הווזווז עשה את שלו

עמי כתב: "לאדוארד, כמה חבל שזרקת את הדיוקנים למיחזור, ולא שאלת בבלוג אולי מישהו מעוניין בהם, אני בטוח שרבים היו עומדים בתור"

והזקן ענה על זה: "אמנם כן, הייתי פזיז, כנראה בגלל סערת רגשות שהפתיעה פתאום. אכן חכם היה יותר לוּ הייתי מציע את הגיליונות העודפים לקוראים, אך הבנתי שיש בכך הסתבכות, שאנסה להסביר במדור הבא".

והנה המשך הפרשה המביכה והכואבת, שהסתיימה בדחיסתם של מאות גיליונות כפולים של 'דיוקן' אל פח האשפה.

מודה הזקן שחלפה בו המחשבה לתרום את אוסף הדיוקנים העודפים שלו לספרייה כלשהי או מוסד לימודי, אלא איך להסביר להם מדוע הקשיש מציע לתת רק את החלק התרבותי של השבועון, ולא את 'מקור ראשון' כולו?

ודאי, ידידיי, ששקלתי גם את הרעיון לספק את הדיוקנים הכפולים למי מקוראי העיתון, המעוניין אולי לחזור לאיזה מדור בשנית – אך לשם מה המאמץ? הרי חלק ממדורי 'המפתחות בפנים' הנושנים נמצאים בהישג יד בארכיון הבלוג 'מכונית הנפש', כולל שמותיהם ותאריך הופעתם.

אך הסיבה העיקרית שבגללה הקשיש נמנע מתרימת הדיוקנים, למוסד או לאדם פרטי, הייתה ההבנה שלו כי צעד כזה יהווה מתנה לעשרות סופרי דיוקן, שייהנו חלילה מכך שכתבותיהם ותצלומיהם יינצלו מן השכחה, הגורל המר שאורב ליצירותיהן.

אין לי חשק להעלות מן האוב את כתביהם של הקולגות לשעבר, סופרי וסופרות 'דיוקן', משום שהם קיבלו את פיטוריי בקלות נפש. אף אחד מהם לא הרגיש אפילו צל סולידריות עם הקשיש המורשה (שנזרק למרות פופולריות שזכה לה אחרי מעל 20 שנות עבודה נמרצת). איש מכותבי דיוקן לא פנה אל העורך חגי סגל, בניסיון לשנות את החלטתו הבלתי הגיונית, ואף הוולגרית למדי.

בשימוע שהקשיש עבר בבית המו"ל, 'ישראל היום', ישבה יד ימינו של סגל. אישה זו אמנם לא אמרה מילה במפגש התל-אביבי, אלא שבזוג עיניה השתוללה עוינות כלפי הווזווז הזקן שהולך הביתה.

סולידריות חד-צדדית

ובכל זאת, תודה לכנופיית ההנהלה של הראשונים במקור, כי בזכות העובדה שהם ניקו את השטח מהווזווז וחיסלו את מדורו 'המפתחות בפנים' – ובכך הפסיקו את התכתבות הזקן עם הקוראים, עצרו את זיכרונותיו מהשואה, פגעו בהמלצות הקשיש לגבי טיפול במכונית וכו' – הותנע בזיכרונו של הקורבן מצעד שקופיות מהעבר.

וכך, נזכרתי שבתולדות שבועון זה קרה, פעמיים או שלוש, שבעלי 'מקור ראשון' (הקודמים) תכננו לפטר כתבים – והזקן, אף שהם לא היו חברים קרובים שלו, הצטרף מיד למאבק וחתם על מכתבי תמיכה במפוטרים, עד כי רוע הגזרה הוסר מהם.

אף אחד לא קם כאשר הקשיש עצמו חטף צו לכיוון אחד, עם מענק פרידה משפיל בשווי 4,500 שקלים.

עבודת חינם. לחינם

כן, הציד האכזרי אחר הווזווז – ציד שאורגן ובוצע על ידי 'מקור ראשון' בתחילת 2018 לפקודתו של הספונסר 'ישראל היום', אשר דרש מהשבועון המבזבז את כספו של שלדון אדלסון כי יצמצם את כוח האדם שלו – שלח את הזקן הקורבן לא רק הביתה, אלא גם אל יומן  הזיכרונות.

וכך הופיעו על מסך ההווה שלי תמונות מזמנים קשים עוד יותר של מקור ראשון, שבהם העיתון גסס ממש והמשיך בכוחות אחרונים, טובע בחובות. אפילו הטלפון נותק והפקס הפסיק לתפקד. הייתי אז מתניע את סיטרואן ויזה בעלת מנוע שני הצילינדרים כדי לספק למערכת הגוועת, תחילה בבני-ברק ואחר כך בפתח-תקווה, את מדוריי המודפסים במכונת כתיבה. באופן זה פרסמתי את 'המפתחות בפנים' במשך חודשיים או יותר, ללא פרוטה בוודאי.

גם עובדים אחרים נתנו כתף, וכך ניצל  מקור ראשון – רק כדי שכיום תיהנה כנופיית ההנהלה של עיתון זה ממשכורת טובה ומשליטה. אותה שליטה אשר בתחילת 2018 אִפשרה לעורך חגי סגל וליועצת שלו להיפטר מהווזווז הזקן והמוזר. כנראה, היה קשה להם לסבול, בין השאר, את העובדה שהזקן מקבל 20 מכתבים ביום אף כי אינו גר בעפרה.

כאשר הדיוקנים הכפולים נתחבו לפח חשתי הקלה, כאילו גם פרצופה של כנופיה זו נתחב יחד עם העיתונים. לולא הג'נטלמניות הפולנית, הייתי כותב זאת בפחות עידון.

טיפ טיפה: ציד אחר הוולטים

רציתי בסך הכול לרחוץ את אלפא 33 IE, כולל בוודאי את המנוע שלה, באמצעות תכשירים מתוצרת Sonax שקיבלתי למבחן מהיצרנית. כך, בעצם, החל הסיפור הדרמטי: ירדתי לחניון התת-קרקעי כדי להוציא את אלפא לרחוב, סובבתי את מפתח ההתנעה – וגורנישט! רק הבנדיקס של הסטרטר הסתובב כמטורף על ריק, ללא חשק להתחבר לגלגל התנופה.

הייתה זו הפתעה מושלמת, כי מדובר במצבר חדש, ועוד כזה המתהדר בשם האריסטוקרטי 'שנאפ SR Super Strong', שהחזיק חצי שנה בקושי. זאת להבדיל מהמצבר הקודם, זול בין הזולים, שלא אכזב אותי במשך חמש שנים, עם חיזוקים תקופתיים באמצעות מטען. עד שנמאס לי לדאוג לו, והוא הוחלף במצבר חדש מהמדף הגבוה-לכאורה.

חשבתי מה יכול היה לפגוע ב'סוּפר סטרונג' זה. האזעקה הרי לא הייתה מחוברת, הרדיו לא דרש וולטים, ואפילו נוקיה הוותיק לא היה בטעינה. בכל אופן, הבאתי לשנאפ העברי מטען תקני מתוצרת לועזיטית, חיברתי ביניהם כראוי, והנה הפתעה נוספת: השנאפון סוּפר-סטרונג לא הגיב כלל לזרם, ורק המטען הגוי התחמם כתנור אפייה.

פירקתי את החיבורים, וסרקתי את כל הסיבות ההיפותטיות לבעיה. האם מצבר שלי שייך, חלילה, למצברים המודרניים אשר מיועדים בעיקר למכוניות היברידיות או למכוניות בעלות מערכת עצור-וסע – כלומר, לאותם מצברים מתוחכמים שאחרי התרוקנות עמוקה אינם מאפשרים את חיזוקם? אם כך, הזקן אכל אותה, ניחמתי את עצמי.

נזכרתי במבוכה כי בגולה, הרחק מאלפא 33 התל-אביבית, מחכים במוסך של הבווארית זוג מטענים מתקדמים ביותר משני סוגים, היודעים לעורר לחיים תקינים כל מצבר מוֹרד, ואף מספקים חשמל חזק המתניע את המכונית נגד חוקי הפיזיקה, מה שנוסה לא פעם על אלפא GTV הקשישה. אבל איפה הגולה ואיפה אני, עם אלפא 33 המקולקלת בתל-אביב.

ודאי שלא שכחתי את האפשרות להתניע את אלפא בכבלים, כדי להפליג לחנות שבה רכשתי את המצבר. זה הפתרון הפשוט ביותר, בהנחה שלפחות הסטרטר נמצא במצב תקין. אכן בחרתי בפתרון זה, ותחילה הצצתי בדף האחריות הנמצא בתא הכפפות. גיליתי בהקלה שהמצבר הבעייתי הוא אכן בן חצי שנה בלבד, כלומר – במחצית תקופת האחריות. סבבה.

אך כאשר קראתי את מה שכתבו השנאפים באותו כתב אחריות, התגלגלתי מצחוק. כי מיד אחרי ההתחייבות החגיגית "מפעלי ע. שנפ בע"מ ושות' מתחייבים, בכל פנייה על ידי הלקוח, לתקן את המצבר או להחליפו מבלי לחייב את הלקוח בתמורה כלשהיא", מפורטת רשימת מקרים ארוכה אשר פוטרת את היצרן מתיקון המצבר או החלפתו, ושם, בין הסיבות הסטנדרטיות שמשחררות את היצרן מאחריות (כמו "פגם שנגרם למצבר עקב תאונה או שרפה" או "חוסר מים מזוקקים") – מצוין, באותיות רציניות לחלוטין, כי האחריות לא תהיה בתוקף גם במקרה ש… המצבר ריק (!). כלומר, כדי לממש את האחריות, על הלקוח להגיע אל "נקודות השירות והמכירה" עם מצבר תקין!

כבשתם את ליבי, שנאפים שכמוכם, עם הבדיחה שלכם. אני מנחש שאינכם יודעים כי בגלל בדיחות דומות לזו שלכם החליט סטלין לערוף את ראשו של הסאטיריקן הרוסי הידוע זוֹשְצֶ'נְקוֹ.

בכל אופן, קריאת דף האחריות דרבנה אותי לחשוב איך לעורר לחיים את המצבר המעולף באופן עצמוני, ללא 'עזרת' היצרן הנדיב. וכך, במקום המטען הסטנדרטי, שכשל בהחייאה, הבאתי לאלפא 33 IE מטען ותיק קטן שמצאתי במגרה, עשוי פח חלוד ומיועד בעיקר לאופנועים בגילו או לטרנטות. מין ממזר גס רוח, אף הוא גוי בוודאי, שאינו מושפע מאלקטרוניקה מתקדמת, וגם לא מהתרוקנות שכבתית או עמוקה. הוא לא חושב מהו התֶקֶן/שְמֶקֶן, אלא פשוט מחליף את 220 הוולט שנובעים מהקיר במספר הוולטים הדרושים ממנו כדי לעורר את המצבר.

המנוע ומצבר השנאפ של אלפא 33 IE בעת ההטענה הדרמטית

גם הוא מתחמם כמו תנור אפייה, ואף רועד עוד יותר מהמטען האינטליגנטי, שלא עמד במשימה, אלא שזרם הוולטים עבר לשנאפ ללא התווכחות במשך לילה שלם של מעין אונס ברוטלי, שאחריו גם המטען שנכשל ביקש, לקראת בוקר, להשתתף בחוויה. נראה כי השנאפ סופר-סטרונג הבין את הרמז של התנעה בכוח, וכבר לא התנגד לקבל את המטען הסטנדרטי, שהדיודות האדומות שלו הודיעו לשמחתנו, כעבור שעתיים, שפרשת המצבר נגמרה.

נשארות שתי שאלות מסקרנות.

1. אם כך יודע לאכזב שנאפ 'סופר-סטרונג', אז איך עובדים שנאפים רגילים, שאינם נושאים את התואר הגאה?
2. מה ההיגיון בהבטחה לאחריות בת שנה, כאשר היצרן מבהיר ללא בושה בדף ההסבר כי בעצם אין לו כוונה לעמוד באף ציפייה ממנו כאשר המצבר ילך פייפן? נראה כי בחברת שנאפ סבורים כי הביטוי "תמיכה בלקוח" מוגבל ליום הקנייה בלבד, ומשמעותו היא שהמוכר מרכיב את המצבר ברכב בשביל לקוח המתקשה בכך.

שואלים את אדוארד

שמאי ס' אייזנמן: נהניתי לקרוא את הטור השבועי שלך ב'מקור ראשון', והצטערתי כשהטור ירד…

בשל סיום עבודתי אני נאלץ להחזיר את מכונית הליסינג מאזדה 3 שנת 2016 שהייתה ברשותנו בשנתיים וחצי האחרונות, ועל כן אנו עומדים בפני רכישת רכב.

יש לנו כיום רכב שני, טויוטה אוריס היברידית שנת 2013, אשר רכשנו לפני שנתיים ורבע ונסענו בה 60 אלף ק"מ בתקופה זו. במאזדה נסענו 104 אלף ק"מ בתקופה דומה.

אנחנו גרים בגוש עציון. אשתי נוסעת כל יום לעבודה בירושלים, כאשר פעם בשבוע לפחות היא נוסעת גם למרכז. אני עובד מהבית ומתנייד בעיקר באזור. יש לנו 3 ילדים חיילים, שהם נהגים נוספים בבית, ובקרוב תתווסף נהגת חדשה נוספת, בת 17…

אני מעדיף לקנות רכב משפחתי שיחליף את המאזדה, בעוד שאשתי סבורה שהטויוטה אוריס שברשותנו יכולה להפוך לרכב העיקרי, וכרכב נוסף נוכל לקנות רכב קטן יותר.

אנחנו מתלבטים בין שני כלי רכב שבדקנו:

טויוטה פריוס 2011, יד 2 פרטי, 111 אלף ק"מ, מחיר מבוקש 57 אלף שקלים.

וניסאן נוט 2012, יד 1 פרטי, 54 אלף ק"מ, מחיר מבוקש 41 אלף שקלים.

אני מעדיף את הפריוס בגלל הגודל ותא הנוסעים המרווח, בעוד שאשתי סבורה שאנחנו יכולים להסתפק בניסאן נוט.

אנחנו בדרך כלל נוסעים ברכב עד שהוא כבר לא תקין, ולא רואים ברכישת רכב השקעה. אשמח לשמוע את דעתך בעניין.

תשובה: טויוטה פריוס אמינה מאוד וחסכונית בנסיעות עירוניות, אלא שהיא יכולה להיות גם בעייתית עקב שימוש נון-סטופ בידיים מתחלפות. כי פריוס מתאימה לנהג שמיומן בניהוג ובטיפול בה, ואינו מצפה להנאת נהיגה.

חוץ מזה, בקניית פריוס מומלץ לבדוק מהי תוחלת חייה של מערכת המצברים שלה, כי החלפה היא מכה כספית רצינית.

כך שבחירה בניסאן נוט נראית לי הגיונית יותר. הרי מדובר במכשיר תנועה ידידותי בעל אופי נחמד, שקל להסתדר איתו.

יוסי כרמל: האם יש למארק אדלמן ילדים? האם הם יהודים? מי קרוביו בישראל? מי אומר עליו קדיש? והאם ראית דגם של גטו ורשה בקיבוץ יד-מרדכי?

תשובה: היהודי היקר מארק אדלמן, גיבור מרד גטו ורשה ולאחר המלחמה קרדיולוג שהציל חיים של נפשות רבות, לא היה אדם מאמין. תנועת ה'בונד', שאדלמן נמנה עליה, הייתה אגנוסטית.

זמן מה לאחר המלחמה, כאשר ד"ר אדלמן היה פעיל בתנועת 'סולידירות' הפולנית וחשש מכוחות השלטון, הוא שלח את אשתו ובנו לחו"ל.

את הדגם שהקיבוצניקים בנו לא ראיתי, די לי בזיכרונות.

יוסי: נהנה מאוד לקרוא את טורך, חבל מאוד על ההפסקה ב'מקור ראשון'. אני נוסע נסיעות בין-עירוניות ארוכות, חשוב לי רכב נוח ואמין. אשמח לדעת מה דעתך על סונטה היברידית, או יש לך המלצה על אלטרנטיבה במחיר הזה.

תשובה: לא נהגתי בסונטה היברידית, אך שמעתי רק דברים טובים על אמינותה, נוחות הנסיעה בה והחיסכון בדלק. המתחרות שלה, האירופיות והיפניות, יקרות ממנה בהרבה. עם זאת, ודאי שכדאי לך לערוך נסיעת מבחן, כדי להיווכח אם היא מתאימה לך.

אם אשמע עוד משהו על סונטה היברידית, אעדכן אותך.

כשי לקוראים, אנו מביאים כאן מקבץ תצלומים פרי עדשתו של י"א: