כאשר לא התנגדו לתליית אדולף אייכמן, שהיה יכול לספר למכון-אים אלה על הגנאולוגיה של רצח היהודים, על המערך הלוגיסטי והטכנולוגי, וגם על הפילוסופיה הנאצית בעלת השורשים הגרמניים העמוקים – שלושת הפרמטרים שתפקדו מאחורי הקלעים של מנגנון ההשמדה.

פרשת ד"ר אדלמן

הנה עוד דוגמה לאוזלת דעתו של המכון: המכון-אים של "יד ושם" והתחקירנים שעבדו איתם נמנעו בשיטתיות לחקור, או לפחות לשמוע, את סגן המפקד של מרד גטו ורשה מארק אדלמן, איש בעל זיכרון פנומנלי. התעלמו ממנו בנימוק האינפנטילי אשכרה שניצול השואה ולוחם זה הוא "בונדיסט כפייתי ולא-ציוני טהור".

מותו המצער של ד"ר מארק אדלמן (1922-2009), שהקשיש המורשה זכה להכירו מקרוב, לבקר בביתו ולשמוע את דבריו – עשה טובה ל"יד ושם", המתנהל במגמתיות אובססיבית. לא הייתי מופתע לשמוע שאנשי המכון הרימו כוסיות בשמחה כאשר נעלם מהבמה איש בעייתי זה, אשר אחרי המרד היהודי הטרגי שבגטו הוסיף ללחום נגד הגרמנים, הפעם בשורות המורדים הפולנים, במרד ורשה שפרץ באוגוסט 1944.

אדלמן היה יכול לספר לאנשי "יד ושם" שחלק מאנשי המרד הגדול, שהשתייכו לארגונים פולניים ימניים, ירו ביהודים אשר באו להצטרף אליהם מבלי לדעת שמדובר באנטישמים. אך המכון-אים לא היו מעוניינים לשמוע מפיו של אדלמן פרטים אלה מהעבר כפי שהיסטוריונים רציניים אמורים לשמוע.

בדיוק כמו שהיום הם מגיפים אוזניים בפני המציאות הפוליטית הנוכחית בפולין, מציאות מכוערת, שבמסגרתה אותם הורגי יהודים שניצלו מהשואה מתקבלים על ידי השלטון החדש בוורשה כגיבורים לאומיים.

איינזצגרופן פולני

למזלו של מארק אדלמן, אוהב מושבע של פולין מולדתו וחסיד תרבותה – המוות הציל אותו מלשמוע כעת שהפרלמנט הפולני (סיים) הנוכחי, הלאומני עד כאב שיניים, הכריז כי ארגון NSZ, שהיה עסוק ברצח יהודים-פולנים אחרי מלחמת העולם השנייה, היה לא פחות מאשר פלא. בהתאם לקביעה פרלמנטרית זו, עומדים אנשיו של ארגון רצחני זה לקבל פסלי הוקרה, בבתי הספר במדינה ילמדו על מעלליהם, ורחובות ייקראו על שמם.

הייתם מצפים שהמכון-אים הירושלמים יתייחסו לשערורייה מביכה זו באיזה מכתב לנשיא פולין, או שהם יארגנו הפגנת מחאה בשם הקורבנות מול שגרירות פולין בתל-אביב, שבה יונפו דגלי "יד ושם"? נסחפתם, כפי שהמורשה נסחף.

המוצגים שלא תראו

באולמות מוזיאון "יד ושם" אין גפרור שחתוך לאורכו לשניים, לצורך החיסכון. לא מוצג גם סכין גילוח, שמחירו ברחובות הגטו היה גבוה יחסית כי רבים מבין אסירי הגטו שמרו סכינים אלה כדי להתאבד.

במוזיאון המאורגן על ידי המכון-אים אין למצוא בוודאי גם אלות עץ, ששוטרי היודנראט השתמשו בהן בגטו, וגם לא את הכובעים והנעליים הגבוהות שלהם, אשר מתאימות לרכיבה על סוסים, שלא היו.

במוזיאון "יד ושם" לא מוצגת גם ריקשה, אותו תלת-אופן בעל מושב קדמי מרופד, ומובן שלא קיימת בתצוגה מכונית מסוג אופל אולימפיה, אשר ראש הגטו אדם צ'רניאקוב קיבל מהגרמנים והתאבד בבליעת כדור ציאניד כשהם לקחו אותה ממנו. "חוקרי המכון אינם מייחסים לאופל אולימפיה זו כל חשיבות, כי הם אינם ערים לקשר האמוציונלי ההדוק שבין היהודי לרכבו", כתבתי לפני כעשרים שנה.

מיטת דום

מישהו (מ') כתב למדור בדאגה שהוא חושש כי להבדיל מרוב החברים היקרים שהקשיש המורשה איבד, הקשיש עצמו "אינו עומד למות במיטה שלו, סבורני", משער האיש. והזקן, עקב צנעת הפרט, לא התעניין של מי תהיה מיטה זו שבה הוא יְיַשֶר את רגליו.

זוהי שאלה די מסקרנת, כי הנפש היחידה שהמורשה הנוכחי משמיע לה את "רקדי אותי עד סוף האהבה" (ליאונרד כהן, 1934-2016) היא רק בווארית בצבע כסף העונה על הכינוי הלועזיטי "Angry Heidi".

אני Blanche, אני?

בכל אופן, אחרי המכה הנסתרת בסיפא של המכתב ששלח מ', הזקן הצליח להתאושש כלשהו, רק כדי לגלות שוב בחושך ההרואי של היותו שהוא אלטר-אגו קריקטורלי למדי של בלאנש, גיבורת המחזה של טנסי ויליאמס "חשמלית ושמה תשוקה".

בלאנש, שהתאכזבה מכולם, מחבקת את הפסיכיאטר שנשלח על ידי המשפחה כדי לסגור אותה בבית משוגעים, ומנצלת את הרגע כדי לדקלם לו דעה שהמורשה אוהב במיוחד: "תמיד בטחתי בטוּב הלב של זרים".

איזו בושה

האמת שאחרי זוג הפשלות שביצעתי לאחרונה הייתי צריך להעניש את עצמי באיזה חרקירי, שהרי אין לעבור בקלות על כך שבתשובה למכתבו של מיכה דיאמנט, בעל סובארו B4, המלצתי בין השאר "להחליף חוטי חשמל" ועוד "לבדוק את חיבורי הקויל".

טעיתי בגדול, כי בסובארו של מר דיאמנט אין כבר חוטי החשמל המסורתיים שעבדו בדגמי B4 הקודמים ואצל הדודניות שלה מבית סובארו, וּבִמְקוּם קויל בודד היא מצוידת כעת בסט קוילים נפרדים. לכל פלאג ב-B4 זו מוצמד קויל משלו, ממש כמו בב-מ-וו Z3M קוּפֶּה שלי. הזקן לא היה מעודכן שגם הסובארו דנן עברה לליגה של הבווארית. בושה.

בפשלה השנייה ביקרתי את טויוטה ההיברידית על סמך נסיעה קצרה שערכתי בה אי-אז, באחד מדגמיה הראשונים, אשר לפי זיכרוני לא התלהבתי ממנה. לצערי, שכחתי לרגע שכדי להכיר מכונית כראוי, בוחן אחראי אמור להשקיע במועמדת זמן רב, לגלות מה מציע (או לא מציע) מנוע הבנזין העובד בשיטת אטקינסון, ולהבין לאיזה קהל יעד מיועדת מכונית זו ומה יהיה תפקידה במשפחה.

נסיעה קצרה, חפיפית, אינה מאפשרת לעמוד על יתרונותיה של היברידית זו לעומת המתחרות הרגילות, המצוידות רק במנועי בנזין או דיזל. לרוב מזלי, מר בני שוורץ סיפק מניסיונו האישי זווית ראייה מדויקת יותר על פריוס (ראו "שואלים את אדוארד" הנוכחי), אך הבושה נשארה ככתם.

מורדת בעלת שבע סבתות

אלא שהכותב מ', הדואג מה יהיה איתי, אינו מתייחס לבערה העצמית של מצפוני עקב הפשלות. נדמה לי שרצונו של האיש הוא לנחש מהו היחס שלי לסוף דרכי הבלתי נמנע. שהרי הוא מצטט במכתבו צרור הכרזות שלי בנוסח "לא אכתוב את ספר זה כי לא אספיק", ואף הבין טוב ממני את משמעותה של הכותרת "הַקְדָּמָה לפני הכלום", שחיבר בשמי המחשב החוצפני שלי.

מ' שלח לי מבחר מדבריי מבלי לדעת שפרסמה אותם מאחורי גבי המקלדת שלי, המורדת אשכרה. פנטזיונרית כפייתית זו, השייכת ללפטופ MacBook, יודעת להפתיע אותי מפעם לפעם באיזו יצירה עצמאית שלה, אם כי דרגת ההשראה והערמומיות שלה רחוקה מזו של אוסף מכונות הכתיבה שנשארו לי, שקרניות מדופלמות: שש אריקות 5 עתיקות וקונטיננטל פורטבל אחת.

חבורת הבוהמה של שחרחרות אלה ישובה בצפיפות על מדף בכניסה לבית הקיץ שלי, אי-שם בגולה, ומפטפטת בניגון נוסטלגי על הזמנים האבודים שבהם מכונות אלה התחרו עדיין על דעתי בתקתוקים המתכתיים הבלתי מתעייפים שלהן.

כעת הן רק מתווכחות ביניהן ומגלגלות רכילות על איזושהי ממזרת צמרת, אריקה מבית נוישטיין, שהצליחה להפתיע אותי בדיווח הכי שערורייתי שהייתי חתום עליו, אשר כתבתי תחת אחד מעשרת השמות הבדויים שהשתמשתי בהם בזמנו.

תעלומת המחבר

האם ייתכן שהמקלדת של מקבוק 17 Pro יפה התואר, אפור מטאלי צבעו, נדבקה מסבתות אלה, הצבועות בלקה מבהיקה בנוסח פסנתר ומקשקשות בלועזית? כי אין הסבר אחר לכותרת הביניים הפרובוקטיבית "חבורת הבולשיט, סליחה" המופיעה במדור הנוכחי. מי כתב את זה, הזקן או המקלדת שלו?

ננסה לבדוק את אפשרות היפותטית אשכרה זו ולגלות את האמת, הנעימה או לא, עוד לפני יציאתו של המורשה הנוכחי מהאנטיקווריאט של הזיכרונות.

טיפ טיפה: שתי גישות למבחן

קשה להחליט מה משעשע יותר: הכותרת ב-ynet המבשרת על זכייתו של אלון דאי באליפות אירופה למרוצי נאסקאר (לא ידעתי שמרוצים אלה יעברו את האוקיינוס האטלנטי), כותרת המצמידה לאלון את התואר "נהג מירוץ" במקום "נהג מרוצים", ועוד מאייתת את "מרוץ" עם יו"ד מיותרת – או לראות את הכַּתָּב של אותו ynet נוהג בפורשה GTS החדשה.

הוא צולם בווידאו נוסע ב-GTS האריסטוקרטית כאילו אינו שייך לה, יושב גבוה מדי מול הגה לא מכוון, ומדקלם פרטים עליה כאילו היה קורא אותם מדף הסבר של היבואן, בלי צל של התרשמות עצמית מהנהיגה עצמה.

להבדיל מהליצן של ynet, עורך התוכנית "עולם הרכב" (ספורט 5) כפיר כשריאן ממש חי כולו על ההגה של מכונית המבחן לקסוס LC 500. אם איש ynet נראה כמו קריקטורה מביכה של ג'רמי קלארקסון, אביו הרוחני של סגנון ה"דיבור תוך כדי נהיגה", כפיר מ"עולם הרכב" דווקא למד לא רע מהאביר הבריטי: הוא מחייך, מספר על רגשותיו ועל ביצועי הלקסוס שקסמו לו. מרגישים שלקסוס זזה, ולא זוחלת על הכביש כמו פורשה.

נחשו מי מבין שני הבוחנים הצעירים יתאים בול למכונית העתידנית, האוטונומית, שלא תזדקק לנהג, ומי מביניהם יחווה עינויי טנטלוס כאשר ייאלץ לשבת מול הגה של מכשיר תנועה כזה (אם בכלל יהיה בו הגה).

הפראיות האחרונות. הקורא י"א מדווח: המפגש השנתי של מועדון החמש, שהתקיים בחול המועד סוכות, הפתיע במקבץ של מכוניות ראלי מיתולוגיות מ-Group B של שנות ה-80.

Group B סימן עידן מרתק וסוער במיוחד בתולדות ההיסטוריה של הראלי, עידן שכמעט לא הוטלו בו מגבלות טכניות בפיתוח ובשיפור המכוניות: מנועי טורבו עוצמתיים בהספק של 400-700 כ"ס, חומרים קלים, שיפורים אווירודינמיים בסיוע מערכות הנעה כפולה מתוחכמות, וגם הידוק מרכז הכובד וחלוקת המשקל.

תקנות הראלי מאותם הימים חייבו ייצור ושיווק של גרסאות "אזרחיות" לקהל הרחב בכמות של 200 עותקים לפחות, כתנאי סף להשתתפות בקטגוריה. דגמים "מתורבתים" לכאורה אלו התאפיינו בקרבה גנטית למפלצות הראלי הרשמיות, וסיפקו מנועים בני 250-350 כ"ס. תודות לכך זכינו לפגוש נציגוּת מהגרסאות ה"אזרחיות" הללו בהפנינג הנ"ל, נציגוּת אשר כללה את פיז'ו 205T16 , רנו 5 טורבו בעלת מנוע מרכזי, מטרו 6R4 וסיטרואןBX 4 TC . כיבדה אותנו בנוכחותה גם לנצ'יה דלתא S4 הבלתי נשכחת.

המכוניות הללו היו תחרותיות במיוחד וקשות לשליטה בתנאים הבלתי צפויים של הראלי, וכתוצאה נגרמו תאונות רבות עם נפגעים גם בקרב הצופים, אשר הצטופפו לאורך צירי התחרות ללא כל גדר או חיץ. בשלהי שנות ה-80 הוטלו מגבלות טכניות למכביר, לרבות על ההספקים, וכך הסתיים לו אחד הפרקים היותר אקסטרימיים בתולדות הספורט המוטורי העולמי.

שואלים את אדוארד

יורם שוורץ: אבי, יליד פולין (1934), נמצא באיכילוב עם סרטן ברגליים, בריאות ובראש, ובמצב רוח ירוד מאוד.

כילד אני זוכר שהוא היה שולח אותי לחנות העיתונים השכונתית כדי שאביא לו את העיתון הפולני שהיה מגיע אליהם בימי שישי. חשבתי שהוא ישמח לקרוא את מאמריך בפולנית (שכתבת שם). האם יש מקום שבו אני יכול להדפיס את המאמרים האלה?

תשובה: מכתבך המרגש מוצא אותי עשרות שנים אחרי שהפסקתי לכתוב בעיתון הפולני "נוֹבִינֶה קוּרייר", שהופיע בתל-אביב בעריכתו של הנריק שפיר, ושלוש שנים או יותר לאחר שהפסקתי לכתוב בפולנית בכלל.

שבועון פולני אחד שהצטרפתי אליו איבד את האמביציה האנרכיסטית שלו, שעשתה לו מוניטין כעיתון לוחם במציאות הפולנית של שנות ה-90 – והפך למקומון די משעמם ומאכזב, חוץ ממלחמותיו בכנסייה. ואילו העיתון הפולני השני שכתבתי בו התגלה כבמה של אנטישמיות גלויה, בהתאם למה שקורה בפולין הנוכחית. ודאי שברחתי משניהם.

בכל אופן, שלח לי את מספר הטלפון שלך כדי שנמצא דרך לשעשע בפולנית את אביך היקר, בעזרת טקסטים עתיקים שלי וסיפורים מצחיקים כביכול על סדרת הפנינגים עיתונאיים שביימתי בוורשה בתחילת שנות ה-90, כלומר עם "חזרתי הקצרה לשורשים". כיום אני מתקשה להאמין שעשיתי אצל הגויים הפולנים את כל התעלולים הפרובוקטיביים האלה, אך למזלי, אוסף הקטעים המודפסים נשאר בארכיון שלי, כולל תמונות שיעניינו אולי את אבא שלך, וגם, אולי אולי, יצליחו לעורר את חיוכו.

בינתיים מסור לאבא ד"ש חמה ממני, ואת אמונת לבי לגבי חזרתו המהירה והמוצלחת לבריאותו.

בני שוורץ: בכמה מתגובותיך הסתייגת מלהמליץ על פריוס. להבנתי, טענת שהרכב חסכוני רק בעיר. אני מכיר את הטענה הזו, אך מבקש לשפוך אור מניסיוני מהשנים האחרונות, שבמהלכן אנחנו מחזיקים שתי פריוסים ותיקות (שתיהן בנות שמונה, אחת 1.5 והאחות שלה 1.8(.

הרכישה נערכה לאחר שסימנו את היעד: רכב מרווח (אני ארוך קצת… ובכלל, אוהב כלי רכב מרווחים ולא קופסאות גפרורים, גם מצד המרחב הפנימי וגם מצד התנהגות כביש), אמין וחסכוני בדלק. אני חייב לציין שלמרות ביקורות שליליות שקראנו טרם הרכישה על המרחב הפנימי, ועל כך שגבוהים יסבלו בישיבה לא נוחה וכו', בפועל:

א. הרכב נוח מאוד בעבורי ופרקטי מאוד עם ילדים, כולל קשירה לבוסטרים וכו'. מבוגרים יושבים מאחור ללא בעיה, ומבלי שאצטרך להצטמק בכיסא הנהג ולהידבק להגה.

ב. הבגאז' לא ענק במצב הנורמלי, אבל ברגע שמקפלים את הכיסא האחורי נפתח מרחב גדול ונוח להעמסה.

ג. חוויית נהיגה: אנחנו גרים בשומרון ועובדים במרכז, עליות וירידות. אני אישית נוסע המון בכל רחבי הארץ, כולל ירושלים ורמת הגולן. נכון שהרכב לא ספורטיבי וחוויית הנהיגה שונה מרכב ידני "של פעם" (אח, געגועים לקורולה 95' הידנית), אבל שונה לא בהכרח לרעה. פשוט רכב אחר: שקט וסוחב סביר. לא תאוצה מבריקה, אבל מגיע למהירויות יפות בדרכו שלו. לא תמיד אני זה שעוקף, אבל גם לא בהכרח מזדחל מאחור.

ד. חיסכון: אף שרוב הזמן הנהיגה לא במתווה עירוני, הממוצע בכל אחד משני כלי הרכב עומד על 1:18. אני יודע שיש יותר חסכוני גם מזה, אבל במחיר שרכשנו את כלי הרכב האלה, האלטרנטיבה הייתה קיה פיקנטו או יונדאי i10 – בצריכת דלק חסכונית פחות, ובהתפשרות על מרחב פנימי ונוחות נסיעה כללית.

האחזקה לא יקרה באופן כללי, מעבר להרחבת האחריות על המצבר ההיברידי, כ-600 שקלים שנתי. עד כאן החוויות שלי על הפריוס, והנה השאלות:

1. ברכב יש הילוך"B" . ממה שאני מבין, זה הילוך של בלימה באמצעות המנוע ולא באמצעות מערכת הבלמים, בדומה להורדת הילוכים ברכב ידני. האם אני מבין נכון את ההילוך הזה? מתי נכון/לא נכון להשתמש בו – לפני עצירה ברמזור? בירידות קשוחות?
2. בגרסת ה-1.8 יש מצבECO" ". האם יש מניעה להפעיל את המצב החסכוני באופן קבוע? האם הוא מזיק בדרך כזו או אחרת למנוע? אם כן, כיצד להשתמש בו, אם בכלל?

תשובה: 1. אמנם אין לי טויוטה פריוס, וחסר לי ניסיון בהיברידית אחרת, אלא שלפי כללי ההיגיון, במקומך לא הייתי מגזים בשילוב ההילוך B מבלי להתייעץ קודם עם מכון מנוסה לגירים אוטומטיים ולשמוע את דעתם של מומחיו. כי לא הכול פלא בהילוך B – שאכן עוזר במצבים של בלימה ובמיוחד בירידות ממושכות, שבהן הרפידות והדיסקים מתחממים כתוצאה מהשימוש הממושך ונחלשים.

אל מול כל היתרונות הללו של הילוך B, אני מרשה לעצמי להמליץ על זהירות, שכן ייתכן ששימוש מופרז במצב B מוביל לא רק לבזבוז דלק, אלא מסוגל גם לפגוע בתיבת ההילוכים האוטומטית של פריוס. בדוק את טענה זו במקום מוסמך, כי קיימת אפשרות שאני מגזים.

2. נקיטת זהירות מתבקשת גם בשימוש במוד Eco. באופן כללי, לא מומלץ לכפות על הקשישה הנאמנה שלכם חיסכון בדלק כאשר היא עמוסת נוסעים וחפצים, מתמודדת עם עלייה או נדרשת להפגין ביצועים כלשהם.

שימי לוי: ראית את הפרק ב-Wheelers Dealers על שיפוץ סירנה שנת 1983? זכרתי שהייתה לך פעם אחת כזו.

תשובה: תודה שימי. אכן הייתה לי סירנה, אחת הראשונות שיצאו מפסי הייצור של FSO בוורשה של שנות ה-60. למדתי ממנה מכונאות.

דוד קע: ברשותי פולקסוואגן פסאט 1,800 טורבו שנת 2010 שעשתה 165 אלף ק"מ. בחצי השנה האחרונה יש תמיד חוסר מים. בדקתי, ואין נזילה נראית לעין, אך המים במכל כבר שמנוניים ובצבע שחור.

בבדיקה בחברת צ'מפיון נמסר לי שמשאבת המים הלכה והקולר לא תקין, ויש גם צינור שאמורים להחליף. הצעת המחיר של החברה היא 10,000 שקלים, ונמסר לי שאם יתברר שיש בעיה במנוע, אזי טיפול כזה (ראש מנוע) אמור לעלות 15 אלף שקלים נוספים.

בדקתי אפשרות לרכוש מנוע בקבוצת "שלמה נאור" בבית-נקופה, ומתברר שמנוע חדש 0 ק"מ עולה 10,000 שקלים, ההתקנה עולה 2,000 שקלים לא כולל מע"מ, ובסך הכול 14,040 שקלים. הציעו לי 3 חודשי אחריות, וכשביקשתי מסמך שמאשר שהמנוע הוא אמנם 0 ק"מ, נאמר לי שלא אקבל מכתב המאשר זאת, ולגבי המנוע החדש אקבל שטר מכר בלבד.

אשמח מאוד אם תוכל לייעץ לי מה לעשות.

תשובה: במצב העניינים שאתה מתאר נראה שאין ברירה אלא לקנות מנוע חדש או קצת חדש, זה לא משנה. אלא שאישית הייתי בודק קודם את האפשרות לתקן את התקלה בקטן: מחליף את סתם הראש, את משאבת המים, את המצתים ואת שמן המנוע, מנקה את הרדיאטור, זורק מילת קסם כלשהי – ומתניע… אם זה היה עובד, אז ב-15 אלף השקלים הייתי מארגן לפסאט חגיגה לרגל הולדתה מחדש.