מדור אחרון

מדורֵי "המפתחות בפנים", שהופיעו 1,064 פעמים ב"מקור ראשון", מתחילת הקמתו של השבועון ובמשך 20 שנה כמעט – מורידים כעת את המסך, ומהשבוע הקרוב עוברים למהדורה דיגיטלית, אל הבלוג "מכונית הנפש". גם הוא של הזקן המתוסכל

זה היה יכול להיות ניסיון מעניין דווקא להיכנס לעידן הדיגיטלי, המודרני, לוּ רק הנוכחי, הקשיש המורשה המפוטר, היה שייך לחסידי כת הסמארטפונולוגיה השלטת, במקום להשתייך לגזע הזקנים התקניים ולהיכלא בגוף הקשור רוחנית, מנטלית ופיזית לנייר.

אחד כזה, שהתרגל לקרוא מהנייר מאמרים של אחרים ולראות את דבריו מודפסים, לא מתחבר בקלות לטקסט הווירטואלי, אשר מספק סוג של ריגוש-יְעָף, מין רפרוף של כמעט.

הכול סגור. תפנים

בנקודה זו כדאי לזקן המדוכדך לקחת אוויר, ולזכור את החוכמות היידישאיות של דודה רוזה טוכבנד, שעברה לעולם שכולו טוב תחת השם הפרטי הלועזיטי יָנִינָה, אשר בחסותו היא עברה את השואה. מדוֹדה רוזה-יאנְקָה זו, אישה נהדרת שאהבה בני אדם, חיות וטבע (ואשר הייתה מוכרזת כקדושה, לוּ רק הייתה גויה), למד הזקן שאם אין לנו מה שאנו אוהבים, אז מוכרחים לאהוב את מה שיש, במיוחד במצב הקיים, המתאים לביטוי האוניברסלי, אף הוא מבית דודה ז"ל: "אאוּסְגֶס קְלוּצְ'קֶס" (הכול סגור), הייתה קובעת ביידיש.

שחר חסר שחר

אותה דודה רוזה-יאנקה סיפרה על פדיחה שהיא חוותה לאחר בריחתה מגטו ורשה, כאשר חייתה כנוצרייה בצד הארי של העיר. היא ידעה היטב שתצליח לשרוד בין הגויים הפולנים אם רק לא תמשוך חלילה יותר מדי תשומת לב, ולכן הקפידה על לבוש בסגנון אפור ועל גינונים שקטים, והשתדלה לא לבלוט גם בעבודתה בבית החרושת.

עד שיום אחד, בשעת ערביים אפרורית, היא חזרה ממשמרת ונפלה לשינה לאיזו שעה, ופתאום הקיצה בפחד שהיא תאחר לחשמלית לעבודה, רצה בטירוף לתחנה, והגיעה מתנשפת אל העמדה שלה בבית החרושת, במחשבה שעכשיו שחר.

כל פועלי המשמרת השנייה התגלגלו מצחוק, ואחד מהם קבע שיהודייה לא הייתה דופקת טעות טיפשית כזו, שהרי ידוע כי "יהודיות לא מכורות לטיפה המרה כמונו", קבע.

הבית החדש: "מכונית הנפש"

והנה לקחנו את פסק הזמן הנדרש למצבנו והזכרנו ארוכות את דודה רוזה-יאנקה, ובינתיים המדור המבוגר ממשיך לעבור את טקס המודרניזציה. תהליך ממש, אבל ממש, לא קל למדור המזדקן, שהתרגל לפטפט חופשי על דפי העיתון ללא חשבון וללא מעצורים, התרגל לפטפט על מכוניות של פעם ועל השואה, על דמויות יקרות שהיו ואינן, על הגולה הלועזיטית, שפעם עוינת ופעם לא.

המדור פטפט על שני דפי העיתון גם על קולנוע, ועל מה שרואים ממושב הנהג המתיישב במכוניות בנות זמננו. הוא התייחס לכל זה, עד שהוחלפה לו הקידומת, ומתחילת ינואר 2018 המדור "המפתחות בפנים" עובר, עם כל חפציו הרוחניים והטכניים, אל הבלוג. זאת עקב, נניח, מגמה כללית עכשווית, המעדיפה את עזיבת הנייר לטובת האינטרנט. או שהעיתון, שאירח במשך שנים את "המפתחות בפנים" בסבלנות ובסובלנות, איבד את שתיהן, ואיתן גם את המדור.

הכול בזכות פ' מירושלים

בכל אופן, למזלו של הזקן יש לו בלוג חם וקיים, כך שחפציו של "המפתחות בפנים", כולל ארכיון, תצלומים, זיכרונות וערמות של גיליונות "מקור ראשון" מהרצפה ועד התקרה, לא ימצאו את עצמם זרוקים לרחוב או לפחי האשפה, אלא יזכו לבית אינטרנטי מתאים שיארח אותם בכבוד.

הכול בזכות רצונו של המקרה שהזקן המורשה יפגוש לפני כמה שנים ידידה, המצניעה את עצמה תחת הכינוי "פ' מירושלים", עיתונאית, עורכת ואמנית, והיא אשר הסבירה לאנוכי הזקן, שהיה אז הורֶה של מדור רכב של נייר, את כל סודות הבלוגים – את הכוחות המגנטיים שלהם ואת עקרונותיהם המסתוריים, הסוציולוגיים והחינוכיים.

כך הצליחה הגברת הצעירה לשכנע את הזקן לארגן, בעזרתה הטכנית והלוגיסטית, בלוג משלו, תחת לוגו שהיא בחרה לכל החבילה – "מכונית הנפש". גם פ' מירושלים וגם אני הופתענו שבתוך זמן קצר, הבלוג זכה ל-353,900 ביקורים.

בלי כדורי רעל

הזקן לא מתכוון לרוקן את מצברי האנרגיה והסנטימנטים על ניתוח של כל הבלגן סביב מעבר המדור לבלוג, ולכן לא עומד לטפל בנושאים בנוסח מי, מה ולמה. במקום זה, הוא ינצל את הבמה האחרונה שלו על הנייר כדי להתרכז, בניסיון להשליט סדר בנושאים שנשארו במלאי.

הנה אחד מהם.

מבקרי רֶקֶב

במקרה או לא במקרה, שקיעתו של המדור המודפס תפסה את הזקן בעידן הסמארטפוניזציה, אשר מכוניות איבדו בו את קסמן המסורתי. מיעוטן יפות, אך רובן מכוערות כל כך עד שהן כובשות את האנשים, אשר כבר במאה ה-18 אהבו לדגמן לציירים עם קופים בחיקם.

אכן, בתקופת חייו של המדור עברו המכוניות מטמורפוזה יוצאת דופן, הן בחזותן והן ברמתן הטכנולוגית, ואיתן עובר שינוי גם היחס האנושי כלפיהן. אך השינוי הגדול מכולם הוא זה שעברה ביקורת הרכב, אשר בימים של פעם ניסתה עוד להתייחס לאירועים מעניינים בעולם המכוניות, למגוון הדגמים החדשים ולעקרונות בולטים של המודרנה, האמיתית או המזויפת – אך בימינו עברה כיתה.

מה שנשאר מביקורת הרכב בעולם המוטורי הישראלי אינו דומה כבר לביקורות ספרות המשבחות ספרים או מלעיגות עליהם, לביקורות קולנוע הממליצות על סרטים או מזהירות מפניהם, או לביקורת על תיאטרון, שכותביהן מנסים לפחות להבין את ההצגות. לא ולא. ביקורת הרכב העברית השתחררה מתפקידיה המקובלים בתחומי האמנות, התרבות והטכנולוגיה לטובת פעילות באגף הפרסום.

וכך, ביקורת הרכב העברית, שאף פעם לא הייתה חכמה מי יודע מה, ולא הייתה לה נציגות בגופים בינלאומיים הבוחרים את "מכונית השנה" – הפסיקה לגמרי לשרת את הציבור בהלשנה נאמנה על שוק המכוניות, מה טוב בדגם כזה או אחר ומה רע בו. היא נכנעה ללחצים, הרימה ידיים ודואגת כבר שנים לעסקים של אדוניה, ברוני הייבוא.

למעשה, טושטשה לגמרי ההבחנה, שהתקיימה איכשהו בעבר, בין שני קטבים: בין פעילותם המקצועית של יחצ"נים לבין ביקורת רכב כתובה, אובייקטיבית ובלתי תלויה עד כמה שאפשר. כיום, הקטבים הללו מעורבבים זה בזה באין הפרד. המדיה העברית נהנית מהטשטוש הזה תמורת פרסום, המאפשר לה לנשום ולהתקיים.

זולת זקן אחד עקשן ועצבני, הצליח כל עולם המכוניות העברי, "הברנז'ה" בעיני עצמו, להתרגל למצב זה.

כל סיום הוא פאתטי

כדי להתאושש מכל הבלגן הטוטלי, שחלקו הכבד נפל גם עליו – ברח הזקן אל בית הקיץ שלו בגולה, אל זרועות הפסיכולוגית הראשית שלו, אלפא רומיאו GTV בת 34.

"סליחה, גברתי, שאני מפריע לך בהכנות לשנת החורף שלך", אמר לאלפא הקשיש התייר, ולא הדליק אורות במוסך של הקשישה כי בחר להתיישב בחצי-החושך ההרואי הפולני על המושב מול הגה העץ, ולהניח לראשו לגלגל מבחר מחשבות, בעוד שהרדיוטייפ הישן של בְּלָאוּפּוּנְקְט משמיע שוב ושוב את אריק איינשטיין, השר את הגרסה העברית של השיר היווני "שכשנבוא".

לא סתם צידנית: בשנות האי-פעם מילאה סוסיתא מתוצרת הארץ, לבנה בדרך כלל, בשביל העם היושב בציון אותו תפקיד ידידותי אשר מילאה במאה הקודמת פורד T בשביל האמריקנים, כפי שבעידן הבא סיפקה חיפושית 1.2 תחבורה לגרמנים, מיני מוריס (ואוסטין) 1.0 שימשה את הבריטים, לאדה עבדה למען הרוסים, פיאט 500 לאיטלקים, ופיאט 126 לפולנים. בכל החבילה הזו רק סוסיתא זכתה אצלנו בזלזול, שלא הגיע לה.

הסוסיתות המועטות שנותרו בארץ אצל אספנים, ביניהם חברי מועדון החמש, מעוררות נוסטלגיה, וגם את הזיכרון שעד תמול-שלשום ראינו אותן מסתובבות כשהן נושאות מספר רישוי רגיל ולא רק של רכב אספנות. בשנות ה-80 ירדו כל אנשי ירחון "טורבו", כולל העורך (כיום זקן מורשה), אל החניון כדי לראות את און יעקובסון, שהגיע לביקור מערכת בסוסיתא של אבא, מבצע עליה נסיעה על שני גלגלים.

לוּ זה היה אפשרי, הייתי מציע לכל אחד מאיתנו להתיישב בסוסיתא ולנהוג בה, כדי לגלות שאפשר להסתדר בלי גננות אלקטרוניות משוכללות הלוקחות על עצמן את רוב הניהוג והאחריות עליו, כולל קריאת תמרורים וציות למגבלות שהם מציבים. האם סוסיתא של פעם, ידידה ומורה, תהיה מסוגלת להחזיר לנו את החושים הטבעיים שאיבדנו? (צילום: י"א)

טיפ טיפה: אמבולנס

לגברת תותי אלישיב-ברוקנטל

חברי יאנוש מורגנשטרן ז"ל, במאי יהודי-פולני הידוע בזכות עשרות סרטים עלילתיים מעניינים שביים, עשה גם, בשנת 1961, סרט קצר באורך 9 דקות בשם "אמבולנס". הנושא: תא גזים נייד על גלגלים במסווה מחוכם של אמבולנס.

הסרט "אמבולנס" נפתח בנאום של אדולף היטלר ברייכסטאג, המצהיר על המטרה הגרמנית: מחיקת הגזע היהודי. אחר כך נשמע השיר הגרמני "היידי-היידו" ((Heidi-Heido, אשר שימש למצעדים צבאיים שהתקיימו ברייך ובמדינות שכבש, והתמונה עוברת לריצת מרובעי בטון של אוטוסטרדה, עד שהיא מתחלפת בתמונה של ענני עשן שחור שמשאיר אחריו האמבולנס הדוהר הנושא סמלי צלב. או-אז עוברת המסרטה של מורגנשטרן לשטח רחב מגודר בתיל, שבו עומדת קבוצת ילדים יהודים עם איש מבוגר, "כנראה אסוציאציה ליאנוש קורצ'אק", כתבו העיתונים.

דלתות האמבולנס נפתחות, והילדים נכנסים אליו תחת שמירה של אנשי אס-אס, ונעלמים אל הדרך האחרונה של חייהם, מלווים בשיר היידישאי "קינדער יאָרן זיסע קינדער יאָרן", שיר על ילדוּת יהודית מתוקה המתרפק בבכי על ימי הזהב שלה, הטבולים ברוך, בביטחון וביופי.

השיר, שכתב והלחין מרדכי גבירטיג, זכה לביצוע מרגש של זמרת הנשמה חוה אלברשטיין. ספק אם הזמרת עצמה, כמו גם המתרגם העברי של "קינדער יארן", ידעו על התפקיד המזעזע שמילא שיר זה בסרטו של מורגנשטרן.

שואלים את אדוארד

תותי אלישיב-ברוקנטל: אני סטודנטית לתואר שני ב"תוכנית הבין-לאומית ללימודי שואה" באוניברסיטת חיפה. באחד המאמרים נתקלתי בעובדה שמשאיות הגז במחנה ההשמדה חלמנו היו מתוצרת רנו (היו גם דגמים נוספים כגון אופל בליץ ו-Saurer). התאים שהורכבו על המשאית היו מתוצרת גאובשכט הגרמנית.

תהיתי אם ידוע לך, או שיש לך רעיון עם מי לשוחח על כך, אם בהזמנה של המשאיות להשמדה היה מפרט טכני ייחודי למשאיות אלו, או שדי היה בהתאמה של התא עצמו. הדבר משמעותי במיוחד לגבי לואי רנו, שהואשם כידוע בשיתוף פעולה עם הנאצים וייצר כמות גדולה של כלי רכב בעבור הגרמנים (צאצאיו מכחישים זאת בתוקף עד היום). אני מתנצלת אם השאלה טכנית וקרה. מכיוון שחלקם של הבירוקרטים/טכנאים/מתכננים בתכנון ובהוצאה לפועל של ההשמדה גדול ומשמעותי כל כך, מסקרנים אותי דווקא התהליכים ה"רגילים" לכאורה.

חבר טוב של הוריי (גר גרמני ממשפחת אצולה בעל סיפור מרתק בפני עצמו), אדריכל במקצועו, נהג להציג את הישיבות בחברת "טופף ובניו" ואת המהנדסים היסודיים והמהוגנים הנהנים מהתכנון המושלם של התנורים שבנו…

תשובה: בגוגל הלועזיטי מופיעות רק שלוש משאיות ששימשו כתאי גזים ניידים, מתוצרת דודג', מרצדס ו-Saurer. ייתכן ששלטון וישי הפרו-גרמני, שהוקם בצרפת הכבושה בזמן מלחמת העולם השנייה, לא רק שלח את יהודי צרפת אל מחנות המוות אלא גם סיפק לרוצחים הגרמנים משאיות צרפתיות, שבידיים הגרמניות אכן הוסבו לתאי גזים. ראי "טיפ טיפה" הנוכחי.

צופיה ויצמן: ברשותנו רכב עם דלקן לנסיעות ארוכות (זמין בסופי שבוע, בעלי בקבע), ואנו מעוניינים לקנות רכב נוסף, שישמש אותי בנסיעות בתוך מצפה-רמון ולנסיעה שבועית לבאר-שבע. חשוב שיהיה מקום לעגלה ובטיחותי.

העניין הוא שהתקציב דל. נשמח לשמוע מה האפשרויות.

תשובה: לא ציינת את גובה "התקציב הדל". האם הוא מספיק רק לרנו קליאו B מבוגרת, שמסוגלת להפתיע לטובה – או שהוא מאפשר לקנות סקודה רומסטר, האוונגרדית עדיין, שעליה ממליץ הזקן?

אורית ספרא: אשמח לדעת אם אתה ממליץ על מיצובישי ספייס סטאר לנסיעה יומיומית מפתח-תקווה לרחובות (70 ק"מ לכל כיוון). האם יש לדעתך עדיפות משמעותית למיצובישי אטראז'?

תשובה: הבחירה תלויה בציפיות שלך מהמכונית. בין ספייס סטאר רגילה לבין אטראז', טובה יותר זו שהקילומטראז' שלה נמוך יותר ואשר טופלה כראוי בידי בעליה הקודמים.

רותם ידידיה: אנו זוג צעיר המעוניין לקנות רכב. רוב הנסיעות יהיו בתוך העיר, אבל כשלוש פעמים בשבוע תהיה נסיעה בינעירונית (מתל-אביב לאריאל).

התקציב שלנו הוא עד 55 אלף שקלים. חשובות לנו בעיקר צריכת דלק נמוכה ובטיחות. חברים הציעו לנו קיה פיקנטו וסקודה ראפיד.

נשמח אם תוכל להמליץ לנו על מגוון דגמים.

תשובה: בין פיקנטו וראפיד, סקודה מתאימה יותר, מטעמי בטיחות, במיוחד בגלל הנסיעות הבינעירוניות, אך גם בתוך העיר.

ב-55 אלף שקלים אפשר לבחור בין עשרות דגמי יד שנייה. נסו לערוך נסיעות מבחן כדי לגלות בעצמכם באיזו מועמדת מרגישים הכי טוב. המדור ה"אחרון" לפני המעבר לבלוג מציע את סקודה רומסטר, שהיא לכאורה בעלת סגנון "מסחרי" אך אינה מסחרית כלל – שכן בזכות מתלים, היגוי וביצועים היא מפנקת בנסיעה, בהנאת ניהוג ואף מפגינה חיסכון מסוים בדלק.

אהרן ברנר: ברשותי פורד גלקסי 2011 בעלת גיר אוטומטי (לא רובוטי, נאמר לי) ומנוע בנזין 2.3 ליטרים, שעשתה 150 אלף ק"מ.

לפני כחודש הוחלף המנוע. המכונית נוסעת טוב, אין רעשים וההילוכים מתחלפים מצוין.

לפני כמה ימים נדלקה נורית אזהרה, ובהודעות של הצג כתוב שצריך טיפול למערכת התמסורת (גיר?). במוסך לא מצאו משהו רציני, ואיפסו את התקלה, שהופיעה שוב… הלכתי אליהם שוב, והם שלחו אותי למומחה לגירים בירושלים, צדוק גירים בתלפיות. גם הוא איפס, ואמר שאם הנורית תידלק שוב אגיע אליו, וכנראה הגיר הלך וצריך החלפה.

הנורית נדלקה שוב. היא לא נדלקת מיד עם ההתנעה אלא לאחר נסיעה של 15-20 דקות. הרכב נוסע מצוין. אולי מדובר בחוסר שמן או באי החלפתו? במדורך אתה מציין תמיד ששמן מחליפים אצל מומחה לגירים ולא סתם במוסך. הוא אומר שכנראה לא, ושצריך לפרק ולבדוק. מדובר בעלות משמעותית של 8-10 אלף שקלים והשבתה של שבוע. מה לדעתך עליי לעשות? צירפתי את תמונת הצג ברכב.

תשובה: התגלה לצערי שלא תמיד עוזר להתייעץ עם מכון גירים מנוסה, כפי שנהגתי להמליץ, כי לפי עדויות של קוראים, גם את מקומות אלה מלווה החשש שהם נגועים ברדיפת בצע כמו המוסכים הרגילים, שאינם בקיאים במחלות גירים.

במקום לשפץ גיר פגוע במחיר המבוסס על שעות עבודה ועל חלקי חילוף, דורשים ה"מומחים לתיבות הילוכים אוטומטיות" להחליף את הגיר בחדש (ששופץ על ידם?), וזאת אף מבלי לבדוק את מצב השמן – את כמותו, את צבעו ואת ריחו, אשר חושפים את איכותו. עצוב.

נועם פניגשטיין: אני מחפש רכב משפחתי 5 מקומות בסכום של 50 אלף שקלים, שייכנסו בו לפעמים 4 ילדים קטנים מאחור, אז לא קטנצ'יק. הייתה לי דייהטסו סיריון רחבה מבפנים ואמינה מאוד. הלכה בתאונה. מובן שצריכת דלק חשובה גם, וקילומטרז' נמוך לא יזיק. אשמח לעצתך.

תשובה: מפחיד אותי המראה של ארבעה ילדים שחלקם דחוקים במושב האחורי בין כיסאות הבטיחות, אשר צידם הקשיח מסוגל לפגוע בפעוט בכל התנגשות קלה. הרכב המתאים לכם הוא הונדה FR-V, בעלת שישה מקומות ישיבה. הסכום שברשותכם מאפשר להשיג אותה.

ע' מאפרת בתגובה ל"הציד אחר הקוד" (ה"טיפ טיפה" של הרשומה "והימים ימי המלך קיטש"): מדורך על "התנעה ללא מפתח" בשיטת ה-keyless בכלי הרכב החדשים העלה הרבה הרהורים. למשל:
– האם העובדה שיש קודן איננה מנטרלת את האפשרות של גנבת הרכב באמצעות המפתח? אם לא, אז מודע צריך את הקודן?

– האם אפשר להוסיף מפסק on/off על המפתח, ובכך לנטרל אפשרות גנבה קלה בהשתלטות על התדר?

– ואם נשתמש במוט מנעול הגה, אפשר לנסר את ההגה בנקודות המגע למוט. יותר קל, שקט ומהיר.

– ובציניות: אם נחזור לשיטות של פעם, אולי כדאי בכלל לקשור את האוטו לעמוד?

– ושלא בציניות: הדרך לסייבר בכביש היא קצרה ביותר. וכמו שמשתלטים על קוד המנעול – מה ימנע מהאקרים להשתלט על מחשב הרכב בעת נסיעה? ומה עם הרכב האוטונומי, שבנוי כולו על WI-FI? מפחיד.

תשובה: מבחר הפטנטים המנסים להפריע לגנב לבצע את זממו, בהנחה שהפושע המודרני יגיע למכוניתך מצויד בתיק ג'יימס בונד, ולא חמוש בפטיש 4 קילו ובמסור – מבטלים לגמרי את ההנאה מ-keyless, שעליה שילמנו! אמנם המפתח נשאר עדיין בכיס, אלא שבעל האוטו נאלץ, בטרם התנעה, לשחרר באופן ידני את המעצורים וההגה מהאזיקים הכבדים, או להסתדר עם הקודן, שכבר מזמן אינו מפחיד גנבים פיקחים.

אכן, לא מופרך החשש שהעלית מפני האקרים למיניהם, כולל טרוריסטים פוטנציאליים שבהם. בקיצור, אתה צודק. המצב הוא בהחלט מפחיד, והסכנות שציינת לא קיבלו עדיין תשובה בנוסח פתרון פלא.