סיפור פולני 2

"דבר אינו נצחי בעולם המאכזב הזה, אפילו הבעיות שלנו" (צ'רלי צ'פלין)

הזקן ביקש את 'גוגל' הפולני שיזכיר לו את שם הגברת שעליה שר צ'רלי צ'פלין בסרטו 'זמנים מודרניים'.

"טיטינה", ענה לו גוגל, המופתע מכך שמישהו המתעניין בקלאסיקה קולנועית אינו בקיא בסמלים אלמנטריים, או סתם שכח אותם.

"כן, טיטינה", מלמל הזקן, שבמשך הזמן הולך נפח זיכרונו ומצטמק. אם כי בכל הקשור לעברנו הפרטי, עושה לנו דווקא טוב לאבד איזו פיסה פה ושם, מודה הזקן, שמתכוון לאיבוד פרטים בנוסח מי זה מי ומתי.

אלא שפגיעה בליבת העצמיוּת, בדיסק הזיכרונות עצמו, היא כבר עסק רע ומפחיד, במיוחד כאשר נעלמים ממנו אירועים השייכים לתקופת הגטו, אשר בה היינו – זוג ההורים, אחותי, שועל הכסף ואנוכי – מתפקדים עדיין כמשפחה.

משפחה מוזרה

אמנם היינו משפחה רעבה וחסרת כל, אבל גם משפחה די מוזרה, לא טיפוסית. כי למרות נפילתנו אל תנאים לא אנושיים – אל קור וצפיפות שלא הכרנו קודם, ועוד אל מראה הגופות הזרוקות ברחובות, שלא אפשרו להתעלם מסכנת המוות – שמרנו בכל זאת על אמונה, על רסיסי תקווה, ובעזרת אבא, שניסה לשעשע אותנו בסיפורים, חייכנו לא מעט.

חייכנו למשל כאשר אבא הסביר שבזכות העצב שהתנחל לו בעיניים, ובעזרת הלבוש הגטואי המוזנח שלו, שלא זכה לגיהוץ – ממש קל לו, ואפילו טבעי, לשחק מולנו את צ'רלי צ'פלין, אמר, ונעמד צמוד לקיר כדי לשיר לנו את 'טיטינה', בעוד שאחותי אִירֶנָה רוקדת עם שועל הכסף של אמא.

קברט ביתי

בטרם הופעתו כנווד הנצחי, אבא גם סיפר לנו שבתקופה שלפני המלחמה הגדולה כבש השיר 'טיטינה' בגרסתו האמריקנית את קברט Qui Pro Quo שבוורשה, והיה להיט גם באולמות הריקודים, שבהם הוא נוגן במקצב פוקסטרוט מסוג Shimmy.

או-אז לקח אבא, שרק לפני רגע חזר מהעבודה ועוד לא הספיק להתיישב ולשתות מים, את כובעו המרופט, סידר את התיתורת כך שהוא ייראה ככובעו של צ'פלין, להטט באוויר שמיניות עם מקל נוודים דמיוני, והתחיל לשיר לנו "טיטינה הו טיטינה/ את לא בחורה, את מלאך/ טיטינה הו טיטינה/ כל מי שיראה אותך ייפול בשביך / כי יהיה מוכרח לאהוב אותך".

אבא ביצע את שירו של צ'פלין בהתלהבות מופרזת, ספק קברטית ספק רומנטית, ובעודו שר לנו את 'טיטינה' נעצה בו אמא מבט שנע בין אירוניה וחשדנות-מה. לא נעלם מעינינו שמבט זה לא התרכך גם כאשר כיבדנו את אבא במחיאות כפיים.

אך החגיגה הייתה מוכרחה להמשיך, כך הרגשנו, ועל כן ביקשה אירנה כמה דקות שקט, שבמהלכן היא חיברה מילים, לחשה לי אותן בפינת החדר, ושנינו ביצענו פרודיה משעשעת לאותה מנגינת פוקסטרוט שאבא הביא הביתה.

"טיטינה הייתה חולה", שרה אחותי, ואני המשכתי "והלכה לרופא, קיבלה תרופות/ נכנסה לכרכרה/ הכרכרה התפרקה/ וטיטינה שֶלְךָ נפלה! נפלה!", צעקנו לאבא בחרוזים פולניים תוך שאנו רוקדים בפראות.

שועל הכסף של אמא הביט בנו משתאה בעיניו, העשויות אָבוֹנִיט בוהק. הוא ראה את משפחתו חוגגת בשמחה כאילו לא הייתה סגורה בגטו, אלא חזרה לרגע יחד איתו אל בית הקיץ השכור בעיירה אוטבוצק, אל גן העדן הירוק, אל הימים המאושרים בכתובת האבודה של רחוב סְווֹנֶצְ'נָה (שמש) מס' 20.

האדמו"ר לא יכול לעזור

למצבים מביכים שבהם מסתלקים מהזיכרון שמות ופנים אפשר להתייחס כסתם תאונה בעבודת השכל, או חלילה ככרטיס ביקור של זִקנה מתקדמת, שהיא אורחת בלתי רצויה בביתנו המביאה איתה סיום ידוע מראש, בלתי משמח.

אלא שהקשיש המורשה – אותה דמות מוזרה שהזקן בנה בתקופת מדורו המודפס לצורך בימוי מילולי של פסיכודרמה שבועית ובידור, כפי שהסופר שוֹלוֹכוֹב בנה בספרו 'הדון השקט' את דמותו של גריגורי (ושניהם, גם הזקן גם שולוחוב, אינם בהכרח מבינים עד הסוף את המחשבות, הדמיונות, הפרנויות והמעשים של דמויות אלה שהם עצמם בראו ועיצבו) – מעוצבן יותר מאכזבות שאינן קשורות כלל לבאג בזיכרון, ועל כן לא ניתן לפתור אותן באמצעות שו"ת אל האדמו"ר גוגל.

סוריאליזם מפוספס

כך למשל, הזקן לא מבין מדוע הקשיש המורשה סתם נכנע, בגלל עייפות או טיפשות, ולא לחם דיו כדי לצרף לסרטו 'שועל הכסף של פליציה ט" את הקטע הסוריאליסטי המזעזע למדי שהוא כתב בתסריט:

לילה. הדירה שלנו בגטו. כולנו שקועים בשינה. פתאום נשמע צליל דלת נפתחת, ומהארון העומד בפינת החדר יוצא שועל הכסף. השועל מסתובב בין בני המשפחה הישנים, מביט על שעון ה'צימה' המתקתק על פרק יד שמאל של אבא, ואז חוזר לארון.

פנתיאון הרגעים החזקים

הסצנה המוחמצת הנ"ל בסרטנו עשויה הייתה להוות רגע בנוסח קטעים בלתי נשכחים בקולנוע, כמו הכיתוב "רוזבאד" על מזחלת השלג בסרט 'האזרח קיין' של אורסון וולס, כמו המדרגות ב'האונייה פוטיומקין' של סרגיי אייזנשטיין, וכמו גגות העיר פאריז בסרט 'תחת גגות פאריז' של רנה קלר.

בעצם, כל סרט ששווה משהו מרגיש אחריות להשאיר אחריו קטע נבחר שנחרת בזיכרון הצופים.

כרוניקה של כמעט

הכול בעצם היה מוכן באתר ההסרטה בלודז'. יבגניה דודינה (אמי הקולנועית) עוד לא חזרה לתל-אביב, ואולק מיצנר (אבא שלי בסרט) עוד לא חזר לרומא – ובכל זאת, אנו לא צילמנו את השועל המתגנב מן הארון באישון ליל ומסתובב בדירה שלנו בגטו, כי המפיק טען שאי אפשר לקבל כעת שועל כסף חי. "בעלי חוות השועלים בדיוק הרגו את סחורתם", טען באוזניי.

המחשבה על הרצח הקבוצתי של השועלים בגלל פרוותם היקרה צמררה אותי. תפסתי עצב, ועל כן לא בדקתי אם המפיק יאצק גוויזדאלה, שיתגלה בהמשך כרמאי, היה דווקא דובר אמת, או שהוא סתם התחמק כדי לא לבזבז זמן וכסף על השגת שועל חי לצילומים, כולל אדם שיידע לעבוד איתו.

נשאר רק לדמיין איך וכמה הקטע עם השועל היוצא מהארון היה משרת את עלילת הסרט ומרומם אותו, אולי.

טיטינה הישראלית

סקרן את הקשיש אם טיטינה של צ'פלין כבשה גם את היישוב היהודי בפלשתינה המנדטורית של שנות ה-20-30 במאה הקודמת. ואכן, ויקיפדיה העברית מלמדת את המורשה, את הזקן, ואת כל מי שרק רוצה לשמוע, שאלתרמן כתב לשיר גרסה היתולית ("אֶל בַּחוּרָה פּוֹרַחַת/ אֲנִי נִגָּשׁ בְּנַחַת/ אִמָּהּ מִיָּד נִבְהֶלֶת/ שַׁלֵּם אֶת מַס הַיֶּלֶד!"), ואילו חיים חפר חיבר לשיר זה גרסה ציונית טהורה, בעברית קלה יותר, שבה טיטינה מתכוונת לברוח חזרה אל הגולה, ואהובה החלוץ מניא אותה מכך.

סט תמונות הבאגי ששלח לנו ידידנו י"א ממפגש מועדון החמש מזכיר כי באגי היא מכונית פנאי יחידה במינה, כלי תחבורה הנושם חופש ומייצג "שחרור מהקופסה" – שחרור אמיתי, ולא הסיסמה הנדושה עד חוסר טעם, אשר מנופפים בה, למרבה האירוניה, דווקא מוכרי קופסאות וכתבי החצר שלהם.

אך התצלומים של 'אנונימי' מזכירים לקשיש המורשה גם קטע מוזר בחייו, עת כחייל מגויס הוא נשלח על ידי צה"ל לשמש נהג לצוותי הטלוויזיה הממלכתית, אשר בה הוא עבד בימים אזרחיים כבמאי.

אבל פרצה מלחמת יום הכיפורים, ואנוכי נחת בקיבוץ איילת-השחר, שהפך לבסיס צוותי רדיו וטלוויזיה ולמקום שחיילים קרביים היו מגיעים אליו לשעות בודדות של התרעננות. האווירה בקיבוץ הייתה דרמטית, כי כל הגברים הקיבוצניקים התגייסו ומהחזית הגיעו שמועות על נופלים רבים ופצועים, ואילו הנשים שנותרו באיילת-השחר נאלצו לקיים את המשק, לקבל את האורחים ולהאכילם. הן הסתובבו בדאגה ליקיריהן, לעתים קרובות בדמעות בעיניים.

אלא שאין חיים, מתוחים ככל שיהיו, בלי קטע סוריאליסטי, ואת קטע זה סיפקו באיילת-השחר שני עיתונאים צעירים, שגויסו כנראה ליחידת דובר צה"ל במקום להילחם בחזית. זוג זה, חייכני והרפתקני משהו, בלט על רקע האווירה המדוכדכת בקיבוץ.

הצחוק הבריא של זוג הכתבים היה מצטלצל במפתיע בחדר האוכל, שהסועדים בו שתקו מעל הצלחות או החליפו הערכות קודרות ומידע עגום, כמו למשל הדיווח על מספרם הרב של החיילים שחטפו הלם קרב. דיווח זה הפתיע את הקשיש הקדם-נוכחי ואף היה בלתי נסבל לגביו. אמנם כעת הקדם-הקשיש הוא נהג של צוותי רוממה, אך בקריירה הצבאית שלו הוא היה ילד גדוד בצבא הרוסי ונכח בקרבות שהתנהלו בדרך לברלין, ולמרות נופלים ופצועים רבים ביחידתו, שאיבדה חצי מחייליה – הוא מעולם לא נתקל בתופעת הלם קרב.

בכל אופן, זוג הכתבים הצעירים, שנראו כאילו הם נהנים מהמלחמה וממעמדם ה'גיבורי' משהו באיילת-השחר, הכבוש על ידי עצב ודיכאון, השתמשו בכלי פולחן-אישיות עצמי – בפולקסוואגן באגי צהובה. ילדי הקיבוץ היו רצים אחרי הכתבים כאשר הם יצאו בבאגי שלהם לכיוון המלחמה והסכנה. יצאו לא רחוק מדי, בוודאי, שהרי הם היו חוזרים עד מהרה לקיבוץ, כדי לשלוח לגלי צה"ל ראיונות עם חיילים שהקליטו בשטח.

והזקן עדיין זוכר את הצעקות ההיסטריות של זוג כתבים זה, שטענו כי מישהו מנוול וחסר מצפון לקח מהם קלצ'ניקוב שהם השאירו בבאגי כאשר מיהרו לחדר האוכל.

"תשאלו את באגי", הציע להם הנוכחי, ספק באדיבות, ספק בשמחה, ספק בציניות. עברו שנים, והזקן יכול כבר לספר לצמד הכתבים מה קרה עם הקלצ'ניקוב שנעלם באופן מסתורי מבאגי שלהם, אך הקשיש המורשה שומר את פרט זה לספר המרתק על 'איילת-השחר בזמן מלחמת 1973', שהוא מתכוון לכתוב בגלגול הבא.

אגב, אחד משני הכתבים היה כנראה רוני דניאל הצעיר. הייתה לך באגי, רוני?

טיפ טיפה: קורס מהיר

כביש 6 הוא למעשה מורה נהיגה רב-תכליתי, כי במהירויות גבוהות יחסית, כאלה ששליחי המחוקק אינם רואים בהן עבריינות, הנהג העברי אשר לוחץ על הדוושה הימנית באין-פחד מתחיל להבין את רכבו, ולא רק אותו.

כי נהיגה על כביש מהיר דורשת שיתוף פעולה בין הנהגים, מוּדעות לגבי מה שקורה על האספלט ושמירת מרחק. כביש מהיר יודע להסביר מהו שימוש נכון בהגה ובמעצורים, אשר מושג באמצעות ישיבה נכונה. הרי המרחק המיטבי בין הגוף לבין הדוושות וגלגל ההגה הוא פרמטר בעל חשיבות בסיסית: לא לחינם נפתחים כל השיעורים בבתי ספר לנהיגה מתקדמת בהסבר איך כדאי להתיישב.

כביש מהיר מסביר את תורת הישיבה ועוד דברים רבים לא פחות טוב ממדריכים. כל מה שאנו לומדים כאשר המכונית זזה כהוגן, כפי שהיצרן אִפשר לשמחתנו – לא היה ניתן להשיג בנהיגה איטית, אשר אחראית, לגבי הקשיש המורשה, לחוסר זהירות, לשיחות טלפון, לכתיבת סמסים וקבלתם, לזלזול שתויים בשכרותם, או לנהיגה תחת השפעת תרופות וסמים.

בעזרת מהירויות גבוהות יותר מורגש כבר אצלנו שינוי יקר באופי הנהיגה. אלא שהקשיש המורשה, פסימיסט וציניקן כפייתי, מזהיר כי ההתרגלות לנהיגה מהירה בכביש 6 ושות' (הנמנה עם המקומות המועטים שמאפשרים ליהנות מנהיגה למרות שלא משלמים על כך שום כופר לטייקון זריז) – עלולה אף היא, בתורה, לגרום זלזול. כי אחרי הסתגלות מסוימת לנהיגה מהירה, נחזור לסמסים ולשיחות גם במהלכה.

חוששני שמצב כזה לא ייגרם רק על ידי המוח האנושי הפגום, אלא יתרמו לסכנה זו המכוניות החדשות, המצוידות באינספור פיצ'פקעס שמורידים את הנהג מהפסים – מולטימדיה המאפשרת חיבורי סמארטפון ואינטרנט, וגננות אלקטרוניות הלוקחות על עצמן את האחריות על הנסיעה, כאשר הן שומרות במקום הנהג על המרחק, על המסלול ועל היציבות, חונות במקומו ואף מציעות לו עיסוי. כתוצאה מההתכרבלות המנטלית בחיקה של הגננת, תיפול על הנהג העתידי המפונק אנאלפביתיות תפקודית חוזרת, שתהיה נחשלת אפילו ביחס לתקופת סוסיתא.

למזלו של הקשיש המורשה, הזקן כבר לא יראה את זה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

שואלים את אדוארד

איתי אלמסי: הוצע לי לרכוש סאנגיונג טיבולי מודל 2016 שעשתה 60 אלף קילומטרים במחיר מחירון (72 אלף שקלים, לפי לוי יצחק). האם העסקה משתלמת, לאור אנונימיות המותג והמחסור במידע לגבי אמינות הרכב? כמו כן, האם בשל כך צפויה בעתיד ירידת ערך דרמטית (בהנחה שאני מתכוון להחזיק בו 4 שנים לערך)?

ובכלל, כל מידע לגבי הרכב יוכל לעזור לי מאוד.

תשובה: זו שאלה קשה, כי אני מכיר את סאנגיונג רק מקריאה של מבחנים לועזיטיים, המציינים נוחות נסיעה יוצאת דופן בקוריאנית זו, ורושמים את תפקודה החיובי בכביששטח-כביש ואת אמינותה, העולה על זו של מתחרות אירופיות.

אכן, בארץ לא זכתה סאנגיונג להכרה ציבורית ולתמיכה כלשהי במדיה, כנראה מסיבות הידועות רק ליבואן, אשר 'שכח' לגייס כתבי חצר למבחן סולו של סאנגיונג או למבחנים השוואתיים בהשתתפותה. כך שבשאלת כן-או-לא סאנגיונג יכול להכריע רק אתה, כי אל מול ירידת השווי של מכונית זו אחרי 4 שנים (ירידה היפותטית בינתיים) עומדת כאמור אמינותה של המועמדת, לפחות לפי מבחנים לועזיטיים ארוכי טווח, המחמיאים לה.

עדיאל סבג (בשמו של מרדכי אלבז, בעל הרכב): יש לי שאלה והתייעצות, ברשותך.

לבוס שלי יש שברולט אורלנדו שנת 2014 מזה שנתיים פלוס. הוא  נסע כ-165 אלף ק"מ, והכול היה בסדר פחות או יותר… בשבוע שעבר האוטו לא התניע לפתע. הוא הצליח להתניע עם כבלים, אך הרכב לא נכנס להילוך ולא נסע, מה שאילץ את הנהג לגרור את הרכב למוסך.

לאחר בדיקה אמר לו המוסכניק שהגיר הלך (וזאת אחרי בדיקה של מומחה, לדבריו…). האם ייתכן שהגיר הולך ככה ללא שום התרעה מוקדמת?! האם ייתכן שזה משהו אחר, ולא הגיר?! האם כדאי לבדוק ולקבל חוות דעת נוספת בעוד מקום?! (צריך לקחת בחשבון עלות בדיקה וגרירה).

במוסך הנ"ל נאמר לו ששיפוץ הגיר (או החלפה בגיר משופץ) עולים כ-8,000 שקלים. האם אכן זה טווח המחירים של הגיר לאורלנדו?!

אשמח ואודה לתובנות בעניין לפני הוצאת סכום גדול כל כך.

תשובה: צירוף מקרים מעניין, שהמצבר התרוקן ואינו מאפשר התנעה – ובו-זמנית נגמרו גם חייו הסדירים של הגיר, שעד עתה לא אותת סימני מצוקה.

יש סיכוי של אחד לאלף שהאלטרנטור של אורלנדו אינו מספק את הטעינה הנאותה (מעל 14 וולט) שתיבת ההילוכים למדה לקבל, והיא לא מעוניינת לתפקד בוולטים ובאמפרים המועטים, אשר די בהם רק כדי שהמנוע יעבוד לאחר חיבור למכונית אחרת באמצעות כבלים.

יש לבדוק במולטימטר (השקעה של כ-80 שקלים למכשיר) כמה וולטים מספק האלטרנטור בזמן שהמנוע עובד.

אפשר גם לבדוק אם הגיר 'נכנס לעבודה' כשהמכונית מחוברת לכבלים והמנועים עובדים בשתי המכוניות – באורלנדו, ובמכונית שמספקת לה אנרגיה. ודאי שאין לבדוק זאת בנסיעה, בגלל אורך הכבלים, אך די בתזוזה קטנה של אורלנדו, תזוזה בת כמה-עשרה סנטימטרים, כדי לגלות אם תיבת ההילוכים מתפקדת, לצעוק "אאוריקה" ולחסוך 8,000 שקלים.

אפשרות אחרת היא שאורלנדו נסעה מעל 160 אלף ק"מ ללא החלפת שמן גיר מדי 60-80 אלף ק"מ (רק במכון מנוסה לגירים אוטומטיים, כמומלץ). זוהי סיבה מספקת לתקלה בגיר – אך לא לתקלה המוזרה, המיידית, נטולת הסימנים המוקדמים שתיארת, בהילוכים.

איתן דויטש: ראשית רציתי להגיד לך שהטור שלך מאוד חסר בעיתון, שמלא בכתבות וטורים בסגנון כל כך אחיד וחסר מקוריות. חבל שלא השכילו העורכים להשאירו, והורידו דווקא את הטור הכי עשיר והכי 'מחוץ לקופסה'.

ברצוני לשאול אותך בנוגע לרכבו של סבי. לפני כמה שבועות, בשבת, ירד גשם חזק והציף את הרחוב של סבא שלי במושבה היוונית בירושלים. מפלס המים היה מכובד, ומים חדרו לתוך הרכב, מאזדה 3 2006. מאז, הרכב, שכמעט לא נוסע ממילא, נראה כמו קופסת עיבוי ולא כמו שרכב צריך להיות (יבש).

1. האם זה חריג או נורמלי לרכב שעומד במפלס מים גבוה? (במילים אחרות, האם זה יקרה לכל רכב?).
2. כבר כמה שבועות שהרכב לח ברצפתו ומלא אדים. האם צריך לחשוש לנזק/חלודה לרכיבים מתכתיים?
3. אני מניח שייתכן שיהיה צורך להחליף/לסדר את גומיות האטימה של הדלתות וגם לעשות ייבוש רציני לפנים הרכב. יש לך מקום מומלץ לכל הנ"ל?

תשובה: יש שתי אפשרויות: גרירת המכונית למוסך וטיפול עצמי, אשר מתחיל בפתיחת כל הדלתות וייבוש המים בסמרטוטי רצפה, ונמשך בהוצאת כל השטיחים ופיזור של שכבת 'חול חתולים' (להשיג בכל חנות מזון לחיות) על הרצפה. את הפיינשניט (גימור) תעשה השמש.

אגב, את הצד הפנימי של השמשות יש לנקות מאדי מים באמצעות דפי 'מקור ראשון', המתאימים בול למטרה זו.

אחרי שהמכונית תתייבש, צריך לבקש מכונאי שיוודא שמים לא גרמו קורוזיה בחיבור של חיישן הלמדא (המורכב על המפלט), ושיבדוק גם את החיבורים של חיישני ABS.

יש לקוות שהמים לא גרמו נזקים בקאליפרים ובדיסקיות.

רחל טסה, בתגובה ל"טירוף סימטרי": שמחתי לקרוא באתר שלך שיש סיכוי שתקבל סופסוף את גרסת הבמאי של הסרט שלך. אני מאחלת לך שזה יצליח, מכל הלב.

לעניין סיום הדפסת הטור שלך, הייתה לי התכתבות קצת חריפה עם עורכי 'מקור ראשון'. ענו לי וזהו. היה צפוי שאנחנו, קוראיך הנאמנים, לא נוכל להשפיע על החלטתם.

ולעניין הוויכוח המאוד לא נעים עם הממשלה הפולנית בימים אלה,

אני שולחת לך כתובת של סרטון של אמן פולני צעיר ומרשים בשם Rafał Betlejewski  המופיע בטיוטיוב. אולי כבר ראית אותו. אני מאוד התרשמתי מהבחור הזה. נדמה לי שבוויכוחים כאלה שום צד איננו יכול לחשוב בהיגיון. הרי כל אחד הוא תוצר של החינוך שלו ושל ההשכלה שלו.

לעניין ההצהרה של הפולנים, שכמו שהיו פושעים פולנים היו גם פושעים יהודים שעזרו לנאצים. הרי גם אתה תיארת לא פעם את התנהגות השוטרים היהודים בגטו ורשה. אני לא באה להצדיק את השוטרים הללו, אבל ברור לי שהם התגייסו לעבודה הנבזית הזאת כדי להציל את עצמם ואת בני משפחותיהם. כך גם היה להם יותר אוכל כמובן, והם לא עבדו בעבודות הכפייה כשאר היהודים. אבל, בסופו של דבר, הרי כמעט כולם הוצאו להורג !!גם בוורשה, גם בלודז', ובכל מקום אחר.

אני עוד זוכרת מקרים בילדותי שבהם ניצולים היו מאשימים מישהו בארץ על ששיתף פעולה עם הנאצים. אלה היו מספרים קטנים מאוד של מקרים. אני חושבת שזה ממש נבזי לכרוך ביחד את ההתנהגות של השוטרים היהודים ואנשי היודנראט, שהיו שונים ממקום למקום, עם מעשי רוצחים, שודדים ושמאלצובניקים (מלשינים) פולנים. כמה יהודים נרצחו אחרי המלחמה רק כי חזרו הביתה, והפולנים שהשתלטו על בתיהם 'התפטרו' מהם?

לי באופן אישי אין יחס של חיבה לפולנים. אבא היה אומר: "שיישרפו כולם". לאמא היה יחס אחר. כשהיו המהומות של תנועת 'סולידריות' בפולין, שאלתי את אמא אם גם היא חושבת כך על הפולנים. היא אמרה לי: "ארץ שגדלת בה, שאת זוכרת את הריחות של הפריחה שלה, את עלי השלכת בסתיו – אני לא יכולה להתכחש לזה". כלומר, היא התייחסה לנוף ולארץ, ולא במיוחד לעם הפולני (הוריי עלו לארץ ב-1938 מכיוון שהיו בתנועת נוער חלוצית).

עוד נושא שהפולנים התייחסו אליו עכשיו נובע מהיחס ומהאיבה שלהם לרוסיה ולקומוניזם. הם רואים את שלטון הקומוניסטים בפולין כשלטון היהודים עליהם !!נכון שהיו הרבה קומוניסטים יהודים, אבל היו גם הרבה גויים פולנים קומוניסטים. אני מניחה שרגשות כאלה יש גם בעוד ארצות קומוניסטיות לשעבר, כמו הונגריה וסלובקיה. אני מתארת לי שגם ברוסיה עצמה יש רבים שחושבים ככה.

רחל טסה, בתגובה ל"שני יהודים מרגיזים" (בתוך הרשומה "טירוף סימטרי"): הכומר הקתולי הצרפתי האב דיבואה חוקר את התייחסות הפולנים לרציחת שכניהם היהודים.

Father Desbois is on a mission to expose the Holocaust’s hidden crimes

http://www.aish.com/ci/s/Aiding-Nazis-in-Mass-Killing-of-Jews.html?s=fab

אני מניחה שהיה להם קל יותר לשוחח בגילוי לב עם כומר קתולי.

לעניין דבריך על חנה ארנדט ו'הבנליות של הרוע'. קראתי עליה בוויקיפדיה. כתוב שם על התייחסותה ליודנראטים, ואני מניחה שזוהי הסיבה להערכה שלך כלפיה. הנה קטע מתוך ויקיפדיה על דבריה של ארנדט בעקבות משפט אייכמן:

הספר הביא למחלוקות קשות. רבים ביקרו את השימוש במושג 'בנאליות' לתיאור של רצח המונים. במבוא שכתבה ארנדט למהדורה הגרמנית משנת 1964, הסבירה את הביטוי: "… בדו"ח מופיעה הבנאליות האפשרית של הרוע רק במישור העובדתי של השפה, בתור תופעה שאין להתעלם ממנה. אייכמן לא היה יאגו וגם לא מקבת, והוא בוודאי לא היה מעלה בדעתו להחליט, כמו ריצ'רד השלישי, להראות שהוא רשע. מלבד חריצות בלתי רגילה לעשות כל מה שיכול היה לשרת את קידומו, לא היו לו שום מניעים"[26].

כנגד דבריה אלה של ארנדט עומדים דברים שאמר אייכמן עצמו בראיון שנתן לווילם סאסן: ״לוּ הייתי סתם ממלא פקודות, הייתי סתם אוויל. אני חשבתי על מהות הפקודות שקיבלתי. אני הייתי אידיאליסט. כשהגעתי למסקנה שהכרחי לעשות ליהודים את שעשיתי, עבדתי בפנאטיות שאדם צריך לצפות מעצמו״[27].

עניין נוסף שגרם לביקורת חריפה ביותר על ארנדט הייתה האשמה שהטילה על היודנראט, מנהיגי היהודים, שבכך ששיתפו פעולה עם הנאצים הם העלו מאוד את היעילות של השמדת היהודים. היא כינתה את הדבר כ"פרק האפל ביותר בסיפור האפל כולו", והעמידה בכך את הקורבנות באותו מקום של המקרבנים. דבריה אלו גרמו לתגובות זעם רבות בחברה היהודית, ולהתרחקות של כמה מחבריה הטובים.

על ספרה זה (שהוא המפורסם בספריה, והראשון שתורגם לעברית( ספגה ארנדט ביקורת רבה מגורמים יהודיים, ובהם חוקר היהדות והקבלה גרשם שלום[28], וממשפטן גדול שהיה היועץ לתובע של מדינת ישראל במשפט אייכמן, יעקב רובינסון[29]. רבים ראו בספר רק את ההתייחסות ההומאנית הכללית, ולא מצאו בו התייחסות ליהדותם של הקורבנות – התייחסות הנראית מתחייבת לאור יהדותה של ארנדט והביוגרפיה שלה. נראה כי יחסה של ארנדט ללאומיות היהודית, ובכלל זה לציונות, היה מסויג. לדעתה, הייתה יד מכוונת במשפט אייכמן שרצתה להעצים את הרעיון הציוני ואת המיליטריזם הישראלי על חשבון עריכת משפט צדק.

ההיסטוריון האנגלי דייוויד סזרני מצא כי בתקופת המשפט הביעה ארנדט במכתביה הפרטיים יחס מזלזל כלפי יהודים שאינם ממוצא גרמני. היא כתבה על גדעון האוזנר כי הוא  "יהודי גליצאי טיפוסי, לא סימפטי" ש"שוגה כל הזמן והוא ודאי מאלה שאינם יודעים שפה כלשהי על בוריה"[30]. במכתב לקרל יאספרס היא מתארת את ההקשר האנושי שבתוכו מתקיים המשפט כך: "התרשמותי הראשונית. מעל לכל, השופטים, העידית של יהדות גרמניה. מתחתיהם, פרקליטי התביעה, גליצאים, אך עדיין אירופאים. הכול מאורגן בידי כוחות המשטרה המעוררים בי חלחלה, דוברים רק עברית ונראים ערבים. יש בהם כמה טיפוסים שנראים אלימים ביותר. אלה ימלאו כל פקודה. ומחוץ לדלתות, ההמון האוריינטלי, משל היינו באיסטנבול או בכל מדינה חצי אסייתית אחרת. נוספים לאלה, ובולטים במיוחד בירושלים, היהודים בפאות ובקפוטות, ההופכים את החיים לבלתי אפשריים עבור כל אדם הגיוני שחי כאן". [31]

עד כאן ויקיפדיה. בנושא המהותי, אין לי זכות להבעת דעה על דבריה של ארנדט על אנשי היודנראט. אמנם גם היא, כמוני, לא עברה את השואה, אבל היא בכל זאת הכירה גרמנים ונאצים היטב.

לעומת זאת, אני 'נעלבת' מדבריה על גדעון האוזנר ומהבוז שלה להיותו גליצאי, כמו הוריי… אבא שלי שלט היטב בפולנית, גרמנית, אוקראינית, צ'כית, אנגלית. זאת מלבד יידיש ועברית, וגם לטינית ויוונית עתיקה – כי כך לימדו בגימנסיה בגליציה… אגב, באופן לא אובייקטיבי ראיתי תמיד את אבי כמשכיל הרבה יותר מהמוני הייקים שאירחנו בביתנו, כולם רופאים כמוהו.

אבל המשך דבריה במכתב הפרטי על יהודי המזרח ועל החרדים… אותי זה מגעיל.