דיבוק ללילה אחד

על הקשיש המורשה קפצה תופעה שהפסיכולוגיה לא מכירה כנראה: חלומות תועים שעוברים דרכך

בשלוש לפנות בוקר בכי מר, דרמטי, החוזר על עצמו במקצב נואש אך פסקני, מעיר אותי מהשינה. העליתי אור. שייקה (ישעיהו) אטלר שכב על גבו, ארבע רגליו מופנות כלפי מעלה.

אולי הוא חולה ומשהו כואב לו, פחדתי, אלא שחוטמו של הכלב היה קר, מה שהצביע על בריאות תקינה. עברה דקה של שקט, והוא המשיך ליילל.

"תראה", אמרתי לו, "אל תיקח ללב, זה רק חלום ותו לא", הסברתי, וליטפתי אותו עד שנרדם בשקט. חזרתי למיטה וסיפור שייקה הסתיים כמעט, אלא שלא עד הסוף.

חלומות יד שנייה

כי באותה אשמורת לילה התחלתי גם אני לחלום חלומות שאינם הרגילים שלי. פתאום ראיתי מציאות מצולמת מגובה הקרקע: עצים שהסתובבתי ביניהם, חתולים שפוחדים ממני או מתקרבים כדי להתחכך בי, צלחות אוכל, כלבים שנוהמים לעברי ועוברי אורח שדורשים שאהיה קשור ברצועה, גם הם מצולמים מלמטה. זה חלום של כלב, הבנתי.

רגע אחר כך ראיתי את מדרגות בית העיתונאים ע"ש סוקולוב ברחוב קפלן, ואת הברזלים של שער החניון. בין המדרגות לשער הבחינה עיני החומדת בחרקים מתרוצצים ובלטאות בורחות. זה כנראה חלום של העכברוש שעליו כתבתי ב"גלויה מעיר החטאים", השתכנעתי ומיד עבר בראשי רצף של מכתבי קוראים המודיעים על ביטול המינוי ל'מקור ראשון' עקב גירוש מדורנו 'המפתחות בפנים'. מכתבים אלו רצו בסלואו-מושן, כמו "פסוקו של יום" ששודר לפני חצות בערוץ 1 של פעם. הם הופיעו בזה אחר זה, כשהם מלווים בקריינות עוינת לגבי תוכנם, לגבי כותביהם וגם לגביי. הבנתי שאחרי חלומות הכלב והעכברוש, נפל עליי חלום אימים של עורך 'מקור ראשון'.

גאוות אדם תשפילנו

אני מודה ומתוודה שעדיף בעיניי לחלום חלומות של כלבים, עכברושים ואפילו יתושים, ולא את חלומותיו של האיש הנ"ל, שבגלל אמביציה מטופשת וגאווה ניהולית פגע בקוראים נאמנים ובעיתונו, ואולי גם בעצמו, בסופו של דבר.

למזלי, נרשמו שני דברים: הגירוש מ'מקור ראשון' סיפק לבלוג כוחות חדשים ('מכונית הנפש' חוגגת 360 אלף ביקורים כמעט – כך מקרקר לו האגו של המדור); והמזל השני הוא שמר סגל לא חזר לסורו כאיש מחתרת צעיר, והסתפק בגירושי מבלי למלכד את מכוניותיי.

הייתי גזען גאה

רק בגנזי זיכרוני נשארו אותן שנים ותיקות שבהן הייתי מציץ אל תוך מכונית חדשה החונה ברחוב או עומדת בסלון מכירות, מגלה שהיא חמושה בתיבת הילוכים אוטומטית – ודי היה בכך לגביי כדי לִפְסוֹק בזלזול שמכשיר תנועה זה "מקולקל" ולא שווה התעניינות.

ודאי שיחסי הגזעני כלפי גירים אוטומטיים השתנה מאז, עקב מגפת הפקקים שנפלה עלינו כמכת מצרים.

אמנם עודני מעדיף שימוש בשלוש דוושות, אך הבנתי כבר היטב מדוע כולם, או רוב הכולם, בוחרים באוטומט, ומשאירים את הידניות (המועטות ממילא אצלנו) לחסידים העיקשים של נהיגה עצמית.

מורד במשטר המקולקלות

אלא שהשנים האחרונות גרמו שהזלזול הגזעני שלי יחזור ואף יתחזק – לא כלפי תיבות הילוכים אוטומטיות, חלילה, אלא כלפי כל המכוניות החדשות כמעט, אשר כובשות את השוק לשמחת היבואנים ובליווי פרשנותם הנלהבת של כתבי החצר.

וכעת אני כבר לא צריך להביט דרך שמשת הצד של מכוניות חדשות כדי לגלות שהן מקולקלות לגביי, ושלעולם לא הייתי בוחר באף אחת מהן – הפעם, בגלל מסכי המגע.

כך שממש קשה לי לענות לשאלות קוראים "במה לבחור", וברוב התשובות למכתבים ולטלפונים אני ממליץ על בחירה במכונית יד שנייה השייכת לז'אנר שכיף עדיין לנהוג בו, וכיף עדיין לדאוג למֶשֶק צרכיו.

כי ודאי שאינני מוכן להמליץ על מכונית שהיא נטולת מוט בלם יד מסורתי, קרי מכני, אשר בלעדיו קשה לי לחשוב על שמחת ניהוג (גם אם אין לנו כוונה לנצל את בלם יד זה לתפקודיו השימושיים בעשרות תרחישים).

מסך שמסכסך

אבל היעדרו של בלם יד אינו העיקר. השאט האמיתי מתעורר בקשיש המורשה למראה לוח מחוונים הבנוי סביב מסך מגע מתקדם. המסך מותקן כדי לפטור את הנהג מהתפעול הידני-מסורתי של פונקציות, שהתרגלנו ללחוץ עליהן או לסובבן מבלי להסיט את המבט מהכביש – אך פטנט חדש זה של מסך מגע הופך את הנהיגה למבצע מסוכן.

כי הצג פוגע לא רק באופי המכונית – שהופכת לסמארטפון משוכלל בעל פונקציית "נסיעה" – אלא גם בבטיחותיות שלה. שהרי כל התעסקות עם המסך הנ"ל, או סתם התעניינות תמימה בו, מחייבת את המכונית לנסוע עשרות מטרים ואף מאות מטרים ללא כל בקרה! "מטרים יתומים", קראנו לזה פעם.

ועוד לא הזכרנו את החיפושים הנדרשים במסך אחר אינספור פונקציות, כמו כיוון המזגן וכמו קביעת סגנון הנסיעה (בחירה בין נוחות, ספורט, שטח, או "התאמה אישית" של היחס שבין קשיחות המתלים לתפקוד ההיגוי). ויש עוד לחטט בצג כדי להדליק ולנתק מערכות בטיחות מסוימות, להפעיל את המגבים אם הם אינם מזיזים את עצמם עקב טיפות גשם, לחמם את המושבים וההגה ולבחור אפשרויות מולטימדיה, כולל עוצמת הצליל, הבאסים והרטט.

כל פעולה כזו צריכה להתבצע על אייקון מסוים בצג, שכדי לגעת בו בדייקנות הנהג מוכרח להטות את גופו קדימה גם כאשר חגורת הבטיחות אינה מאפשרת זאת – אם משום שהיא בדיוק נתפסה עקב בלימה, ואם בגלל שייכותה לזן הספורטיבי, אשר מצמיד היטב את הנהג למושבו.

גננת עם ג'ננה

המכונית העכשווית סובלת לא רק מקיומו הטפילי של מסך מגע, אלא גם מאמצעי הבטיחות המודרניים. הללו עוזרים כביכול לנהג המפונק או סתם עצלן, אשר בונה על תמיכתן של הגננות האלקטרוניות, אך לעתים הן מאכזבות אותו – למשל, כאשר המעצורים האוטומטיים מבצעים "פאניק סטופ" פתאומי מוקדם מדי, ללא סיבה ברורה, וכך מפתיעים את הנהג הנוסע מאחורינו.

כתבתי וטענתי כבר שהמטרידן הפרימיטיבי מובילאיי גורם עצבנות והצליח לחסל כל הנאה מהנהיגה – אלא שפריט זה, המומלץ על ידי משרד התחבורה, הוא עוד כלום לעומת מבול הטכנולוגיה הנוכחית, השולטת בשוק ומתחזקת מדגם לדגם.

המובלעת האחרונה

אנו לא נתקלים במסכי מגע רק במכוניות קטנות ממש, כי המהנדסים שמתכננים את פשפשיות אלה טרם מצאו די מקום על לוח המחוונים שלהן כדי להדביק עליו מסך מגע בגודל המשביע את רצונם. אך גם מובלעת זו מאיימת להתקלקל בעתיד הקרוב, כי ראיתי כבר קורקינט חשמלי משוכלל עם טאבלט מורכב על כידונו.

וכואב לזקן במיוחד שצמיחתם הפרועה של מסכי המגע האיומים פשתה גם בגזע המכוניות המעניין אותי במיוחד – ההאצ'בקים החמים, המיועדים לספק הנאה מנהיגה ספורטיבית וביצועים יוצאי דופן. מה התועלת ב-280-300 כוחות הסוס שרושפים תחת הדוושה הימנית, אם הנהג מוכרח להסיר את מבטו מהכביש כדי לנבור במסך המגע?

עֵזֶר לציון?

בהתאם למצב הנוכחי והחששות לגבי העתיד, המוציאים את הזקן משלוותו, אין לי ספק שכל הבלגן הטכנולוגי הזה, האופנתי עד כאב שיניים, אשר שתול כבר בדור שני של מכוניות "מתקדמות" המיובאות אלינו במאות אלפי עותקים – בין אם אלה משפחתיות, כלי פנאי בנוסח SUV-ים וקרוסאוברים, או מכוניות פאר – אינו תורם למוּדעות מוטורית ולהתקדמות בנהיגה, אלא להפך.

כי "מערכות עזר" אלקטרוניות אלה מטשטשות את החושים הבריאים ואף מרדימות אותם, וכך פוגעות בזהירותה הטבעית של היהדות.

לשאלות ולתגובות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: נוהמות על עצמן

הורדת נפח המנועים הורידה אפיים את ההתעניינות הציבורית בתחרויות הפורמולה 1, כי המנועים ה"אקולוגיים" המותקנים כעת במכוניות הגרנד פרי מגיעים לכוחות הנדרשים בעזרת מנגנון טורבו, וכך איבדו את הצליל המסורתי שליווה בעבר את הקרב על המסלולים, וחיזק את המופע באופן משמעותי.

מצב דומה שורר במכוניות בנות זמננו: אותה נטייה צדקנית להקטנת נפח המנועים, דאון-סייזינג, ושמירת כוחות הרכב בעזרת טורבו – פגעה בצליל היוצא מהמפלט, אשר בדגמים בעלי יומרות ספורטיביות מילא תפקיד בלתי מבוטל בהנאת הנהיגה.

חלק מיצרני הרכב מצאו פתרון פלא, והם מנסים לספק לנהג אווירה קרבית באמצעות הגברת צליל המנועים באופן מלאכותי, קרי – חיזוק רעש המנועים בעזרת מגברים חשמליים, הנוסכים אווירה ספורטיבית בחלל הרכב דרך מערכות השמע. את פטנט ערמומי זה מוצאים, בין השאר, בדגמי פיז'ו, המנסים להמשיך את עידן ה-GT. מכוניות משופרות במגבר אינן מחרידות את הרחוב: הן חולפות בשקט ובשלווה על פני עוברי אורח, ורק בתוכן מתחוללת סערת צלילים. יש הנהנים מכך ויש גם מתנגדים, הרוטנים באינטרנט שהיו מעדיפים לשמוע במהלך הנסיעה שקט או מוזיקה קלאסית.

גורדיני שלי לפני הפרדה ממנה. החלון האחורי מוחזק במקומו באמצעות גומיות, כי רעידות הפח בסל"דים הגבוהים של המנוע, והמתלים הקשיחים, היו גורמים להתעופפות שמשה זו ממקומה ולחיפושים אחריה

לא מזמן הייתה לי הזדמנות להכיר רנו קליאו ספורט בגרסתה הלועזיטית, המאפשרת לנהג (גוי תקין) לבחור באחד מצלילי הנסיעה שהשמיעו מכוניות מרוצים נבחרות לשעבר. וכך, מצאתי בקליאו שבין האפשרויות הרבות, כמו צליל של מוסטאנג שֶלְבִּי ושל אופנוע דוקאטי גרנד פרי, התגלתה על מסך המגע של הצרפתייה תמונה של רנו R8 גורדיני הכחולה. ודאי שלחצתי עליה מיד, נהגתי בקליאו, וניסיתי לדמיין שאני נוהג שוב במכונית היחידה במינה הזו שהייתה ברשותי שלוש שנים, אשר במהלכן היא לימדה אותי לאהוב אותה ולנהוג בה בראלי לפני עלייתי ארצה.

אמנם לא הצלחתי לזהות בקליאו את הצליל האמיתי של גורדיני כפי שהוא נשאר בזיכרוני – אך תודה לרנו על המנה המתוקה של הנוסטלגיה.

שואלים את אדוארד

יעקב פייגלין: לאחר שנואשתי והייתי אובד עצות, אביה של אשתי המליץ לי בחום לפנות אליך. ביקש ממני לציין בשמו שהוא מתגעגע לטור שלך והיה קורא מושבע…

רכשנו בחודש מאי האחרון דייהטסו סיריון 2008, מיד ראשונה בתיווך של המוסך שלנו. בתחילת החורף התחלתי להרגיש שכשאני מגיע לסיבוב חד שמאלה (פנייה חדה בכביש, כיכר) הרכב מחליק וכמעט מאבד שליטה. בכל פעם זה התחלת החלקה, ומהר מאוד השתלטתי בחזרה.

עד שבוקר אחר גשום לפני כחודש, בנסיעה בעלייה על 40 קמ"ש בערך, פניתי פנייה חדה שמאלה, והאוטו איבד שליטה לחלוטין – הוא פשוט עשה סיבוב שלם במקום, ובגלל שהרכב היה במהירות לא גבוהה הוא נעצר די מהר, ונתתי לגב הרכב להתנגש קלות בגדר ההפרדה בשוליים. הרכב קיבל מכה קטנה, וככל הנראה הגלגלים מאחור אף התקרבו זה לזה מעט יותר מהרצוי.

הבאתי את הרכב למוסך והוא שהה אצלם שבוע שלם, ולבסוף המוסך טען שתושבות הבולמים נשחקו והחליף אותן. כמובן, הם תיקנו את שאר הדברים שקרו בתאונה. אציין שבמוסך טענו בתחילה שכנראה החלקתי על שמן (לא ברור לי איך אף אחד לפניי ואחריי מעולם לא החליק בנקודה הזו, אם יש שם שמן).

חשבתי שהכול בסדר מאז, ואכן נסעתי ללא תקלות בפניות חדות. אך לפני פחות משבועיים נסעה אשתי, ובפנייה חדה ימינה החליקה שוב בכביש. אנו לא יודעים להגיד אם זה קשור לכביש רטוב, אבל בגלל הניסיון המר אנו לא יודעים מה לעשות. התקשרתי שוב למוסך, והם העלו שוב את הטענה בדבר שמן על הכביש, ואני מרגיש שאני צריך לקבל חוות דעת שנייה.
אודה לעצתך בעניין.

תשובה: חוששני שהמוסכניק שלך מבין בנהיגה כפי שאתה ואני מבינים באסטרונומיה. הטענה בדבר השמן מגוחכת.

סיכוי אמיתי לפתרון תמצאו במכון המתמחה בכיווני פרונט מדויקים, כמו למשל מכון 'מומו' בתל-אביב. הרי ייתכן שמכוניתך עברה תאונה ותוקנה באופן רשלני, כך שגלגליה הקדמיים והאחוריים לא נמצאים בזוויות שהיצרן קבע להם.

אפשרות אחרת: אחד הקאליפרים שבהם פועלות דיסקיות המעצורים נתפס בקלות ונועל את הגלגל שלו, ועל כן גורם לסטייה בכיוון הנסיעה – ואף מחולל 'צלחת' – כאשר אתם נוגעים בדוושת הבלם.

בועז אזואלוס: במשך שנים נהגנו לקרוא את מדורך ב'מקור ראשון', והתאכזבנו מאוד על כך שהם הפסיקו אותו. כעת, לאחר שנים של 'צפייה מהצד', אני שואל בעצתך.

אבי מחפש לקנות רכב חדש (הכוונה ליד שנייה). התקציב: עד 80 אלף שקלים. השאיפה היא שהרכב יהיה גבוה כדי שאבי יוכל להיכנס ולצאת ממנו בקלות. חשובות לו מאוד אמינות, אחזקה וצריכת דלק נמוכה.

האם תוכל להמליץ על רכב/כלי רכב רלוונטיים?

תשובה: בדקו את האופציה של פולקסוואגן גולף פלוס, או את אחת ה-SUV-ים הקטנות, לא חשוב איזו מהן, העיקר שהכניסה אליה (פתח הדלת, גובה המושב) תענה על הציפיות של אבא.

ד"ר דורון גולדברג: אני רוצה להצטרף למוחים על ביטול מדורך בעיתון 'מקור ראשון'. 'המפתחות בפנים' היה הדבר הראשון שנהגתי לקרוא – ולעיתים גם האחרון. מעניין, מרתק וגם מרגש עד דמעות.
כאות מחאה על ההחלטה האווילית והמרושעת, ביטלתי לאלתר (לאחר שנים רבות) את המינוי שלי בעיתון.

יגאל פלג: ראשית, הצטערתי מאוד לשמוע על הפסקת פרסום הטור שלך בעיתון. מאז הילדות עקבתי באדיקות אחרי הסיפורים המעניינים, התובנות המחכימות, העצות המעולות וכל מה שכתבת בטור. אני שמח שקיימת האפשרות להמשיך לעקוב אחרי כתיבתך בבלוג הווירטואלי.

מציע לך – לא לקחת ללב את ההחלטות של עורכי העיתון. יש לך עדת קוראים נאמנה שממשיכה לעקוב אחריך וליהנות מכתיבתך המשובחת. המון בריאות ושמחה בכל מה שתמשיך לעשות.

אשמח להתייעץ איתך על קניית רכב. אנו נדרשים לקנות רכב 7 מקומות. התקציב לא גבוה, 25-30 אלף שקלים, בשאיפה לחסוך כמה שיותר. הדרישות העיקריות: בטיחות ואמינות טכנית, תא נוסעים מרווח בעבור 3 כיסאות תינוק, ותא מטען מרווח עד כמה שניתן (מובן שגם נוחות וחיסכון בדלק יתקבלו ברצון).

לאחר סינון תקציבי הגענו למסקנה שנכון לבדוק את סיטרואן C4 פיקאסו. האם זו מסקנה נכונה? יש לך המלצות אחרות במגבלות התקציב?

שאלה נוספת: הוצע לי לבדוק רכב שעבר החלפת מנוע. בהנחה שמבחינת רישוי ורישום כל הניירות מסודרים, מה כדאי לבדוק לפני קניית רכב כזה? איך בודקים בלי אמצעים מיוחדים ואפליקציות למיניהן? כדאי בכלל לגשת לבדוק רכב שעבר החלפת מנוע? לפי המחירים שראיתי באתרים השונים, מדובר בהפרש גדול מאוד (קרוב ל-10,000 שקלים).

תשובה: C4 היא אכן מועמדת ראויה לשבעה נוסעים. החלפת מנוע לא אמורה לפסול אותה – ההפך הוא הנכון דווקא, לגביי.

יש לבדוק את יחס הדחיסה בכל אחד מארבעת הצילינדרים, ואת תפקוד תיבת ההילוכים.

ניר ז': מסרנו למוסך את יונדאי אקסנט 2004 שלנו לצורך טיפול תקופתי + החלפת רצועת טיימינג. כשקיבלתי את הרכב בסוף היום המוסכניק אמר שהרכב נוסע טוב, אבל כדאי שאחליף בולמי זעזועים קדמיים כי הרכב על הרצפה, "מה, אתה לא מרגיש??"

אכן, בנסיעה ובבדיקה ראיתי ששני הבולמים הקדמיים תפוסים לחלוטין. למחרת חזרתי למוסך, וכעת נאמר לי שכאשר הבולמים חלשים מאוד, הם עלולים להיתפס כשמרימים את הרכב בליפט – ובמוסך הודו שזה מה שקרה. נאלצתי להחליף אותם שם בעלות של אלף שקלים (בולמים קוריאניים, KR, עד כמה שהצלחתי לראות).

האם זהו הסבר מתקבל לתקלה אומללה זו?

תשובה: סיפור מוזר. כי על פי רוב, בולמים שהזדקנו וחדלים לתפקד כראוי מודיעים על כך בנזילות. אינני מכיר את בולמי KR. הייתי ממליץ על בולמי קוני, היקרים יותר, אך כל בולם חדש יעשה את העבודה.

דוד כהן-נחמיה: לפני שאשאל, אני רוצה להביע את תסכולי מהורדת המדור שלך, הייחודי והיחידי המעניין בדיוקן. הלוואי שיחזירו אותו ויתקנו את ההחלטה הדבילית הזאת.

ועכשיו לשאלה: לאחר חיפוש ארוך, קניתי טויוטה יאריס 2005 אוטומטית בעקבות המלצות מקיר לקיר. אחת ההמלצות שחזרה על עצמה שוב ושוב הייתה – חיסכון בדלק! הגולשים והאתרים הבטיחו צריכה של 15 ק"מ לליטר בממוצע, כשהאופטימיים מגיעים ל-17 והפסימיים יורדים ל-12, לעתים בחלוקה של שימוש עירוני-בינעירוני, וזאת הייתה אחת הסיבות העיקריות שבחרתי ברכב הזה.

אך אבוי! עשיתי עכשיו בדיקה, וגיליתי שהיאריס האדומה והחמודה שלי לוקחת ליטר ל-10 קילומטר (בממוצע עירוני ובינעירוני יחד!).

אציין שאני דואג לנפח תקין בצמיגים, וללחיצה קבועה ואחידה על הגז. מצב השמן והמים תקין.

אולי יש לך הסבר לתגלית הכה מצערת הזאת?

תשובה: אם הגלגלים של יאריס שלך מסתובבים בקלות כאשר דוחפים אותה בחניה, אז תיאבון הדלק המוגזם הוא כנראה תוצאה של תערובת עשירה מדי בתא השרפה. אם אלקטרודות המצתים מצביעות על כך (בצבע שחור), מומלץ להחליף את חיישן הלמדא.

מוריה טרגין: קראתי בטור האחרון שלך ב'דיוקן' לפני כחודש על הסרט 'אמבולנס'. אני מורה להיסטוריה, ומשתמשת בסרטון זה באופן קבוע כדי לתאר את פעולת ההשמדה במשאיות גז בתקופת השואה.

אני אוהבת להשתמש בסרט הזה כי יש הרבה מה לנתח בו מבחינת המוזיקה, החיות המופיעות בו, דמויות הילדים מול דמות המבוגר ועוד.

הסרט שמור אצלי כקובץ על המחשב. לא הצלחתי לשלוח אותו במייל כי הוא כבד. גם בגוגל דרייב לא הצלחתי.

אנסה שוב בהמשך. אם יש לך רעיון איך להעביר לך, בשמחה אעביר.

ישי אליצור: אינך מכיר אותי, אך מכיר אני אותך היטב דרך כתבותיך.

מאז היותי ילד רך ועד היום (בן 30) פתחתי את סוף השבוע שלי בקריאת 'המפתחות בפנים', ולא פספסתי אף לא כתבה אחת. בהיותי ילד הצמא למידע על עולם הרכב בתקופה שהאינטרנט עוד היה בחיתוליו, כתבותיך היוו לי מקור בלעדי כמעט לידע על עולם הרכב ונהיגה.

גם בבגרותי המשכתי לקרוא את כתבותיך בשקיקה, בהיותך סמן דרך בכל הקשור למקצועיות ויושרה עיתונאית.

ממך למדתי מהם תת היגוי והיגוי יתר, גז ביניים, שסתומים ובוכנות. לצד זאת, למדתי המון היסטוריה ותרבות. דרכך למדתי על השואה מנקודת מבט ייחודית ומיוחדת של אדם שגם עבר אותה, וגם מנתח ורואה אותה בצורה שונה מרוב האנשים.

למדתי שמכונית היא גם חבר וגם פסיכולוג, חבר שיודע להסב לבעליו הנאה רבה, שליטה וקואורדינציה (מובן שידני בלבד!!), וגם פסיכולוג המרגיע את הנפש, בין אם באמצעות הפלגה נינוחה למחשבות, באמצעות נהיגה מהירה ומפותלת לצורך מעט אדרנלין, ובין שבאמצעות דאגה לה כשיש לה משברים מכניים.

נדהמתי כאשר גיליתי על הפסקת כתבותיך, כי בעבורי הן היו אחת הסיבות המרכזיות לקריאת 'מקור ראשון'.

ברצוני להודות לך על שנים של כתבות שנונות ומעניינות, ועל ידע עצום שרכשתי בנושאים רבים כל כך שבלעדיך לא היה קיים. מאחל לך עוד שנים ארוכות ובריאות, ומחכה להמשיך לקרוא את כתבותיך בבלוג 'מכונית הנפש'.

אייל אוריין: נהניתי מאוד לקרוא את הטור השבועי שלך ב'מקור ראשון'! אודה לעצתך לגבי בעיה שיש ברכב.

לפני כשבוע רכשתי טויוטה יאריס שנת 2004, ושמתי לב שלוקח לה 4 שניות בערך להתניע. זה נכון בכל שעות היממה, כשאני מתניע בפעם הראשונה את הרכב. מה לדעתך הבעיה?

תשובה: כנראה, המצבר של היאריס נחלש. בודקים את זה בבוקר, באמצעות מולטימטר: האם המצבר שומר על 12.5 וולט כאשר המנוע דומם, והאלטרנטור מספק את הטעינה המבוקשת (13.8-14.5 וולט).

בכל אופן, מומלץ לחבר את המצבר פעם בשלושה חודשים למטען ביתי, כדי לספק לו וולטים ואמפרים שברחו.

אם המצבר טויוטה אינו דורש חיזוק או החלפה, כלומר מוכיח את כוחו, מומלץ לבדוק בסטרטר את חיבור חוט המינוס.

משפחת מרגלית: מקווה ששלומך בטוב, היעדרותך מ'דיוקן' ניכרת.

בסוף השבוע האחרון נעצרה סוזוקי סוויפט 2003 שהייתה ברשותנו 12 שנה. התברר שהיה סדק בראש המנוע, והתיקון כרוך בהחלפת מנוע. מחיר התיקון עולה בהרבה על ערך המכונית.

אנחנו שוקלים לעשות טרייד-אין לסוזוקי סלריו. מציעים 2,000 שקלים לרכב שלנו, ויש לנו הנחה מהסתדרות המורים, כך שהיא תעלה 58,990 שקלים.

הרכב נחוץ בעיקר לנסיעות עירוניות ולעיתים לבינעירוניות, אך חשובות לנו נוחות הישיבה והנסיעה, וכמובן איכות הרכב ובטיחותו. מה יכולה להיות האלטרנטיבה לרכב קטן במחיר כזה?

תשובה: אין לי דבר נגד סלריו, זולת העובדה שהיא איננה סוזוקי אמיתית. לכן, במקומכם הייתי מחפש סוזוקי סוויפט צעירה ורעננה יותר, ושומר את סוזוקי הנוכחית כמקור לחלקי חילוף.