יום הולדת ארור

בסתיו 1956 קיבלתי אומץ לנהוג בפעם הראשונה במכונית, שקניתי. הייתה זו P-70 זוויקאו (Zwikau) ירוקה בעלת מנוע שתי פעימות, שבו עבד זוג צילינדרים בנפח משותף של 700 סמ"ק, שהיו מייצרים כ-35 כ"ס

"תתחיל כבר לנסוע בה", המליץ לי חבר עיתונאי בעל מכשיר תנועה זהה, אשר האמין כנראה בשמועה עירונית שעברה מפה לאוזן בהוליווד הפולנית, הלא היא לודז', ובפרבריה, כמו בָּלוּטִי וחוֹיְנֶה. במקומות אלה בפולין, בעלי P-70 היו משוכנעים שגדודי עכברים מאיימים לזלול את הדלתות, הכנפיים ומכסי המנוע של רכביהם, העשויים במזרח גרמניה מפלסטיק 'דוּרוֹפְּלַסְט'. במיוחד פיתה את כנופיות המכרסמים הרעבים דורופלסט סגור במוסך חשוך, ואשר אינו זז.

כאשר הממסד היה לצידי

נסיעת הבכורה שלי ב-P-70 נערכה אחר הצהריים. לפני הזינוק וידאתי שרישיון הנהיגה בן היומיים נמצא בכיסי, סובבתי את המפתח, שילבתי הילוך במוט, שדמה בצורתו לידית דלת ביתית, והמכונית החלה להתגלגל בעצלתיים תחת פיקודי. לצידי על כיסא הנווט יושב ידידי רישרד מארֶק גּרוֹנְסְקִי, משורר צעיר, סאטיריקן ויוצר קטעים לקברט הסטודנטים STS.

הוא היה נרגש לא פחות ממני לקראת נסיעה זו. "רק תהיה זהיר", ביקש אותי מארק, ואני אכן הפלגתי באיטיות ברחובה הראשי של לודז', פְּיוֹטֶרְקוֹבְסְקָה, עד שבזהירות ושלווה הגענו לפינת רחוב מוֹנְיוּשְקִי, שם שָכַן קפה האמנים האגדתי 'הוֹנוֹרַטְקָה', שכדי לבקר בו עצרנו, והחלטנו לבצע סיבוב פרסה.

"תבדוק אם יש אחרינו מישהו", ביקשתי את מארק, והוא סובב ראשו והודיע לי בסמכותיות שאין אף אחד. "סע, אֶדְגִ'יקוּ", אמר ברוגע, אף כי ביקשתי אותו עשרות פעם שלא יקרא לי כך, גם לא בארבע עיניים. מבלי לחשוש, הצלחתי לסובב את ההגה שמאלה אך במעט כדי לבצע סיבוב במקום – ו-P-70 המסכנה חטפה מיד חבטה חזקה. משענות הגב שלנו נשברו, ושנינו, מארק ואני, נזרקנו אל המושב האחורי, ופיסות דורופלסט ירוק השייכות לשמלת הגרמנייה שלי עפו לכל עבר.

"נכנסה בנו מונית, אֶדְגִ'יקוּ", העיר מארק בנועם, ואני, המום, עוד לא בחרתי מה להגיד לשוטר, שהופיע על ידינו דאוס-אקס-מכינה, כמו על במת אופרה – אך הופתעתי מההמשך הבלתי צפוי של המקרה: שוטר זה התנפל בצעקות על נהג המונית דווקא, אשר ניסה להטיל את האשם בי בטענה שהשתוללתי בפרסה, ועוד בלי איתות.

עד היום אין לי מושג איך זה שדווקא עבריין מתחיל כמוני זכה בתמיכתו של השוטר, איש גבוה בעל שפם שהופעתו ברחובות הייתה מפחידה את נהגי לודז', אשר היו מועטים בשנים ההן.

"כנראה, אֶדְגִ'יקוּ, היה לשוטר חשבון ארוך עם איש מונית זה", הסביר לי מארק, ואני שומע את קולו המשועשע עד היום, הוא יום ההולדת הארור שלי, כמה עשרות שנים אחרי התקרית, כבר ללא התנגדות לכינוי שמארק הדביק לי ללא רחמים.

העד האישי שלי

והנה, ביום ההולדת שלי התעוררתי בשש בבוקר, עדיין בתחושת נזק בלתי מחיק שהלמה בי בעקבות מותו הפתאומי של מארק גרונסקי, ידידי במשך שנים ארוכות והעד האישי שלי.

הייתה זו בעצם עדות משותפת: אני הטיתי אוזן קשבת לחלומותיו, והוא היה אורח קבוע בביתנו, שבו הכיר מארק היטב את אשתי הראשונה, המשוררת, ואחרי עזיבתה עזר לי לשרוד ולא לטפס על קירות. בנוסף לתמיכתו הנמרצת, היה למארק מה להגיד על כל מה שכתבתי וצילמתי – ואני מצידי הייתי עד להתפתחותו המטאורית כיוצר. אלא שלא הכרתי את אשתו, כי הוא היה בודד במשך 79 שנות חייו.

"אתה נשוי למוזה קאליופה", הייתי מתאר לו בסארקזם, "אולי תספר איך היא?", ביקשתי.

"מדהימה ממש", ענה לי ידידי היחיד בימים הטרופים ההם של שנות ה-50, בחיוך האושר שהיה דבוק לפניו. ופתאום הוא איננו עוד.

דצמבר המר  

והנה אני קם בבוקר, בוקר היומולדת, ומנסה להסתדר עם תחושת עצב במשקל כדור הארץ. זה לא העצב הרגיל, שכבר היו לנו אפשרויות לטעום לא פעם ולא פעמיים, אלא עצב מהסוג המזעזע, שבו הסתבכנו שוב ושוב אחרי מותם, ועוד מותם, של חבריי ומכריי, שהשאירו בקרבתנו מרחב ריק – מקרים רבים מדי שאירעו בחודש ה-12, אי-שם בגולה הקרה והמושלגת, וכאן בתל-אביב המחוממת בשמש יהודית.

אלא שאסון כבד, תוצאת הפרדה ממארק, אינו ניתן להתמודדות בעזרת המקלדת, כל שכן למחיקה. ממש כמו במקרה הפרדה מידידי המלחין כריסטופר קומדה, אשר ממותו הטרגי בקליפורניה ב-1969 לא הצלחתי להתאושש עד היום, ולא אתאושש אף פעם.

סאטיריקן לסאטיריקן זאב

אני זוכר איך פרץ מארק אל הקפיטריה 'הונורטקה' בצעקה "חיפשתי אותך, אדג'יקו", ובישר בגאווה, לי ולסקרנים היושבים אל השולחנות, שזקפו אוזניהם לשמוע כי מריאן חֶמָר, האב הרוחני והמלך של הקברט הפולני לפני מלחמת העולם השנייה, משורר וסאטיריקן ענק, אליל המהגרים הפולנים האנטי-קומוניסטים שחיים בלונדון – אזכר אותו בבי-בי-סי! "פעמיים הוא אמר את שמי!", הודיע מארק בהתרגשות.

"מה הוא דקלם עליך מעל הגלים האנגלוסאקסיים הקצרים של רדיו הבי-בי-סי?", שאלתי, ומארק ציטט את מילותיו של חמר: "חוששני, שאתה, מארק רישרד, לא תהיה היורש של העט הנובע שלי", קבע המאסטרו בתחומי הקברט, הסאטירה והחרוזים.

"מדוע יהודי מפורסם זה כועס עליך דווקא?", התעניינתי, ומארק סיפר לי שמריאן חמר הגדול היה מועמד לפני כמה שבועות לכהן כנשיא הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, ומארק כתב עליו ש"זהו צדק היסטורי שעל אדמת בריטניה יכהן נשיא מהקברט בממשלת-גולה קברטית".

צחקתי בוודאי מהעוקצנות של מארק לגבי חמר, אלא שגם ציננתי את התלהבותו. "במקרה, ידידי היקר, למרות הסתייגותך מהשלטון הקומוניסטי, ולמרות הבחילה כלפי התרבות הזרה והצנזורה הרודפת אחרינו – בכל זאת יצא שכתבת מילים מתוקות על המפלגה השלטת כאן, בכך שהקנטת את מתנגד משטר הדיכוי בפולין, כלומר את חמר…".

"גֶ'סוּס כרייסט", מלמל היהודי גרונסקי, "לא חשבתי על כך. אכתוב לו התנצלות", הבטיח.

ועכשיו הוא באמת יכול להתנצל בפני מריאן חמר, אי-שם בצד השני של הקשת, שם לכולנו, המאמינים בכך, תהיה זכות להיפגש, להמשיך להתווכח ולטייל בין עננים.

חוכמה נכחדת  

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה קיבלתי שיעור יקר מלוחמי היחידה הצבאית אשר בשורותיה נסעתי לברלין כילד גדוד, ספק רק קמע ספק גם חייל. למדתי מחבריי המבוגרים המנוסים, שעברו את כל הדרך מברית המועצות, שאפשר לברוח מהמוות אם נשכב במכתש שנוצר מהתפוצצות פגז, שהרי "פגזים לעולם אינם נוחתים פעמיים באותו מקום", אמרו.

ולפי חוכמה צבאית זו הייתי מחבק בחוזקה את תת-המקלע פֶּפֶּשָה שלי, ובזמן הפגזות כבדות שכבתי איתו במכתשים הטריים, בין רסיסי פגזים חמים עדיין.

במכתש שנוצרה אחרי פגז-מותו של מארק אין מקום לזרים המעוניינים להמשיך לחיות. קשה גם לדמיין איך נעכל מעתה את המציאות התרבותית או הפוליטית ללא הפרשנות האירונית של המנוח.

עזיבתו של מארק מסמנת את המשך שקיעתה של חוכמת היהדות הפולנית המיתולוגית, אשר את עקבותיה ואת זיכרון השטייטל ניסה מארק גרונסקי להציל משכחה, אי-שם רחוק בגולה.

רישרד מארק גרונסקי. שלום, חבר

פרדה מהעד

בימים שלפני גוגל, ויקיפדיות ואינסטגרמים כיניתי את מארק "אנציקלופדיה על שתי רגליים", קישוט לכל שולחן חברים, ושופט מוסמך בכל ויכוח, כי מארק באמת קרא כל מה שאפשר לקרוא בספרות יפה ובשירה. הוא ראה את כל הסרטים הראויים לצפייה, ידע מה תלוי על קירות המוזיאונים, ידע מי בנה מה בארכיטקטורה, מי לחם, מתי ואיפה, מה ההבדלים בין הדתות – ולא שכח דבר.

התפעלתי. מתי הוא מוצא זמן לכתוב בעצמו? ומארק אכן כתב הרבה, תוך שמיעה אבסולוטית לצליל המילים. הוא כתב רבות לבמה, הוציא ספרים, בין השאר ספר בשם 'הקברט של חֶמָר', כתב שירה וביקורת בירחוני ספרות, והתבטא בשבועונים סאטיריים, ביניהם 'Nie' (לא), שבו כתבתי גם אני ואף ערכתי הפנינגים מופשטים, בין השאר כדי לבדר את מארק.

היה כיף בלתי רגיל לדבר איתו ולהשתעשע מסיפוריו, אלא שחשוב עוד יותר היה לדעת שהאיש הזה יודע הכול גם עליך. שהוא עד לדברים שעשית, וגם לדברים שניסית לעשות ולא הצלחת.

נדמה שבלתי אפשרי לחשוב עליו בהגדרות יבשות של "סופר מוכשר והיסטוריון קברטים מעולה". בכל אופן, ברור לזקן בוודאות שהקדוש ברוך הוא אהב את גרונסקי אחרי שקרא את פסוקו: "אם יכריז אלוהים שאלוהים איננו – אז גדולתו ראויה לתשבחות. אלא שאם יכריז אלוהים שהוא אכן קיים, אז הלוואי שידו תגן עלינו".

יהי חיוכו ברוך

חוששני שלא ייקרא רחוב על שמו של רישרד מארק גרונסקי, לא בוורשה ובוודאי לא בתל-אביב. פסלים לא יוצבו, ולא תודבק אפילו לוחית שיש על הבתים בלודז' ובוורשה שבהם הייתה קאליופה מבקרת אותו.

חוששני גם שילדים יהודים מסביב לעולם לא ישמעו על המשורר והסאטיריקן העונה לשם מארק גרונסקי, אשר ירד לנוח.

בכל אופן, הזקן משער כי היהודי רישרד מארק לא היה עובר בהצלחה אף ועדת קבלה של אף אחת מהדתות הקיימות – ועל כן לא היה מתקבל לגן העדן בשמיים. אלא שברור לזקן בוודאות שאיש זה לא נזקק לשמיים כדי להיות מאושר.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: אני רק ציטוט

ציטוט מתוך ידיעה שהתפרסמה ב-ynet ב-28.12.2018:

"ייהרגו פה שני חיילים": קצין בטיחות תיעד ליקויים חמורים בג'יפ צבאי

קצין בטיחות בפיקוד הדרום חשף בביקורת פתע בצאלים ליקויים חמורים בגלגל של ג'יפ, רגע לפני נסיעה של 130 ק"מ בדרום. הקצין תיעד את הסכנה מול המצלמה: "יכולים לכעוס עליי 200 איש, זה צריך להגיע לכל צה"ל ואחותו ולכל אימא של חייל שחושבת שהצבא דואג לו". דו"צ: "הנסיבות ייבדקו"

דווקא בשבוע שבו צה"ל מודה בקיומם של ליקויים חמורים בזרוע היבשה – מתפרסם תיעוד מבסיס צאלים שמעיד על מחדל מסוכן.

סרטון שהועלה ביממה האחרונה לקבוצות וואטסאפ ורשתות חברתיות מציג אדם שמצביע על שחיקת ברגים מסוכנת בגלגל של ג'יפ צבאי מסוג סופה. בבדיקת ynet עלה כי האיש שמתריע על הסכנה הוא לא חייל מילואים שאיבד עשתונות וניפח ליקוי זעיר, אלא קצין בטיחות בפיקוד דרום.

ככל הנראה, הסרטון הועלה לאחר שקצה נפשו של קצין הבטיחות מהליקויים שבהם הוא נתקל במהלך עבודתו. חלק מהברגים בג'יפ נשחקו כאמור לחלוטין ואחרים אף יצאו ממקומם, ולמרות כל זאת נדרש נהג הרכב להמשיך לנסוע עמו בכבישי הדרום.

"יש פה שני גוז'ונים. אחד שבור ואחד פה עף, נאכל", מתאר הקצין בסרטון. "נשארו לו שלושה ברגים. אבל מה מצחיק? שהג'יפ הזה ייסע, ישתחרר לו גלגל בירידות לעין יהב, יתהפך וייהרגו פה שני חיילים. יביאו מהנדסים מכל העולם לבדוק למה ובסוף יעלו על זה שהברגים נפלו לו. הנה התמונה: הברגים נפלו ומשוחררים ומפה אומרים לו להגיע לעין יהב". ברקע הדברים יצוין כי הנסיעה מצאלים לעין יהב מתפרשת על פני 130 קילומטרים ואורכת קרוב לשעתיים".

קצין הבטיחות הגיבור והגוז'ונים האכולים

*

מעניין שהקצין הגיבור שהציל את החיילים לא התפלא שהחייל שנהג בג'יפ וחבריו לא שמו לב לגוז'ונים החופשיים, שאחד מהם שבור (כנראה משום שהגלגל לא היה מאוזן נכונה), כך שהגלגל עלול לעוף כל רגע. האם אין זו תוצאה של המודעות המוטורית המדולדלת בארצנו? עוד נחזור לנושא.

שואלים את אדוארד

יוסי סוויד, מנהל פיתוח תוכן במרכז מורשת מנחם בגין: שמעתי כי בפיך עדות על הדגלים שהונפו במהלך מרד גטו ורשה. האם אתה יכול לאשר ידיעה זו?

תשובה: למיטב ידיעתי, אין תצלום ואין עדות מוסמכת לגבי דגלי לאום פולניים שהונפו על גגות גטו ורשה הלוחם.

כאשר שאלתי על כך את מארק אדלמן, הוא ענה לי שגם אליו הגיעו לאחר המלחמה השמועות שלפיהן במקום כלשהו בגטו נראה דגל אדום-לבן. אדלמן שיער כי אם הדגל אכן הונף, זה נעשה במטרה לדרבן את המחתרת הפולנית להגיש עזרה ליהודים – או לפחות לשלוח נשק מתאים ללוחמי הגטו, המצוידים רק באקדחים מעטים, בלתי שימושיים בקרבות רחוב מול הגרמנים, שהיו חמושים בנשק אוטומטי, ברכב משוריין ובארטילריה.

אגב: אחרי מלחמת העולם השנייה הונפו דגלי פולין על גגות הגטו בסרט העלילתי 'רחוב גְּרָנִיצְ'נָה', בבימויו של אלכסנדר פורד היהודי. זו הייתה כנראה פנטזיה של יוצרי התסריט, כמו הסיפור כולו, המרגש עד היום.

אסף כהן: רציתי לאחל לך יום הולדת שמח, ושתזכה בעזרת ה' לעוד הרבה שנים של בריאות איתנה ונחת רוח.

בנוסף אשמח לדעת: האם יש אפשרות כל שהיא למצוא כתבות עבר שלך מהמגזין 'טורבו' שערכת? יצא לי לראות רק כתבה אחת שלך ממנו, בזמן שקראתי בבלוג שלך 'מכונית הנפש', ונתקלתי שם בכתבה שלך מהמגזין שאחד הקוראים העלה על הלנצ'יה HF 1600 דגם ראלי – ונהניתי מאוד.

ובהחלט תודה על כל הכתבות שאתה ממשיך לכתוב לנו.

תשובה: בספרייה שלי בגולה נמצאים כל גיליונות 'טורבו', כך שאני יכול לסרוק כתבות ספציפיות. בנוסף, ייתכן שגיליונות אלה שמורים בספריית בית אריאלה בתל-אביב, וסביר מכך – בספרייה הלאומית בירושלים.

רונית בצלאל: ברשותי סוזוקי סוויפט שנת 2016 שנקנתה ישירות מהחברה.

כבר תקופה ארוכה שיש לי בעיה בדוושת הבלם, שמתבטאת בכך שבעת עצירה כאשר הרכב בעלייה מתונה – דוושת הבלם מתקשה.

בנוסף, כאשר אני מתחילה בנסיעה, בין שעמדתי ברמזור או בכל מצב אחר, ומרימה את דוושת הבלם, אני מרגישה שהדוושה לא עולה חלק אלא כאילו נדבקת ועולה בשני שלבים. או שהיא משמיעה רעש ותזוזה כאשר אני דורכת עליה…

הרכב היה במוסך כמה פעמים, אולם לטענתם הכול תקין בדוושה/בבלם. אני נוהגת כל יום לעבודה בירושלים מהשומרון ומודאגת .אשמח לחוות דעתך.

תשובה: נראה לי שהסיבה לתקלה שאת מתארת מצויה במגבר הכוח של המעצורים (המוצמד למשאבת המעצורים). ייתכן שהחיבור הפניאומטי של המגבר (לחץ אוויר) עם המנוע אינו תקין, או שהמגבר עצמו תקול.

תשובה לקוראים ששאלו על מוסך אמין שמטפל בתיבות הילוכים: במכתבים שהגיעו לבלוג זה קיבלתי שתי כתובות מומלצות: 'סופר גיר' ברחוב ישראל ב"ק בתל-אביב, ומכון גירים בצומת סגולה בפתח-תקווה. אישית, לא נזקקתי לעזרתם, כך שאין לי מידע על מקומות אלה זולת ההמלצות החמות של הקוראים.