חופשי זה לגמרי לא רע

התעוררתי מחלום שבו הייתי סגור בצריף העץ, אותו צריף שבניתי אי-שם בגולה כדי להכין ציורים, אותו צריף שמעל דלת הכניסה שלו תלוי עדיין השלט "בואי אליי, קאליופה"

אלא שקאליופה לא מתכוונת לבוא וגם לא מטלפנת, דאגתי, דואג, ואדאג.

סביב הצריף השתולל חורף תקני של הגולה, עם כמה-עשרה מעלות צלסיוס, כולן מינוס, בדיוק כפי שהזהירו חזאים גויים, והגינה שלנו נשמה בקושי תחת השלג, שבו רץ והשתובב מקס ובר, אם כי להפתעתי המצמררת לא שמעתי את נביחותיו.

גם אחרי שפתחתי את הדלת לחורף, עדיין לא שמעתי את קולות הכלב המשתולל. מפחיד.

היה לי ברור שמצאתי את עצמי בתוך תפאורה של סרט אילם ישן המוגדר כאקספרסיוניזם גרמני של שנות ה-20. גיליתי גם שכלום לא מציק לי, לא במקצת ולא כהוגן, שום כלום. אין כאבים, אין עייפות, רק גורנישט ועוד גורנישט – גן עדן נגד זִקנה רגילה ותופעותיה הנורמליות. להפך: הרגשתי ענני משהו, אסטרלי כזה, מעופף בחוסר משקל בין ציורים שדורשים תיקון, בעזרת קאליופה או בלעדיה, מעופף בין קירות הצריף ומעל תנור החימום.

הייתי ספק תייר ספק אורח, ספק קיים ספק לא, עד כי בשלב כלשהו נזכרתי בהתחייבותי (שעדיין לא פג תוקפה) לספר איך זה נראה ואיך זה לצוף שם למעלה, בעולם שמעבר – אלא שלא היה לי למי לספר.

וזאת הייתה סיבה מספקת כדי להתעורר.

סליחה, סארטר

קמתי מהשינה כדי לגלות שאני כלל לא בגולה, אשר עוינת לגבינו כיום כפי שהייתה פעם, אלא פה, במרחב הציוני, מקום מסתבך כפייתי ויקר, ושאני עסוק בכתיבת ההצגה 'אונייה לאדיס-אבבה', שלפי אמונתי החוצפנית וגסת הרוח תהיה על במת התיאטרון מעניינת יותר מאשר יצירות של סארטר, של יונסקו ואף של חברי מרוז'ק. אותה הצגה שבו-זמנית הופכת על המחשב שלי לגרסת-תסריט באותו שם.

כיניתי את אמונתי זו "חוצפנית וגסה" כי בכל זאת קיים מרחק רב בין הכישרונות של שלישיית מחזאים אלה שהזכרתי, גאונים מהמאה הקודמת, לבין האפשרויות הנוכחיות שלי, גם אם לרשותו של הזקן (חוצפן וגס רוח) עומד גרנד-פינאלה לא שגרתי שהוא הגה להצגה.

ובינתיים, הנושא 'אדיס-אבבה' שאני עובד עליו מחזיר אותי בהילוך רוורס 70 וכמה שנים לאחור, ואני תקווה שהבלוג שלפניכם יהיה הראשון לשפוט אם הצגה זו מצדיקה את ציפיותיי ממנה אם לא.

נוסע כמעט סמוי

ביום ראשון 18 בפברואר 2018, כמו בכל תחילת שבוע, בדקנו בפורטל וורדפרס את פרטי הסטטיסטיקה של הבלוג שלנו 'מכונית הנפש', וברשימת "הנכנסים לאתר" גילינו בתדהמה את זה.

ראו והתפעלו: הירושלמים, חסרי כבוד אלמנטרי, עוד לא שילמו לזקן את סכומי הפרדה (פיצויים) המגיעים לו לפי החוק, הנימוס והמוסר – וכבר הם עוקבים בחוצפה, בסקרנות ובחינם אחר הבלוג של הקשיש המורשה המגורש מעיתונם. את מציצנות זו הם עשו זאת בהתחזות ל"מבקר מס' 369,557" של הבלוג, או כ"צופה מס' 2,865" בקדימון הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט". זהו צופה בלתי מוזמן, אך "כאשר סלון ליבך הופך לשדה, גם זאב עשוי להציץ", כמאמר פתגם ותיק. .

מאחורי הפרגוד הוורוד

פייסבוק הודיעה שוב לג'ימייל של הזקן שיש לו אצלם "89 הודעות חדשות ו-20 בקשות של חברים", אך "אדוארד" נשאר אדיש, ולא בדק מה מחכה לו מאחורי הפרגוד הוורוד של פייסבוק או לינקדין או מקומות דומים. כי הזקן, השומר כפייתי על עמדותיו, החליט מזמן לתפוס מרחק הגון מכל זירה חברתית מאורגנת, ואף הספיק כבר להתוודות די פעמים על סטייה אובססיבית זו שלו.

סאלטה בזקנה? קישטה

ההסבר שהזקן מנפק שוב ושוב הוא שאין מצב שהזקן יבצע סאלטה לאחור ויתמכר לסגנון החיים הנוצץ, אשר שונה מחבילת הקשרים, הקישורים והאביזרים שהוא אהב במשך השנים ולמד להתרגל אליהם.

אלא שהשבוע קרה שפתאום לא היה לי נעים לקבל שוב ושוב הזמנות להכיר פרופיל של מישהו ברשת כזו או אחרת, הזמנות שמגיעות בתדירות של כמה פרופילים ביום. חשבתי לפתע, בטיפשותי, שנפשות טובות מזמינות אותי אחרי שקראו את המדור, ולכן התעלמותי מהזמנתן נראית להם אולי בלתי נימוסית בעליל.

כדי להתחיל לתקן את הפדיחה בחרתי תחילה בגברת שרית ג', כדי להתנצל בפניה ולהסביר לה את עקרונותיי לגבי רשתות חברתיות. התקשרתי למספר הטלפון שסיפק לי מקבוק שלי (דרך גוגל ואינסטגרם), והופתעתי: הגברת הנחמדה לא חיפשה אותי כלל, ואמרה שכנראה לינקדין שלה ניסה לשדך בינינו.

יבשת אָזְ-יָה

המודרנה הנוכחית, עם כל הטוב, הנוח והאופנתי שבה, היא אנטיתזה מוחלטת לכל מה שליווה אותי במשך זמן רב, והתבטא בדבקותו של הזקן שבי בסגנון חיים ואביזרים מהעבר.

כמו מכונות כתיבה ישנות, מצלמות פילם, שעונים, ובוודאי מכוניות השייכות לשנות ה-80 (אלפא GTV 2.0) או לבציר שנות ה-90 (הונדה crx 1.6 VTEC מקורית, והונדה האצ'בק 96' בעלת מנוע אינטרה R ומתלי קוני), ומכשיר תנועה מהירה משנות ה-2000 (ב-מ-וו Z3M קופה).

מלאי בהמתנה

מכונות הכתיבה שלי נתחבו לבוידם לטובת לפטופים, כי מערכות העיתונים שעבדתי איתן בארץ ובחו"ל חדלו לקבל טקסטים בפקס, וחברת לייקה פיתחה לשמחתי דגם M8 הבנוי בצורה דומה ללייקות הישנות שלי, אך מצלם בשיטה דיגיטלית.

אגב, העדשות הישנות של אוסף הלייקות שלי מתאימות ל-M8, ושומרות על איכות אנלוגית בנוסח רטרו.

לוקח בפינצטה

נשאלתי מה הייתי לוקח מהמכוניות ילידות 2018 כדי לשפר את הבנות הוותיקות שלי. עניתי שהייתי מרכיב במכוניותיי אולי רק את מנגנון הפלא המותקן ביונדאי i30 N החדשה, מנגנון חשמלי היודע לבצע בעצמו 'דאבל קלאץ" בעת הורדת הילוך.

וחוץ מזה כלום, תודה. כי אינני מעריך מכוניות חדשות, ולוּ רק בגלל העובדה שהן נגועות בפתרונות מורטי עצבים, חדשניים כביכול. לפעמים אף קשה להאמין שפטנטים אלה עברו לפסי הייצור, ולא נפסלו בשלב האבטיפוס. כמו בלם יד חשמלי, שאינו מאפשר להשתמש בו בנסיעה. זהו פטנט עקר, אך הדור הנוכחי אינו חושד בכך. תודעתו לכודה בממגורת הכזב של המודרנה.

מה יהיה בג'ימקאנה?

בלם היד המסורתי, המכני, משמש לא רק משתתפים בתחרויות ג'ימקאנה (זריזות נהיגה) – אלא עוזר לנו בכל תרחיש על הכביש הדורש מהמכונית התנהגות בלתי שפויה, כגון סיבוב במקום, סיבוב חלקי של 90-180 מעלות, ואף צלחת שלמה.

מה יהיה בסכנת חיים?

לפני כמה שנים הזכרתי שבלם היד המסורתי, המכני, מסוגל להציל חיים במקרה שמחבלים נוסעים אחרינו ומתכוונים לפתוח באש (מה שהיה קורה בתקופה ההיא, שלמזלנו נגמרה, כנראה עקב נוכחות כוחות הביטחון בכבישים המשותפים ביש"ע).

מקצוע הבמאי שלי, ולא מעט חוצפה (שהרי אינני מומחה לענייני ביטחון אף כי את הוותק הצבאי שלי התחלתי עוד כילד), הובילו להמלצה 'יצירתית' שלי כיצד ניתן לשרוד פיגועי כביש מסוג זה: כאשר אנו מגלים מכונית חשודה הדוהרת אחרינו – מומלץ לא להיכנס לתבהלה ולאיבוד עשתונות אלא להמשיך בנסיעה רגילה ואף להגביר במקצת את המהירות, וברגע שהחשודים מתקרבים למרחק המתאים להם כדי לפתוח עלינו באש – נלחץ בחוזקה על הבלמים כדי לבצע עצירה פתאומית בנוסח "פאניק סטופ", מה שאמור להפתיע את הרוצחים הפוטנציאליים לפני שיספיקו ללחוץ על ההדק.

המחבלים יופתעו, כתבתי, מהעצירה הפתאומית שלנו, יעקפו אותנו בלית ברירה ויתרחקו, ולפני שגם הם יעצרו, כדי לעשות פרסה ולהמשיך בהתקפה, יישאר לנו זמן-מה כדי להספיק לבצע במכונית שלנו סיבוב פרסה (באמצעות בלם היד – בוודאי), ולברוח על נפשנו.

ביצוע תרגיל זה אינו אפשרי כאשר מתכנני המכונית המשפחתית שלנו מציידים אותה בבלם חניה חשמלי במקום בבלם היד המסורתי, שיצא מהאופנה. מיגונית זו של מוט הבלם נחשבת כיום מגונה כמעט.

אגב, כאשר פרסמתי את המלצותיי לגבי הגנה עצמית ברכב, ציפיתי לתגובה חריפה מצד מומחי ביטחון מנוסים, ביקורת ואף נזיפה, אבל אף אחד לא קם. עוד קצת שתיקת כבשים, ואחשוב שצדקתי.

לשאלות ולתגובות: e.teksty@gmail.com 

טיפ טיפה: טמימוּת במקום תמימוּת

ליבו של הזקן נגנב חלקית בידי פוליטיקאי צמוד לשלטון, שהכריז בגאווה ש"הייתי שמח אם בתי לא תתחתן עם עד מדינה".

זו הייתה כאילו סתם הברקה עממית או פליטת פה על רקע צלילי מזנון הכנסת, ולא רגע היסטורי חלילה, שבו הערה-סיסמה דבילית זו חשפה את גודל המהפך שהתחולל כאן, אחרי שנים שבמדינה הזו חיו ותפקדו בונים, מייצרים ולוחמים שלא חיפשו שותפים לגנבת סוסים.

גילוי הלב המרופט הזה של ח"כ דוד אמסלם חושף שהגענו לסוף התמימות הבנאלית בנוסח "אי-פעם". תמימות זו הוחלפה חגיגית בכללי מוסר חדשים, שהאידיאל שלהם אינו המידה הטובה אלא הימנעות מחתונה עם ברנש נכלולי מדי.

זוהי חבילת הערכים שהתגלתה כחלק בלתי נפרד מכרטיס הכניסה למועדון המצליחנים העבריים, שחוגגים בו שחיתות, שקרים, מונקי-ביזנס פוליטי והתחשבנות כלכלית – אם כי עדיין לא רצח, ככל הידוע.

ייתכן, מדמיין הזקן, שבעוד 20 או 50 שנה מישהו יקום ויגלה שכל השחיתויות הפרנואידיות שיצאו לאור ב-2018 החלו בעצם בענף הרכב, בפעילות נמרצת של אנשי עסקים שהפכו למיליארדרים בזכות נקיטתם בתעמולה אגרסיבית, בזכות קשריהם המתוחכמים ובזכות עבודת כתבי החצר. או-אז, אולי אולי, יוזכר גם שמו של הקשיש המורשה, ויוזכרו צעקותיו שהתריעו: "אל תאמינו!", "תהיו זהירים וביקורתיים לגבי פרסומות, כי ענף הרכב שלנו הוא זירה של רודפי בצע מנוסים וחסרי מצפון".

ועוד יתגלה אולי בעתיד כי מדורו של הזקן 'המפתחות בפנים', שבילה בעיתון 20 שנה – גורש כתוצאה ישירה משייכותו המתחזקת של העיתון לקבוצת 'ישראל היום', שבזכותה נאספו אנשי 'מקור ראשון' אל ספונסר עשיר, אלוף אולימפי בביזנס, ובזכותו הצטרפו אל מועדון המצליחנים העבריים שהזכרתי קודם.

ייתכן שבקונסטלציה החדשה הנ"ל, כתיבת הזקן הרגיזה את חבורת החברה הגבוהה הזו אשר 'מקור ראשון' הצולע, העני והמפסידן הכפייתי קיבל כרטיס כניסה אליה, כך שהעיתון צורף אל מועדון המצליחנים העבריים בתמורה לחיסול המדור, כלומר ביעור הקשיש.

* טמימות (c) היא ביטוי של הקשיש המבוסס על המילה 'טָמוּם', שפירושה אטום. כלומר, טמימות היא אטימות

להציל ספר אציל: על ספסל המתרחץ לו במי גשם מצא הזקן ספר רטוב, שנשכח או נזרק. היה זה 'תמונתו של דוריאן גריי' בגרסה העברית.

"כל המציל ספר אחד, כאילו הציל את הספרות כולה", לימד הזקן את כלבו ישעיהו (שייקה) אטלר, ולקח מהגינה הביתה את יצירת המופת פרי עטו של הפרובוקטור המושלם אוסקר וויילד, בן התקופה שהקדימה את המאה הקודמת ב-20 שנה ועוד קצת.

הספר נראה חדש, כאילו איש לא פתח אותו לפני ש-258 עמודיו נרטבו לגמרי ונדבקו זה לזה. הזקן היה צריך להפגין מאמץ פיזי ורוחני כדי לצרף אותו לספרייה הביתית: ראשית, בין כל דף ודף תחבתי פיסת קרטון, והספר, שנפתח כאקורדיון, נקלה קלות מעל רדיאטור. או-אז העברתי מגהץ רותח על כל עמוד ועמוד, והנחתי את 'תמונתו של דוריאן גריי' תחת שק של 20 קילו אוכל חתולים. כתוצאה מהטיפול היסודי חזר הספר לעצמו, ויש לו מה שהזקן הכי אוהב: הוא נראה כאילו שני דורות או יותר קראו אותו להנאתם.

אגב, התרגום של ליה נירגד מעולה.

 שואלים את אדוארד

בחיסוי שם: אני קורא מתמיד שלך, והפעם השאלה שלי: טויוטה יאריס 2009 הידנית שלי התחילה לצרוך כמויות שמן מופרזות, קרוב ל-2 ליטרים ל-1,000 ק"מ. השמן הוא 5W30, כך לפי מוסך טויוטה.
לפי שיעורים שלך, הבעיה היא: נזילה/טבעות/צילינדרים. או משהו אחר? בכל מקרה דרושה בדיקת מוסך. על איזה מוסך אמין בירושלים אתה יכול להמליץ?

ומה חדש עם הסרט?

תשובה: 1. מוסך מושיקו בתלפיות. ד"ש ליהודה. סיבה טיפוסית: התפרקות מחזירי השמן המותקנים על השסתומים. אבל תצרוכת שמן של 2 ליטרים לאלף קילומטרים מצביעה, לצערי, על משהו רציני יותר, כמו טבעות שנתפסו על הבוכנות ואינן מתפקדות.

2. הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט" נמצא סוף-סוף בדרך טובה, בזכות התערבותו של המפיק הישראלי מרק רוזנבאום, חברי.

נחי לוין: הייתי קורא בשקיקה את הפינה שלך ב'מקור ראשון', ומאוד הצטערתי כשהודעת על סגירת המדור והמעבר לבלוג באינטרנט בלבד.

אני שוקל לקנות יונדאי i20 ידני משנת 2014. רציתי לשמוע ממך כמה טיפים לשימוש נכון ברכב. מאז שלמדתי שיעורי נהיגה על הילוכים עברו לא מעט שנים (13 שנה פחות או יותר), ומאז יצא לי לנסוע על רכב ידני פעמים מועטות.

הייתה תקופה קצרה שבה נסעתי מדי פעם מהישיבה שלי במצפה-רמון לאזור ירושלים, בעיקר ברכב המעולה של הישיבה סקודה אוקטביה (כשאני נהגתי עליו הוא כבר עבר את החצי מיליון ק"מ ושמעתי שהוא עבר גם את המיליון, אבל נגנב לצערה הרב של הנהלת הישיבה). לאחר מכן יצא לי לנהוג בטיול באירופה בפורד פוקס, אבל לכמה ימים בלבד.

אני זוכר כמובן את סדר ההילוכים, יודע להעביר כמו שצריך את ההילוכים ומצליח לבצע זינוק בעלייה, אבל כמה פעמים כבר נכבה לי המנוע בתחילת נסיעה ולא תמיד אני בטוח מתי צריך להעביר הילוך.

1. מתי להעביר הילוכים לשמירה על תיבת ההילוכים והמנוע, וכדי לשמור על צריכת דלק נמוכה יחסית? אשמח לכמה כללי אצבע.
2. בלוח המכוונים יש נורה שנדלקת שאומרת מתי להעביר הילוך (ולאיזה הילוך), והיא אומרת להעביר כבר בשלבים מאוד מוקדמים, כשמד הסל"ד בקושי עובר את ה-2,000. אני זוכר משיעורי הנהיגה שלי (ותקן אותי אם אני טועה כי עבר קצת זמן) שצריך להעביר הילוך כשמד הסל"ד נמצא בין 2,000 ל-3,000. אז מתי הכי מומלץ להעביר – לפי התחושה שלי או לפי המלצת הרכב.
   3. בנהיגה עירונית, אני מתלבט לא מעט אם כדאי להעלות להילוכים שלישי או רביעי כשעוד מעט מגיעה פנייה או רמזור, ואז אני אצטרך שוב להוריד הילוך. האם טוב יותר להגיע לסל"ד גבוה יחסית (סביב 3,000) ולהימנע מהעברה של ההילוכים כל הזמן?
3. מתי חובה להוריד הילוך, לדוגמה מהילוך שלישי לשני ומשני לשלישי ?
4. בהגעה לרמזור אדום בעיר, האם יש עדיפות להעברה של הגיר לניוטרל ובלימה עד עצירה, או שמא מומלץ לבלום גם באמצעות המנוע על ידי הורדה של ההילוכים עד לעצירה בהילוך ראשון?
5. אני זוכר שבמדור שלך המלצת לא מעט על בתי ספר לנהיגה מתקדמת. האם יש כאלו שיכולים לתת שיעור או שניים גם על נהיגה נכונה ברכב בעל הילוכים?

נ"ב: אני זוכר שהיית נותן טיפים קטנים ועצות בטור שלך (בחלק שנקרא 'טיפ טיפה', אם אני זוכר נכון). יש מקום בבלוג שלך שבו יש אוסף של הטיפים האלו?

תשובה: אין מרשם אוניברסלי לגבי היחס שבין הסל"ד האופטימי לבין הילוך מסוים, כי יש לתפקד באופן שונה בסביבת מנועי בנזין בעלי אופי ספורטיבי, בסביבת מנועי דיזל וברכב היברידי. דרושים רגש, שמיעה טובה וידע לגבי מומנט המנוע, כלומר – באיזה סל"ד המנוע מייצר כוח ומספק אלסטיות.

החלפת הילוכים קשורה גם בתנאי הכביש, מספר הנוסעים ואפילו רוח צדדית, המצריכה שימוש בכוח המומנט והימנעות מהילוך גבוה.

אכן, חלק מהיצרנים ממליצים להחליף הילוכים לפי הדיודה, שדואגת לנהיגה חסכונית אך לא לנהיגה השומרת על חייו הסבירים של המנוע, אשר עשוי להיפגע עקב נסיעה בסיבובי מנוע נמוכים מדי. העיקרון המנחה הוא שכאשר אנו לוחצים על דוושת הדלק, המכונית אמורה לגלות חשק לזנק ללא צורך בהורדת הילוך. אם זה לא קורה, זה סימן שנוסעים בהילוך גבוה מדי.

לרמזור אדום יש להתקרב במנוע שעובד בהילוך, כאשר הרגל אינה לוחצת על דוושת הגז. כך עוצרים את הרכב ללא בלמים, אשר נהנים מהקלה בעבודתם, והדלק אינו עובר למערכת ההזרקה. אם נבחר להאט באמצעות הילוך ניוטרל, לעומת זאת, נאבד שליטה על הנסיעה, והדלק יישרף סתם בסיבובי סרק.

און יעקובסון (054-4518577) הוא המורה לנהיגה מתקדמת הטוב ביותר, שיכול לעזור לך יותר מהנחיה תיאורטית שלי.

 רן: הייתי מתחיל את המייל בלכתוב כמה הבלוג והטור שלך נהדרים, אבל אמנע מזה, הגעתי אליו לא דרך 'מקור ראשון' אלא דרך פוסט של יגאל סרנה.

שאלה מכנית: ברשותי אאודי A4 מודל 2013, סטיישן וידנית, שעברה כ-90 אלף ק"מ (על כבישי נכר. אני גר בחו"ל). בשנה האחרונה הגיר הידני קצת קשה לשילוב, ועל פי המוסכניקים כאן הוא דורש החלפת קלאץ׳ – שזה בערך אלף אירו.

מכיוון שאני מתכוון לחזור לארץ בעוד כמה חודשים, ולצערי איאלץ למכור את האוטו (ולחזור מן הסתם לקוריאנית אוטומטית), הייתי מעדיף להימנע מהחלפת הגיר/קלאץ' או מה שצריך, ולמצוא פתרון זמני שיאפשר לי למכור את האוטו בשלום.

החלפתי את שמן הגיר, אך זה לא שינה הרבה. האם יש משהו נוסף שאוכל לעשות, או שהחלפת הגיר היא בלתי נמנעת?

תשובה: יכול להיות שבאאודי שלך הפסיקה לעבוד המשאבה ההידראולית שמפעילה את המצמד. אולי חסר בה נוזל הידראולי, או שהיא תפסה אוויר.

גם לגבי ב-מ-וו שלי קבעו בעקשנות המכונאים במוסך הראשי, ויחד איתם המהנדסים במכון הדיאגנוסטי, שאין מנוס אלא להחליף מצמד, באותו מחיר שדרשו ממך. אך אני החלפתי רק את משאבת המצמד, במחיר של 120 שקלים, והחלפת ההילוכים עובדת כמו במכונית חדשה.

יונתן: ברשותי סיטרואן C1 שאני רוצה להחליף ברכב גדול יותר, כי כעת אנו מצפים לילד שני. מכיוון שקשה לי למכור אותו, הלכתי לכמה סוכנויות טרייד-אין בחיפוש אחר רכב מליסינג. בתקציב שלי אני מקבל רכב מאותה שנה פחות או יותר, שרשום לו קצת פחות קילומטרז' ממה שיש לי (128 אלף), אך מרווח יותר וטוב יותר. מציעים לי פורד פוקוס 2012 או אופל קורסה 2012 אוטומטיים, שניהם סביב 100 אלף קילומטר.

על איזה מהם אתה ממליץ לי כרכב משפחתי (2 ילדים), וממה יש להישמר?

תשובה: 1. הנה המציאות: אם תמכרו את סיטרואן C1 שלכם במחיר נמוך לבעלי מגרש, למשל, תראו אותה למחרת עומדת למכירה תחת הכיתוב "יד ראשונה", מד הקילומטרים שלה יצביע על 60 אלף בלבד, והיא תימכר במהירות כמו בייגל טרי.

2. אמנם אופל קורסה היא מכונית נהדרת, חסכונית ואמינה, אלא שאין בה הרבה יותר מקום מכפי שעומד לרשותכם בסיטרואן הקטנה. כך שאופציה טובה יותר היא אכן פורד פוקוס, הלוואי בגרסת סטיישן 2.0 ליטרים. היא קצת פחות חסכונית מ-2.6, אלא שמספקת ביצועים ברמה טובה, בטיחות אקטיבית והנאת נהיגה.

אופציות אחרות הן רנו מגאן משנתון המתאים לאפשרויות הכספיות שלכם, וסקודה רומסטר, שבאחרונה שכחתי להצביע עליה כעל אופציה מעניינת.