תחיית המתים של רוממה

מר שלמה הולנדר שלח לי (תודה) תצלום עדכני של בניין הטלוויזיה הממלכתית. אותו מקום שכ"במאי הבית" במשך 16 שנים הצלחתי להכיר טוב דיו כדי שהמראה הנוכחי והמפחיד של מקום עבודתי דאז יזעזע את נפשי ויעורר את זיכרונותיי. לא בהכרח נעימים

צילום: גיא בכור

 

בעצם הייתי צריך לשמור בסוד את העובדה שהקירות אשר נותרו מערוץ מס' 1, והחלונות שנופצו באכזריות מטופשת, נראים בעיניי כמו אחד מבתי גטו ורשה המחוסל, לפני שהגרמנים שרפו אותם כליל. אך אולי מתאים יותר להשתמש בדימוי פואטי ולראות ברוממה שלד של אונייה הרוסה, שעברה סערה בים וננטשה מהנפשות שפעלו בה. מהאנשים הטובים המעטים, וגם מהרעים – כולם כמעט.

אם יהיה לי זמן, אכתוב בהרחבה הנדרשת (ולא רק אגלגל את נושא רוממה במאמר פה מאמר שם – מה שעשיתי עד עתה…) את האמת על הקמתו של ערוץ 1, כפי שהכרתי ועזבתי עקב הצעה להיות העורך של ירחון "טורבו" ז"ל. הייתה זו החלטה יקרת ערך, אשר אפשרה לי לנוח בעולם המכוניות, בעצם עד עתה, תודה לאל.

איזה רומנטיקן מסכן

אני גם מודה שבשנים האחרונות, בהתאם למרחק הזמן, שמחדד את הראייה הסוציולוגית-תרבותית ומקהה את הראייה האישית, או אולי בגלל סתם זקנה והיכרותי את המרחב הציוני שבו אני חי – הלכה ונגמרה בי ההתייחסות הצינית והסאטירית לגבי רוממה והרוממאים. התייחסות זו הניבה כתיבה בידורית שפרסמתי בזמנו בכל מיני מקומות, כולל "עיתון תל-אביב" ז"ל, שם פרסמתי מקבץ אנקדוטות על תקופת עבודתי במחלקת הדרמה תחת הכותרת "רוממה אהובתי".

תראו איזה רומנטיקן מסכן הייתי לפני התבגרותי המאוחרת:

רוממה אהובתי

(דרמה מקורית ב-13 מערכות)

 היום לפני 24 שנים:

 TAKE I

הטלוויזיה הישראלית ואני. שנינו מתחילים גמורים: היא בשידורים, אני בשפה העברית. הטלוויזיה עשתה מסיבה לעובדים. העובד אטלר, במאי דרגה 7, בא למסיבה. כבר בכניסה עוצרת אותו אישה נאה ונעימת סבר. "אני", היא אומרת, "אשתו של דן שילון. מי אתה?"

"אני הבעל של וופקה", אני עונה לה.

"מי זאת וופקה?", התעניינה.

"מי זה דן שילון?", שאלתי.

TAKE II

מדרגות בניין הטלוויזיה ברוממה. צפוף עליהן וססגוני. חבורת טיפוסים שועטת למטה. מפריחים חיוכים, צורחים, מרביצים זה לזה. כולם נמוכים, אבל רחבי כתפיים. לובשים מכנסי התעמלות וגופיות בגוון אחיד. 22 הרגליים הקצרות ביותר שראיתי מעודי. נראה כאילו פליני הישראלי גייס אותם לסרטו.

"מי אלה?", אני שואל.

"זאת הנבחרת שלנו בכדורגל", עונה לי יודע דבר בגאווה.

הבטתי המום.

 TAKE III

בעצם, מעולם לא הפסקתי להסתכל בתדהמה על חבריי לעבודה. חשבתי בתמימותי שכל המדינה נראית כמו הטלוויזיה בירושלים. שככה אנשים מדברים ביניהם ברחוב, שעם כאלה נשים כל האזרחים יתחתנו ועם כאלה יבגדו בהן. שכאלה הם סגנון הביגוד וחוש ההומור גם מחוץ לאולפנים, ושזוהי הרמה האינטלקטואלית במדינה החדשה שלי.

רק כשעזבתי את הטלוויזיה, אחרי 16 שנות שבי מרצון, גיליתי שיש חיים גם מחוץ למסדרונות ברוממה. חיים נורמליים ואפילו בריאים.

 TAKE IV  

הבניין האפור היה רווי במין. כולם דיברו סקס והרגישו סקסיים. עוזרות ההפקה הרבות היו עדיין צעירות, וצחקקו במעלית ובחדרי עריכה חשוכים.

אחת מהן ביקשה ממני טרמפ.

היה גשם, וביתה היה בדרכי.

למחרת שתינו קפה במזנון, ושוב סיכמנו על טרמפ. כמה שעות אחר כך עצרה אותי עוזרת ההפקה כשהיא זעופת פנים וגבות על המדרגות.

"אני ברוגז איתך", אמרה, "אני מתביישת אפילו לעמוד איתך על המדרגות".

"אז בואי ניכנס לחדר שלי, ותגידי לי מה העניין".

"מה? חסר לי שיראו אותי אצלך בחדר".

"אז תבואי למזנון, ונברר מה הבעיה".

"לא רוצה אותך בכלל! למה אתה מסתובב בלי טבעת נישואים?"

"אשתי הראשונה", אני מסביר בסבלנות, "לקחה לי כשהתגרשנו. אשתי השנייה לא רצתה טבעות. זהו. חברים יודעים שאני נשוי".

"יש חברים", היא אומרת, "שלא יודעים את זה. פויה!"

"אבל לא נגעתי לך אפילו בזרת! ודרך אגב", אני ממשיך, "בנות בפולין מעדיפות גברים נשואים".

"מה?", היא שואלת, "איך זה ייתכן?"

"נשוי לא מקנא, לא מחכה ליד הבית, ולא הולך מכות אם את חוזרת עם מישהו אחר. נשוי מנוסה בדרך כלל, ולא מכניס להיריון. נשוי גם לא מספר לאחרים, כי הוא פוחד בעצמו. אין כמו נשוי בעניינים האלה", אני מסכם. "נסי והיווכחי".

"אתה יודע", היא אומרת אחרי מחשבה קצרה אך מרוכזת, "חכמות הבנות בפולין. יש בזה משהו".

"אז תלכי איתי הערב לקולנוע?", אני שואל.

"קולנוע?", זעקה, "שכחת שאתה נשוי, אדוארד?"

 TAKE V

קניתי לי מכונית חדשה, אופל GT, שני מקומות, אדומה, פנסים נפתחים, שמכרתי אותה אחר כך לעמוס אהרוני. בגלל המכונית הזאת קבוצת בית"ר ירושלים צנחה פלאים מהליגה הלאומית, כי עמוס אהרוני, מנהלה, התאהב באופל והפסיק להתעניין בספורט. אבל הנפילה של בית"ר קרתה הרבה יותר מאוחר. בינתיים החניתי את האדומה ליד הבניין.

השנה הייתה 1970.

"אלוהים אדירים", צעק קולגה במאי בשם ג'קי, שהיה גם מנהל מחלקת הבמאים, ותפס את ראשו בידיו, "למה קנית אותה? השתגעת? אם היית קונה וולבו סטיישן, יכולת לנסוע ליער, לסגור וילונות ולעשות טובה למישהי".

 TAKE VI

אחרי מין, הנושא המרכזי היה אוכל. כולם חשבו אוכל, דיברו אוכל, וללא הפסק היו לועסים משהו. ריכלו תמיד בפה גדוש וליקקו שאריות של חומוס מהאצבעות. על אופנה לא דיברו כלל. בחדר המגישים היו תלויים שני ג'קטים, ולפני הכניסה לאולפן היו לובשים אותם ללא עניבה. מתחת לשולחן ב"מבט" היו להם מכנסיים קצרים, אבל בפריים הטלוויזיוני לא ראו את זה. הצעתי להם ללבוש חליפות גם מחוץ לפריים היומי של מהדורת החדשות.

"אם תלכו לכל מקום בחליפה", טענתי, "תרגישו בה טבעיים יותר בשידור. ככה אתם נראים כאילו כלאו אתכם בתוך שריון של אבירים".

הפופולרי מכולם היה תמיד חיים יבין. יבין כעס על השמועה שלפיה אורי גרוס מוכר בתל-אביב דגמי פיאות ע"ש חיים יבין. "תבקש תמלוגים", הצעתי לו, "אולי עוד לא מאוחר".

TAKE VII

לפני 24 שנה נראה בניין הטלוויזיה בדיוק כמו היום, רק שלידו הייתה כיכר עגולה. אני, בחיפושית כחולה בעלת דיפרנציאל ננעל, אהבתי לנסוע מסביב לכיכר על שני גלגלים. חבריי לעבודה היו יורדים למטה כדי להסתכל מקרוב, ואגב כך גילו שאני יודע לתקן מכוניות. הם הפסיקו ללכת למוסכים, והתחילו לבוא אליי.

מישהו מההנהלה שעזרתי לו להתניע את רכבו התעניין מאיפה אני יודע לתקן מכוניות.

"אם לא אתה", אמר, "הייתי מזמין גרר".

"אל תגלה לאף אחד", התבדחתי, "אבל אני לא סיימתי את האקדמיה לקולנוע בלודז', כמו שסיפרתי לכולם, אלא עבדתי במוסך בוורשה".

לא עברה שעה, וצלצלה אליי בחורה מכוח אדם. "לקחו את התיק האישי שלך לעיון חוזר. אומרים שגילו עליך משהו נורא".

 TAKE VIII

מאז הולדת הטלוויזיה העברית היה חיים גיל הפיקח מכולם. גיל גילה ששפת השוק במחנה-יהודה נשמעת טוב בשידור, והיה מתרוצץ שם מדוכן לדוכן, מצלם את בעליהם ולקוחותיהם, מקליט את דעתם על ענייני השעה, והולך משם שמח וטוב לב.

בהנאה רבה היה מצלם אנשים פשוטים, קשי יום, מגמגמים, חסרי שיניים, צולעים ודוברי פולקלור למיניהם. "אז מה אתה אומר", היה שואל אותם, "יהיה פעם שלום במדינה הזאת?"

גיל עשה אינספור כתבות כאלה, ותמיד מצא איזה גיבור תורן, רצוי נכה מילולית, שאותו ראיין בסבלנות סדיסטית. כדי להיטמע בסביבה היה חובש כובע טמבל.

גם אני נפלתי לידיו. נכנסתי למזנון, ולא ידעתי שגיל התחמן הכין שם מצלמה נסתרת, והצלם שלו, שרגא מרחב, עומד מצידו השני של הקיר וטוען קסטה אחר קסטה, כל אחת 10 דקות נטו.

"תבוא", הזמין אותי גיל אל שולחנו, והתחיל לשאול אותי על חיי, עלייתי ארצה, אמנותי, סרטיי, ציוריי וכו'.

ואני בטיפשותי, ובעזרתן הנדיבה של שתי הידיים, סיפרתי לו הכול. על בואי ארצה, על חלומותיי, וגם על פולנסקי ועל ויידה שלמדו איתי באקדמיה לקולנוע בלודז'. סיפרתי כמו לחבר. אחר כך הבאתי לי אוכל, אכלתי וסיפרתי עוד, עד שנגמרו לי מעט המילים שידעתי לומר בעברית.

"תודה, אדוארד, שדפקת הופעה במזנון", אמר לי למחרת, "אנחנו עורכים אותך לסרט שישודר בפורים". ודאי שכעסתי והודעתי שאני מתנגד בתוקף, אבל גיל, סדיסט ברישיון, היה נחרץ: "מה שלא תעשה – אנחנו נשדר את זה. אתה מצולם במקום ציבורי, ולפי חוק המדינה אין לך זכות ערעור".

מיאנתי להשלים עם רוע הגזרה. ביררתי באיזה חדר עריכה עובד בחשאי גיל, ניגשתי לארון החשמל בקומה הרביעית, ופירקתי את כל מערכת הפיוזים, כולל את הבסיס. מה עושים בחדר עריכה כשאין חשמל? יורדים למטה, למזנון. וכך עשו גיל וצוותו. ניצלתי את מנוחתם, ופתחתי את חדרם במפתח שהכנתי מבעוד מועד. הסרט היה מונח על השולחן, כולל הפס המגנטי. היו גם גלגלים קטנים בארון, שעורכת מסודרת כתבה עליהם "אטלר מחייך", "אטלר שותה", "אטלר קם" וכך הלאה. את הכול אספתי בתיק וסגרתי באוטו.

חזרתי כעבור חצי שעה. החשמלאים עדיין חיפשו את הפיוזים, וכולם ישבו במזנון. גיל ראה אותי מרחוק וצעק אליי: "בוא, תשתה קפה על חשבוני, כי מחרתיים אתה כוכב השידורים לפורים של המדינה. הופעה מבדרת כמו שלך עוד לא הייתה פה. זה משהו, נכון, רינה?", פנה אל העורכת, "הוא גדול, מה?"

"על איזה סרט אתה מדבר?", חייכתי, "אולי החומר שלכם נעלם? הרי יש מלאכים שדואגים לפולנים". גיל וחבורתו קמו מהשולחן, רצו למעלה בפאניקה, וחזרו בצעקות איומות.

"איפה הסרט שלנו? מה עשית איתו?"

"אני? מה פתאום", עניתי, "מישהו ראה אותי עם סרט? תחפשו".

חבורת הבריונים עזבה אותי ורצה לחדרי. הם פרצו את ארון הברזל של הבמאים, אבל מצאו בתוכו רק את התפילין של הבמאי אדיר זיק.

גיל חזר מיואש ועם נכונות למו"מ. "תחזיר לנו את החומר", צעק, וחבורתו החרתה אחריו "תחזיר, תחזיר!". היו עוד צעקות, דחיפות ואף חילופי מהלומות, עד כי גיל תפס שאלימות מילולית ופיזית לא תשנה כלום, וניסה לפנות לרחמיי. "זה הסרט של חיי", ייבב, אך דבר לא עזר לו.

הגיע חג הפורים, ואל בניין התחנה רוממה זרמו אורחים רבים ונכבדים, שהוזמנו על ידי גיל כדי לחגוג את פורים על חשבוני. הם התיישבו על כיסאות מול מסך גדול בחניון התחנה, ולהפתעתם, במקום הסרט ההיתולי שהובטח להם על ידי חיים גיל השחצן, הם נאלצו לראות… סרטוני הנפשה של באגס באני. הסרט על "העולה החדש אטלר שמנסה להסביר את עצמו ואת אמנותו", שהיה אמור להיות מסמר הערב, נעלם באופן מסתורי מתוכנית האירוע.

אחר כך פרצה מלחמת יום הכיפורים, ואני גיליתי בחזית הצפונית את המעשה שביצע חיים גיל, המנוגד לאתיקה העיתונאית וגם לזו האנושית, מעשה אשר אִפשר לאחרים (לחבריו אולי) לבצע פשע מלחמה. הלשנתי על המעלל הדוחה למנהל התחנה ולהנהלת רשות השידור. לא הייתי עושה זאת לולא ידידה שלי בקיבוץ איילת-השחר, אשר ראתה אותי נסער לאחר שמצאתי את גופת השבוי והפצירה בי: "ספר לכולם על הפשע, כי אחרת יהרגו אותך. הרי היה אסור לך לראות את מה שראית".

פשע המלחמה שגיל היה מעורב בו, באופן כזה או אחר, אמור היה לסלק את גיבור התחנה מעולם העיתונות, אך הנהלת הטלוויזיה, ואחר כך רשות השידור בראשות המנכ"ל יוסף (טומי) לפיד, העדיפו להצניע את הפרשה. גיל נשלח לחו"ל, ואני לא המשכתי לטפל בנושא, כדי לא לפגוע בתדמית הבינלאומית של המדינה.

 TAKE IX

שני כישרונות הכרתי ברוממה: מוטי קירשנבאום ואורי גולדשטיין. תמיד חשבתי ששלושתנו יחד יכולים להרים את כל התוכניות, כולל החדשות והתוכניות בערבית. עם קצת עזרה מיואש אלרועי, היינו משתלטים גם על הספורט. כדי לממש את מזימת ההשתלטות היינו זקוקים לשלושה צלמים, עורכת אחת, כמה עוזרות הפקה, נתב תמונה בווידאו ואיש VTR.

באותה התקופה עבדו בבניין 400 איש ואישה. הם הסתובבו במסדרונות, ישבו במזנון, והסתכסכו איש עם רעהו. כדי שהקרבות יהיו מאורגנים הם הקימו מחלקות, ועדי עובדים וכיוצא באלה. בין הפרויקטים היו עוזרות ההפקה מחוסרות תעסוקה, וחיו בפחד תמידי מפיטורים. הייתי מלמד אותן להסתובב עם תיק קרטון תחת בית שחיין, וסטופר תלוי על צווארן. "בבלגן הזה", הסברתי, "איש לא ינחש שאין לכן כרגע עבודה. רק אל תלכו לאט". ככל הידוע לי, עד היום הן שומרות על כלל הברזל הזה.

TAKE X

בכולם בבניין בערה התשוקה להופיע על המסך הקטן, שעדיין ריצד אז בשחור-לבן. סברו שרק אם יבצבצו אישית מכל מסך בסלון, תגיע בשורת קיומם ואישיותם לכל בית אב בישראל. לא סמכו, חלילה, על שמם ברשימת הקרדיטים, שרץ מלמעלה למטה ונעלם במהירות מהזיכרון הציבורי. זאת הסיבה שהתרגלנו לראות כל מיני פרצופים בעלי חיוך טיפשי על המסך, לא תמיד עם קשר ברור לאייטם התורן המוצג עליו.

TAKE XI

היה לילה ירושלמי חשוך כאשר צפינו בתוכנית "טנדוּ" של ירון לונדון. אורח תוכנית השיחות היה הפעם הווטרינר העירוני, שכיהן גם כסגן ראש העיר. הווטרינר סיפר בגאווה למנחה לונדון על צעדי המניעה שהוא נקט בעיר נגד מגפת הכלבת.

"חיסלנו", אמר הווטרינר עם ברק ניצחון בעיניים, "6,100 כלבים משוטטים".

נזכרתי בסיפור של הילדה השכנה. עובדי עירייה חטפו ממנה את כלבה בכוח ובגסות, הרעילו אותו, והילדה ראתה את הכלב שלה מפרפר על הכביש. ואני שוב ראיתי את הווטרינר מחייך בשביעות רצון ואת ירון לונדון מופתע.

התוכנית שודרה מאוחר בלילה. הייתי במיטה, ובפיז'מה רצתי למכונית ודהרתי לכיוון אולפני הטלוויזיה. איש לא נסע מעולם מהר יותר מרחביה לרוממה. רצתי לכיוון אולפן 1. התוכנית בדיוק הסתיימה, והווטרינר העירוני קם והלך לעבר הפרוזדור, כשהוא עדיין מאופר ומרוצה מהופעתו. גררתי אותו לשירותים מבלי להסביר מדוע, כי העברית הבסיסית בגדה בי באותם רגעים.

במקום הסברים, דחפתי את ראשו לתוך המשתנה השוצפת. הייתי צריך להפעיל כוח סביר בגלל התנגדותו העקרונית.

בשלב הזה פרצו לשירותים עובדי במה משתאים, חלקם עדיין עם אוזניות, ואילצו אותי לגלות מה קורה. הווטרינר טען שאני משוגע. אני, בעברית ששבה אל פי, טענתי שהוא תקף אותי מינית. כאשר המהומה שככה, שאל אותי לונדון בשקט מה אני עושה באולפנים בפיז'מה באמצע הלילה. זה ההסבר, שמגיע לו אחרי 24 שנה.

TAKE XII

במלחמת יום הכיפורים הייתי נהג צבאי בחזית, והייתה לי נסיעה שלא אשכח. זה קרה לא רחוק מקונטרה. אני נוסע לי בג'יפ, וחייל טרמפיסט אומר לי שבכוח השריון החונה בצד הכביש "יש חייל מהטלוויזיה, כמוך". קפצתי לראות מי זה. ובאמת, ליד השרמנים הוותיקים פגשתי בחור ששימש מנהל המשק ברוממה. הוא חנק אותי בנשיקות. "זה נורא", אמר, "מה שקרה לעמוס הצלם".

"מה קרה לעמוס?", אני שואל.

"ראיתי איך פגז הוריד לו יד", ענה. "היד נפלה לאדמה, התגלגלה שם בבוץ, ועוד פתחה וסגרה אצבעות תוך כדי כך. היה מלא דם".

"לקחו אותו לבית חולים?", אני שואל.

"בוודאי שלקחו אותו, אבל מה זה יעזור לו כבר. איך הוא יצלם אחרי המלחמה? הבחור פשוט נגמר".

למחרת נסעתי לירושלים עם חומר צילום למעבדה. הבניין היה חשוך באופן דרמטי, כמו יתר בתי העיר. המסדרונות היו ריקים. אישה אחת הסתובבה שם ובכתה. שאלתי מי היא. הסבירו לי שזאת אשתו של עמוס הצלם: "הוא לא מצלצל הביתה, והיא דואגת".

"תגיד לה, תגיד לה", דרש אותו חייל טרמפיסט, שבא איתי לירושלים, "אצלנו אומרים דברים כאלה".

אבל לא אמרתי דבר, כי לא אני ראיתי את היד התלושה של עמוס. "אם הוא בבית חולים, אז כבר יתקשרו אליה", הסברתי.

אחרי המלחמה פגשתי את עמוס. שתי ידיים בריאות השתלשלו מכתפיו. את יד ימין לחצתי בחום, ושאלתי אם קרה לו משהו בידיים.

"אה, כלום", הפטיר, "נשרפתי קצת באצבע מהאגזוז של הטנק".

TAKE XIII

היום אני מבחין בחלחלה בדמיון המבעית שבין הטלוויזיה הישראלית, רוממה ירושלים, לבין היד מה-Take הקודם.

היא, היד שנתלשה ונפלה לאדמה, כבר לא מחוברת לשום גוף, אבל עדיין פותחת וסוגרת את אצבעותיה.

(פורסם ב"עיתון תל-אביב" ב-1993)

שומרים על המסורת

אני מסתכל על אנשי "כאן", הערוץ שלא מתבייש להמשיך את מסורת רוממה, שומע את דבריהם של ה"כאנים" וה"כאנות", המזכירים לי בהופעתם את גיבורי רוממה – ומנסה לנחש מי מהם כבר משקר ומרמה, כפי שידעו לשקר ולרמות הרוממאים, מי מביניהם מגלגל אינטריגות מחוכמות, ומי מבין הפוסט-רוממאים הללו יהיה מוכן לרצוח מבלי לקבל עונש, כפי שהרוממאים גרמו למותו של הבמאי דניאל שליט, ניצול גטו לודז' ומחנה ההשמדה אושוויץ.

אנשי העור הנימוח ואנשי המוח

מסקרן אותי אם גם בערוץ "כאן" (מי הגה את הלוגו האידיוטי הזה?), כמו ברוממה המנוחה, יושבות מאחורי הקלעים בחושך הרואי נשים מכוערות שיודעות לכתוב ולחשוב, אלא שלא מסוגלות להופיע על המסך גם בעזרת איפור כבד. האם גם במערכת "כאן", כמו ברוממה המנוחה, המכוערות מחפשות נושאים וביטויים למענם של החלקים/חלקות המופיעים על המסך, ומקרינות על הטלפרומפטר למען החלקים-חלקות מה להגיד, כמנהג רוממה?

כתוצאה בלתי נמנעת של השיטה הנ"ל, זכו החלקות/חלקים ברוממה בדימוי ציבורי של עיתונאים ואף של פרשנים עצמאיים (!), כמו הרוממאי החלק חיים יבין או הכוכבת הרוממאית החלקה גאולה אבן, צעירה-ותיקה נצחית. וכמו יבין, נראה שגם אבן שכחה שאת ההברקות כותבות למענה, מן הסתם, המכוערות, ועל כן נפלה למלכודת של הערכה עצמית מוגזמת לרמתה.

זה כנראה ההסבר לכך שאבן אמרה על אורי אבנרי באייטם על מותו: "הוא היה פעיל בחיים הציבוריים מאז היותו נער וכמעט עד מותו, והיום הספידו אותו רבים, החל מ (הטעות במקור, א"א) נשיא המדינה ראובן ריבלין, אבל גם מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין וגם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן, שאין להם בעיה גם להספיד מחבלים בשגרה".

"גם אתה טוען, אבאל'ה, שאנו עוד נתגעגע לקיסרית שרה?", שאל את הזקן כלבו הסקרן שייקה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: ענוג הוא הדיזל (הוראות שימוש)

לפני 30 שנה כמעט, ובמשך כ-15 שנים אחר כך, הייתה לי ניסאן בלו-בירד דיזל 2.0 בגרסת קומבי, ידנית בוודאי ו-N/A. היא הייתה ידידותית, חסכונית, נסעה מוורשה לברלין וחצי דרך חזרה על מכל דלק אחד, לימדה את הילד שלי לנהוג, וכאשר מד הקילומטראז' שלה התקרב למיליון ללא אף תקלה, היא מתה לצערנו ממתקפת חלודה, שכבשה את רצפתה ומתליה, כי הלועזיטים הפיקחים הרגו לנו אותה עם המנהג להמס את השלג באמצעות מלח הרסני.

עוד לא התאוששנו מהאובדן של בלו-בירד זו, ולא תהיה לנו דיזל אחרת. הרי היום, בזמנים המודרניים, אין אפשרות ליהנות משירות דיזלי כמו זה שסיפקה ניסאן.

נשאר לי רק להתגעגע לבלו-בירד כשאני רושם המלצות לבעלי דיזלים עכשוויים, אלה העונים על כל התקנים האקולוגיים הנדרשים. מדובר בהמלצות מאיימות למדי: אם הדיזל מצויד במסנן DPF ובגלגל תנופה כפול-מסה, אסור לעצור באור אדום (כי ה- DPFנסתם), אסור לעמוד בפקקים (ה- DPFנסתם), אסור לעמוד במנוע עובד (ה-DPF נסתם), ובכלל, מוטב לא להיכנס לעיר (ה-DPF נסתם).

וכאשר מתגלה שרפת תערובת קריטית, המתבטאת בחוסר פתאומי של כוח מנוע, יש לפנות אל כביש מהיר ולנסוע 30 קילומטרים קצביים ב-2,500 סל"ד בערך, כדי לשרוף את ה-DPF הסתום. זאת, בתקווה שלא יהיו פקקים, שאינם מאפשרים את הטיפול הנמרץ הלז.

ויש עוד מגבלות שצריך לאכוף ביומיום הדיזלי: אין לנסוע בדיזל בסיבובי מנוע נמוכים (מחשש לתקלה בגלגל התנופה כפול-המסה), ומנגד, אין לנסוע גם באופן אנרגטי (מחשש לתקלה בגלגל התנופה כפול-המסה). אין להאט באמצעות המנוע (מחשש לתקלה בגלגל התנופה כפול-המסה), ואין להשתמש בפונקציית החיסכון בדלק עצור-סע (שאף היא מאיימת להתקיל את גלגל התנופה כפול-המסה).

אם מישהו רוצה להוסיף לרשימה זו מגבלה נוספת, הוא מוזמן.

אגב, הסביבתנים העולמיים הצליחו כעת לצייד גם מכוניות בנזין במסנן DPF (סליחה על פואנטת האימים).

שואלים את אדוארד

אריק קרסו, בתגובה לטיפ טיפה "ציד אחר הוולטים" (ברשומה "הווזווז עשה את שלו"): כשמטען משוכלל כושל בזיהוי מצבר ריק או כמעט ריק, כל שנדרש הוא לחבר במקביל מצבר תקין (עם כבלים ובלי בכלל צורך לנסות להתניע), ומרגע שהוא מזהה את קיומו של מצבר הוא מתחיל לטעון – ואז אפשר לנתק את הכבלים מהמצבר/האוטו השני ולחזור כעבור כמה שעות למצבר מלא.

מובן שהתנעה (ג'אמפ סטארט) מרכב אחר או מבוסטר (100 דולר ב-אי-ביי) וטעינת המצבר הכמעט-ריק ב-10-15 דקות של עבודת מנוע, יעשו את אותה העבודה בדיוק.

ברגע שהמצבר הכמעט-ריק יתמלא קצת, המטען המשוכלל יזהה אותו וימשיך לטעון אותו.

מילת אזהרה מניסיון טיפשי שלי: לא להשאיר מטען מחובר כשמנסים להתניע או כשהמנוע עובד… זה שורף לו את הפיוז L.

במאמר מוסגר, "שנפ" אינו מהחביבים עליי. גם יקר, וגם אצלי התרוקן בקצב מהיר מדי לטעמי ברכב שעומד ללא שימוש

(את הפאת'פיינדר לא מכרתי מסנטימנטים כבדים, ומוציא אותו לטיול פעם ב… ונוסע ביומיום בארמדה החדשה).

עם כל זה, לדעתי תעודת האחריות שלהם אינה שונה מהותית מזו של האחרים, למעט העובדה שאצל (חלק מ)המתחרים האחריות היא לשנתיים…

תשובה: תודה על המכתב, שרבים ילמדו ממנו ודאי. לצערי, אני עצמי לא יכולתי לפנות לשכנים כדי לשאול מהם וולטים ואמפרים, כעצתך, כי השכנים שלי בעלי נפש שאינה לרוחי: הם עסוקים בפעילות וואטסאפ נמרצת, שבמסגרתה הם זוממים איך להרוג חתולים שמעיזים לנמנם בחניון התת-קרקעי של הבניין.

יפרח: יש לי טויוטה ורסו 2012. הצופר לאחרונה לא תקין: צריך ללחוץ הרבה עד שיוצאת צפירה. המוסכניק שלי פרק את ההגה ובדק. הוא אמר שזו לא בעיה בצופר ולא בפיוז, אלא בסליל ההגה. לדעתו, צריך להחליף את כל המנגנון (נראה כמו עיגול שחור מסביב להגה).

מהחברה אמרו לו שאין במלאי בארץ וצריך להזמין, והמחיר מעל 2,000 שקלים!!!

לחלופין הוא הציע לי לשלוח לאדם שמשפץ את הסליל תמורת 600 שקלים, או לחפש מפירוק, כשלדעתו זה יעלה לא פחות מ-600-700 שקלים. זה נראה לי המון, וגם מוזר.

מה דעתך?

תשובה: אדון חשמלאי (המוסכניק המטפל בטויוטה ורסו שלך, כי מדובר בתקלה במערכת החשמל) צריך לבדוק תחילה אם הפעלת הצופר הכושלת היא תוצאה של היעלמות ה"פלוס", שברוב הצופרים מחובר אליהם קבוע – או שבשתיקת הצופר אשם ה"מינוס" דווקא, אשר אמור להישלח באמצעות מגע אצבעותיך המנסות להפעיל את הצופר, אלא שמינוס זה אינו מגיע אליו.

בכל אופן, הסיבה לתקלה בפעילות הצופר במכוניתך נראית כחיבור רופף לסירוגין (שהרי הצופר כן מצפצף לפעמים). לחלופין, הסיבה היא פעילות לקויה של הפיוז, קורוזיה בחיבורו וכדומה.

מר חשמלאי, המוסמך לקבוע מחיר תיקון אסטרונומי, צריך גם לבדוק אם הצופר מוכן להתעורר לחיים עקב אספקה ישירה (אליו) של כוחות המינוס. לחלופין, יש לבדוק אם הצופר מוכן להפסיק את התנגדותו המעצבנת ולבצע צפצוף מיידי, כראוי, לאחר חיבורו אל מתח (כלומר, עקב העברה ניסיונית של הפלוס מהמצבר אל הצופר).

כל זאת, בהנחה שהצופר עצמו אינו מקולקל, ואינו דורש החלפה בסכום של כ-200 שקלים, כולל עבודה.

פתרון אחר הוא ויתור על הצופר הסטנדרטי, והתקנת צופר פנאומטי קטן, לא יקר ועוד מנגן את "התקווה". הבעלים הקודמים של אלפא רומיאו GTV הקשישה שלי התקינו בה, בנוסף לצופר רגיל, עוד צופר, פנאומטי, המשמיע מנגינה מהסרט האהוב עליי "הגשר על נהר קוואי". חוויה מוזיקלית אדירה כשאני נמצא לבד על הכביש ומתגעגע לסר אלק גינס, שמשחק בסרט מלחמה קלאסי זה את הקצין הבריטי קולונל ניקולסון.

עימות בלתי נשכח. השחקן הבריטי סר אלק גינס בתפקיד קולונל ניקולסון השבוי, והשחקן היפני הענק ססואה הייאקאווה בתפקיד מפקד מחנה השבויים הבריטים. הסרט "הגשר על נהר קוואי" אהוב עליי כבר חצי מאה ועוד קצת.