שתים-עשרה ושבע

בחושך של שעה 12:07 חדל לעבוד שעון היד "צִימָה", שקיבלתי מאבא כאשר נפרדנו בגטו. סירבתי לקחת את השעון, אך אבא שכנע אותי שהוא כבר לא יזדקק לו, כי אינו צריך עוד לקום לעבודה

חברי השחקן אוֹלֶק מינצר, האבא הקולנועי שלי בסרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", אומר את המילים "לא אזדקק עוד לשעון" בטבעיות מרגשת. משמעות מילים אלה נפלה עליי רק מאוחר, בתום המלחמה. הבנתי שלא אראה עוד את אבא שלי.

ובינתיים בסרטי, אני – בגילומו של השחקן הצעיר אוסקר, ילד שמצאנו בבית היתומים – בשיער מגולח ומצויד בתפילות נוצריות שלמדתי בגטו על-פה ובשעון של אבא ענוד על ידי, ברחתי מהגיהנום היהודי אל הצד הארי של ורשה.

אבא גם אמר לי בפרדה, וזה כבר לא מופיע בסרט, שהשעון יביא לי מזל, ואכן, התקתוק של שעון זה ליווה אותי בכל דרכי החיים, שהיה בהם הכול ועוד קצת, עד שלפני כמה שנים "צימה" עצר, והשען הנרי הרשקוביץ', ספורטאי ניצול אולימפיאדת מינכן, החזיר את ה"תיק-תק", הלייטמוטיב המלווה בנאמנות ובסקרנות את הביוגרפיה שלי.

אלא שכעת אני בגולה הלועזיטית, רחוק מהמדרכות של בן-יהודה-אלנבי, שם תל-אביב נשארה תל-אביב האמיתית, ורחוק מהחנות הקטנה של הרשקוביץ', השען הקוסם, כך שנשאר לי רק לדבר לליבו של צימה, אלא שהוא התעייף ומסרב להמשיך.

גם לי לא קל להמשיך, מודה הזקן המורשה בפני שעונו, מחמם אותו בכפות ידיו, נושף עליו, ומנער לשווא את מעטפת השעון עשוית הנחושת, אלא שהכוחות אינם חוזרים לצימל'ה. עוד מוות אחד קרוב אליי.

הגולה כולה נגדנו

תוכנית הטלוויזיה הפולנית "קוּלְטוּרָה" (תרבות) שידרה בשבוע שעבר סרט תיעודי באורך מלא המספר על חייה, על שירתה ועל מותה הטרגי של משוררת צעירה וכישרונית בשם זוּזאנָה גִּינְצָ'נְקָה (Zuzanna Ginczanka).

בקרקוב, שבשנות מלחמת העולם השנייה הייתה תחת כיבוש גרמני אלים, גילו רודפי היהודים המקומיים שגינצ'אנקה היא יהודייה. הם הלשינו עליה לרוצחים מהגסטאפו, ואלה עצרו אותה וירו בה בבית הסוהר. מעניין שהסרט על גינצ'אנקה (ששמה היהודי הוא שרה גינצבורג) הופק באיטליה ועשוי על ידי איטלקים, ולא על ידי ישראלים, פולנים או הגרמנים, אשר מנסים לטשטש את אחריותם לשואה.

בכל אופן, לקשיש המורשה אין ספק שהעיתוי הנוכחי של הקרנת הסרט על גינצ'אנקה-גינצבורג (1917-1944) – אשר מורכב מראיונות ומחומר רקע מצולם, המתאר את פולין האנטישמית של לפני מלחמת העולם השנייה – התקבל על ידי הצופים במסך הטלוויזיה כמחאה מובהקת של התוכנית "תרבות" נגד האווירה בפולין הנוכחית, החותרת לכיוון פשיזם שמתורגם לרדיפת זרים.

קשה שלא להעריך את עורכי "קולטורה" ומפיקיה על כך שהם גייסו את הסרט האיטלקי וארגנו את הקרנתו דווקא כעת, לקראת סוף סתיו 2017. זהו צעד אמיץ, שכן אנשי תרבות אלה מתייצבים למעשה אל מול רומן חולני, אובססיבי ומביך אשר מתנהל בין השלטון הפולני הנוכחי, המכהן כבר כשנתיים, לבין הכנסייה הקתולית, האנטישמית מטבעה, והמפלגות הלאומניות, הנאו-נאציות.

בגלל היופי לא שרדה. אמנם התרגלנו להאמין שמראה מצודד עוזר בחיים – פותח דלתות ומזמין אהבה – אלא שלא כך קרה במקרה של המשוררת זוזאנה גינצ'אנקה (שרה גינצבורג), אשר בגיל 27 הרג אותה דווקא יופייה הבלתי רגיל, אשר ניכרת בו יהדותה. בגלל חזותה האקזוטית, האריסטוקרטית כמו שירתה, ועוד אישיותה הפואטית המיוחדת – לא הצליחה גינצ'אנקה להיבלע בין הגויים ולהציל את חייה מרדיפת הרוצחים הגרמנים

אומה מְסוּמָמָה

הקרנת הסרט על גינצ'אנקה, משוררת יהודייה שכתבה בפולנית, משכנעת כי בוורשה הנוכחית קיימת בכל זאת חזית אנושית שפויה, העומדת כמיעוט מול סוללת תנועות לאומניות, אנטישמיות וגזעניות, אשר נתמכות בדמגוגיה של פוליטיקאים.

פוליטיקאים אלה, מסוממים בכוחות אלקטורליים, רוכבים לכאורה על הפטריוטיות הפולנית המסורתית והתמימה בנוסח המאה ה-19 – אך למעשה הם מנסים לשחזר את הסיסמאות הטרופות שהובילו את הרייך השלישי לרצח המונים, ביניהם שישה מיליון יהודים.

כולנו קצת זוזאנה

ואני נזכרתי בשיר של זוזאנה גינצ'אנקה-גינצבורג, שיר עצוב הנושא את הכותרת "Non Omnis Moriar" (לטינית: לא אמות כולי). בשיר זה המשוררת דואגת מה יהיה אחרי מותה עם האביזרים שאליהם התרגלה, אביזרים שהפכו חלק ממנה. מה יעלה בגורלם, היכן יתגלגלו.

האם לרובנו יש משהו מגינצ'אנקה, גם אם אין אנו יפים וצעירים כמו משוררת זו? סביר שנזדהה איתה גם אם איננו חייכנים ועצובים כפי שהיא ידעה להיות, וגם אם איננו יודעים לתאר את החששות שלנו באופן משכנע כל כך כמוה, באינטימיות פואטית ובפשטות.

המורשה מודה שהוא שייך לאלה שנקשרים מדי לחפצים, אשר התנדבו להיות איתו או נפלו לרשותו ונשארו. כמו שעון הצימה הישן, מצלמת לייקה בת 90 כמעט שמצלמת עדיין, מד אוויר בצמיגים שזוכר את המכונית הראשונה של הזקן (P-70 זְוִיקָאוּ), שתי מכונות כתיבה אריקה 5, אחת בעלת מקלדת לועזית והשנייה כותבת עברית, ובוודאי המכוניות האחרונות שנשארו איתו, שזכו לכינוי "בנותיי".

וכעת הצטרף אל גדוד חפצי-נפש אלו, הדורשים אהבה, פֶּן דרייבר, אשר נושא הקלטה של גרסת הבמאי לסִרְטִי "שועל הכסף של פליציה ט'". בגלל חפץ זעיר זה אני מבלה בימים אלה בגולה, ומדי שבוע דוחה באל-על את מועד השיבה ארצה, סופג בסבלנות את הקנס המוטל על כל שינוי טיסה הנע בין 70 דולר ל-100, אשר אינו יקר ביחס למטרה: לא לחזור לתל-אביב עם כלום.

שועל יהודי אבוד

אחרי עשרות שנים של שקט, היהודים הפולנים מריחים שוב אווירת פוגרום. אמנם הם נרדפים כעת רק באופן מילולי – אך זה מורגש ומאיים דיו כדי שהקשיש המורשה התייר יתחיל לדאוג שמא המצב הפוליטי הנוכחי בפולין יחרוץ את גורל סרטו. הרי הנושא של "שועל הכסף", נושא יהודי אשכרה, מתנגש חזיתית עם הלך הרוח השורר פה כעת, הלך לאומני-פולני-נוצרי, שילוש צעקני החוגג את ניצחונו ברחובות ורשה.

נחתנו פה לפני כחודש חדורי תקווה, אך כמעט מיד התגלתה עיר הולדתו, עבודתו ואהבותיו של הזקן כסימפטית פחות מכפי שהייתה ונשארה בזיכרונותיו. כי ורשה, כמו פולין כולה, נמצאת כעת תחת מצור הולך ומתהדק של דעות, רוחות וסיסמאות לא נעימות לאוזן יהודית.

אמנם ידענו את זה עוד לפני הטיסה, אך חשבנו בתמימות שהאינטרנט הלועזיטי מגזים. וחוץ מזה, לא היה לנו בדל של ברירה אלא להכריח את עצמנו ולהגיע הנה בזמן הלא נכון. כי לא הייתה דרך אחרת לשמוע את החלטת המכון הפולני לסרטי איכות, הספונסר היחידי של "שועל הכסף", מה יהיה הלאה עם סִרְטִי זה.

פלונטר של עמימות

אך קרה שנתקעתי מיד בפלונטר של אפשרויות בלתי ברורות, כך שעדיין אין לי, או לאף אחד אחר, מושג אם אצליח לחזור ארצה עם או-קי פולני, כלומר: האם המכון הממלכתי לקולנוע יסכים כי הפקת הסרט ("פוסט פרודקשיין") תעבור לידי המפיק הישראלי מארק רוזנבאום, המתנדב מעומקי ליבו להציל את שועל הכסף של אמי.

או לפחות לחזור ארצה עם אישור שיאפשר לנו להקרין בסינמטק תל-אביב את שועל הכסף בגרסת הבמאי, אשר בני ערך אותה בדירונת הגג שלו.

אך המכון בוחר בשתיקה.

עוינות מוּכֶּרֶת מדי

ובינתיים, באין תשובה מה יהיה גורל הסרט, מפריעה לי מחשבה פרנואית, הטוענת כי לולא הרוחות האנטישמיות המנשבות בעוז לקראת החורף הפולני העוין, אז אולי-אולי היה לי קל יותר להגיע עם "המכון הממלכתי לסרטי איכות" לפתרון כזה או אחר שיחלץ את הסרט מהתסבוכת.

כי במפגשים עם המכון הפולני נוצר הרושם

שהן אנשי ההנהלה,

שבינתיים הוחלפה פעמיים (לא סופי),

והן הפקידים,

אשר מטפלים ברקע החוקי של פרשת ה"שועל", וכלל לא אכפת להם מהסרט עצמו,

כאילו איבדו כל עניין ביצירה קולנועית זו, לאחר שבית המשפט פסק כי על המפיק המנוול להחזיר את כל הכספים שהוא לא השקיע בהפקת הסרט אלא פספס.

גם הטבע מתעלל במורשה

ממש סבבה,

כי פתאום נתפסתי על ידי שלג.

והבווארית ו-crx בנותיי

לא מסוגלות לשנות את רוחי,

כי הן לובשות צמיגי מרוצים.

תבואי, קאליופה, נצייר משהו.

לשלג מצטרף ערפל בירוקרטי, שהן ההנהלה והן הפקידים מקפידים להנציח, באשר הם מתחמקים מקבלת פתרונות שיחלצו את הסרט מהמבוי הסתום ויאפשרו להשלימו.

עוינות מנומסת זו שמפגין המכון כלפי הסרט ה"יהודי" זורקת את הבמאי, המאוכזב כהוגן ועוד מזדקן ללא עוול מצידו, חזרה אל שנת 1968, אשר גל האנטישמיות שפרץ בה עצר את דַּרְכִּי בקולנוע הפולני, ואולי גם בקולנוע בכלל (אינני יודע, וטוב שכך).

זיכרון כרכוש היחידי

אלא שאז, לנוכח הצונאמי העוין ההוא של אוקטובר 68', שהגיע לדירתנו בעיר העתיקה בוורשה, לקחנו את חפצינו וברחנו לישראל.

ובריחה זו מרוחות הפוגרום הקומוניסטי שזעפו בפולין של שנות ה-60 הזכירה לי, באופן בלתי נמנע, את הבריחה מגטו ורשה בסתיו 1942, כאשר מצאתי את עצמי בין הגויים בלי כלום חוץ מהשעון של אבא. אותו שעון שהיה זקוק לכל שנות חייו כמעט של הזקן המורשה כדי לעצור סופית הלילה, בשעה שתים-עשרה ושבע.

זוהי השעה שקבע צימה כדי שהזקן יבין שהזיכרון הוא הרכוש היהודי היחידי שנשאר, חי וקיים, ולהבדיל מחפצים, הוא אינו מאיים להחליף ידיים.

טיפ טיפה: צדק פואטי

לא בדקתי, וכדי לא להתעצבן גם לא אבדוק, מה יודע המכון היהודי "יד ושם" בירושלים על המשוררת היהודייה זוזאנה גינצ'אנקה. האם היא רשומה בכלל בשמה האמיתי, היהודי (גינצבורג), בין קורבנות השואה היקרים והכואבים ביותר, בין האמנים ואנשי הרוח?

האם כתוב בוויקיפדיה היהודית שהכישרון הענק של גינצ'אנקה מציב אותה בין משוררות הצמרת הפולניות, כמו מריה יסנוז'בסקה פבליקובסקה וכמו ויסלבה שימבורסקה, חתנית פרס נובל?

האם שמעו פקידי "יד ושם" כי זוזאנה גינצ'אנקה זכתה בדבר שאף משורר לא השיג עד עתה – צדק פואטי? כי זמן-מה אחרי רצח המשוררת, בתום המלחמה, הצליחה משטרת פולין – בזכות שורה אחת בשיר של גינצ'אנקה "Non Omnis Moriar" אשר מוזכר בה שֵם האישה שהסגירה אותה – לזהות כמו בשיטת די-אן-אי את הפושעת שהלשינה לגרמנים על יהודים, ובית המשפט הכניס אותה לכלא לשנים רבות.

שואלים את אדוארד

יאיר: ברשותנו טויוטה יאריס 2006, שעברה כבר 238 אלף ק"מ. למיטב ידיעתי, מעולם לא הוחלף לה שמן הגיר.

בחודשים האחרונים, בתחילת נסיעה, כאשר נורת חום המנוע דלוקה עדיין בכחול, קשה להעביר מהילוך ראשון לשני. יש קשר בין שני הדברים? האם מומלץ להחליף את שמן הגיר? ובאיזה מוסך?

תשובה: עקב החשש שהסינכרוניזציה בתיבת ההילוכים הידנית נפגעה, אכן מומלץ תחילה להחליף את שמן הגיר, מה שלעתים עוזר. להבדיל מתיבות אוטומטיות, הדורשות לבצע החלפת שמנים רק במכון מנוסה לגירים ולא במוסך רגיל – החלפת שמן בתיבת הילוכים ידנית היא הליך פשוט כמו החלפת שמן מנוע. יש רק לבדוק בספר הרכב מהו סוג שמן הגיר הנדרש על ידי היצרן.

נעמי פינק: אני זקוקה לרכב עבודה חדש בעל 7 מקומות. הנסיעות שלי מרובות וארוכות (הבסיס ירושלים, והנסיעות לכל ערי הפריפריה בקצב של כ-1,000 ק"מ לשבוע). סובלת מבעיות גב, ולכן הנוחיות חשובה. אני לא מעוניינת בג'יפ או ברכב כבד כי אני נוסעת לא מעט גם בתוך העיר.

בשנים האחרונות נהניתי מאוד מפורד S-Max, שלצערי כבר אינו אופציה, לפני כן היו לי הונדה סטרים, מאזדה 5 וכו'. אודה על רעיונותיך.

תשובה: סיטרואן פיקאסו (הארוכה).

יצחק וינקלר: במדורך "אותי זה מביך, חביבי" ("המפתחות בפנים" 1057) שיבחת את דאצ'יה דאסטר. האם היא מתאימה לדעתך לנהגים בגיל השלישי?

לפני כ-20 שנה מצאתי את טויוטה יאריס ורסו כמתאימה ביותר: מושב נהג גבוה, כניסה ויציאה נוחות, תא מטען נמוך שנוח לטעינה ולפריקה, מקום לכיסא גלגלים ללא צורך בקיפול, רכב אמין. היכן עומדת דאצ'יה ביחס לנ"ל?

האם יש לך המלצה על רכב בעל תכונות דומות לאלו של יאריס ורסו? או שמא כדאי למצוא ורסו במצב סביר (200 אלף ק"מ, פלוס מינוס) משנת ייצור 2001-2006 (ב-2006 הופסק שיווק הדגם בארץ)?

תשובה: ייתכן שסגנון הכביש-שטח של דאסטר אינו מתאים לך. חוץ מחזרה אל ורסו יד שנייה אהובתך, בדוק גם את האופציה של פולקסוואגן גולף פלוס, שנבנתה במיוחד לגיל השלישי, הרביעי והחמישי.

דוד כהן-נחמיה: עוד כשהייתי קורא את מדורך ב"מקור ראשון" באדיקות לפני כעשור, חלמתי שכשיהיה לי רכב אתייעץ איתך, והנה הרגע הגדול הגיע. אני בן 31, ומגיל 17 אני על קטנועים. הגיל עושה את שלו, ואני רוצה לקנות סוף סוף רכב. אני גר ביפו, נוסע לרוב על ציר ירושלים-תל-אביב, אבל יוצא גם לערים נוספות במסגרת עבודתי (מלמד פיוטים בבתי ספר ברחבי הארץ).

אני צריך רכב שיתאים לנסיעות האלה ושיהיה בו מקום לכלי נגינה, אבל לא גדול כמו משפחתית. שיראה כמה שפחות מוסך, שיחזיק לאורך זמן ושיעלה 10-15 אלף שקלים… מן הסתם רכב משומש. אם כן, מהי המלצתך לגבי הנתונים שעליי לחפש – מודל, קילומטראז' וכו'? נ"ב: מדי פעם אני נוסע לטיול עם חברים, כך ששבילי עפר צריכים להיות כלולים ברשימת היכולות של המיועד…

תשובה: בסכום שציינת תוכל למצוא (אם כי לא בקלות) מכונית המסוגלת לשרת אותך באמינות, ובלבד שתכין אותה לתפקידה זה. אלא קח בחשבון שנסיעות השטח שאתה מתכנן אינן בריאות לצמיגים, לבולמי הזעזועים, לקפיצים, לחיבורים ולמערכת ההיגוי.

איתן אורבך: אני עוקב כבר כמה שנים טובות אחרי מדורך, ונהנה ממנו מאוד. בהשראתך החלטתי לפני כשנה לקנות רכב, אף שהייתי רק בן 18. לאחר חיפוש קצרצר מצאתי פיז'ו 205 שנת 97', והחלטתי לקרוא לו מלווין (על שם מל ברוקס כמובן. אני מעדיף את הרכב שלי זכר. הבנה הדדית טובה יותר…).

במדורך הקודם פרסמת המלצה שלפיה כאשר מתניעים את הרכב, "האמפרים והוולטים במערכת החשמל נוסקים גבוה, ויכולים לגרום להישרפות נורות הפנסים. כך שמוטב לחכות אחרי ההתנעה כמה שניות, ורק אז להדליק אורות". משום-מה אני מרגיש הפוך: כאשר אני מתניע ורק לאחר מכן מדליק אורות, המנוע כאילו נחנק לשנייה, וכשאני מוריד חלונות (השניים הקדמיים חשמליים, האחוריים ידניים; הרכב הזה הוא יצירה מופלאה ומוזרה של מוחות צרפתיים קודחים) זה מורגש אפילו יותר. האם תחושתי שגויה? עד כה החלפתי רק נורה אחת מאחור.

כמו כן הייתי שמח להמלצות נוספות להארכת חיי הבחור (בן 20 כבר, עכשיו טסט כל חצי שנה). במגבלות המשכורת הצבאית אפשר לפנק אותו קצת.

תשובה: בנוסף לסכנה שנורות הפנסים ייפגעו, מומלץ לכבות אורות בעת התנעה גם כדי לשמור את כל הוולטים והאמפרים לרשות הסטרטר. באשר לעצות להארכת חיים, הללו מתפרסמות ב"טיפ טיפה" מזה כמה שבועות.

סיני אלכסנדרוביץ': שנים אני קורא את טורך ב"מקור ראשון", אולי כעת תוכל לסייע לי בדעת מומחה: הייתה לי פיז'ו 206 שהזדקנה בכבוד, אבל לאחר 15 שנה מכרתי אותה בגלל בעיות בתיבת ההילוכים. חשבתי להסתפק ב-C1 (כמכונית שנייה במשפחה) יד שנייה, אך בשכונתי ראיתי קליאוIII שנת 2009 למכירה שעשתה 54 אלף ק"מ (!). אז מה עדיף: C1 משנת 2012 במנוע 1.0, או קליאו 2009 במנוע 1.6 (במחיר דומה)?

תשובה: קח את קליאו בשתי ידיים, וברח.

כל הפנים של לנדרובר: ידיד המדור י"א הביא לנו תצלום רב-משמעויות, שהיה יכול להיכנס לסדרה האמריקנית המפורסמת  The Family of Man. כביכול, זהו רק דיוקן של לנדרובר רואדסטר, אשר י"א, צייד מנוסה של טרנטות מתוקות, סתם תפס אותה בשטח – אלא שיצא לו תצלום שמתכתב עם אינספור הקשרים תרבותיים. אפשר למשל לראות בסיטואציה שבתצלום ישיבה של פרלמנט גברי מקומי, המחליט להפסיק לכבד את המין היפה במחמאות כדי להימנע מהאשמות בהטרדה מינית, רעיון מוצדק, שהרי אין שבוע בלי קורבן תורן, כולל חברינו מהמדיה.

אלא שהזקן רואה בתצלום זה דווקא גרסה של הציור "ארוחת בוקר על הדשא" של קלוד מונה, בחידוש מרענן, כי במקום דמות אישה בעירום מלא מופיעה לנדרובר פתוחה.

ואילו קונסיירים של תיאטרון מודרני יראו בתצלום זה של י"א את ההצגה "כיסאות" של אז'ן יונסקו, הנערכת בטבע בצל עצים, כאשר לנדרובר הפתוחה מגלמת את תפקיד האורח, סר לורנס אוליביה.

אך ייתכן גם שהתצלום בסך הכול מנציח יומולדת 45 של הבריטית הוותיקה, השותה דלק נטול עופרת וחוגגת חופשי בשטח, אשר ממנו מצילים את הג'יפים המודרניים בעזרת טרקטור.

צילום: י"א