צער הוא מחמצת הנפש

באיזו קלות דעת אנו מחלקים עצות לאומללים למיניהם כפי שמפזרים זירעונים לתרנגולות

ישבתי בחדר ההמתנה מול מקבוק המחובר לאינטרנט פולני, ומפעם לפעם נכנסתי לחדר הסמוך כדי להביט על תהליך שחזור הכנף של הונדה crx שלי לצורתה המקורית (ראו "טיפ טיפה"). פעם או פעמיים גם צילמתי בהתפעלות את אמן הפחחות המודרני, המטפל בפציעה הנושנה של הונדה מבלי לפגוע בצבע, בלי פטיש 5 קילו ובלי שפכטל.

ובכל פעם ששבתי אל חדר ההמתנה כתבתי משהו שאין לו קשר לפחחות, אלא סתם גלגלתי לי מחשבה שדרשה ממני, בחוצפה המתחזה לכובד ראש, פרסום מיידי בבלוג, מה שהיא לא יכלה לעשות לולא היה מדורי מגורש מעיתון 'מקור ראשון'.

פיזור גורלי

פסיכולוגיה חובבנית היא בדרך כלל תופעה פרטאצ'ית אשכרה, שבימים טרופים אלה מנפקת בלי בושה עצות טובות לנפשות סובלות. במסגרת הליך הומניטרי זה אנו מגישים עזרה נפשית מאולתרת לאנשים קרובים לנו, בתקווה להביא להם שמץ או שמציים של מזור.

בקלות דעת אנו מכבדים את המסכן התורן בחבילה של פתרונות-פלא כביכול, באמונה שלמה שהם יחלצו אותו מהאשפתות, ועושים זאת מבלי לצפות לתמורה. האם יש בינינו מישהו שלא ניסה להקל על מצוקתם של אומללים למיניהם, אשר זקוקים לכתף רכה ולרעיונות מוצקים איך לצאת מהסיבוכים שאליהם נקלעו – אלה האמיתיים ואלה הדמיוניים?

האחריות המוטלת עלינו, המנסים לפזר לכל הרוחות את כנופיית צרותיו של אדם, היא דרמטית. שהרי צרות פוגעות, כידוע, בבריאות, מסכסכות את השינה, מרעילות את החשק לחיות ומַצְפִידוֹת את תחושת הערך העצמי. אך למזלנו, רובנו לא מוּדעים לגורליוּת של עצותינו, וכך יכולים אנו, המצילים החובבניים, המבסוטים מעצמם בתמימות קדושה, לירות מהמותן עצות שאינן בהכרח שייכות לאמנות הפסיכולוגיה המקצועית.

ובכל זאת, קורה לפעמים נס: ההמלצות המטופשות שלנו מסוגלות מעת לעת להציל "לקוח" מדוכא, מבולבל, מושפל או נסער, עקב פרדה כואבת למשל.

עריצוּת העליצוּת

ונניח שהצלחנו להעלים את הצרות של בן שיחנו כלא היו, ולפתוח בשבילו את שערי גן עדן. אז מדוע, לכל הרוחות, רק הזקן המורשה מכורכם בספקות לגבי חיוביותה של העזרה הפסיכולוגית החובבנית המקובלת בחברה? מה רע בכך שיפי נפש מתנדבים להביע סולידריות עם "לקוחות" אכולי-באסה, ולשכנע אותם כי לעולמם דווקא יש תקנה?

ובכן, נראה כי המורשה הזקן מודאג מהאופטימיות החלולה שמציפה את חיינו – במדורי עצות המגישים פסיכולוגיה בשני שקל, אבל גם במדורי בישול ואיכות חיים עולצים-תמיד – משום שקשיש זה סבור כי הצער חיוני לספרות, לתיאטרון ולקולנוע במרחב הציוני, ובלעדיו עומדים כל אלה להיפגע עד עצמותיהם.

והרי צער הוא מחמצת הנפש והדמיון. בלעדיו לא יתססו ולא יתפחו.

בלי צרות, אנחנו צרים

כי להבדיל מפסימיות, אשר מגייסת את המוזות המתאימות לסוגי האמנות – אופטימיות גוררת אחריה צמצום של הרגישות, ייבוש של חזיונות נפש, וירידה כללית ברמה הרוחנית עד כדי ארציות, לא עלינו. בקיצור, היעדר צרות גרוע יותר מאשר הצרות עצמן, מהרהר לו הקשיש.

אושר צחיח

די להזכיר שכתיבה אופטימית הייתה אחד מסממני העידן הסטליניסטי, ונגמרה יחד איתו. היצירות הבומבסטיות שיצאו לאור בכפוף לדרישות ה"ריאליזם הסוציאליסטי" – זרם אידיאולוגי משמים ומשעמם על פי רוב, שהושלט על האמנים במדינות מזרח אירופה שהיו תחת כיבוש קומוניסטי, וכמובן בברית המועצות עצמה – נידונו לשכחה. האופטימיות הבריאה שלהן נרקבת בבית העלמין של ההיסטוריה.

אין פרכוס – אין תובנות

להבדיל מאופטימיות, מזויפת או אמיתית, על צרות נכתבו מאות אלפי יצירות. הספרות כולה, ובעקבותיה גם הקולנוע, היא בעצם סיפורים וניתוחים של צרות, החל בגלגמש, אנטיגונה ואיוב. אגב, בדלת הימנית של הבווארית שלי, ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, תחוב במקרה ספרו של טולסטוי "דרך הייסורים", אשר מטייל איתי בגולה הפולנית. לא בגלל הנושא המרתק אלא בזכות שם הספר והעטיפה האדומה, שמתאימה כקישוט פנים, לאיזון הוגן בין אדום ושחור.

רשימת יצירות אלה היא ארוכה, ולא נגולל אותה כי הזמן נושף בעורפנו. אני מציע רק להסתכל בזווית זו על 'המלט'. ראו בעצמכם שלא רק הגיבור הראשי עצוב ומאוכזב לאורך כל המחזה, מתחילתו עד סופו, אלא גם כל יתר הדמויות ב'המלט' צולמו והוקרנו על ידי שייקספיר כטובעות בצרות, כל אחת מסיבה אחרת, כולל בוודאי רוח הרפאים, שאף היא מתייסרת כהוגן. הפרכוס של הדמויות בייסורים הוא אשר מייצר אדוות של תובנות.

רק פורטינברס נראה כאדם בר-מזל, חייכן כפייתי, אך הוא מופיע ברגע האחרון של המחזה, ולא מספר דבר על עצמו ועל מצבו. ניתן רק לדמיין שברגע שפורטינברס יתיישב על כיסא המלכות, הצרות יתחילו לזמזם סביבו כזבובים, כפי שהן מזמזמות סביב נתניהו.

אשריהם?

ודאי שבספרות, בקולנוע ובתיאטרון מופיעות גם דמויות שלא סובלות מכלום, כמו למשל שרת התרבות הנוכחית, אלא שבדרך כלל הן טיפשות או סתמיות.

נדמה כי רק דמויות מהסוג הים תיכוני משוחררות מההיכפפות המסורתית אל ציר האושר-ייסורים. אני מתכוון לגיבורים החכמים והפטפטנים מתוצרת עמוס עוז, חברו לעט א"ב יהושע או מאיר שלו, גיבורים שמצייתים, איך לומר זאת, לקואורדינטות נפשיות מקומיות עד כאב שיניים.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: רחוק מכאן  

היה היה שהמורשה, הצעיר עדיין ב-20 וכמה שנים, חזר אל הגולה, למקומות שבהם שרד את השואה. ושם, בעודו עסוק בחיפוש שורשים מרגש, הצליח הזקן המתחיל גם לממש את חלומו: הוא השיג וקנה את הונדה crx VTEC, אשר הזקן-ג'וניור התאהב בה כואבות, פעם אחר פעם, בשלוש תערוכות רכב בינלאומיות. תחילה בתערוכת ז'נבה ב'פּאלְאֶקְסְפּוֹ', קרוב לשדה התעופה, אחר כך בתערוכת פאריז, ולבסוף, מה שהכריע, בתערוכת פרנקפורט, שם האורח מתל-אביב ראה אותה בצבע כחול טורקיז וישב בתוכה ארוכות.

ובדיוק כפי שהטרום-זקן דמיין באותם מפגשים של סוף שנות ה-80, הוא אכן נוכח, ב-1992, כי crx חדשה, בגרסה אחרונה לפני ירידתה הסופית מפסי הייצור ביפן, מתאימה לו כמו שציפה. לאחר שהצטרפה אל חיק-חייו הוא אף כתב עליה התפעלויות תחת הכותרת "יותר אלפא מאלפא". זאת בעקבות גילויו המרענן ש-crx שלו למדה מאלפא סוּד ti המנוחה את סודות ההיגוי ואחיזת הכביש, וש-160 כוחות הסוס של הונדה זו, המיוצרים על ידי מנוע בנפח 1.6 בעל שני גלי זיזים ומערכת VTEC, עוזרים למָכוּר לה לנצל את כישרונותיה, ליהנות מהנהיגה ולהביא אל ביתו הקיצי בגולה את גביע 'אליפות העיתונאים הפולנים בראלי'.

ואז התפלקה תקרית מפחידה כאשר המורשה הטרום-זקן ניסה לחנות את crx שלו בוורשה, מול מערכת של שבועון סאטירי, אנרכיסטי, אנטי-קתולי וכמובן אנטי-שלטוני (אשר בו אבא של crx כתב תחת שם בדוי). במקום חניה רגילה, crx בחרה בהתנגשות חזיתית עם פח זבל תקני עשוי מתכת.

"הרי ראיתי את פח הזבל עומד במרחק בטוח של מטר וחצי מהיפנית!", טען הטרום-זקן המאוכזב במונולוג פנימי, ורץ רגלית אל מכון אופטיקה סמוך. "משהו קרה לעיניים שלי", אמר לרופאה, לפני שחובר למכשירים ועבר בדיקה יסודית.

"אילו גלולות אתה נוטל?", שאלה הגברת בחלוק הלבן, והחצי עיוור טען שהוא לא טועם כלום, חוץ מתרופה שנרשמה לו עקב עלייה בלחץ הדם. ואמנם, כשחזר הביתה, הבחין כי בדף ההסבר מצוין באותיות זעירות (אותיות קידוש חיידקים?) כי מוטב להשאיר את ההגה בבית. ודאי שגלולות אלה נזרקו לאותו פח שפגע בכנף הקדמית של crx וחרץ צלקת, שנשארה לאורך 20 השנים הבאות.

עד שלשום, עת הזקן החליט לבדוק את האפשרויות במכון פחחות מודרני, אשר יודע לתקן נזקי פח בשיטה מהפכנית, באמצעות מכשירים הנראים כשייכים למרתפי העינויים של האינקוויזיציה. באמצעות מכשור זה למדו הפחחים בני זמננו לשכנע פח פגוע לחזור לצורתו המקורית בכוחות עצמו. הם מדביקים על הפצע פטריות פלסטיק – המוצמדות אל שני צידי הפח – ואז מושכים אותן.

מוזר, התפלא הזקן, שבארצנו המובילה במודרנה, אשר מוכרת פתרונות אלקטרוניים מחוכמים במיליוני דולרים, הפחחים עובדים עדיין כאילו הזמן התבלבל ונעצר בתקופת המנדט. הם מחממים את הפח, הולמים בו בפטישים כבדים, ומכבדים אותו בשכבות עבות של שפכטל. ודאי שבגלל תהליך ברברי זה (MeToo, נזכרת אלפא בחלחלה) – ידידתו העברית של הזקן,  33 electronic ignition בת ה-24, אינה ממהרת לתקן את החבוּרה על אחוריה שהשאירה לה משאית משתוללת ברחוב קפלן בתל-אביב.

הונדה crx VTEC. עם כוח מרבי ב-7,800 סיבובי מנוע, ועם מומנט המטפס לשיאו בגובה של 7,200 סל"ד, "צעירונת יפנית זו שומרת על אופי של אופנוע גזעי", קבע בזמנו ידידנו טל שביט ז"ל.

בגילה, 26, אשר עבר עליה כולו בביתנו, crx שלי עודנה מוכנה, גם אם מעירים אותה מהשינה ב-12 בלילה, לזנק ל-100 קמ"ש ב-7 שניות, אוהבת קרבות רמזורים, ובהפלגות על האוטוסטרדה מזמזמת בסיפוק במהירויות של מעל 200 קמ"ש. 

צמיגי החצי סליקס טויו R888 (ראו בתצלום) נולדו בשבילה, ובכל חבורת ההאצ'בקים החמים, הבנויים לספורט ויקרים בהתאם, אין מתחרות להיגוי שלה, נטול כוח ההגה.

לצד הרואדסטר S2000, crx היא היצירה המעניינת ביותר שיצאה מפסי הייצור של הונדה 

שואלים את אדוארד

חיים וינברגר: בשבוע שעבר רכשתי סיטרואן C4 שנתון 2006, גיר אוטומטי, מנוע 1600, אני יד שביעית ברכב!
בעת הנסיעה מתל-אביב למקום מגוריי בצפון הרגשתי שהנסיעה אינה חלקה. כאילו לוקח זמן רב ומאמץ לגיר לעבור בין שלושת ההילוכים הראשונים. התחושה היא (לאחר שנים רבות של נסיעה בגיר רגיל, אך בזמן האחרון גם קצת באוטומט, בעיקר בנסיעות עירוניות) שכאילו צריכים לדחוף את הרכב כדי שיעביר הילוך בהתאם למהירות הנסיעה. בנוסף, במהלך הנסיעה נדלקה נורת האזהרה הצהובהservice .

רציתי לשאול מה יכולה להיות הבעיה ומה העלות המשוערת של תיקון הנזק. הרכב אמור לעבור מבחן רישוי שנתי במהלך השבוע הקרוב, ואני חושש שהבעיה תכשיל אותו. לצערי, אין לי די זמן וכסף לבזבז על מכוני הרישוי.

תשובה: חוששני שחבורת הבעלים הקודמים התעללה בצרפתייה העדינה והזניחה אותה, והתוצאות ניכרות כעת. הבעיות בגיר עשויות לנבוע משמן גיר שלא הוחלף בתדירות נאותה, או שהן קשורות בחולשת המנוע. בכל אופן, בדוק במוסך המצויד במחשב דיאגנוסטי מה הסיבה להידלקות דיודת השירות.

אם אחרי טיפול יסודי במנוע הגיר עדיין לא ישתפר, אין מנוס אלא להתייעץ עם מכון לגירים אוטומטיים.

עידו ברוקנטל: אני מסיים 3 שנים מוצלחות עם סוזוקי קרוסאובר.

אני אוהב את הנהיגה החצי גבוהה, הנוחות הסבירה של המושב האחורי וגם של תא המטען, הקומפקטיות של הרכב בתוך העיר, וגם צריכת הדלק בסדר גמור.

לפני שאני מזמין נסיעת מבחן לדגם חדש, אני מתלבט. שמתי עין על קיה נירו ההיברידית. תוכל לייעץ למה עליי לשים לב כשאני בוחן אותה, בהשוואה למכרתי קרוסאובר?

האם לדעתך גם ממנה איהנה כנ"ל, או שמוטב לי להישאר עם מכרתי קרוסאובר בדגם החדש (על שינוייו)?

תשובה: לפני כל החלטה אני מציע לך לערוך נסיעת מבחן בקרוסאובר החדשה, כדי לבדוק אם היא עדיין ידידותית לגביך, ואם היא ניחנה בכל המעלות שאהבת בקרוסאובר הקודמת.

בקשר לקיה נירו, כדאי לך לקרוא כתבה ב-ynet. הנה הקישור:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5254611,00.html

עניין הקרינה, בין שהיא אכן קיימת ובין שלא, אמור להיות השיקול המכריע לגבי נירו, ובעצם לגבי כל מכונית היברידית אחרת. למרבה הצער, הכתבה ב-ynet אינה מספקת תשובה חד-משמעית.

יאיר ג': מגיל צעיר (15) אני קורא את המדור שלך ב'מקור ראשון'. מאוד נהנה, ואפילו השתמשתי כמה פעמים בעצות שנתת לנהיגה. כיום אני קצין בן 22 והחלטתי לקנות רכב. אני נוסע לבסיס פעמיים בשבועיים בערך (הלוך+חזור), ככה שבחודש זה יוצא כ-800 ק"מ נסיעה בין-עירונית.

התקציב הוא עד 10,000 שקלים, וחשובים לי בעיקר אמינות ושהרכב לא יהיה עגלה. אשמח אם תוכל להמליץ על רכב כזה!

חייב לציין שאני מאוד מאוכזב מהגירושים שלך עם 'מקור ראשון'…

תשובה: אני מציע לך לבחור בין סוזוקי סוויפט, רנו קליאו, פורד פיאסטה ופולקסוואגן פולו. בעצם, לא חשוב איזו מהן תבחר, כמו שחשוב לקבל מכונית מבית טוב שבו דאגו לה כך שלא תיאלץ לתקן את סימני ההזנחה.

חפש מכונית שאינה זקוקה באופן מיידי להחלפת בולמים, דיסקים ודיסקיות מעצורים.

אני ממליץ בוודאי על גיר ידני, שבו תרגיש יתר שליטה על המכונית, תקבל ביצועים טובים יותר ותשלם פחות על הדלק.