דילוג לתוכן

וידוי של קרצייה מזדקנת 2

דצמבר 26, 2018

אומרים שתמונה חזקה יותר מאלף מילים. האם שיר קצר חזק יותר מתמונות וממילים גם יחד?

הזמן מסמן לי

הזמן החופז

מה לקחת איתי

לחוף ההוא שם.

כלום.

האם זה כבר

הכול,

מאמע.

כן בני, זה כבר הכול.

אז מה, רק מעט כל כך,

כה מעט?

אלו כל החיים?

כן, החיים כולם

הכיבוש העברי משחית?

הזקן תקווה כי תרגום-היעף שלו לא פגע בשיר המזעזע 'הזמן מסמן לי', שחיבר המשורר הפולני טדיאוש רוּזֶ'בִיץ' (1921-2014). סליחה שבמקום 'אמא' כתבתי 'מאמע'. עשיתי זאת משום שבביתנו, ואחר כך בגטו, אני ואחותי קראנו לאמא שלנו "מאמע" או "מאמעל'ה", ואבא היה "טאטע". בשם נוסטלגיה זו, התרגום מנצל את חוק ה"licentia poetica" (חירות אמנותית).

אגב, במסגרת התרגום החופשי הרשיתי לעצמי לשתול בשיר זוג סימני שאלה, שאינם קיימים בשפתו של מחבר השיר רוז'ביץ'.

רפורמה במשק האופטימיות

כל מיני סימנים מזכירים בעדינות לאנוכי שגופו אינו חסין מהמוות, ובשנים האחרונות הם התרגלו להגביר את איתותיהם לקראת דצמבר ובמהלכו. כך שהזקן הופתע כאשר דווקא באמצע חודש 12 הנוכחי הגיע לידיו איתות הפוך – רישיון נהיגה חדש, בר-תוקף עד שנת 2020.

הרגשתי מיד, מגלה המורשה, שמשרד התחבורה והעומד בראשו מר ישראל כץ מחייבים אותי לנשום ולנהוג עוד שנתיים, וכנראה מצפים במשרדיהם, אי-שם בירושלים, שכך יהיה איתי.

יפה מצידם, כַּלְבִּי, אמרתי לשייקה המנמנם, והוא פקח עין אחת והבהיר לי שהשר ישראל כץ בעד המשך העתיד שלי משום שלא קרא מה כתבתי על הבייבי הצעקני שלו מבית מובילאיי.

בכל אופן, החיזוק הירושלמי שהגיע בדואר ישראל דרבן את הזקן לנקוט כמה צעדים רלוונטיים, וביניהם ההחלטה לנסוע בזהירות, ואף לוותר על תוכניתו להתאמן בבווארית על הקטע הצפוני של מסלול המרוצים נורבורגרינג, במטרה להופיע בספר השיאים כנהג הכי מבוגר שהקיף את המסלול, אשר זכה לכינוי "הגיהנום הירוק", בפחות מ-8.5 דקות.

בנוסף, מאז שנחת הרישיון חדל הקשיש לעשן את הטבק האהוב עליו, Erinmore Flake, לטובת דריכת המקטרת ב'קפטן בלייק', תערובת מתאימה יותר לזקנים ולנשים בהיריון.

את הרפורמה עיבה הזקן גם במעבר לצמחונות, בטיול נוסף עם הכלבים, והוא אף שוקל לצמצם את מגעיו עם הוויסקי בן ה-18 שעומד בסלון.

עיזבון חוקי?

אלא מה יקרה חלילה, הבין פתאום המורשה ברגע של חולשה שנפל עליו, מה יהיה חביבי, הוא שאל את עצמו, אם למרות פֶּרֶץ הדאגה לבריאות, והתמיכה האנושית המגיעה לביתו בדמותו של רישיון נהיגה שמפלרטט עם העתיד – אתה בכל זאת תאכזב לגמרי את משרד התחבורה ואת כבוד השר, ותתפגר בחוסר טקט?

האם במקרה הנ"ל (טפו טפו, לא עלינו) יהיה מותר למנוח להעביר בירושה את אותה חתיכת פלסטיק אלגנטית, רישיון נהיגה עברי דרגה ב', המאפשר לנהוג על כבישי הארץ וגם בחו"ל על כל מכשירי התנועה שמשקלם עד 4 טונות, לגרור נגררת וגם לעבוד על טרקטור?

וליתר דיוק: האם יהיה חוקי להוריש רישיון זה לגברת אחת, אשר סיפרה במכתב מרגש ששלחה לבלוג 'מכונית הנפש' על כמה-עשרה ניסיונות כושלים שלה להשיג רישיון נהיגה?

קרון-זיכרון שניתק מהרכבת

שעת לפנות בוקר. הזקן פותח מחשב כדי לבדוק משהו בגוגל, ובדרך לגוגל, כמו תמיד, הסקרנות גוררת אותו לסטטיסטיקה של הבלוג 'מכונית הנפש'. בדיוק לפני רגע התחדשה בדיקת wordpress, והיא מדווחת שנרשם כבר ביקור ראשון בבלוג. מישהו חיפש את המדור "כי תמול אנחנו ולא נדע", וקרא גם את "רכבת לגדנסק".

"תמול" הוא מדור ותיק, נסתר למדי ברשימת הפוסטים, להבדיל מ"רכבת לגדנסק", סיפור שאך לא מזמן עזב את אמא-מקלדת, וכבר דורש ממחברו להתנצל בפני הקורא הלילי הנ"ל שבחר לקרוא אותו, ובעצם להתנצל בפני כל מבקרי הבלוג.

להתנצל, משום שסיפור הרכבת אינו שלם. שהרי הוא אינו כולל את ויטולד סוֹבּוֹצִ'ינְסְקִי, צלם קולנוע פולני מפורסם, שלמד עם הזקן באותה כיתה באקדמיה לקולנוע בלודז', לפני שהתחיל לצלם סרטים של אנדריי ויידה.

ידיעה עיתונאית קצרה שבישרה על פטירתו של סובוצ'ינסקי בשבוע שעבר ופירטה את תולדות חייו, ידיעה בלתי הגיונית בעליל, נפלה על הזקן וחשמלה אותו. "מה קורה, לעזאזל, שמתים פתאום כל אלה שלא מתו קודם מעודם?", רגז הזקן.

מותו של הצלם, קולגה ומגיבורי האקדמיה, הזכיר לזקן שהוא אמנם סיפר על סובוצ'ינסקי לכרטיסן באותה נסיעה לגדנסק אשר מתוארת ברשומה "רכבת לגדנסק" – אך הזקן לא ציין זאת ברשומה!

"ויטולד היה אחד כזה שקינאתי בו לא בגלל הישגיו באמנות כסטודנט, אלא בגלל דמותו הבלתי השגרתית, שהפכה אותו לסטאר, כבודו הכרטיסן. זאת האמת", התוודיתי בפניו.

בלית ברירה חזר הזקן אל קטלוג זיכרונותיו, וכעת עומד לשחזר את מה שסיפר לכרטיסן, אותו סקרן כפייתי בנוסח "איך אתם שם, בלודז'".

והנה סיפורו האמיתי של ויטולד סובוצ'ינסקי על מדרגות האקדמיה, סיפור ששעשע את איש הרכבת, אלא שכאמור הסיפור לא מצא את מקומו ברשומה שכן הזקן פשוט שכח לדווח עליו. כי לזִקנה, בנאלית שכמותה, יש תופעות של זקנה.

היכל הקולנוע

האקדמיה לקולנוע התנחלה בלודז' לקראת שנות ה-50 של המאה הקודמת, תחת שלטונו הקופח של שמש העמים, ומתנחלת עד ימינו אנו באותו ארמון, אשר היה שייך אי-אז למשפחת האצולה המבוססת פוזננסקי, בעלת מפעלי טקסטיל בעיר לודז', ספק יהודים, ספק יהודים שהתנצרו.

אלא שאין ספק שהם נשארו בעלי ראש יהודי טהור, אחרת, סבורני, משפחת פוזננסקי לא הייתה מגיעה להון שהגיעה אליו.

בכל אופן, בארמון אפור-בהיר זה ברחוב טרגובה, אשר אוּפר ושופץ לאחר המלחמה, הקים השלטון הפולני אקדמיה לקולנוע שתפקידה, אשר תוכנן בקפידה על ידי המפלגה הקומוניסטית PZPR, היה לגדל דור של מהנדסי נפשות – במאים, תסריטאים, צלמים ואנשי הפקה.

למדנו בקומת הקרקע, ואל הקומה שמעל הכיתות הובילו מדרגות תלולות למדי. בסוף המסדרון הארוך שבקומת הקרקע, שאליו היו צמודות כיתות הלימוד, המזכירוּת ולשכת הרקטור, עמד ביתן פרימיטיבי עשוי דיקט ושמשות, בפולנית קראנו לו 'קיוסק', שבו שמרו אנשי ניקיון את ציודם – מטאטאים, דליים, מברשות וסמרטוטים. ממש מול ביתן זה ניצבו המדרגות, שבהן היינו עולים כדי להגיע לאולם ההקרנות שבקומה השנייה. המדרגות טיפסו חצי קומה, התעקלו שמאלה, עלו עוד חצי קומה, ואז נמשכו היישר אל הכניסה לאולם החשוך, שבו הוקרנו סרטים ללא הפסקה.

תעופה מלשון אופוריה

אני זוכר איך זה נגמר, אלא שאינני זוכר איך זה התחיל.

בכל אופן, יום אחד התחלנו לערוך תחרות על הקפיצה הכי רחוקה ממדרגות אלו למטה, אל השטח שבין המדרגות לביתן. התייחסנו לתחרות ברצינות, וספרנו בדייקנות את מספר המדרגות שהמתחרים התעופפו מהן. רשמנו הישגים מרשימים של קולגות שקפצו מגובה של 10-12 מדרגות, והצליחו ליהנות מנחיתה מבוקרת על שתי רגליים.

אני לא ניסיתי את כוחי בספורט הקפיצה, אלא רק סיפקתי את חלקי בשיפוט. ואז הגיע אלינו ויטולד סובוצ'ינסקי.

"אתם משחקים בקקי", קבע בסמכותיות, "זוזו ואל תפריעו, חבר'ה, אני אלמד אתכם קפיצה מקצועית מהי". עזבנו את המדרגות כפי שביקש החוצפן, ו-ויטֶק (כינוי חיבה של ויטולד) טיפס במדרגות עד אולם ההקרנות, ושם, סיפרו אחר כך עדים, הוא פתח בריצה מטורפת עוד בין הכיסאות שבאולם, המשיך בה אל המדרגות, ומבלי להוריד את מהירותו חלף על פני העיקול שבמרכז הגרם, קיפל את גופו כמו היה רוכב על אופנוע מרוצים, התיישר, הניף את זרועותיו מעל ראשו, ופתאום קפץ מעל כל המדרגות שעוד נותרו בדרכו, כ-20 במספר, כאילו זלזל בחוקי הפיזיקה ובמרחק הארוך שנותר לו עוד לעבור עד לרצפת המסדרון.

בטיסתו מעל המדרגות ראינו אותו מסובב רגליים באוויר כמו היה מדווש על אופניים, צועק כמו אינדיאני במערבון אמריקני, ואז נוחת על הקרקע בבום על-קולי, מוטח בראשו ובגופו אל תוך הביתן. הקיוסק התנפץ בוודאי, רסיסי זכוכית ניתזו לכל עבר, ו-ויטולד נעלם בהריסות תחת חתיכות דיקט.

"מה קרה לבחור הזה?", התעניין הכרטיסן, ושמע ממני שגיבורנו יצא רק מטושטש. בנות שפכו עליו מים, והוא התאושש.

רק טירוף יגביה עוף

ודאי שבעקבות אותו מקרה דרמטי הופסקו מיד תחרויות הקפיצה מהמדרגות, והן אינן מתקיימות באקדמיה עד ימינו.

וכיום, עשרות שנים אחרי המקרה, העיתונאים שמגיעים ללודז' לרחוב טרגובה כדי לבקר ב"אקדמיה לקולנוע הטובה בעולם", לא מפסיקים לשאול שוב ושוב, בלועזית לסוגיה וגם באסייתית, היכן המדרגות המפורסמות שכל הגדולים – פולנסקי, סקוּלימוֹסקי, ויידה, מייבסקי ואחרים – ישבו עליהן בהפסקות שבין השיעורים, והתווכחו עליהן בעשן סמיך של סיגריות.

על תחרות הקפיצות ההיא איש מהאורחים לא שואל, כי איש לא שמע עליה. ורק אני, כשנתיים אחרי הקפיצה של סובוצ'ינסקי, הבאתי לאקדמיה את אשתי הראשונה, המשוררת אליזבט. "תראי, יקירתי", אמרתי, "אלו המדרגות שסובוצ'ינסקי, צלם הקולנוע המעולה שגם מתופף בלהקת ג'ז וזכה לכינוי "דֶנְטוֹקְס", קפץ מהן. אין לך מושג כמה קינאתי בו אז על המוניטין הגברי, המטאורי והעל-אנושי אשכרה, שהוא כבש בקפיצה בודדה זו".

ואחר כך סיכמנו שנינו – אני, שעוד היו לי תקוות, והיא, כישרונית שלא תיאמן בשירה (חתנית פרס הנובל ויסלבה שימבורסקה העתיקה ממנה לא מעט. בדוּק) – שבאמנות בת זמננו, בין שציור, פיסול, כתיבה או קולנוע, אין מפואר כמעשה טירוף. דבר לא ישווה לו, גם אם נתרכז כהוגן ונזכה בכל עלי הדפנה האפשריים המיובאים מהאולימפוס.

ומהרהר הזקן: ייתכן שלוּ היה לי אומץ לקפוץ כמו סובוצ'ינסקי, המשוררת שלי לא הייתה עוזבת אותי.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

A. Bocklin _Wyspa Umarłych_

'אי המתים', פרי מכחולו של הצייר הסימבוליסט ארנולד בּוֹקְלִין (1827-1901). "תרבות שתיקה, בעתה רומנטית, טרגדיה אנושית שהופכת לתקווה כדי שכל מה שהיה אמור להיות סוף הדרך – יתגלה כתחילתה בלבד" (ציטוט מתוך הכיתוב לתמונה, אשר מוצגת במוזיאון בבאזל)

טיפ טיפה: לא ייתנו לזקן

היו זמנים שיבואני רכב צנועים, כאלו של פעם, חיפשו גימיקים חברתיים, ועל כן ארגנו לכתבי רכב תחרויות נהיגה, כל מיני מבחני סלאלום וג'ימקאנות. אירועים מסוג זה אינם מתקיימים עוד. הם נמחקו מתפריט בעלי ההון העכשוויים ונשכחו – למרות פרט שתומך בחידוש תחרויות אלה, ולא היה קיים בעבר: האפשרות לנצל בתחרויות הכתבים את אחד מ"מסלולי המרוצים" (מסלולי אינסטנט) אשר צמחו במרחב הציוני יחד עם עסקים שפועלים סביבם.

אין להסתיר את הסיבות לכך שאירועים ספורטיביים "לכתבים בלבד" חדלו להתקיים, ובראשן חוסר האמונה של ברוני הייבוא ביכולת הנהיגה המאפיינת את שורות כתבי החצר, דמויות שימושיות מאוד לאדוניהן. סיבה נוספת להיעלמותן של תחרויות אלה היא החשש השורר בארמונות היבואנים, חשש לא מופרך יש להודות, שאחד או יותר מגיבורי המקלדת יתהפכו בעיקול של המסלול וייפגעו חלילה. תקרית כזו עלולה לשבש את תזרומת הכתבות החיוביות שמקהלת הכתבים מנפיקה בנושא הסחורה, להזיק לפרסום של דגמים חדשים, לפגוע בתעמולה שמאדירה את חיוניות האמצעים האלקטרוניים לנהג, והכי גרוע – לגרום נזק בלתי הפיך למוניטין הכותב, דמות סמכותית ושימושית, המתבטאת בחלקלקות בעיתונות הכתובה וגם באינטרנט.

ואולי, רק אולי, יש עוד סיבה לכך שהתחרויות בין כתבי הרכב לא התחדשו. שהרי מה יהיה אם תחרות כזו תאורגן ברשלנות, וכתוצאה מכך ישתתף בה בטעות גם זקן אחד שאינו שייך לגילדת כתבי החצר המושחתים?

זקן זה ייסע מהר, משום שהוא עיוור דיו כדי לא לראות את הסכנות וחירש מכדי לשמוע אזהרות. חרף זאת, ואולי דווקא בשל כך, מכוניות מחבבות אותו.

 שואלים את אדוארד

אלן מרזל: אני עדיין מתגעגע לכתבות שלך במקור ראשון וסומך בעיניים עצומות על שיקול דעתך. לכן באתי לשאול שאלת בטיחות:

לאחר שהזדקנתי מעט, וקשה לי להיכנס לרכב נמוך, אני מתכוון לרכוש טויוטה ראב 4, בתקווה שזו בחירה טובה…

היבואן דורש תוספת של 15 אלף שקלים כדי להוסיף חבילת בטיחות, שתכלול בעיקר התראה על רכב חוצה מאחור וכן אזהרה במראות הצדדיות על שטחים מתים. החבילה כוללת גם פינוקים, כמו חימום המושב… אבל אלה לא מעניינים אותי.

האם כדאי להשקיע סכום כזה בעבור שני ענייני הבטיחות הנ"ל?

תשובה: טויוטה ראב 4 היא בחירה הגיונית מכל הבחינות ועוד קצת. באשר לתוספות בנוסח 'פרימיום' ומחירן, נראה לי שאין ברירה. אמנם, כידוע, אינני מעריך (בצדק או לא בצדק) את מבחר המערכות האלקטרוניות שמטרתן לעזור לנהג בשמירה על בטיחותו – אלא שזלזול זה אינו כולל את ABS, את הטמפומט האקטיבי, וגם את האמצעים האקטיביים המסוימים שהיבואן מציע לך. במקומך, לא הייתי מוותר עליהם.

ישראל וייץ: ראשית, תענוג לקרוא ולחוש בכל כתבה שלך. זה ודאי ידוע, עדיין אציין את המובן מאליו. ולשאלתי: אלפא ג'וליה תלתן ירוק, או בשמה ג'וליה QV, אם איני טועה, מומלצת? או שברמות המחיר שלה יש היגיון לא לקנות אותה?

תשובה: ג'וליה, על כל דגמיה, והונדה Type R, הם שני דגמים בלתי שגרתיים בין כל המכוניות המשווקות כעת בארץ. בזכות תרומתן האדירה לניהוג ולחדוות הנהג, שתיהן שוות כל שקל המושקע בהן.

הייתה לי הזדמנות להכיר לא רע את ג'וליה וֶלוֹצֶ'ה 2.0 (280 כ"ס), ואת ג'וליה Quadrifoglio האדירה והמטורפת, 2.9 B טורבו (210 כ"ס).

אכתוב עליהן בקרוב. אם תרצה לשמוע פרטים בעדן, לצד קצת ביקורת, שלח לי את מספר הטלפון שלך.

יוסי: אני עומד לפני רכישת רכב חדש. מתלבט בין טויוטה קורולה היברידית (כבר משווקת) לבין ניסאן ליף דור שני (לפי פרסומים, תגיע לארץ במהלך שנה הבאה).

לגבי הניסאן לא מצאתי פרטים על הסוללה שתגיע לארץ, 60 קילוואט או 40. מקווה שיביאו את ה-60. אני נוסע כ-50 אלף קילומטרים בשנה, הרוב בין-עירוני.

ההעדפה שלי ללכת על החשמלית נטו, עם טווח הנסיעה והאפשרות להטעין בבית, כולל החיסכון הצפוי. אשמח לשמוע מה דעתך.

תשובה: נשאלת השאלה אם יספק אותך טווח נסיעה קצר, שיתקבל אחרי טעינה ביתית בלילה. האם לא תרגיש שבוי של ליף, הקובעת עד כמה רחוק ומתי מותר לך להפליג איתה?

האם לא יעיק עליך שהצרפתייה החשמלית, כמו גם מתחרותיה היקרות ממנה, אסייתיות ואירופיות, אינן שייכות לפילוסופיה של מכונית פרטית, אשר מאפשרת לשוטט בכבישים חופשי, מבלי להתייחס לרצועת-הטווח ולמיקומן של עמדות הטענה?

בקיצור, קח את ההיברידית. במיוחד אם עדיין לא שאלת את ליף איך היא תסתדר בעליות ירושלימה.

11 תגובות
  1. Joe permalink

    אדוארד יא גבר כיף לעקוב אחריך

  2. דוד י. ברוור permalink

    תודה רבה רבה.ה' יברכך יקר בכל מכל כל כולל בריאות טובה ושמחה. דוד י. ברוור

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    מצמרר …אושר בריאות ואריכות ימים אדוארד :

    פוסט מצולם שהועלה לרשת בדיוק לפני יום , כמו בתזמון מתואם לקראת הפוסט במדור:

    מתןך – Petrolicious
    Published on Dec 25, 2018

  4. גיל חלמיש permalink

    לגבי חבילת ההטבות של הטויוטה: ABS הוא כיום חובה בכל כלי הרכב ולא הטבה, אני מניח שהיבואן מתנדב ביוקר להתקין חיישני ומצלמת רוורס, שעלותם ממש לא כל כך גבוהה… רק שהיא מצריכה התקנה מקצועית אחרת זה יהיה מסוג הדברים שפשוט גורמים ללב לבכות בכל פעם שמביטים על האוטו. אני הייתי בודק כמה התקנה של אלו תעלה בכל מקום פרטי. מחממי מושב למי שלא גר בצפון הקר או בהרים אינם שימושיים במיוחד בארצנו.
    לגבי שאלתו של יוסי על הרכב החשמלי, אין שום קשר בין רכב היברידי לרכב חשמלי. ההיברידי משתמש במנוע החשמל שלו לנסיעות בהילוך ראשון בלבד. ברגע שעולים למהירות של הילוך שני מנוע הבנזין נכנס לפעולה. מכונית חשמלית "אמיתית" יכולה לסוע 400 קילומטרים על סוללות, שזה בערך הטווח של מיכל בנזין קטן במכונית קטנה. ההטענה צריכה מכשיר מיוחד, זה סתם חיבור לכל שקע חשמל זמין, קח זאת בחשבון.

  5. לגיל: מה שכתבת הוא מן התבונה, אלא שהקרצייה המזדקנת עומדת על שלה, לפחות בחלק מהסוגיות שהתייחסת אליהן.
    1. טווח של 400 ק"מ מובטח וקיים רק בדגמי טסלה. במשפחת החשמליות הצנועות, ליף ודומותיה, שאינן שייכות למדף העליון של הטכנולוגיה האמריקנית – אפשר לצפות לטווח תיאורטי של כ-200 ק"מ בסך הכול, ובאופן מעשי 150-170 ק"מ, תלוי בנפח הסוללה ובסוג מקור האנרגיה שמתחברים אליו, כלומר: אם העמדה שמצאנו מספקת חשמל קבוע או משתנה. גם בחיבור לשקע ביתי, הטווח שמניבה הטעינה תלוי בשאלה אם אנו נהנים משלוש פאזות, או שברשותנו רק חשמל ביתי רגיל, אשר ממלא את הסוללה ב-50 אחוזים בדוחק.
    אין לי סימפטיה לחשמליות דווקא בגלל ליף שעליה מדובר, ודעות שליליות עליה ועל דומותיה התגבשו אצלי אחרי נסיעה מוורשה לגדנסק. די לספר שמרחק של 340 ק"מ אשר ליף עברה על האוטוסטרדה הפולנית A1 לקח לצרפתייה… 9 שעות! ולא 2.5 שעות כמו ברכבת, או 3 שעות במכונית רגילה, שלפי החוק מותר לנסוע בה על A1 ב-140 קמ"ש. אמנם באותה אוטוסטרדה זזה ליף נמרצות במהירות של 100 קמ"ש (אצלה אלו הם קמ"שים חסכוניים יחסית) – אלא שרוב הזמן היא עמדה בתחנות טעינה, שהשימוש בהן הפך פתאום מכלום ליקר ממש. הדבר משול לכך שהחינמון 'ישראל היום' ימשיך להיות מופץ בפינת קפלן אבן-גבירול, אלא במחיר של 'ידיעות אחרונות', אף כי הוא עדיין לא שווה מי-יודע-מה (זולת אפותיאוזה מפוארת של נתניהו, החוזרת בעקשנות על עצמה).
    בכל אופן, הלועזיטים המתוסכלים גילו עוד בתדהמה שנסיעה בחשמלית הפכה להרפתקה יקרה אף יותר מאשר שימוש במכוניות דיזל או גז. הלועזיטים הופתעו גם מכך שליף החדשה עולה לצרכן 130 אלף זלוטי (מטבע שווה-ערך לשקל). לשם ההשוואה: אאודי A1 החדשה, מאובזרת בכל הפיצ'פקעס האלקטרוניים, עולה רק 91 אלף שקל או זלוטי, ופולקסוואגן T-Roc בעלת אותו מנוע 1.0 TSI, הספק של 115 כ"ס ורשת בטיחות אדפטטיבית זהה-כמעט לזו של אאודי עולה רק 77 אלף זלוטי.
    אין פלא שחשמליות חדלו לעניין את הלועזיטים, חרף התרבותן של עמדות האנרגיה.
    2. לי נראה שחימום מושבים חיובי גם לתושבי ירושלים ובנותיה. אני יכול להעיד, אחרי שלוש שנות נסיעה על מושב מחומם ב-Z3M שלי, שחימום זה מרכך את האווירה ברכב לכדי ביתית-חביבה, גם ללא שימוש במיזוג מחמם.
    3. לא הייתי מזמין התקנה של חיישנים חיוביים כלשהם ב"מקום פרטי" אלא נצמד למוסך היבואן, גם אם מעל מוסך זה מונף דגל של רדיפת בצע. אין ברירה אלא לשלם ביוקר, שכן פלישה בלתי אחראית למערכת חשמל מתקדמת הבנויה על מגיסטרלות (CAN) עלולה לשבש את פעילות המחשב המרכזי, ולהמיט תקלות על המנוע והגיר.
    4. הקרצייה המזדקנת עומדת מאחורי המלצתה על היברידיות מהסוג שיודע לנסוע לטווח של 20-30 ק"מ על חשמל בלבד. כאשר הסוללה שלהן מתרוקנת, נסיעה על מנוע הבנזין מחזירה לה את כוחה.

    בלי וירוסים. http://www.avast.com

    • גיל חלמיש permalink

      נאלץ להגיב: התקנת חיישני רוורס בארצנו גם אצל היבואן, היא ממש לא מה שהיצרן התכוון. היתרון היחידי אולי הוא שהחיישנים באותו צבע של האוטו… אין שום התחברות למערכות הרכב! מותקן מוניטור קטן בתחתית השמשה הקדמית (או במקומות תמוהים כמו מעל המראה, שם אין לו מקום להיתפס והוא נופל תדירות) ואת המתח להפעלתו גונבים ממנורת הרוורס. ראיתי כבר התקנות יבואן מחפירות כאלו בארץ (אוי לי, כרגע אני נוסע עם אחת כזו). גם מצלמות הרוורס כנ"ל, מלבד התחברות לצג המרכזי ברכב, שהיצרן ברוב טובו משאיר שקע אוניברסלי להתחברות, אין חיבור לשום מערכת אחרת באוטו.
      ובסוד סוד, בשנות הסתובבותי סביב מוסכים, ראיתי מתקינים שמקבלים עבודות התקנה בקבלנות מהיבואנים. בעצם לא כזה סוד, אם כצרכן אתה נכנס למתקין כזה הוא בבטחה יגיד זאת, לאות איכות שעבודתו מעולה ומקובלת אפילו על היבואן. לזכותם יאמר שהם עושים עבודה טובה בדרך כלל, ומקבלים שכר בהתאם (מהצרכן, היבואן יתחשבן אתו על השקל ויקבל עבודה בהתאם)

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    אדוארד היקר.
    ניסאן ליף דור אחד (שכמוה משרתת אותי נאמנה כבר למעלה מ 6 שנים) מצהירה על פי השעון טווח של 180קמ ובפועל מגרדת את ה 100 מלמטה בהתאם לאופי הנהיגה.
    היפנית(לא צרפתית, יפנית!) מפיקה מומנט מירבי כבר בלחיצה הראשונה על הדוושה מה שנותן תחושת זינוק של רכב ספורט וגורם לעיתים לקיצור הטווח עקב האצות נמרצות.
    המומנט הנדיב של מנוע חשמלי המתקבל בכל "סלד" מאפשר כמובן שיוט נינוח בעליות (גם של ירושלים).
    ניסאן ליף, החשמלית הנמכרת ביותר בעולם, החדשה, דור 4, שתגיע בקרוב לארצנו הקטנטונת, מצויידת ב"כל מה שאתה לא אוהב" (קריצה,קריצה) והיא חצי "אוטונומית" ואפילו יודעת לחנות לבד, מצויידת באפשרות טעינה מהירה (בעמדות ייעודיות) ומצהירה על טווח כפול עם 40KW או משולש עם 60KW מהליף דור 1.
    גם אני אוהב את רעש האגזוז וריח הדלק "של פעם", אבל התחושה בנסיעה ברכב חשמלי היא ללא תחליף וממכרת. גם 100 ק"מ מספיקים בארצנו למרבית הנסיעות שלא לדבר על 300 ( בשעון רשום 460). ירוק כבר אמרנו?
    אריק ק.

  7. Arik Carasso permalink

    אדוארד היקר.
    ניסאן ליף דור אחד (שכמוה משרתת אותי נאמנה כבר למעלה מ 6 שנים) מצהירה על פי השעון טווח של 180קמ ובפועל מגרדת את ה 100 מלמטה בהתאם לאופי הנהיגה.
    היפנית(לא צרפתית, יפנית!) מפיקה מומנט מרבי כבר בלחיצה הראשונה על הדוושה מה שנותן תחושת זינוק של רכב ספורט וגורם לעיתים לקיצור הטווח עקב האצות נמרצות.
    המומנט הנדיב של מנוע חשמלי המתקבל בכל "סלד" מאפשר כמובן שיוט נינוח בעליות (גם של ירושלים).
    ניסאן ליף, החשמלית הנמכרת ביותר בעולם, החדשה, דור 4, שתגיע בקרוב לארצנו הקטנטונת, מצוידת ב"כל מה שאתה לא אוהב" (קריצה, קריצה) והיא חצי "אוטונומית" ואפילו יודעת לחנות לבד, מצוידת באפשרות טעינה מהירה (בעמדות ייעודיות) ומצהירה על טווח כפול עם 40KW או משולש עם 60KW מהליף דור 1.
    גם אני אוהב את רעש האגזוז וריח הדלק "של פעם", אבל התחושה בנסיעה ברכב חשמלי היא ללא תחליף וממכרת. גם 100 ק"מ מספיקים בארצנו למרבית הנסיעות שלא לדבר על 300 ( בשעון רשום 460). ירוק כבר אמרנו?
    אריק ק.

    _\\|//_
    ('O-O')

  8. לאריק: אני שמח ברעותא הנינוחה שלך עם ליף ועל התיאור המעניין שלה, שיעניין ודאי קוראים רבים, אך בגלל סיבות אישיות, הקרצייה המזדקנת אינה מסוגלת לשנות את יחסה השלילי כלפי המוצג "מכונית חשמלית". הנה ההסבר, שחלקו פורסם כבר בעבר:

    לפני מלחמת העולם השנייה תכנן אבא שלי לקנות מכונית ביואיק אמריקאית. הוא כבר ערך בה נסיעת מבחן עם כל המשפחה הנרגשת, כולל הכלב, אך שינה את דעתו, ובמקום ביואיק זו קנה עוד חנות, רביעית במספר, אף היא ברחוב הראשי של ורשה. אחר כך פרצה המלחמה, ואנו נסגרנו בגטו ושמענו את ההורים מדברים על כך שיהודים רבים שקנו מכוניות ברחו בעזרתן לרומניה, מרומניה לצרפת, ומשם הפליגו לארגנטינה. עד סוף חיינו המשותפים בגטו הצטער אבא שלי שלא קנה את הביואיק השחורה, ועל טעות זו שילם בחייו.

    זו בעצם הסיבה לכך שמתחילת דרכי בעולם המוטורי לא החמצתי אף מכונית ראויה שהייתי מסוגל לקנות. ברחוב בן-סרוק ברחביה, כל מקומות החניה היו תפוסים על ידי אלפות שלי, לפעמים חמש או שש, וכך היה גם ברחוב הירקון מול כיכר אתרים, שם חנו אותן אלפות ועוד שלוש לנצ'יות – שתי פולביות כולל HF ולנצ'יה ספורט זאגאטו.

    לא דיברתי ולא כתבתי על כך שמכוניות העניקו לי ועודן מעניקות אשליה של חופש. אשליה זו התחזקה אחרי חזרתי הזמנית לפולין לצורך חיפוש שורשים: כאשר קניתי בברלין את ניסאן בלו-בירד קומבי 2.0 דיזל, דאגתי שבמוסך הביתי יעמדו כמה ג'ריקנים מתכתיים מלאים בסולר, 20 ליטרים בכל אחד, כדי שנהיה מוכנים לחופש תנועה מיידי – הנדרש לבריחה או רק לטיול ארוך. זוהי פרנויה בוודאי, אך הג'ריקנים עמדו בהיכון עד סוף חייה של ניסאן.

    גם כיום, לעת זקנה, ולנוכח רוחות מלחמה הרוחשות בגולה השקטה בגלל הטילים הרוסיים המתקרבים, והטילים האמריקניים המוצבים על אדמת פולין – במוסכים של הבנות שלי עומדים ג'ריקנים קטנים מפלסטיק אדום, מלאים עד הפקק בדלק 100 אוקטן. "זה רק למקרה שדלק זה, הנקרא 'רייסינג', יאזל בתחנות 'של'", אני מסביר לבני, ואת האמת הקרצייה המזדקנת שומרת לעצמה.

    מכונית חשמלית, בדוּק בדרך לגדנסק, אינה מסוגלת לפוגג קיבינימט את טראומת ניצול השואה הזו.

    רק מכוניות דלק, שהן גם פסיכולוגיות יעילות להפליא של הקשיש המורשה אנוכי, יכולות לשמש קרשי הצלה היפותטית ברגע שיתעורר הצורך לממש באמצעותן חופש תנועה בלתי מוגבל.

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    אדוארד, נראה לי שאם היו מכוניות עם מקור הנעה גרעיני (ללא תדלוק). היית הראשון שרוכש אחת כזו.

  10. אדוארד, נראה לי שאם היו מכוניות עם מקור הנעה גרעיני (ללא תדלוק). היית הראשון שרוכש אחת כזו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: