זקן דואג לזקן

הקרצייה המזדקנת האחראית לבלוג זה נושמת ומתפקדת עדיין בזכות הסקרנות שלה מדוע נעלם שלדון אדלסון מעין הציבור, והיא אף מאיימת שלא תלך לעזאזל לפני שתפתור את התעלומה

לא ייאמן, אך ארבעת מוספי הסופשבוע, כולל המוסף של האיש היקר עצמו, האוליגרך הנ"ל, חדלו לפרסם תצלומים המתארים דמות מסתורית זו לבדו או עם רעייתו, ואף חדלו להודיע מהי תפוקתו היומית של אדלסון בדולרים.

כמעט אפשר לדמיין, דואגת הקרצייה המזדקנת בעצב, שכפי שהרוסים שלחו פעם לקוסמוס את הכלבה לייקה – כך המדענים הסינים חטפו את אדלסון ושיגרו אותו לחלק הבלתי נראה של הירח, והוא עוד נאלץ לשלם לחוטפיו על הטיול.

ואם לא זה, אז נשארת האפשרות – שעליה הקשיש המורשה מצטער עוד יותר מאשר על תרחיש החטיפה לחלל – שחוקי הביולוגיה האכזריים עצרו ככה סתם את דרכו של מידאס האמריקני, והוא ירד בשקט הרואי מהפלנטה המאכזבת.

ואם כך, ייתכן שכוחות חשאיים בינלאומיים התחילו לשמור על שתיקה לגבי גורלו של שלדון, כדי לא לחולל מפולת פיננסית עולמית שתוביל להתפטרותם של טראמפ, פוטין, מנהיגי סין וצפון-קוריאה. הכול אפשרי.

ואם אדלסון אכן ירד מהכוכב שלנו, אז זה קרה – חלילה – עוד לפני שהקרצייה המזדקנת אנוכי הצליחה להלשין לזוג אוזניו האדומות של אדלסון על הנעשה בעיתונו בתל-אביב, ביתם הטבעי של גאים ושות'. קרצייה זו לא הספיקה להלשין למיסטר מידאס שהכנופיה האלימה המשרתת אותו, כלומר הגרפומנים בעיתון 'ישראל היום' השייך לאדלסון, חדלה לכמה רגעים מכרכורי האפותיאוזה שלה סביב נתניהו, ובמקום לבצע את הפקודה הבלתי כתובה "ללקלק כרגיל לנתניהו, לאשתו ולנסיך" – הם התנפלו על הקשיש המורשה, ניצול שואה כפייתי שעבד ב'מקור ראשון' המפסידון, עיתון המוחזק על ידי הקופה הקטנה של החינמון של אדלסון, אימפריה של פרסומי-אגו ושל כלום בריבוע.

דע, מר מידאס, שמשרתיך בישראל היום דרשו מעורך מקור ראשון חגי סגל לפטר את הקשיש בניגוד לדעת קוראים רבים, אשר במשך כעשרים שנה התרגלו לקרוא את המדור 'המפתחות בפנים'. דע לך שבמחאה על גירוש המדור ביטלו מאות מאוכזבים את המינוי על מקור ראשון, ועברו לקרוא את דברי הקשיש בבלוג שלו, 'מכונית הנפש'.

תודה למשרתים שלך

שנה בדיוק אחרי פיטוריו המשפילים של הקשיש, הבלוג חי טוב דווקא, ואף חוגג הישג בענף הבלוגים העבריים: 415,371 אלף כניסות, נכון לכעת. הכול בזכות השלישייה הפותחת אדלסון-סגל-מוריה.

אז תשמע, כבודו מידאס, אני אומר לאדלסון: מגיעה לך רק תודה, אדוני, על כך שמשרתיך דרשו לפטר אותי, ועל כך שהעורך סגל, טרוריסט יהודי לשעבר וטרוריסט מילים בימים טרופים אלה, קיפל את הזנב בין הרגליים וציית מיד לדרישת בעליו. כאילו בזקנתו, ועוד עקב פחד הפרנסה המלווה באופן כללי את קבוצת המלקלקים לנתניהו, כבר אין לעורך זה האומץ המיתולוגי של לוחמי המחתרת היהודית. אותה מחתרת שעמוס עוז המנוח כתב עליה:

"כת קטנה, משיחית, אטומה ואכזרית, שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות והיא מאיימת להחריב את כל היקר והקדוש לנו, ולהשליט עלינו פולחן דמים מטורף".

בכל אופן, הזקן התל-אביבי שולח תודות לזקן הגלובלי והטרנס-אטלנטי אדלסון. תודה רבה, מר מידאס, שפוטרתי מעיתונך 'מקור ראשון', אשר אתה, המולטי-מיליארדר ועוד קצת, מחזיק אותו לשם שעשוע, כמו כפתור בגטקעס. בערך כך אתה מחזיק את העורך סגל ואת מוחו של סגל, המנכ"לית מוריה.

תודה, כי הקשיש המפוטר יכול כבר שנה לכתוב מה שבא לו, מבלי לצנזר את עצמו ומבלי לחשוש שמישהו ינסה לצנזר אותו. תודה, מיסטר מידאס, תהיה בריא באי-שם שבו אתה מגדיל את ההון המיתולוגי שלך כעת, ומטפח את אהבותיך הלגיטימיות.

תוגת המלקלקים

בעיניים השייכות לאמני הליקוק הכפייתיים כלפי נתניהו אפשר לזהות תוגה, תסכול והשפלה, כמו בעיניהם של כלבים שמגינים על אדונם והלה לא זורק להם עצם. כי הדמות שעיתונאים אלה מלקלקים לה, ומהללים את אישיותה גם כשהיא רקובה – אינה מחזירה אהבה לכיתות הליקוק, וגם לא טורחת להעניק יחס אישי לבולטים שבין המלקלקים.

נתניהו יודע היטב שחבורה זו, היוצרת בעבורו שלדת אפותיאוזה, היא מיעוט בשוק הכותבים, ושליקוק נפשו ומהלכיו בפומבי דורש מבני החבורה חירוק שיניים ואומץ רב. חרף זאת, מלוקלק בכיר זה אינו מזמין את המלקלקים אל מעונו, לסעודה על שולחנו או לג'קוזי, וגם אינו מבקש שמזוכיסטים אלה יכתבו לו נאומים ויתכתבו בשמו ברשת חברתית. כלום.

נתניהו לא זורק אף פירור למלקלקים: הם אינם מלווים את המלוקלק בטיסותיו, בהופעותיו, בישיבות, באירועים משפחתיים. הוא מחזיק אותם בחושך הרואי, בשתיקה, והם נאלצים ללקלק לכבודו של הראשון בשלטון תמורת משכורת בלבד. כזהו למשל אמנון לורד, שכתב בישראל היום על תיקי נתניהו: "25 שנות חקירות לא גילו את השלד בארון. מה שנחשף אלו פרשיות שמשפטנים מסוגלים לתרגם לעבירות".

גן העדן האבוד של סגל-לורד

חגי סגל, לשם הגיוון, המציא שיטת ליקוק אוונגרדית: הוא חדל לצטט את שם המלוקק, ולוחם בחירוף-עט נגד כל יריביו – האמיתיים וההיפותטיים – מהשמאל, מהמרכז ומ"הימין החדש" של בנט ושקד (אשר סגל מאשימם בבגידה).

אך עם כל ההבדלים בסגנון כתיבתם של סגל ולורד, גורל אחד להם: זוג קלאסיקני-ליקוק אלה, וחבריהם מ'ישראל היום', נמצאים בעינויי גיהנום אכזריים, כי לא נותר להם אלא לקנא מרה בשיטות האחזקה בנוסח גן עדן שמהן נהנים עמיתיהם, כתבי חצר בענף הרכב!

כי בניגוד לנתניהו היהיר והמרוחק, ברוני הייבוא מתייחסים בחום אנושי לגדודי המשרתים – בכללותם, ולכל אחד מהם לחוד. ברוני הייבוא לא שוכחים לשלוח מתנות לכתבים (המתחרים ביניהם בליקוק), לא חוסכים מהם מילים יפות בימי הולדת או לרגל הולדת ילדיהם, ודואגים בוודאי שכתבי החצר ייהנו מביזנס קלאס וממלונות פאר, ויכירו מקרוב לא רק מכוניות חדשות אלא גם כתבי חצר לועזיטים, כדי שהכתבים המקומיים המוגבלים יתקדמו עוד קצת במקצוע הליקוק.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: מי מחק את יגואר

"נתונים חדשים מגלים ששוק הסופר-פרימיום בארץ פורח", הודיע חגיגית ynet בכתבה על שוק מכוניות ה"פרימיום פלוס", אשר הופיעה תחת הכותרת המטופשת "מיליון שקל, בלי שאסי".

בין "הנתונים החדשים", שפורסמו ב-8 בינואר השנה ואינם מפתיעים מי יודע מה, בולטת בכתבה זו התעלמות מוזרה של כתב החצר הסדרתי אודי עציון מתוצרת מעניינת ביותר של קונצרן JLR (Jaguar Land Rover).

אגב: הייתה זו גם הכתבה האחרונה מסוגה ש-ynet הניח לקהל הרחב לקרוא בלי כופר השקלים שהוא החל לגבות. כאילו לאתר של מוזס ושות' חשוב היה לפרסם אותה ברבים, ולא רק בקרב מנויים המוכנים להשקיע עשרות שקלים בחודש.

התעלמות מוזרה זו מיגואר פגעה בזיכרונות הזקן, שבין מכוניותיו שיחקו תפקיד בלתי נשכח גם היגוארים הקלאסיות, כמו מארק IX, כמו e-type וכמו מארק I בנפח מנוע 3.4. בדגם M1 (אשר מכונה בבריטניה 'ג'אמפינג ג'אג') 3.4 אשר היה שייך ל"טייקון האישי שלי" סטיב מורל, נסעתי בלונדון ב-1980 במשך חודש ימים. זה היה אחרי שצברתי קצת ניסיון ביגואר אחרת, e-type בעלת מכסה מנוע ארוך שמסרה לי לשבוע המפיקה האמריקנית ברניס בלוך, שקנתה ממני תסריט וחשבה כנראה שתמורת הנהיגה ב-e-type של חברה שלה אוריד את מחיר התסריט.

בכל אופן, נהגתי די כדי להרגיש בשוני שבין e-type לבין כל מכשיר תנועה אחר שזז. במיוחד בנסיעותיי ברחובות הצרים של הסוהו, שם הייתי עוצר את היגואר לפני כל הצטלבות, ויוצא ממנה החוצה כדי לבדוק בזהירות אם מישהו מתקרב ברחוב החוצה, כי ממושב הנהג רואים רק את אפו הארוך של מכשיר תנועה זה.

אחרי e-type נשארתי זמן-מה בהלם הגון, אלא שלא שכחתי את המפגש הראשוני שלי עם יגואר. היה זה בתקופה לא קלה בחיי, שבה תמורת מגורים בוורשה עבדתי שנה-כמעט כנהג של אלמנת גנרל. המנוח הותיר לגברת את מכוניתו, יגואר מארק IX! ואני החזרתי לחיים את התכשיט הבריטי המוזנח, שנעזב במוסך קר וחשוך.

"אני יודע מה את מרגישה", אמרתי למארק IX, "כי גם אני שבור ועזוב טוטלית, יקירתי", התוודיתי.

נהגתי את יגואר זו למען אלמנת הגנרל, לבקשתה, וגם טיילתי בה לבדי, וכך הכרתי את כל פרטיה של מארק IX. כנראה התאהבתי בה, כי הנערה אניילה, המשרתת בבית האלמנה, שמעה ממני התבטאויות בנוסח "אם יקרה איזה אסון, ומכל בריטניה הגדולה תישאר רק יגואר – לי די בכך…"

בסרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" מצטט את משפט זה אבישי הדרי, המגלם בכישרון רב את טרום-הזקן, אשר מחלק בין היגואר לאניילה את האהבה החדשה שנפלה עליו בביתה של אלמנת הגנרל.

בניגוד לבלבול המגמתי של אודי עציון ב-ynet, יגואר דווקא חיה וקיימת בארצנו, קיימת ועוד איך! בָּדוּק, בזכות אירוע נהיגה ביגוארים שנערך על מסלול המרוצים ב'מוטור-סיטי' של שדה-תימן, קרוב לבאר-שבע. דיווח על אירוע זה, היוצא דופן בפני עצמו, ועל היגוארים החדשות, יימסר במדור הבא.

יגואר mark 9

יגואר mark 1

יגואר e-type

יגואר F-type. עברו עשרות שנים, ואנו הכרנו את היורשת של e-type המיתולוגית: F-Type, שהיא תרגום של הקלאסיקה להנדסה מודרנית. נפח המנוע הוקטן ל-2.0 ליטרים טורבו, לדרישת האקולוגים. 'רק' 300 כ"ס, ו'רק' 5.7 שניות בזינוק ל-100 קמ"ש. אך אל דאגה, יצרני יגואר הכינו כבר מנוע V8 בנפח 5.0 ליטרים, 4.1 שניות ל-100 קמ"ש – אם כי בינתיים רק למען SUV בשם F-pace SVR, במטרה להתחרות בפורשה מקאן. אחר כך הוא יגיע כנראה גם ל-F-type…

שואלים את אדוארד

אריק קרסו (בתגובה ל"יום הולדת ארור"): לעניין החופש, מבין לגמרי. הארמאדה שלי בעלת מכל של 100 ליטר, אבל 400 הסוסים שלה (V8 מנוע 6 ליטר) משאירים לה טווח של ליף דור 4 בין תדלוקים, ואני בכל זאת עושה איתה 15 אלף ק"מ בשנה (הראשונה בינתיים), בעוד שהליף מסתפקת בפחות מ-5,000. והמבין יבין…
נ"ב, נתוני הארמאדה "עוגלו" קלות לצורך המחשה.

תשובה: בדיוק פורסם בעיתונות הלועזיטית שפולקסוואגן החלה לייצר Power Box ניידת, שיכולה לספק קילוואטים ברגע הצורך. ניסאן ארמאדה החסונה לא תתקשה לגרור אחריה פטנט שימושי זה.

שירה מאור: אנחנו משפחה בת שש נפשות, ובקרוב נתרחב ונהיה שבעה. כרגע אנחנו נהנים מהונדה frv שמשרתת אותנו נאמנה, אך לאור ההתרחבות הצפויה ניאלץ להיפרד לשלום. אילו המלצות יש לך לרכב אמין, מרווח וחסכוני? חשוב לנו שיהיו בגאז' גדול וגלגל רזרבי באוטו. התקציב שלנו עומד על 100 אלף שקלים.

תשובה: גם הפעם אני ממליץ על סיטרואן C4 פיקאסו, שלדעתי מעניינת יותר מכל מתחרותיה לקבוצת 7 המקומות. אמנם אין לפיקאסו גלגל חלופי (שאפשר להוסיף לה), אך יש לה אינספור יתרונות, כמו תנאי נסיעה נוחים והיעדר צפיפות גם בשורה השלישית, אכילת דלק לא מפחידה, אמינות של המנוע והשלדה, וגם פרט חשוב ביותר: נהיגה בפיקאסו אינה מעייפת גם למרחקים ארוכים, והילדים יתרגלו אליה מהר וירגישו בה טוב, ללא הקלאוסטרופוביה המלווה את רוב מכשירי התנועה בגודלה של סיטרואן זו.

אינני ממליץ על פורד S-Max למרות הנאת הנהיגה שהיא מעניקה בשפע בזכות היגוי חד ומתלים ספורטיביים – כי שבעת המקומות בה נמצאים רק על הנייר, וצריך לשכוח אצלה גם מתא מטען. בעיית תא המטען מאפיינת גם את טויוטה ורסו. טויוטה זו קלה אמנם לנהיגה עירונית (מסתדרת היטב במקומות חנייה בעייתיים), אלא שאין די בכך כדי להמליץ עליה כפתרון יומיומי לשבע נפשות.

נשארת מועמדת ראויה בדמותה של דאצ'יה לוגאן MCV, הזולה ביותר מבין המתחרות שבקבוצת 7 המקומות. לטובתה ייאמר שהיא פשוטה יחסית, כמו מכוניות של פעם, בנויה מחלקי רנו מוכרים ואמינים, נוחה, אינה מתעללת ביושבי השורה השלישית, חסכונית וקלה לניהוג. הבעיה של MCV היא 'אנטי-סנוביות', הניכרת בה אל מול המודרניות ההדורות, שבנויות לייצג בכבוד את בעליהן ואת הנוסעים. לי זה לא מפריע בוודאי, להפך דווקא, כי אנטי-סנוביות אינה קללה אלא סגנון חיובי לנוכח הבורגנות האובססיבית והדוחה. מעין התרסה שקטה. אך אין לי ספק שהילדים ייהנו יותר לצאת אל בית הספר מתוך משהו גבוה יותר, אפילו מיצובישי אאוטלאנדר, מאשר מהקומבי של דאצ'יה, המתאימה לחשמלאי או שרברב. כך שצריך אומץ מסוים כדי לבחור ב-MCV.