טירוף סימטרי

קוראים יקרים, ביניהם עדי והב ויוסי בן-לביא, שאלו מה יש לי להגיד על סערת החוק הפולני

אינני מוכן להיענות לצו 8 של האקטואליה ולהצטרף לקרב התרנגולים הצעקני סביב חוק זה, המעגן באופן רשמי את התנערות הפולנים מחלקם בשואה, כי מלבלב אצלי החשד שמטרת העימות, השקופה לכל עובר ושב בוורשה ובירושלים, איננה חלילה צדק היסטורי, חיפוש מחודש אחר האמת על השואה, שנשכחה – אלא רק תעמולה פופוליסטית.

חוששני שהפולנים בסך הכול חוגגים שימוש ציני באנטישמיות ובקסנופוביה, שני רחשי-לב ותיקים שעדיין יפה כוחם בגיוס תמיכה ציבורית. התקף הלאומנות הזה שהפולנים חטפו מצ'פר גם את מפלגת השלטון בישראל, אשר זוכה להזדעק בשם "זכר השואה".

וכך, כתוצאה ממהומה דמגוגית במהותה, מתרעננות להן שתי מפלגות בעלות נטייה ימנית, שוביניסטיות עד כאב שיניים, אשר בכוח הסימטריה שולטות בשתי המדינות המתווכחות לגבי אירועים מלפני 70 שנה ועוד קצת – PIS ("חוק וצדק") הפולנית, המחניפה לקיצונים, והליכוד אצלנו. שתי המפלגות יתחלקו 50-50 בהון הפוליטי שיצברו מהפרשה.

שני יהודים מרגיזים

ועוד סימטריה מטורפת: הפולנים זועמים על הגילויים של פרופסור יאן תומאש גרוס, יהודי בן ארצם, לגבי הטבח בידוובנה ומעללים אחרים שלהם – ואילו אנו, הישראלים, הודפים את דעותיה של חנה ארנדט על אירועי השואה, אותה פילוסופית יהודייה גדולה שהיא מורתו הרוחנית של הקשיש המורשה.

אגב, אם הזקן יפגוש את ארנדט כמתוכנן, הוא יספר לה כמה אירועים מזעזעים מחיי הגטו, אשר יחזקו לצערי את התחקיר שלה.

דור הטוֹטֶם

בלגן זה אינו מפתיע, משום שבשני צידי המתרס מתה לגמרי האינטליגנציה הוותיקה, המשכילה, העסוקה בסוגיות פילוסופיות ובמוסר – ואינטליגנציה חדשה אינה נראית באופק, לא אצלנו ולא אצלם.

ואין בכך פלא, שהרי רוב הצעירים, גם פה וגם בפולין, מתבגרים ומזדקנים באווירה של רדיפת בצע, חמושים בטוֹטֶם הסמארטפון, המספק להם תמונת מציאות מזויפת, כלומר תעמולה.

ויכוח הרה-כלום

הוויכוח הישרא-פולני הצליח לעורר נבגים רדומים של גזענות ושנאה (נבגים שקיננו בחשאי באדמה הפורייה של שיתוף הפעולה הפוליטי-כלכלי בין המדינות), אך ויכוח זה לא ישנה במאומה את מצוקת ניצולי השואה, שממשיכים להגיע אל סוף דרכם בבדידות ובעוני.

ועוד מזעזע את הזקן שהניצים האינטרסנטיים, אלה משלנו ואלה הגויים (גם הם לא משכילים מי יודע מה), אשר מסווים את עקרותם המוסרית בעקרונות – עוד מגייסים ניצולי שואה אל מטרתם הפופוליסטית, כעדים שימושיים המסוגלים אולי לחזק את טענותיהם.

תקווה מאותתת מרחוק

אני, בכל אופן, כתבתי בנושא השואה לא מעט במשך השנים, כולל המדורים ב'מקור ראשון', וניסיתי להתבטא לגביה גם בסרטים שלי ('יודאיקה' ו'בית העלמין רֶמוּ', הנמצאים בבלוג בקטגוריה 'סרטים קצרים').

חוץ מסרטים אלה, העיסוק האמוציונלי שלי בשואה, ששינתה את חיי כפי ששינתה את חייהם של ניצולי שואה אחרים, מתבטא גם בנובלה ובתסריט לסרט עלילתי בשם 'אונייה לאדיס-אבבה'. על יצירה זו, שכתבתי לפני שנים וחשובה לי עדיין, אכתוב בנפרד.

ההתעניינות שלי בשואה נמשכת גם היום, בסרט באורך מלא בשם 'שועל הכסף של פליציה ט", המבוסס על זיכרונותיי, כמו המדורים שפרסמתי. סרט זה, שתסריטו ידוע היטב למבקרי הבלוג, הוקפא עמוקות ונושם רק ב'גרסת הבמאי' – אלא שכעת יש לו סיכוי להגיע סוף-סוף לשלמותו האמנותית בעזרת המפיק הישראלי המנוסה מרק רוזנבאום, חברי.

תקווה זו מאותתת מרחוק משום שהספונסר של סִרטי זה, 'המכון הפולני לסרטי איכות' היושב בוורשה, הודיע כעת כי הוא נענה לבקשתו של ידידנו רוזנבאום לאפשר להפקה הסופית (פוסט-פרודקשיין) של הסרט לעבור לתל-אביב.

המכון בוורשה אף בחר כבר מפיק מקומי חדש, שעוד לא הכרתי אותו, אשר אמור להחליף את המפיק הקודם, הנוכל. מפיק פולני זה עומד לשתף פעולה עם מרק רוזנבאום הישראלי כדי להכין את סרטי למסכי הקולנוע.

הפוך על הפוך

וכך, באופן פרדוקסלי (שאין בו כל חידוש, שהרי פרדוקסים רבים ומשונים ליוו את חיי הזקן), ייתכן כי העימות בין ורשה לירושלים – שלא תם, ועוד לא ויתר על כל הדמגוגיה הזולה ואף שקרים, המושמעים הן בפולנית והן בעברית – דווקא יעורר מתרדמתו את סרטי.

כי אין הסבר אחר לכך ש'המכון הפולני לסרטי איכות' קם פתאום, דווקא עכשיו, מאדישותו הארוכה כלפי גורל ההפקה של 'השועל', שנלכדה בידי נוכל. ההסבר היחידי הוא שהאווירה הנוכחית בוורשה, המזכירה את הפוגרום החברתי ביהודי פולין של שנת 1968 – עוררה במכון מוטיבציה להוכיח באופן מופגן שהוא אינו אנטישמי, ושחשוב לו דווקא להמשיך בשיתוף הפעולה עם הקולנוע הישראלי.

כך שלא מופרך מצידו של הקשיש לקוות שדווקא בזכות העוינות כלפי היהדות, החוגגת בימים אלה בוורשה – שבה שוב לא נעים להיות יהודי – יחליט המכון, הספונסר של הסרט, לעמוד במילתו, ויפגין יחס הוגן כלפי הבמאי ניצול השואה וסרטו על שועל הכסף של אמו.

חוב ישן

כעת, כשפרשת סִרטי 'שועל הכסף' עומדת כנראה להגיע לסיומה, החלטתי, גם בוודאי עקב אירועים בסביבתי הקרובה, כמו סיום העסקתי בעיתון, לשלם חוב ישן: לחדש את סיפור 'אדיס-אבבה' שלי, שהוזנח ונשכח.

עד עתה, במשך שנים של כתיבה, סיפרתי ממש מעט על 60 הדקות האחרונות בחייו של גיבור עלילת 'אונייה לאדיס-אבבה', יהודי שברח מהגטו אל החלק הארי של ורשה. בעצם, פטפטתי רק לגבי הקוריוז המשעשע סביב ה'אונייה לאדיס-אבבה': שבשנות ה-60 המוקדמות מכרתי בלונדון את התסריט הזה שלי למפיקה אמריקנית בשם ברניס בלוך, כדי לקנות לי תמורתו את הגרסה הכי משוכללת של מוריס מיני קופר מונטה-קארלו, ששופרה אצל סדנת BMC, במטרה להשתתף איתה באליפות אירופה בראלי.

כעבור שנתיים התאכזבתי מקופר, שבילתה רוב הזמן במוסכים, ובו-זמנית חזרו אליי, לפי ההסכם, הזכויות על התסריט 'אדיס-אבבה', והטקסט, בפולנית ובאנגלית, מצא את עצמו סגור בארון הביתי במשך שנים, שבהן הרגשתי כאילו בגדתי בסיפור.

היו לי אמנם רעיונות לחזור אליו, אך לא הייתי מוכן להתיישב איתו מול המחשב ולשנות את סגנונו, הקשור לזקן הצעיר על דמיונותיו של פעם, ולמכונת הכתיבה אריקה 5 מבית נוימן.

 

למלשינים תהי תקומה

בסיפור האהוב עליי 'אונייה לאדיס-אבבה', הפנורמה של זוועות השואה מובעת באופן אחר מאשר ב'שועל הכסף של פליציה ט", שהוא סרט אישי, אוטוביוגרפי, המבוסס על זיכרונות אמיתיים שלי. 'אדיס-אבבה', לעומת זאת, אינו דוקומנט אלא דרמה לעצמה, דמיונית בלבד, בעלת מאפיינים קלאסיים: היא מתרחשת באותו מקום, בזמן מוגבל ועם אותו קומץ נפשות פועלות. זה לא דוקומנט משום שהמחבר, אני, לא נפל קורבן לבריונים הרעים ('שְמָלְצוֹבְנִיקִים') שהסתובבו על יד חומות הגטו, אשר למזלי לא היה להם עניין להתעסק עם ילד עני כמוני.

וכעת, עקב הרצון להתאושש, החלטתי לחזור ל'אדיס-אבבה', ולעבוד על שתי גרסאות חדשות של הסיפור הוותיק: יצירה אחת, שאני יושב עליה כעת, היא הצגה לבמת תיאטרון, שונה מהקונבנציה המקובלת עד גבולות האבסורד. שונה קצת הרבה, כשיטת חברי המחזאי הכישרוני סלבומיר מרוז'ק ז"ל.

הגרסה השנייה של 'אדיס-אבבה', שהתחלתי לעבוד עליה, היא שוב תסריט קולנועי, אך הקונספציה שלו תהיה שונה מזו הקודמת, המקורית, שמסיבות ברורות הושפעה מהצנזורה. הפעם, הסרט ייראה כמו הצגת תיאטרון חתוכה בעריכה קולנועית. יהיה זה סרט באורך מלא, כפי שהתסריט המקורי ייעד – אך שונה מהתסריט הקונבנציונלי של פעם, כי בגרסה הקולנועית החדשה תתרחש העלילה בתפאורה תיאטרלית, יישמעו דיאלוגים מסוגננים ותהיה חלוקה למערכות.

חדר אחד, שעה אחת

בגל הגרסאות של 'אונייה לאדיס-אבבה', הנושא יישאר אותו נושא: יהודי בורח מגטו ורשה, ונופל לידי שני שמלצוביניקים. הם דורשים ממנו כופר, שאין לו, ובמקום להסגיר אותו לגרמנים, כפי שהם איימו לעשות, הם לוקחים אותו איתם לדירה, והוא נשאר לבדו בחדר, יושב מול שולחן שעליו מונחים מכשיר טלפון וספר טלפונים.

האסיר מקבל מחוטפיו שעה זמן כדי לבקש ממכריו לבוא לדירה ולפדות אותו בכסף. אם אף אחד לא יגיע לעזור ליהודי, החוטפים ייקחו אותו לגסטאפו.

אלא שלחטוף אין למי להתקשר. הוא לא מכיר אף אחד בעיר, והזמן רץ ללא רחמים. בייאושו, הגיבור מתחיל לחייג מספרים מקריים ומנהל שיחות שונות ומשונות, עד הגרנד-פינאלה שהזקן הצעיר בנה – סיום בלתי צפוי של העלילה, שמביא את 'אונייה לאדיס-אבבה' לדרגה דרמטית בלתי נסבלת, אולי. סוף פסוק זה כבש לבבות לא מועטים, מהבמאי אנדרי ויידה ועד המפיקה מלוס-אנג'לס ברניס בלוך. גם אנשי סדרת הטלוויזיה 'תיאטרון 30 הדקות' של הבי-בי-סי התרשמו מהתסריט.

אימפריאליזם תרבותי

בריטים אלו מהבי-בי-סי ניסו אף לגנוב את סיפור 'אדיס-אבבה' של הזקן הצעיר ולבצע את ההצגה שלו בעצמם, מאחורי גבו. הם הפסידו במשפט שערכתי נגדם בלונדון, ושילמו פיצויים. אמנם פיצויים לא גבוהים, אך כואבים כהוגן לאנגלוסאקסים החוצפנים. על פרשה מביכה זו, שזכתה בזמנו לסיקור רב בתקשורת, נכתוב בנפרד.

בינתיים, התיישבנו כאמור לכתיבת גרסת התיאטרון של 'אדיס-אבבה', שהקשיש מתכוון לפרסם תחילה בבלוג זה. בעזרת השם ואם ירצה המלאך המופקד על זקנים, אולי כבר בקרוב.

כזו מוריס מיני קופר 'מונטה קארלו' קניתי בלונדון והבאתי לפולין, בזכות תסריטי 'אונייה לאדיס-אבבה'. היסטוריה

טיפ טיפה: לחזור אל האנרגיה הקמאית

ההתיישבות על 'אונייה לאדיס-אבבה' – כלומר הפיכתו מתסריט קולנועי להצגת תיאטרון, ובמקביל גם עיבוד מחדש של התסריט לצורך סרט קולנוע – תדרוש ממני השקעה של כמה שבועות ברציפות, והקשיש מקווה שבמהלך העבודה תיפול עליו אותה אנרגיה שנפלה עליו רק פעם אחת בחיים, שנתיים וחצי אחרי המלחמה הגדולה.

נסעתי אז, יחד עם כל חבריי מבית היתומים היהודים בקרקוב, לקייטנה שנערכה בחבל שלזיה, בעיירה קטנה הנקראת דוֹלְנֶה שְפִיֵירְקָה ('דולנה' זה תחתון, 'שפיירקה' היא סוג של שושנה).

מנהלת הקייטנה, שמישהו הלשין לה שאני מארגן בבית היתומים בקרקוב כל מיני הופעות במה, דרשה מהזקן הטיפש-עשרה שיכתוב שיר על הקייטנה שלה, ויעלה אותו במסגרת הצגה, שגם אותה אכתוב בעצמי, אשר תנעל את החגיגות בכפר.

הסכמתי, נדלק לי אפילו רעיון, התחלתי לכתוב – ונתקלתי בצרה: לא מצאתי חרוז למילה 'שפיירקה'.

מרוב שבירת ראש לא ישנתי, כי בשנים ההן עוד לא היו מחשבים, אינטרנט, גוגלים וויקיפדיות. עד שפתאום קמתי וצעקתי אאוריקה, כי ככה סתם נדלקה לי המילה הפולנית 'צְ'פִיירְקָה' – צייץ! מאותו רגע דרכי הייתה פשוטה, וכתבתי:

"צרצר רץ בדשא וצ'פיירקה

על הקייטנה בדולנה שפיירקה"

והוספתי לייטמוטיב ביידיש:

"איינה קליינה שיינה מחייע" (כזה גן עדן קטן ויפה), שחזר על עצמו פעם אחר פעם.

ילדה מבית היתומים, בעלת קול נפלא, שרה את החלק הפולני, וחברי הלהקה המשיכו בצוותא ביידיש. הם שרו על הבמה "איינה קליינה שיינה מחייע", רקדו, וביצעו פעלולים כמו בקרקס. היה זה בעצם הדבר היצירתי הראשון שעשיתי – כתיבת טקסט ולחן, תכנון תלבושות ובימוי.

קהל רב הגיע להופעה, כולל תושבי המקום הגויים וילדיהם, ועוד אנשי ה'הגנה', שערכו בעיירה בּוֹלְקוֹב הסמוכה סוג של טירונות ליהודים צעירים ניצולי שואה, אשר התגייסו ל'שומר הצעיר' כדי לעלות ארצה.

אחת המחמאות שקיבלתי הייתה ממדריך של 'ההגנה' שהגיע מפלשתינה המנדטורית, דוד בורשטיין שמו, שכאות התרשמות מעבודתי ניסה ללמד אותי לרקוד הורה, להילחם במקלות עץ ולטפס על חבל. הייתי מבסוט מעצמי, גם זאת לראשונה בחיי.

אגב, את חלק הקרקס שביימתי על במת הקייטנה גיליתי אחר כך בעבודותיו התיאטרליות והרצאותיו של הבמאי יז'י גרוֹטוֹבְסְקִי, שהתפרסם מסביב לעולם, כולל בישראל, כאשר הנסיך המלט שלו ביצע סאלטות והלך על ארבע.

שואלים את אדוארד

שמעון: ברשותי מאזדה 3 שנת ייצור 2011. לאחרונה אני נתקל בבעיה: כשהגיר נמצא במצב אוטומט המעבר מהילוך ראשון להילוך שני הולך חלק, אבל מהילוך שני להילוך שלישי מד הטורים יכול לעלות עד 4,500 סל"ד, ועדיין ההילוך לא מתחלף לשלישי. האם זה קשור לתאונה שבה נכנסתי חזיתית באחורי מכונית אחרת, אף שבמוסך ציינו שרק הפח נפגע?

תשובה: אחת הסיבות האפשרויות לתקלה היא סתימה בשסתום שבתוך הגיר. אפשר לנסות להחליף שמן גיר (במכון גירים אוטומטיים ולא במוסך רגיל), כשלתוך השמן מוסיפים תוסף קסדו.

רבקה נריה-בן שחר: אני קוראת נאמנה שלך מזה זמן רב, ונמצאת כעת בארה"ב. קיבלתי מחברה בהשאלה רכב שחוץ מזה שהוא אוטומט נראה לי שהיית מחבב – פורד מוסטנג מודל 1999.

זו בהחלט חוויה לנהוג בו והרכב מצוין. העניין הוא שאני בחוף המזרחי, ובשלג הרכב הזה הוא פחד אימים. אחרי פעמיים שבהן הרכב סירב לעצור בתמרור עצור, ועוד פעם שפשוט נתקעתי על הקרח בעלייה ולא יכולתי לזוז, אני לא מעזה לנהוג בשלג.

חשוב לי לציין שהרכב אינו שלי, ולא אוכל להתקין בו כלום. הבנתי שיש שיטות שונות שכן יכולות לאפשר לנהוג באופן בטוח גם בתנאי שלג והחלקה. השאלה היא: האם מכונית זו אכן יכולה לתפקד באופן בטוח גם בשלג?

ריאלי ללמוד בהתכתבות מה עליי לעשות?

תשובה: הרכבה של ארבעה צמיגי שלג תקניים תוכל ללמד את מוסטנג להפגין גינוני נסיעה בטיחותיים יותר. בנוסף, מומלץ להתאמן בהחלקה על שטח מושלג ופנוי ממכוניות אחרות.

ודאי שאני מקנא בך, כי נהיגה במוסטנג על משטח חלק, תוך ניסיונות לשלוט בה באמצעות קונטרות – היא חוויה בלתי נורמלית, לא מוכרת במדינת שטופת שמש כמו שלנו.

דוד כהן-נחמיה: בעקבות המלצתך (להחזיר את הטויוטה יאריס שלי לתצרוכת דלק מאוזנת באמצעות חיישן למדא חדש), הלכתי למוסך מורשה של טויוטה ביפו – שם אמרו לי שבדיקת המחשב לבדה תעלה 380 שקלים לפני מע"מ, ושיש שני חיישנים, עליון ותחתון, אחד עולה 850 שקלים ואחד 1,100 שקלים לפני מע"מ ולפני התקנה, ואולי נצטרך להחליף את שניהם.

נשמע הגיוני? אני שואל משום שהמנהל נהג בי כמו אחרון הסוחרים בשוק שמנסה למצוץ כמה שיותר כסף מהדג מולו.

תשובה: לו הייתי יודע שתיפול בזרועות רודפי בצע מנוסים, לא הייתי ממליץ לך על החלפת חיישן הלמדא בחדש – אלא ממליץ על רק בדיקת חיבורי הכבל בחיישן החשוד הנ"ל, ועל בדיקת חיבורו של חיישן זה למחשב של יאריס, אשר סובל אולי משיבוש כלשהו עקב רטיבות או קורוזיה.

חוץ מזה, ייתכן שיאריס שלך שותה דלק באופן מוגזם משום שאחד המזרקים (או יותר) דולף – מה שגורם לתערובת עשירה מדי בתא השרפה.

גם כיוון הצתה שגוי יכול להגביר את צריכת הדלק.

אגב, באתר המכירות allegro.pl, חיישן (sensor) משומש ליאריס עולה… 80-120 זלוטי בלבד, כלומר 80-120 שקלים. חיישן חדש לטויוטה שלך עולה 250 זלוטי. זה מצביע שאנו גרים במקום שנועד לעשירים.