שמועה, חצי שמועה

זקן אחד גילה בעזרת מכוניתו כי השמועה על קרינת המצברים אינה רק האשמה מצוצה מהאצבע שנועדה להרגיז את ברוני הייבוא

בנוסף לתפקידה של המכונית כמכשיר תנועה, היא מסוגלת עוד לתפקד – בהתאם לאישיותה ולסבלנותה יוצאות הדופן, המאפשרות לה לשמש ידידה נאמנה לבעליה ואף פסיכולוגית מוסמכת שלו, כך לפחות במקרה של הקשיש המורשה – גם כ… מורה.

"למדנו את זה כשהחלטנו להחליף את המצבר בב-מ-וו Z3M קוּפֶּה הביתית שלנו", מגלה בעליה המאושרים של הבווארית, והנה הסיפור.

בשביל זה לשבור דיאטה?

זקן מורשה: "פתחתי את הדלת האחורית של הֶלְגָה הכסופה, שבה המצבר הדורש החלפה נחבא בתא המטען תחת מכסה שחרחר הנראה תמים. אלא שתמימותו זו הייתה רק תעתוע. כי אחרי פתיחת ארבעת הברגים המצמידים את המכסה לפח המקיף את המצבר נתקלנו בכבדות בלתי צפויה, שנבעה מכך שהבווארים ייצרו משום-מה את מכסה המצבר ממתכת עבה שמשקלה 2.0 ק"ג".

גילוי זה הפתיע את הזקן. הרי התרגלנו כבר שבעולם המכוניות בנות זמננו, רוב המתכננים מפעילים מחשב כדי להוריד מיצירתם כל משקל בלתי רצוי, ובמיוחד הם מוגיעים את ראשם על דרכי דיאטה, אכזרית אפילו, כאשר מדובר ביצירות בעלות אמביציה ספורטיבית, שבהן כל קילוגרם עודף פוגע בביצועים.

אז למה דווקא בבווארית שלי הגרמנים דאגו שמכסה המצבר יהיה יציקת מתכת כבדה, במקום להסתפק בסתם חתיכת פלסטיק קל או כלום? הרי המצבר מוגן כאמור תחת רצפת תא המטען, שהיא קשיחה למדי.

כיפת ברזל

שאלנו על כך בפורום BMW MPower ולא זכינו בהסבר, לא היפותטי ולא הגיוני. ענה לנו רק לועזיטי אחד, שסיפר כי גם בו נצנצה בזמנו סקרנות לגבי משקלו המוגזם של השריון, אשר חותם את המצבר גם בגרסת Z3M הפתוחה של האיש (רואדסטר). "לא ויתרתי, והחלפתי את המשקולת הזו בחתיכת דיקט", כתב.

גם אנו לא ויתרנו, ואחוזי מה-קורה-פה שלחנו מייל ליצרן של הבווארית. חיכינו שבוע ועוד קצת, ואכן קיבלנו תשובה. הוסבר לנו שהמכסה הנ"ל בנוי בהתאם לייעודו, שהוא אטימת המצבר מלמעלה "כדי למנוע קרינה", ועל כן משקלו "בלתי נמנע".

כך למד הזקן המורשה מהבווארית שלו מהו ייעודו המוצהר של המכסה המותקן מעל המצבר בב-מ-וו Z3M קופה, והסיק בהכרח כי קרינת המצברים אינה רק האשמה מצוצה מהאצבע שנועדה להרגיז את ברוני הייבוא!

שמועות במחתרת

תשובה זו הזכירה לנו בוודאי את הוויכוח המחתרתי לגבי קרינה מסוכנת כביכול – כן או לא – במכוניות היברידיות. אלה ש"כובשות את השוק" בעזרתם הנדיבה של כתבי החצר, השותקים לגבי הקרינה כמו הדגים באקווריום שמקשט את הווילה של אדוניהם היבואנים.

והם לא רק שותקים. בפורום אחד אף המליץ כתב חצר לגולש מתלבט שיפסיק לחשוב על מכונית רגילה, אשר "זמנה עבר", לטובת בחירה בהיברידית.

כתב זה, כמו גם מלחכי הפנכה שלו בפורום, התפוצצו מזעם כאשר האיש המתלבט ענה להם בציטוט: "יש מחקרים סותרים בנושא הסכנה מקרינה במכוניות היברידיות וחשמליות (ראה סיכום של המחקרים שנעשו בתחום באתר המכון לבריאות המשפחה של אוניברסיטת ברקלי). מכיוון שנותרו עדיין סימני שאלה רבים בנושא בטיחות המכוניות האלה, לדעתי כדאי לקחת זאת בחשבון. בעיקר כשקיימת אלטרנטיבה חסכנית כמו מנועי דיזל".

על קורא חצוף זה התנפלו מיד הדמויות ה"אובייקטיביות" (קרי, צדקניות) שמנהלות את האתר, השמיצו את דבריו, וקבעו בסמכותיות שהוא "מפזר שמועות".

קריר כבר בחצר

בהערת אגב נציין כי גם ההירתמות הנמרצת של כתבי החצר אינה עוצרת את ירידת קרנם. חשיבותם של כתבים אלה ירדה בגלל שתי סיבות:

ראשית, ליבואנים נמאס להילחם נגד מבחנים השוואתיים – זאת, אף כי מבחנים אלה אינם מציקים להם יותר מדי, באשר הם מציגים באור חיובי למדי גם את דגמי היבואן וגם את דגמי מתחריו (סימטריה שנועדה להניב הכרת תודה, הבה נקרא לזה כך בעדינות, כלפי הכתב מכל הצדדים).

ושנית, המובילים שבין היבואנים החלו לפרסם מגזיני פרסום אינטרנטיים משל עצמם (שרוב התעמולה בהם נסבה, במקרה או לא במקרה, על ההיברידיות). הרעיון הפיקחי שמאחורי המגזינים הוא גיוס הציבור לסחורת היבואנים ללא עזרת כתבי החצר.

אם ההידרדרות במעמדם של כתבים אלה תימשך, הם עוד עשויים לאבד את ההטבות המסורתיות של מכוניות מבחן ונסיעות לחו"ל. מישהו מתנדב לארגן מגבית?

אנטי מכונית

עידן ההיברידיות על כל יתרונותיהן – החל בחיוביות שלהן לסביבה ולבריאות הנפש ועד חיסכון בדלק בנהיגה עירונית – אינו מעניין את הזקן, המסובב את גבו להיברידיות. לא בגלל סכנת קרינה (כן או לא), שאיננה רלוונטית בוודאי למורשה עקב גילו המופלג, אלא בגלל סגנון הנהיגה המסוים שהגזע ההיברידי מכתיב.

כי "הגזע המנצח" הזה, לפי תעמולת היבואנים, הוא אולי יקיר הסביבה, אך אינו יקיר הניהוג! שהרי הגזע ההיברידי מוחק את כל מה שאפשר לאהוב בנהיגת פנאי, נהיגה לשם נהיגה. למעשה, נהיגה נכונה בהיברידית מנוגדת לאמנות הנהיגה, כלומר מנוגדת לדבר האחרון אולי שאפשר עדיין, פה ושם, ליהנות ממנו במכונית.

אגב, אומרים שדווקא אפשר ליהנות מנהיגה גם בהיברידיות מסוימות, אלה החזקות בנוסח "סוּפֶּר פרמיום" ויקרות בהתאם, כמו ב-מ-וו i8 (קוּפֶּה ורואדסטר). אך זוהי פריבילגיה לעשירים בלבד, כמו עוד כמה וכמה תענוגות בחייהם. ההיברידיות העממיות, ש"כובשות את השוק", אינן מצוידות אפילו באופציית "מצב ספורט" על הטאבלט.

מתעלמים מהתעלומה

לגבי הזקן המורשה גם לא רלוונטית השאלה העקרונית בכמה אחוזים חזק יותר המצבר הגדול שבהיברידית טיפוסית – המתפקד בחלקה התחתון ודורש טיפול רציף – לעומת מצבר 80 האמפר הצנוע של ידידת הזקן, הבווארית.

ודאי שאין טעם לשאול את יצרני ההיברידיות עצמם, המנצחים במלחמת השיווק, ולא רק אצלנו, איך הם שכנעו את רכבם לא להפיץ קרינה. בינתיים קראנו במגזין פרסום מושקע של אחד היבואנים העבריים ש"הקרינה בהיברידית אינה עולה על זו שבמכונית סטנדרטית". האומנם?

שאלה זו אמורה לעורר מתרדמתם משרדי ממשלה למיניהם, כמו המשרד לאיכות הסביבה ומשרד התחבורה, שלרשותם עומדות מערכות בדיקות כגון מכון התקנים. אך למיטב ידיעתי, הסוגיה אינה מעוררת נצנוץ עניין כלשהו אצל גורמים אלה.

בכל אופן, תודה לך, בווארית שלי, על המידע שמצברי מכוניות אכן מסוגלים לפלוט קרינה – מידע שמעניין בוודאי את האוכלוסייה התת-קשישה, ובמיוחד אנשים שילדיהם יושבים במושב האחורי, מעל המצבר. שיעורים נוספים שזכיתי לקבל ממכוניתי זו יופיעו במדורים הבאים.

אכן, אפשר ליהנות מניהוג בהיברידית, אם היא מלכת הגזע כמו ב-מ-וו i8 – בדוּק כבר לפני כשנתיים. ייתכן שקומץ היברידיות-העל אשר מתחרות ב-i8 על הכתר מספקות הנאה דומה, אך בעניין זה תצטרכו לשאול את בעלי ההון והשליטה המחייכים בתצלומים בדה מרקר

לתגובות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: אני עם קמע

קריאת הרשימות של רוגל אלפר, המתמחה בקטסטרופיזציה ובדמוניזציה של המציאות והפיכתן לאמנות, היא שעשוע מוביל לעת זקנה. כזו הייתה למשל הכרזתו של אלפר – הכרזה אמיצה אם כי צפויה לחלוטין – שהוא מזדהה עם יאיר גרבוז בעניין ההסתייגות מהאמונה בקמעות.

רשימה זו של הפרובוקטור המחונן אלפר, בן הצאן של שוקן, חיזקה את רושם חסידיו שרק הדת ואביזריה מצליחים לחשמל אותו כראוי, כאילו אלפר הוא הוא בנו האמיתי של יוסף לפיד, אותו דוחֶה ז"ל, ולא יאיר ג'וניור המבולבל.

ובתור שכזה, כלומר יורשו הרוחני של טומי, אלפר מתעלם כליל מהכוח שיש עדיין לקמעות על האנושות. כאילו זרה לו התופעה העולמית של רצון להתגונן מפני מריעין בישין, רצון שחוגג כמובן גם במרחב הציוני. את המאמר "אני עם גרבוז" (הארץ 21 ביוני 2018), אשר יוצא נגד "הרוב הימני-לאומני, שהשקפותיו המשיחיות טבולות בדת פרימיטיבית", כתב אלפר מעמדה של בוז גמור. המאמר נחתם במילים: "החשיבה הדתית הפרימיטיבית ועבודת האלילים מחזקות את האנטי-דמוקרטיוּת ואת הגזענות והשחיתות, ולהפך. הא בהא תליא. אני עם גרבוז".

בעיתוי מזהיר – כמו בתשובה לרוגל אלפר, אשר רואה בקמעות סמלים שמאמצים אנשים נחשלים – הודה כוכב הכדורגל הארגנטיני מסי כי על מזלו שומרת חתיכת סרט אדום המוסתרת בגרב. אולי חתיכה זו היא אשר גירשה ממסי את קללת מירי רגב, כאשר גברת זו, בהתקפת פיגור (סדרתי), ניסתה לסכסך בין מסי המוכשר לבין הקדוש ברוך הוא.

את אלפר ודאי לא מעניין שבמדינות לועזיטיות, אסייתיות ואפריקניות כאחד – כולן טובות מאיתנו בבעיטות בכדור – סרטים אדומים מגֵנים מפני עין הרע על ילדים ואף על פרחים, נרות קדושים דולקים בחלונות לעת צרה, אנשים חוששים מהתנפצות ראי, שורפים שערות שנגזזות, חוששים לעבור תחת סולם, מעדיפים לא לעבור ליד חתול שחור וכך הלאה, עד כדי עריכה קפדנית של טקסים דתיים שונים ומשונים שמבטיחים יחס חיובי של שמיים מסוימים, הנבחרים בהתאם למיקומם הגיאוגרפי של המאמינים.

אז שמעו נא, אלפרים ושות': גם הקשיש הנוכחי, ציניקן ככל שיהיה, מושפע נפשית מהאמונה בקמעות, ובהתאם לנטייה זו המורשה לא זז מבלי לוודא כי על צווארו תלויה לוחית דקיקה הנושאת מספר רישוי של עיריית תל-אביב, חתיכת פח מעוינת שהייתה שייכת לכלבו ז"ל בוני.

בתחילת שנות ה-90 ידידנו מאומץ זה, מעמדו הישראלי התקני, מתולתל שחור-לבן השוקל 11 קילו, טס איתנו באל-על לגולה הפולנית, טס על ברכינו כאשר החלטנו לשחזר שורשים, באופן זמני לפחות. הבטחנו לבוני – עוד במטוס הבטחנו – שהוא יחזור איתנו לשפת הים מול כיכר אתרים. שהוא יחזור כדי לרוץ על החול הצהוב והחם, שהוא אהב ובכה עליו בשנתו. אלא שלא קיימנו את ההבטחה, ובוני המסכן נפטר בגולה הקרה, שבה הוא נטמע בכפייה.

את זאת מזכירה לי הלוחית שלו, התלויה על חוט ודואגת ככל יכולתה לחיי הקשיש, כפי שניסה לעשות בוני הקטן עצמו, שהיה מזהיר בצעקותיו מפני סכנות, בבית ועל הכביש. אלא שפחית מעוינת זו מזכירה גם, 24 שעות ביממה, שהבטחות יש לקיים ויהי-מה.

שואלים את אדוארד

שמואל: כקורא ותיק, חשתי רצון לספר לך שבעבר הייתה לי פורד פאלקון 1966 בעלת מנוע 6 טור רגיל, פשוט, עם מרימים הידראוליים ללא אפשרות כיוון.

בנסיעות בין-עירוניות רגועות, בערך 100+ קמ"ש, צריכת הדלק עמדה על 12-11 ק"מ לליטר. הרכב אמנם אמריקאי קומפקטי עם בעיה אחת בלבד: פקקי מים עקב שימוש בנוזל הלא נכון. החלפה לפקקי פליז חיסלה גם בעיה זו.

אחרי 12 שנה נפרדתי ממנה בצער, המעסיק שהחל לשלם לי דלק ותחזוקה התנגד לרכב אמריקאי בהגדרה. עברתי לוולוו, שצרכה יותר מכפול דלק, אבל "לא אמריקאית". בראייה לאחור, מתברר שאני נצמד ליצרנים למשך שנים רבות.

תשובה: בנוסף לתרומתן והשירות האמין שהגישו לנו, המכוניות הישנות שלנו, שבילינו איתן זמן רב, מעוררות עדיין בנפשנו זיכרונות מהעבר ונוסטלגיה יקרת ערך. יהי זכרן בהתאם.

יצחק: בקשר ל-MPV שמאבדת מים:

1. יש לך המלצה על חומר ספציפי להוספה למים ?
2. בשני מוסכי מאזדה שהייתי בהם (אחד בבני-ברק ואחד ברעננה, מוסך "עד" שאני די סומך עליו) אמרו שברכב ישן כל כך הם לא פותחים מנוע כי הם לא יודעים איך זה ייגמר, ולכן רק מחליפים מנוע קומפלט. מה דעתך בנושא, והיכן היית ממליץ לי לעשות כזה דבר אם אחליט על כך ?

במאמר מוסגר אוסיף שאני מרוצה מאוד מהרכב וקניתי אותו בזמנו כי ברישיון שלו בשנת 2000 הופיע בטעות 7+1, כך שפירקתי את שני המושבים האחוריים והחלפתי אותם בספסל של 3, ויש לי רכב 8 מקומות שרשומים ברישיון שעדיף על רוב האלטרנטיבות שהיו בשוק).

תשובה: 1. בחנויות חלקי חילוף קטנות, שנשארו פה ושם, אפשר עדיין למצוא אבקות פלא או נוזלים מיוחדים המסוגלים, בקצת מזל, לעצור את בריחת נוזל הקירור.

2. יש לך די סיבות לא לוותר, ולהחזיר את מכוניתך למצב תקין. אני מציע לך להתייעץ עם מוסך מושיקו בתלפיות. ידידי יהודה ימצא לך פתרון.

אפשר רק להצטער שמוסכי הרכב שלנו חדלו, בהתאם לריצה אחר ממון קל, לבצע תיקון מנועים – מה שעד לא מזמן הלך להם לא רע.

3. לא ברור לי מה מסוכן בפתיחת כמה ברגים, שחרור שרשרת או חגורת תזמון והחלפת סתם ראש. אינני מוסכניק בוודאי, אלא שכמה פעמים ביצעתי עבודה זו במכוניות מבוגרות ממש, או במכוניות חדשות כמעט, כדי להעלות בהן את יחס הדחיסה. טיפול קל ופשוט.

שלום קולין, בתגובה ל"תסכול בכוונה תחילה": אכן, כולם "ממליצים" לא להחליף שמן בגיר אוטומטי, ואני מקבל לחלוטין את המלצתך.

היות שברור כי החלפה על ידי מישהו שאיננו מקצועי עלולה להזיק יותר מאשר להועיל, והיות שאני גר בגוש עציון, על מי אתה ממליץ בירושלים לצורך פעולה זו של החלפת שמן גיר אוטומטי במיצובישי לאנסר אוטומטית שנת 2011?

תשובה: בעשרות המכתבים המגיעים למדור בעקבות הרשומה "תסכול בכוונה תחילה", חוזר נושא החיפוש אחר מכון לגירים אוטומטיים או מוסך אמין אשר מוכנים להחליף באופן ידני (אך כראוי, או לפחות כמעט כראוי) את כל השמן בתיבת הילוכים אוטומטית – וזאת למרות היעדרו של מכשור מתוחכם, שהיבואנים ובעלי מוסכים גדולים אינם טורחים להביאו מחו"ל.

לצערי, אינני יכול להצביע על מקום מסוים המתמחה בהחלפה נכונה כזו, משום שאף פעם לא הייתה לי מכונית אוטומטית משלי, שהייתי מוכרח לדאוג לה לפי הספר. רק במשך חמש-שש שנים שמרתי בביתי, ובעצם בחניון של מלון הילטון בתל-אביב ובהמשך בחניון כיכר אתרים, וולבו 264, אשר השאיר לדאגתי "הטייקון האישי שלי" וחברי, סטיב מורל ז"ל. וולבו זו אמנם עמדה יותר מאשר נסעה, כי היה אז ברשותי מבחר לנצ'יות ואלפות, אלא שבכל זאת, הגיר האוטומטי של 264 מוזהבת זו חדל פתאום לתפקד. מוסך אלכס אשדוד, שטיפל באלפת מרוצי הראלי-קרוס שלי, החזיר לחיים גם את 264 של סטיב.

"מה עשיתם לה?", התעניינתי במוסך. "רק הוספנו לה קצת שמן…", ענה לי סשה.

אגב, גם 264 זו שתתה דלק בטירוף, כמו הוולבו של מר שמואל מהמכתב הראשון כאן.