מה עוד לא כתבתי 2

בפטפוטיי השבועיים בנושאי שואה, תרבות וידידותיי המכוניות, על נפשן וסודותיהן, נשארו פה ושם סיפורים קצרים מפוספסים

לא הספקתי למשל לדווח על דודה אֶמָה, אשר ב-1941 גורשה על ידי הגרמנים ממקום מגוריה ברייך השלישי, ובעזרת היודנראט מצאה אותנו בגטו ורשה, והגיעה לביקור.

אחותי אִירֶנָה ואני לא ידענו עליה דבר, כי בבית לא שמענו על דודה אֶמָה המסתורית אף מילה, לא בקול רם ולא בלחש. במקרה או בכוונה תחילה, נשמר מאיתנו בסוד כל פרט על קרובת משפחה זו. לא קיבלנו אפילו מידע אם דודה אמה, שהכרנו באופן פתאומי, היא אחות אמי או אחותו של אבא, אם היא נשואה לגרמני או לא, אם יש לה ילדים. כלום.

דודה מאוהבת

אך סקרנים ככל שהיינו, לא שאלנו את אבא או אמא על דודה זו גם כאשר היא עזבה את דירתנו בגטו בטריקת דלת בעקבות ויכוח סוער, שהתקיים ברובו ביידיש כך שבקושי תפסנו על מה היה מדובר. הבנו רק שהתגלו חילוקי דעות קשים בין הורינו לדודה.

רק זמן-מה אחרי ביקורה הסוער של דודה אמה, שמענו את אמא ואבא מסבירים בפולנית למשפחה שחיה איתנו בחדר הסמוך על מה נסב הריב הקולני עם דודתנו. מה הייתה הסיבה לצעקות, שנגמרו רק עם עזיבתה.

התגלה כי דודה זו, עוד בטרם הספיקה לאכול משהו או לשתות, התפרצה בצעקות שהיא "לא מוכנה להתיישב כאן ולשמוע ביקורת על הגרמנים", אשר לדבריה אף אחד מהיהודים, בוודאי לא כאן בגטו, אינו מוכן להבין אותם ולתפוס את העובדה שהרעים בגיהנום הזה שאורגן במרכז ורשה הם לא הגרמנים האמיתיים, האִיבֶּר-מֶנְשִים הארים יפי התואר, אלא כל מיני פושעים פולנים או אוקראינים, כמו גם יהודים חסרי מצפון חבושי כובעי משטרה המרביצים לאסירי גטו החלשים והורגים אותם על חשבון שמם הטוב של הגרמנים, שאינם מסוגלים לרדת אל הלכלוך והצפיפות שבגטו כדי לא להידבק במחלות ובכינים.

כי העם הגרמני, הסבירה דודה אמה, אינו סתם עם אלא עם לדוגמה, עם שהסדר הוא נר לרגליו, עם היודע לעבוד וליהנות מהחיים, עם תרבותי בטבעו, עם שאוהב חיות, העם של וגנר וגתה. לפי דודה אמה, אסור להשוות את הגרמנים לעמים האחרים, הלא טהורים, הלא אריים, כלומר לכל מיני צוענים או "דאס אוֹסְטְיוּדֶן כמוכם!", צעקה, עד שאבא ביקש אותה לצאת.

דודה אמה הבליגה על העלבון, הצביעה על תיקה, ואמרה שהגרמנים שגירשו אותה מביתה בהמבורג נתנו לה, בהגינותם, מכתב הדורש מכל אנשי שלטון מקומי, כולל הנהלת הגטו, להתייחס אליה בכבוד, התגאתה והלכה.

אזרחית גאה

מאז אותו ביקור לא שמענו עוד דבר על דודה אמה, חוץ מאשר סיפור, שהיה ספק עליה ספק על מישהי אחרת, דומה לה – על אישה לבושה בקפידה עם כובע מהודר על ראשה, אשר צעקה על שוטרי היודנראט שהיא אינה הולכת עם מגן-דוד מודפס על בד לבן כי היא אזרחית גרמניה בכלל, ויש לה מסמך הדורש להתייחס אליה בכבוד.

אלא שהשוטרים התעלמו מחתיכת הנייר שהיא דחפה להם לידיים, הרביצו לה קצת באלות העץ שקיבלו מראש הגטו צ'רניאקוב, ודחפו אותה בבעיטות לקבוצה ההולכת לאומשלאגפלאץ.

רוחה עוד כאן

הבנתי באחרונה שעמדתה של דודה אמה על הגרמנים מזכירה לי את עמדתם של הישראלים הצעירים שמחפשים את מזלם בברלין, עמדה המפורסמת ללא בושה, ואף בהערכה, בניסיון להסביר למה הם ירדו.

אין לי מה להוסיף חוץ מהפרט שבגלל מדור זה (שבעוד רגע יהיה ז"ל, לפחות ב"מקור ראשון") ובזכות הבלוג שלי "מכונית נפש", אחדים מבין יורדים אלה יצרו איתי קשר בסקייפ וסיפרו עד כמה הם נהנים מהחיים הנוחים כל כך בגרמניה, חיים זולים וחסרי מתח, גדושי חוויות תרבות וכו'.

כאשר נזכרתי בדודה אמה, מחקתי כל קשר איתם.

הערצת הֶעָרִיץ

גם הבמאי דניאל שליט, בוגר גטו לודז' ששרד גם את אושוויץ, סיפר לי, עוד לפני שהקולגות הרוממאים חיסלו אותו בהשפלות ובלעג, שהיהודים הגרמנים שנפלו לגטו לודז' ב-1942 גוועו ברעב, אך לא נתנו להגיד מילה רעה על התליינים הגרמנים.

דניאל אמר לי גם שלא הזכיר תופעה פסיכו-סוציולוגית זו בסרט דוקומנטרי פולני שהוא ביים – משום שהתבייש.

לא בדקתי, ואין לי חשק לבדוק, אם איזה דוקטור לשואה במכון "יד ושם" התייחס לנושא זה של יהדות גרמניה, אשר גם בעיצומה של השואה לא נפגמה התפעלותה מהעם הגרמני.

תשאול נוּגֶה

ורשה, מוקדם בבוקר. שדה התעופה ע"ש פרדריק שופן. הסלקטורית הישראלית של "אל על" שואלת את הזקן אם הוא ארז בעצמו את כל תכולת המזוודה.

"בטח, לבדי סידרתי", ענה המורשה והסביר כי המשרת ברח ממנו כאשר שמע שהזקן פוטר מעבודתו.

"איזו עבודה זו הייתה?", התעניינה הגברת.

"משהו בעיתון", הוא ענה במבוכה. "היה לי קטע קבוע משלי, לא משהו, אלא שהוא עומד להיסגר כי העיתון החליט להתקדם", הסביר הזקן בנימה מינורית של עצב, אשר נטפלת אליו בכל פעם שהוא נדרש לנושא מותו של המדור.

"לא נעים, אך מתרגלים", הוסיף הזקן, והאישה, בחיוך הבנה, הצביעה על דלפק אל על. "תמשיך אצלם", אמרה, "טיסה נעימה ארצה". אלא שהזקן לא מש ממקומו עם המזוודות.

"מה זה צריך להיות?", הוא הופתע עקב מראה של שלושה-ארבעה פקידים המחכים לקבלת נוסעים בעמדות אל על, "בחרתם רק גברים, לשם השינוי?", שאל הקשיש המורשה את הסלקטורית בדאגה, אלא שהגברת החביבה הרגיעה אותו שאין מדובר חלילה באיזה שוביניזם של הציונים, או זלזול מצד אל על בכוחות הנשיים. "עוד רגע תהיה גם אישה", הבטיחה לזקן.

סימפטיה בצבע זהב

"הנה, תראה, כבר הגיעה אחת", הצביעה הסלקטורית בידה, ואכן, בעמדה השמאלית של שורת הדלפקים התיישבה בחורה ששערותיה צבועות בג'ינג'י לוהט. מה זה לוהט. אצלה, הג'ינג'י בוער כמו פנס על אוטוסטרדה המאותת בהזהרה מפני ערפל.

הזקן דחף את העגלה עם חפציו לכיוון הפקידה הג'ינג'ית, יודע כי לשתי המזוודות שלו ולתיק היד של מצלמת הלייקה יש משקל יתר. אמנם לא משהו רציני, אלא שדי בכך כדי ליצור ויכוח לא נעים עם פקידים גברים, שהיו ודאי מתעללים במזוודותיו, שוקלים אותן, ובמקום לשלוח הלאה היו מרימים ידיים בנוסח "אין מה לעשות", ועוצרים את תהליך הקבלה. אצל נשים קל יותר לצפות לסימפטיה. בדוק.

הזקן מסר אפוא את הדרכון לפקידה הצעירה, ושאל אותה בנימוס אם היא מכירה את השיר שאפולינר כתב על שערות אדומות. "השערות שלה מזהב / דולקות משולהבות/ לעולם אינן כבות".

"מכירה היטב", ענתה האדמונית היפה, "מצטטים לי את הקטע הזה די והותר", חייכה, ואף היא איחלה לזקן טיסה נעימה.

הזקן לא אמר לה שהוא טס אל לוויית המדור.

טיפ טיפה: תהיו נדיבים

ב"טיפ טיפה" של השבוע שעבר הזהרנו, תחת הכותרת "אל תהיו נדיבים", שאין למלא דלק "עד הפקק", ופירטנו את הסכנות הכרוכות בנוהג זה. היריעה הייתה קצרה מכדי להזכיר שמסוכנת גם השיטה ההפוכה, כלומר: נסיעה על טיפות הדלק האחרונות. עצירת עבודת המנוע, או תקלה במשאבת הדלק, הן העונשים הקלים ביותר על מפלס דלק לא נדיב, ואין זה חשוב מהו גיל המכונית ומה הקילומטראז' שלה.

מומלץ להקפיד שהדלק ימלא רבע מהמכל לפחות, במיוחד במכוניות שמשמשות לטווחים קצרים כמו נסיעות עירוניות, או במכוניות שעומדות ללא שימוש קבוע.

סכנה נפוצה למי שאינו מקפיד על מפלס דלק נאות היא קורוזיה בתוך המכל, שנוצרת עקב הלחות הטבעית באוויר הרב מדי הנמצא במכל. גם הדלק המודרני מעודד קורוזיה, בשל התוספים שהוא מכיל. מעניין שהדלקים של פעם היו אמנם עשירים פחות באוקטנים, אך ידידותיים יותר כלפי מתכות.

זאת ועוד: נסיעה על "הדלק האחרון" גורמת ליניקת משקעים – לרבות חלקיקי חלודה – מתחתית המכל. חלק מלכלוך זה נבלם על ידי המסנן, אך חלקיקים זעירים יותר עלולים לקלקל את משאבת הדלק, שאינה סובלנית כלפי לכלוך. או שהחלקיקים יעברו איכשהו את המשאבה ויגיעו למערכת ההזרקה. אם זו הזרקה ישירה, שהיא מדויקת יותר ועובדת בלחץ גבוה, המזרקים היקרים ייפגעו בהכרח.

מפלס דלק נמוך יכול לפגוע גם במשאבת הדלק עצמה, שהרי הדלק אמור לשמן ולקרר אותה. לכן, עבודה של משאבת דלק "על יבש", במיוחד בסיבובים או בעת בלימה – שני מצבים שבהם מפלס הדלק יורד באופן מלאכותי, בגלל נטיית הרכב – מקצרת את חיי המשאבה.

בעיה זו רלוונטית במיוחד למכוניות שנוסעות על גז LPG, משום שבעליהן נוטים להסתפק בכמויות דלק מינימליות, שהנהג מייעד אותן להתנעת הבוקר בלבד.

הושקה השבוע בתל-אביב: אחרי בוגאטי וֶרוֹן ושברולט קורבט, גם אופל אינסיגניה החדשה החליטה להתהדר בכינוי "גרנד ספורט". לצערי נסעתי רק בגרסת הדיזל 1.5, כך שאינני יודע אם הליפטבֶּק החדש של אופל, שיופיו המיוחד בולט מול המתחרות האירופיות והאסייתיות, ראוי לקרוא לעצמו ספורט, ועוד גרנד, לוגו שלקוּח מהמדף הגבוה.

אך אין ספק שהסגנון הכללי של אינסיגניה, שהישיבה בה הונמכה ב-3 ס"מ, מצדיק את התואר "ספורט", ודאי בגרסת המנוע 2.0 טורבו, 260 כ"ס, הנעה כפולה, 100 קמ"ש ב-7.3 שניות. לכך מצטרף הדיפרנציאל האחורי של אינסיגניה זו, שבסיבובים יודע להגביר את מהירות הגלגל החיצוני – מה שמאפשר, אחרי ניתוק ה-ESP, להחליק בדריפט כמעט כמו פורד פוקוס RS. כך לפחות סיפרו לי בעלי מזל שניסו את גרסת-על זו של אינסיגניה.

בוורשה, היכן שנפלה לידיו של הזקן לבילוי של חצי יום אינסיגניה GS דיזל 1.5 טורבו, 165 כ"ס, הנעה קדמית ותיבת שישה הילוכים ידנית, היה בלתי אפשרי להגיע לחוויה של הגרסה החזקה, אפילו על אספלט רטוב. ובכל זאת, גם אצל הדיזל הצנוע אפשר לחפש נטיות ספורטיביות. מתברר שגם עם 9 שניות ל-100 קמ"ש ממש קל לחיות, ורק בעקיפות, שהנהג יוזם עקב נקיפות-חשק ספורטיביות, מוכרחים לשלוח יד אל מוט ההילוכים, כי ה-250 Nm של המומנט בדיזל 1.5 הם קצת מעט מדי לחזון הסיפוק השלם של הקשיש המורשה. לטובתו של מנוע זה יש לציין שהוא אינו רק חסכוני במפתיע, גם לעומת דיזלים בעלי מוניטין, אלא עוד עובד חלק כמו מנוע בנזין גזעי, ולא מכיר מצבים של "חורים בטורבו", שמעצבנים אצל המתחרים.

אינסיגניה GS, הן בגרסתה הקרבית והן בגרסת הדיזל, עברה דיאטת ספורט. היא השילה 175 ק"ג, מה שמשפיע על הנהיגה כי אופל גדולה זו אינה מזכירה כל הזמן לנהג את אורכה, והמתלים שלה, אף שהם קשיחים למדי, יודעים לצלוח את מהמורות הכביש בעדינות ובשקט.

גם לוח המחוונים עבר דיאטה, אלא שאת השינויים עשו בעיר רוסלסהיים בחוכמה, כך שאפשר עדיין לטפל "על עיוור" בצליל הרדיו ולסדר את החימום. מסך המגע והקרנת הנתונים על השמשה הקדמית אינם נופלים מאותם פתרונות בב-מ-וו.

אפשר להרגיש שמהנדסי אופל ידעו כבר מזמן שמקום עבודתם יעבור לצרפתים מ-PSA (פיז'ו-סיטרואן), ורצו להפגין את הרמה הגבוהה של כישרונם לרגל סוף עידן האופל האמיתית. וכך, הם בנו את אחד הדגמים הטובים ביותר של הפירמה, מכונית שבגרסתה העליונה מובילה בספורטיביות, בנוחות נסיעה, בשקט ובזריזות בין כל האינסיגניות הרועות בתפריט אופל.

שואלים את אדוארד

אלחנן להמן: אנחנו מחפשים רכב שני למשפחה בתקציב של כ-30 אלף שקלים. כידוע לך אני מניח, היו בעיות רבות בגיר של פורד פוקוס בשנים 2012-2015, שהובילו את היצרן לתת 5 שנות אחריות על הגיר ו-10 שנים על המחשב.

להבנתי היצרן טוען שהבעיה נפתרה, וזימן את כלל הרוכשים לשדרוג מחשב .בכל אופן, כלי הרכב נמכרים במחיר נמוך משמעותית מזה של כל המתחרות (2014 מליסינג, 75 אלף ק"מ, ב-30 אלף שקלים ועוד קצת).

השאלה היא: האם באמת נמצא פתרון למחלה בשדרוג המחשב שהיצרן ערך, ויש כאן הזדמנות לרכב טוב, זול משוויו – או שמדובר בראש בריא למיטה חולה?

תשובה: לפי פורומים זרים באינטרנט, התקלות בגיר האוטומטי של פוקוס, ובעצם חצי אוטומטי, התרחשו בגלל סגנון השימוש של הנהגים  ורמת אחזקה נמוכה. בכל אופן, רוב הקונים הלועזיטים שלא רצו לאבד את פוקוס, המעולה בכל היבט אחר, עברו לגרסאות גיר ידני. אצלנו, אגב, גדודי כתבי החצר הצליחו לטשטש ולהשתיק את הבעיות של בעלי פוקוס המצוידות בגיר powershift ("פאוור-שיט", בשפת המוסכניקים…).

במקרה שלך, הייתי הולך בכל זאת על פוקוס, אשר אין לה מתחרות ברמת השלדה וההיגוי, וכנגזר מכך – בחוויית הניהוג. הייתי לוקח את הסיכון שאתה מתאר גם לאור העובדה שהמכונית נמצאת עדיין באחריות. אלא שבטרם קנייה הייתי עורך בה נסיעת ניסוי, בדגש על מעקב אחר עבודת הגיר.

אגב, מוזר שהיבואן, המודע היטב לצרות הקשורות בגיר הפאוור-שיפט, החליט בכל זאת לא לשווק בארץ את דגמי פורד שמצוידים בתיבות הילוכים ידניות.

יוני נצר: קראתי בהלם מוחלט על החלטת "מקור ראשון" לסיים את מדור "המפתחות בפנים". קודם כל תודה על כל המדורים וכל החוויות שעברתי יחד איתך בזכות מדור זה. אני חושב שאתה ייחודי ונפלא בנוף ארצנו. שנית, דע לך שפניתי ל"מקור ראשון" במכתב נזעם על החלטתם זו. אני מקווה ומייחל לכך שעוד קוראים רבים אחרים יעשו כמוני, והלוואי שנוכל לבטל את רשעותה וטיפשותה של החלטה זו.

ודע לך שבזכותך אני עובד כרגע על שיפוץ רכב, דבר שלא העזתי לעשותו לפני שקראתי את חוויותיך מעולם הרכב.

באהבה רבה.

תשובה: לא חשבתי שאפרסם אי-פעם באגף השאלות מכתב כמו שלך. הרי במשך כעשרים שנות הופעתו של המדור מחקנו כל מחמאה, ואפילו מרומזת, והשארנו רק את העניינים הטכניים. צוק העתים עשה כנראה את שלו. תודה לך.

חלומו של כל מכור. י"א צילם ומדווח: בעת אירועים מוטוריים אני אוהב לשוטט גם ברחבת החניה הסמוכה למוקד ההתרחשות, כי מבקרות בה לעיתים מכוניות נדירות ומעניינות – חביבות עליי במיוחד מכוניות "צבריות" חד-פעמיות – אשר שייכות לחובבי רכב המגיעים לצפות באירוע.

באחד האירועים הופתעתי לפגוש לוטוס סוּפֶּר 7 מסדרה S4, מכונית יקרת המציאות שהייתה יכולה וראויה לכבוש בקלות את בימת האירוע המרכזי, אלא שהיא נחבאה אל הכלים בחניה. מידידינו און יעקובסון, אקס ירחון "טורבו", למדנו כי המכונית הובאה ארצה לחיפה כחדשה על ידי מולי גרובר ז"ל עוד בשנת 1972. מולי, דמות אהודה ומוכרת בחיפה, נשבע שלא ימכור אותה לעולם ועשה בה שימוש יומיומי, כולל הובלת הגלשן לים, עד לפטירתו בטרם עת בשנת 2009. המכונית עברה לידי חובב רכב אדוק ושופצה באופן משמעותי לפני שנים אחדות, תוך שינוי הגוון מצהוב לאדום. 

לוטוס סופר 7, ולאחריה "קייטרהאם" אשר רכשה את זכויות היוצרים מלוטוס והמיוצרת עד היום בהיצע דגמים בעלי ביצועים מרשימים, תימצא בהכרח ברשימת 10 המכוניות החלומיות ביותר של חובבי המכוניות המכורים ביותר – שכן שתיהן שילבו ביצועים מדהימים שנסכו תחושה של מכונית פורמולה חוקית לכביש. זאת, הודות למשקל הנמוך, תכונות המתלים, השלדה, ההיגוי המדויק, חלוקת המשקל והקרבה לקרקע, שתרמו לתחושת נהיגה ייחודית, מרגשת ובלתי מתפשרת.