זִקנה אינה א-מחייה
"זִקנה אינה א-מחייה", היה מזכיר לי ידידי יצחק (איזָק) גולדפינגר, בוגר מחנה אושוויץ, בשפתו המשלבת יידיש, עברית ופולנית, ואני התווכחתי איתו
התווכחתי נמרצות עם גולדפינגר, כי לדעתי של אז וגם כעת הסטטוס של "להיות זקן" הוא ממש כיף. הרי להבדיל משבט הזִקנה, כולל הקשיש המורשה, איך לא, רוב הצעירים מתַפקדים בימים טרופים אלה בתוך ענן סמיך של דאגות צרורות הממררות את חייהם.
צעירים עשירים פוחדים על הונם, על בתיהם באזורי היוקרה שבארץ ובחו"ל, פוחדים על מכוניות הפאר, על היאכטות במרינה ועל המטוסים הפרטיים, ואילו צעירים שאינם שייכים לחבורת מצליחני הצמרת דואגים לחתיכת הכלום שלהם, כמו פחד אלמנטרי מה יהיה איתם כשהם יאבדו ככה סתם את מקום הפרנסה. איך הם יצליחו להסתדר עם החובות בבנק ולהסביר לילדיהם את הירידה התלולה באיכות החיים.
גיל צעיר הוא ממש מַדְגֵּרָה של פחד. לא מפסידים לדאוג שתפרוץ מלחמה ארורה כלשהי או שתתגלה מחלה חלילה, נבעתים בחשאי מהאפשרות שהבן/בת זוג יעזבו, וכך הלאה.
"חיים של צעירים זה לא סבבה", הסברתי לגולדפינגר, ששמע את נאומי בהתעניינות.
אולקוס זה לצעירים
ולעת זקנה, הסברתי עוד לידידי גולדפינגר, כל הפחדים הפסיכוטיים המטורפים הללו, המוצדקים או לא, אשר עושים לצעירים רבים אולקוס מנטלי – ממש, אבל ממש אשכרה, לא תוקפים את הזקן. חרדות אלה פשוט הפסיקו לעורר דאגה, כי הזִקנה גירשה אותן בבושת גיחוך.
"זקן אינו סובל מדאגות מה יהיה!", הסברתי לידידי גולדפינגר, שהרי אצל הזקן או הזקנה טווח ההמשך פשוט אינו ארוך דיו, בחסדי הבורא, ועוד עומד להתקצר מיום ליום, ולכן שטח האש של האיומים והסכנות, אשר גורמים נדודי שינה או חלומות בנוסח אימה קולנועית – מנוטרל והופך לשדה פרחים.
"אנחנו נלך פייפן לפני שתיפול עלינו איזושהי צרה. גורנישט, גורנישט! אאוּסְגֶס קְלוּצְ'קֶס (הכול סגור)", חייכתי בשמחה מטופשת, ונאומי הארוך והספקטקולרי זכה בתגובה מיידית של ידידי.
"הבנתי אותך, הבנתי", ענה גולדפינגר, וחזר בעקשנות על המנטרה שלו שהזקנה בכללותה אינה א-מחייה.
הרוך ניצח את אושוויץ
הייתי צריך לכתוב עליו ספר עב-דפים, מחזה או תסריט לסרט עלילתי, שהרי איזָק גולדפינגר המנוח הוא הדמות הכי מרגשת מבין כל חברי קהילת ניצולי השואה שהצלחתי להכיר מאז סוף המלחמה הגדולה – החל בבית היתומים היהודים בקרקוב ועד עתה.
כי להבדיל מהתֶּקֶן הידוע, גולדפינגר ידע דווקא לחייך, מה שניצולים אחרים שכחו. הוא גם דיבר על עצמו באירוניה, וידע להתייחס לאחרים בסלחנות עוד בחייו הקודמים בגולה, בגלגוליו כאסיר. מעולם לא שפט אדם, לא הרים קול, לא לעג, לא התייאש. תכונות אלו, אשר איזק הביא איתו ארצה, עזרו לו לשרוד לא רק במחנות המוות שהוא טעם אלא גם בהמשך, בארצנו הקשה של שנות ה-40, שבה עבד כפועל בניין קשה יום. "נתנו לי לעשות בפלשתינה את מה שעשיתי באושוויץ, להרים לבנים, רק ששם היה פחות חם", צחק.
בסוג של פלא, נפשו סבלה במחנה ההשמדה, אך לא נפגעה. עד הימים האחרונים בחייו שימש ידידי גולדפינגר בהתנדבות דוֹבר ויחצ"ן פעיל ונלהב של האמונה באופטימיות, וזה למרות מבחר הזיכרונות מהגיהנום, שלא עזבו אותו לרגע. הוא היה מפיץ את אמונה זו בישראל, אלא שעד רנסנס השואה, שהתחיל בזכות משפט אייכמן, איש לא רצה לשמוע את איזק. נחמה פורתא היא שעצם קיומו היה סוג של מנורה המפיצה את גישתו.
מדליה על אופטימיות
אין לי ספק שלפי חוק האבסורד ובן דודו הפרדוקס (אותו אחד שהתרגל לביים את חיינו), ובניגוד מוחלט לניצולי שואה רבים שהכרתי – כולל אותי בתקופות שבירה אשר סיפקו לי חוקי האבסורד/פרדוקס ושות' – איזק גולדפינגר, היהודי מחולון, דמות שכמו המציאו שני אדוני ד' (דנטה ודוסטוייבסקי), הצליח לצאת מהשואה עם אותה אופטימיות ילדותית שאיתה הוא נכנס אליה.
אופטימיות זו התנחלה עמוק בעיניו הכחולות, אשר ידעו לגייס התלהבות וסקרנות גם אצל ממשלת פולין, שהעניקה לו חגיגית מדליית גבורה. ואיזק הכניס מדליה זו למגרה בביתו, שכח אותה, ונשאר אותו נער יהודי זך-לב אשר נהג לשוטט ביערות הקרובים לעיירת הולדתו נובי-סונץ, יערות שקנה אביו האמיד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה.
לימים התרחבה העיירה נובי-סונץ משמעותית, וכיום היא עיר שיש בה תעשייה ואוניברסיטה. פרנסי המקום החליטו לפני כמה שנים להפגין באופן פומבי את יחסם החם כלפי ניצול השואה היהודי שלהם, דמות לא שגרתית גם בעיניהם, והעניקו לגולדפינגר מעמד של אזרח כבוד.
הפולנים חפרו וחפרו
בעצם פספסתי הזדמנות פז, כי קל היה לכתוב על יצחק. שהרי בנוסף לשיחות הארוכות בינינו, שאינן לפרסום (כך לפחות החלטתי, כי ליצחק לא היה אכפת ללכת עם הזוועות עד הסוף), נשארו ברשותי גם שני דוקטורטים על איזק גולדפינגר, שנכתבו בידי היסטוריונים צעירים אשר תיארו בדקדקנות את כל תולדותיו, וסיפרו על גורלם הטרגי של כל קרובי משפחתו.
עבודות דוקטורט אלה מתארות כיצד גולדפינגר, בתקופה שעוד לא הכרתי אותו, יצא מהשואה פגוע וחלש ובודד. הוא חָלַק עם התחקירנים הצעירים והסקרנים את סודותיו האישיים, מביכים ככל שיהיו, וחזר שוב ושוב על עקבותיו בשטחי השואה, כשהוא מתאר את המעשים שאפשרו לו לשרוד את מחנות המוות ולצאת מהם חי.
מעבודות אלה של הסטודנטים הפולנים אפשר ללמוד לא רק על הכרונולוגיה האישית של חיי גולדפינגר, אלא גם מה עוללו המלחמה והשואה לנער יהודי ולקרוביו. איך כוחות הרוע (הנאצים, לפי הבאוארים העבריים, ולא הגרמנים חלילה…) פלשו לדרום פולין, והצליחו להתמיר את הסביבה הפסטורלית של ילדותו. תחקירים אלו חפרו לרוחבם ולעומקם של חיי ידידי, כולל תצלומים ואינדקס של מקומות ושמות, ובקיצור – חומר לספר עב כרס שלא אכתוב לעולם, לפחות לא בגלגול הנוכחי.
אני אומר את זה בהתנצלות, שהרי ספר על גולדפינגר, מחזה או תסריט היו מסוגלים אולי להנציח את שמו של איש חריג זה בבתי ספר עבריים ואף בחו"ל, כפי שמונצח שמה של אנה פרנק, מותג תרבות חוצה גבולות שרק מתחזק עם השנים.
חולון לא מתרגשת
אלא שאפילו בחולון הכבושה על ידי קיבוץ גלויות, שאיזק נפל עליה וחי בה בדירה צנועה, והתרגל לאהוב את הסביבה ואנשיה – לא תמצאו, יקיריי, איזה רחוב הקרוי על שמו, או אפילו ספסל בפארק עירוני.
אותי זה לא מפתיע, כאילו שלפוחית התמימות שלי חטפה עור עבה. אולי זקנה היא בכל זאת לא א-מחייה?
גם שחקן, גם צופה
איך אתם ישנים שם, ב"יד ושם"? אולי כדאי לכם להתעורר? הרי יצחק גולדפינגר מייצג משהו שלא הכרתם בארכיאולוגיה של השואה: מצד אחד אדון העולם הציב אותו על במת מחזה השואה, מחזה מצמרר שבו גולדפינגר קיבל תפקיד משנה לצד יתר הנפשות הפועלות, כלומר קורבנות לבושים מדי אושוויץ – ומצד שני הוא תפקד גם כצופה, כעד ראייה עתידי, הממשיך בדרכו האישית גם בתוך דרמות עקובות מאכזריות אשר מתרחשות על רקע תפאורה מעופפת בעשן.
אלא שבכוח לא ייאמן, ידידי היקר איזק גולדפינגר לא הטמיע, כמו ניצולים אחרים, את שיעורי החובה הרגילים, הבסיסיים, ולא רכש את הציניות ואת חוסר האמון בבני אדם. גולדפינגר הוא אפוא תלמיד כושל של הפקולטה למדעי הזוועה האנושית.
אפילוג
"בדרך כלל, ובעצם רוב הזמן, האדם הוא בכל זאת סוג של חיה טובה", היה מלמד אותי גולדפינגר ז"ל, ומשפט זה נשאר חרות בזיכרוני, כלומר חי.
טיפ טיפה: טיפים להארכת חיים
הרי מקבץ טיפים להארכת חיי המכונית – ככל הניתן בהתחשב במזימה של היצרנים לקצר אותם. בשבועות הקרובים נמשיך, כמובטח, בפרסום המלצות לאחזקה בסיסית, אשר מסוגלת לחסוך כסף רב שיבוזבז על תיקונים.
* סעו בכביש בינעירוני. מפעם לפעם כדאי לצאת לכביש פתוח ולערוך נסיעה מהירה למרחק של כמה-עשרה קילומטרים לפחות, כדי שהמאייד הקטליטי ומסנן החלקיקים יזכו בנשיפת ניקוי הגונה. אותה נהיגה מהירה תרענן, באותה הזדמנות, גם את הגיאומטריה של מערכת הטורבו, המצבר יזכה במילוי, והרטיבות במתלים תתייבש.
הכלל הוא שמכוניות שמרבות לנסוע בכביש פתוח מזדקנות לאט יותר.
* הימנעו מנהיגה ב"חצי קלאץ'". נהיגה כזו גורמת להחלקת המצמד, מה שמחולל טמפרטורה גבוהה אשר מחממת מדי את הגריז בגלגל התנופה כפול-המשקל, וכך מקצרת את חייו. החום הגבוה פוגע גם במצמד עצמו.
התופעה של החלקת המצמד היא גם תוצאה של הזדקנותו הטבעית בשל שימוש ממושך בו. תהא אשר תהא הסיבה לקלאץ' שמחליק, כדאי למהר ולהחליפו בטרם ימיט עלינו תקלות יקרות יותר.
* שימו לב לתקלה בגלגל התנופה הדו-משקלי. גלגל תנופה כפול-משקל לא נועד להעלות את מחיר המכונית, אלא כדי לספוג את הרעידות החזקות במנוע, לבל יגיעו אל תיבת ההילוכים ויקלקלו אותה.
תקלה בגלגל התנופה גורמת להישחקות המסבים, ולשיבוש הסינכרוניזטורים על גלגלי השיניים. הסימן לכך: נקישות מתכתיות בסיבובי מנוע נמוכים, כמו גם בלחיצה על דוושת הדלק.
* אל תיסעו במצב של חופש במתלים. זלזול בחופש במתלים מוביל לנקמה מהירה מצדם, כי פגיעה ברכיב כלשהו במשולש מאלצת את החיבורים האחרים לעבוד קשה יותר.
הבעיה היא שלא כל התקלות במתלים מאותתות על קיומן ברעש מתכתי או בהתנהגות חשודה של המכונית. למעשה, את רוב התקלות במתלים אפשר לזהות רק בבדיקה התקופתית של המכונית במוסך. כך שכדאי לערוך בדיקת מתלים באופן קבוע ומדוקדק.
* אל תשחקו עם תיבת הילוכים אוטומטית. במכונית המצוידת בתיבת הילוכים אוטומטית, אסור להעביר ממצב D למצב R (או להפך) בזמן נסיעה. מעבר כזה מותר לבצע רק כשהמכונית עצרה באופן מוחלט. בעת נסיעה אסור גם לשלב לניוטרל, כי בהילוך זה לחץ השמן יורד – מה שגורם לשחיקת תיבת ההילוכים. גם בעת זחילה בפקקים ועמידה ברמזור אין להעביר לניוטרל.
באופן כללי, יש לצמצם מאוד את השימוש בהילוך N – הן את תכיפות השימוש והן את מִשכו.
* אל תניחו לסטרטר לעבוד זמן ממושך מדי בעת ההתנעה. סיבובים ממושכים של הסטרטר גורמים להתחממותו, מה שמוביל להיחרכות הקומוטטור והמברשות. מוטב לא להחזיק את המפתח מסובב לפרק זמן העולה על 10 שניות, ואם ניסיונות התנעה נמשכים מעל דקה, לעשות הפסקה של 30 שניות לפחות. הקפדה על כך תאריך את חיי המצבר.
כאשר המנוע נדלק, מוטב לא להדחיק את הקושי בהתנעה אלא לגשת למוסך ולהתחקות אחר הסיבות לקושי זה – דלק, אוויר או חשמל.
סוף עונת השעמום? גרנד פרי מקסיקו, שנערך ביום ראשון השבוע והסתיים בהענקת תואר אלוף עולם ללואיס המילטון (מרצדס), אף כי הנהג הבריטי הגיע רק למקום התשיעי – החזיר את הכבוד לפורמולה 1, הסובלת משעמום כבר מעל שנתיים. התלהבות הכרוזים סביב הגלובוס, כולל עמיתיי הישראלים, התגלתה בתחרות זו כאמיתית, ולא מזויפת כמו בתחרויות הרבות שהתקיימו בתקופת היובש.
לתפנית פתאומית זו בתחרויות הגרנד פרי אחראי כוכב חדש וצעיר (20) בשם מקס ורסטאפן (Verstappen), הנהג ההולנדי-בלגי של קבוצת רד בול, שהיה מטורף דיו על האספלט כדי לחשמל את מתחריו, כולל אלופי עולם לשעבר. פריצתו האגרסיבית של ורסטאפן בזינוק, שבו הוא עבר את סבסטיאן וֶטֶל (פרארי), ונהיגתו הספונטנית, הפעלולנית כמעט, בשלושת הסיבובים הראשונים, גרמו לרודפים אחריו לאבד את ראשם, וחוללו התנגשויות שהוציאו מהקרב לא רק את המילטון אלא גם את וטל, אשר ניצחון במקסיקו היה עוזר לו להתחרות בהמילטון על תואר אלוף העולם.
שניהם, וטל והמילטון, בילו זמן רב בתיקונים וניסו לחזור לתחרות מהמקומות האחרונים, מה שהלך טוב יותר לווטל, שהוכיח כי אפשר לעקוף מתחרים גם על המסלול המקסיקני, המפורסם ככזה שאינו מאפשר עקיפות. בסוף התחרות הגיע וטל למקום הרביעי והמילטון למקום התשיעי, שהספיק לו כאמור כדי לזכות פעם נוספת בתואר אלוף העולם, עוד לפני תחרויות סוף העונה.
ורסטאפן לא איבד אף לרגע את ההובלה, אלא שניצחונו המבריק בתחרות, המסמן כי מדובר באיירטון סנה חדש – נגוז כלא היה בצל הצהלות הסוערות של מאות אלפי הצופים המקסיקנים, שחגגו את אליפות העולם הסדרתית של המילטון.
שואלים את אדוארד
יעל כהן: למרות העובדה שאיני קשורה כלל לתחום הרכב, תמיד תענוג לקרוא את טוריך, הספוגים בהומור, ציניות ואהבת מכוניות. מפעימה גם בקיאותך הרחבה במגוון סוגי רכב ויכולתך לעזור לנהגים התוהים. החלטתי לנסות גם אני את מזלי:
ברשותנו רנו מגאן אוטומטית משנת 2008. בחודש האחרון מופיעה בזמן נסיעה ההתרעה"injection fault" , והרכב כבה. אחרי הכנסת הקוד מחדש האוטו מתניע שוב, עד הפעם הבאה. התקלה מתרחשת יותר בשעות הבוקר, כנראה היא קשורה למנוע קר, ויכולה להופיע גם מעל 10 פעמים בנסיעה קצרה, כלומר: האוטו כבה כל 3-20 מטרים. בהמשך היום המצב משתפר, אבל הודעת השגיאה יכולה להופיע גם אחרי נסיעה ממושכת, באמצע כביש מהיר. מיותר לציין כמה מציק לנסוע ככה, וכמה מסוכן.
לפני שבועיים שבקה רנו סופית, וביקרה במוסך המורשה. הם מצאו מצבר סדוק והחליפו אותו. מובן שאחרי פחות מחצי יום נסיעה הופיעה התקלה מחדש, ובתדירות גוברת. בדיעבד נראה שהמצבר הסדוק היה רק תוצאה של הצורך בהתנעות חוזרות ולא מקור הבעיה. כרגע רנו מאושפזת שוב במוסך, והודיעו לנו שנבוא לקחת את הרכב כי לא מצאו שום בעיה…
האם יש לך רעיון מה עוד כדאי לבדוק, ומה פספס המוסך המורשה המהולל?
תשובה: 1. במשך כ-20 שנותיו של המדור הקפדנו למחוק כל מחמאה, ואפילו רמזים נעימים ללבנו, ולהשאיר רק את השאלות עצמן. במקרה הנוכחי לא עמדנו בפיתוי, ומכתבך מתפרסם בשלמותו, באופן חריג.
- ייתכן מאוד שבתקלה המעצבנת שאת מתארת אשמה משאבת הדלק. יש לנקות אותה או להחליף יחד עם המסנן.
אוריאל גבאי, בתגובה ל"חצי גפרור ותו לא": במאמר הנדון קבלת על שמכון "יד ושם" מבצע פעילות חסרת תכלית שמטרתה "חלוקת דוקטורטים ומשרות יוקרתיות למקומיים זריזים". אציין, לצערי, שאני שותף לתחושה זו בכל פעם שאני נתקל במודעה פרסומית על פרסומי המכון.
במאמרך הצבעת על הנגיעוּת הפוליטית בביצוע מחקרי המכון (אשר בעטייה לא נגבתה עדות, כמצופה, מד"ר מארק אידלמן עקב היותו בונדיסט). בנוסף תמהת על היעדר ההתייחסות של המכון לעובדה שהפולנים מאדירים רשמית את ארגון יNSZ , וציינת את ההדרה של "מוצגי שואה" שנכון היה שיוצגו, לדעתך.
ברצוני לציין נקודה נוספת. לפני כמה שנים פעלתי לצירופו של ניצול מחנות אושוויץ ובוכנוולד כעד בפרויקט "עדים במדים". לשאלתי אליו אם הוא מעוניין, נעניתי: "פתחת לי את שער גן עדן". מדובר ביהודי רהוט, שכוחו במותניו ואשר יכול לשאת במסע הפיזי (הוא משמש חזן ובעל קורא בקהילה עד היום) ובמסע הרגשי של מתן העדות.
בהיעדר תקציב ייעודי של המכון, נסעתי מאזור המרכז לקריות כדי להביא אותו ל"יד ושם" והשבתי אותו במונית על חשבוני, תוך שאני נאלץ לשקר (בשיתוף הנהג ובעל התחנה) ולומר שהמונית מומנה על ידי המכון. מפאת עיסוקיי לא הצלחתי להשלים את המשימות מטעם המכון כדי להוכיח את כשירותו של הניצול, כך שעד היום אני חי בתחושת החמצה שלא עלה בידי לממש את חזונו.
אין לי עניין לפתוח "מפעל חמוצים" – אך אם מכתבי זה יביא לידי פעולה דחופה שתוביל להרחבת מעגל העדים המשתתפים במסעות העדות, ובכללם "העד שלי", אזי הוא מילא את ייעודו.
תשובה: 1. תודה על מילות הסיום שלך, שלא מתפרסמות כאן.
- לתחושתי, "יד ושם" מתייחס לשואה באופן חומרני, כלומר בנטיות מסחריות בעיקר. הגזע הנכחד של הניצולים, על זיכרונותיהם ומצבם, אינו מעניין את אדוני המכון, החשים כבעלי בלעדיות על השואה.
רחל שליט: ברשותנו מיצובישי גרנדיס 2010 (השלישי במספר), שאנו מעוניינים להחליף עקב הקילומטראז' הגבוה. הרכב עונה על כל צרכינו – הוא מרווח, בעל תא מטען גדול יחסית ומושבים אחוריים נוחים וגבוהים למדי, סביבת הנהיגה נוחה ומחירו סביר. אך לצערנו, הפסיקו לייצרו.
כלי הרכב האפשריים שבדקנו לא מתקרבים לנוחות ולמרווח שבגרנדיס. המושב האחורי מתאים לילדים קטנים בלבד, אין כמעט תא מטען, או שהחלופות יקרות מאוד (170-200 אלף שקלים). אנחנו מוכנים להוציא עד 130 אלף שקלים. יש לך רעיון בשבילנו לחלופה לרכב מנצח?
תשובה: במקומכם לא הייתי בוגד בגרנדיס, המתאימה לכם כל כך, רק בגלל הקילומטראז' המרשים שלה (כמה היא עשתה בסך הכול? אוכלת שמן? מעשנת?), שכן מנועי מיצובישי מחזיקים מעמד זמן רב.
ונשארת גם האופציה להחליף את גרנדיס בגרנדיס אחרת, בעלת קילומטראז' נמוך יותר, או לרדת ברמה ובסטייל וללכת על דאצ'יה קומבי, שהיא חסכונית במפתיע, נוחה ובעלת שבעה מושבים אמיתיים.
טלחיים דמרי: בחודשים האחרונים יש ברשותי סיאט Mii שנת 2012 ידני. אני משתמש ברכב לנסיעות לעבודה בעיקר (100 ק"מ לכל כיוון על כביש 6) ומאוד נהנה.
מכיוון שהנסיעות נעשות מוקדם הכביש פנוי, וניתן לשייט בנחת על מהירות של 140 קמ"ש רוב הדרך. החיסרון בדבר – מאמץ המנוע.
במהירויות אלו הרכב עובד בקצב של 3,500-4,000 סל"ד.
הזהירו אותי רבות שאני הורס את הרכב במאמץ קבוע שכזה למנוע. האם הדבר נכון? מה יכולות להיות ההשלכות של נסיעה קבועה במהירות כזו?
.תשובה: אמנם חברת סיאט ראתה ב-Mii מכונית עירונית בעיקר, ולהפגנת ביצועים היצרן הספרדי בונה קוּפְּרוֹת למיניהן, אלא ששימושך הבלתי שגרתי בקטנה חביבה זו אינו פוגע בה אלא להפך – מסב לה ששון ושמחה, במיוחד אם אתה נוסע בה לבדך, כפי שניתן לשער.
אם גברת Mii לא מתחממת ולא מגזימה באכילת שמן (מה שמותר לספרדייה, עקב נסיעתה בסיבובי מנוע גבוהים), אז כדאי לך רק לעקוב אחר חום המנוע, להשתמש בשמן סינתטי מלא, לבדוק את מפלס נוזל הקירור, ולעקוב אחר מצב המעצורים, הבולמים והצמיגים.
מכונית הנפש 
כתיבה מדהימה ומרגשת אדוארד , אחד הפוסטים היפים ….והעצובים …
טעימות מגרנד פרי מקסיקו :