דיוקן עצמי עם ספל

כשאין אף אחד באולם רות בבית סוקולוב, אני עובר בין 24 התמונות שלי התלויות על קירות המקום, וקולט באיחור מעצבן שלולא הייתי מבזבז את זמני על ציורים אלה, לפעמים מאור ראשון עד לילה – הייתי יכול, אולי אולי, להתרכז טוב יותר בכתיבה ועוד. מצד שני, סביר שגם ההפך הוא נכון: לולא הכתיבה הנמרצת והבימוי, או סתם טיפולים בבנותיי מבית הונדה, אלפא וב-מ-וו – הייתי מסוגל לצייר באופן קומוניקטיבי יותר. גם זה רק אולי

לפני כמה ימים כתבה לי ידידה מחו"ל הלועזיטי שאצל אמא שלה, בת 91, התגלה סרטן לשון, ועקב מצבה המחמיר המליצו הרופאים, אחרי סדרת בדיקות והתייעצויות, לחתוך לפולנייה המבוגרת את הלשון בשלמותה, אלא שהיא הודפת את ההצעה בעקשנות. "מה אתה חושב על כך?", שאלה אותי הבת.

עניתי שאני עצמי הייתי מסכים לניתוח, כי בחיי הארוכים ממילא סיפרתי כבר הכול למכונות כתיבה ואחר כך למקלדות, או כמעט סיפרתי. אפילו בזמן הגילוח אינני שר עוד את האריה של הגיבור נָדִיר מהאופרה 'דולי הפנינים' של ז'ורז' בִּיזֶה. כך שוודאי כי זקן כמוני, שְבַע ימים ומילים, מסוגל להסתדר ללא לשון מורעלת, ולהסתפק בשתיקה הרואית או בקריאה.

"אבל אני לא דוגמה, כלום אני", הוספתי לידידה, "אז אל תספרי את דעתי לאמא".

המייל נשלח, ולמחרת התנצלתי קצת בפניה על התבטאותי רוחשת הציניות והאירוניה עצמית, הצורמות ביחס לנימוסים הלועזיטיים. אך לא גיליתי לידידה שגם שיקרתי לה. הרי בניגוד למה שכתבתי לה, על מדפי זיכרוני נשארו לי דווקא כמה סיפורים שלא זכו לחישוף, מקצתם עצובים מקצתם משעשעים, סיפורים אמיתיים שגנזתי מסיבות שפג תוקפן.

בנוסף, עודני זקוק ללשוני משום שלא השתחררתי עדיין מהצורך לספר לדורות הבאים שבחיינו הנשכחים זכינו במזל, כי נהגנו במכוניות בלתי אקולוגיות אמנם, אך כאלה שמצוידות בנפש.

עוד אחזור לכך בפינת הנוסטלגיה, אך קודם אמלא את חובתי לספר על דודה אֶמָה, אחת מהאחיות לבית טוּכְבָּנְד אשר אמי פֶלִיצְיָה הייתה אחת מהן, דודה רוזה הייתה הצעירה שבהן ודודה ונדה המבוגרת ביותר.

את דודתי אֶמָה, שלפני מלחמת העולם השנייה הייתה תושבת הרייך השלישי, הגרמני, הכרתי רק בהפתעה, כאשר ביקרה אותנו בגטו.

פראו אוסט-יודה

דודה אמה הגיעה אלינו בצהריים. "תראו, אני כבר אוסט-יוּדֵה", התלוצצה, והצביעה על הטלאי המוצמד לשרוולה הימני.

לאחר 28 שנים, כאשר נחתנו בשדה התעופה בן-גוריון אל דגלי ישראל שחיכו לנו, לבנים ובמרכזם מגן דוד כחול, הם נראו לי כהדפס ענק של הטלאים שהלכנו איתם בגטו, אלא שעל אדמת הארץ הצבע הלבן אינו מסמן כניעה.

"אִיכְ בִּין אוֹסְט-יוּדֶה, אוסט-יודה!" (אני אוסט-יודה), המשיכה דודה יודה להתבדח בנימה מודגשת של לעג, ספק כלפי מצבה-שלה ספק כלפינו. אבא שאל אותה איך היא מצאה אותנו בגטו, והיא ענתה שעזר לה "פקיד נחמד ביודנראט", שאף ידע כי לאחר חיסול הגטו הקטן עברנו כבר שתי דירות.

"כל הכבוד ליודנראט", העירה, "ממש סדר גרמני". אלא שאבא צינן את התפעלותה בתיקון שאותו "פקיד נחמד" במשרדו של ראש הגטו אדם צ'רניאקוב גילה את כתובתנו בגטו גם לגוי הֶרוֹנִים קוֹסְטְקָה, שותף-הקש של אבא מלפני המלחמה, וקוסטקה זה התעלל בנו עם חבורת בריונים שהיו באים איתו לגטו.

"מראהו האלים של האיש, ושיתוף הפעולה שלו עם הרוצחים הגרמנים, לא הפריעו לקוסטקה להשיג את עזרת היודנראט", המשיך אבא. הדודה נסערה לשמע דבריו.

"גרמנים אינם רוצחים!", הזדעקה, "אתם, אוסט-יודן כולכם, אינכם מכירים את העם הגרמני ואת השקפותיו הנאצלות, לא שמעתם על אנשי האקדמיה הגרמנית, המכובדים תדיר בפרסי נובל! גם הסתדרתם בחייכם מבלי להכיר את המשוררים הגרמנים המעולים, לא ניסיתם להבין ולהתרשם מהסופרים ומהפילוסופים הארים, ביניהם גם יהודים-גרמנים שתרמו את חייהם ואת עבודתם לתרבות הגרמנית, המובילה באירופה ובעולם", נאמה דודה אמה בלהט, ואנו היינו המומים מנאמנותה המוחלטת לגרמניה. המומה הייתה גם המשפחה שגרה איתנו באותה דירה, בחדר הסמוך.

"תפסיקי כבר", ביקשה אמא את אחותה המשולהבת, ואבא פתח לפניה את דלת היציאה. "לכי בבקשה", הפציר בדודה אֶמָה, "רדי לרחוב וראי את האוסט-יודן המסכנים, הנפוחים מרעב, שוכבים גוססים על המדרכה. תראי מה סידר לנו המוח הגרמני. תראי גם את ההמונים המלוּוים אל האומשלאגפלאץ בידי שוטרי יודנראט אלימים".

פרדה מדודה אמה

"בטח שאני אסתלק", ענתה דודה אמה, ובעומדה בפתח הדלת עוד לימדה אותנו שלהיטלר הייתה זכות לחלום על סדר עולמי חדש. "אולי לא הכול הלך לו כראוי, אלא שהיכן שחוטבים עצים – ניתזים שבבים", ציטטה איזה פתגם. "מה שחשוב הוא התוצאה האחרונה, והיא בוא תבוא", קבעה דודה לעבר אמי הבוכה.

"למזלי", הפטירה האורחת, "ביקשתי את נהג הריקשה שהגעתי בה שיחכה לי מול הבית. ידעתי מראש שאין לי מה לחפש אצלכם", אמרה דודה אמה בצליל דק של עליונות-לאיד, הלכה ולא חזרה עוד.

ספל המדרגה

על סיפונה של ספינה יוונית קטנה הפלגתי מחיפה לפיראוס עם אלפא רומיאו GTV שקניתי מהמכס הישראלי תמורת 800 שקלים, בכפוף להתחייבות שאקח אותה מיד לחו"ל, מה שאכן עשיתי.

ומפיראוס היוונית עד עיר הנמל אנקונה שבאיטליה לקחה אותנו אונייה אחרת, אף היא יוונית אך מפוארת, כולה ביזנס-קלאס. דבר לא נותר מהאווירה המשפחתית של הספינה הקודמת, הקטנה, שבה סעדנו, קשקשנו, שרנו ורקדנו זורבה יחד עם צוות המלחים.

באונייה החדשה מצאנו אווירה של מלון אקסקלוסיבי צף, הצוות לבש לבן מגוהץ, ואלפא GTV שלי, המגורשת מישראל, חנתה במבוכה בין למבורגיני ופורשה. ביקשתי אותה שלא תיקח את זה ללב, הלכתי לישון, ובבוקר הגיע לתאי מלצר עם ספל קפה על טס.

מיד מצא חן בעיניי ספל לבן זה המתקער בידיים בנועם, אביזר ידידותי אשכרה שמודפס עליו הלוגו הכחול ANEK LINES, חברת הספנות שאונייה סנובית זו שייכת לה, והחלטתי מיד שהספל ימשיך את חייו איתנו. הרי אין ספק שהוא מתאים לי ומתאים לאלפא, ויהיה חיובי שימשיך בחברתנו על גלגליה של GTV מאנקונה עד ורשה, בואכה ביתנו הקיצי בין הלועזיטים, ואחר כך יעלה ארצה בטיסה.

זה הייעוד שמגיע לו, קבעתי.

הסלמה עקב כישלון המו"מ

שאלתי מיד את המלצר כמה לשלם על הספל, והוא ענה שהספל אינו למכירה. "מה תגיד על 10 דולר?", התעקשתי, והוא סירב ואף התרגז כאשר הצעתי לו 20 דולר, וברגע של חולשה נופפתי מולו ב-30 ירוקים.

הוא יצא מחדרי במבט של זלזול, וכעבור כמה רגעים חזר כדי לקחת את החפץ המבוקש ואת הצלוחית שלו, כחולה-לבנה אף היא. נשארתי מתוסכל תקני עקב ההפסד הכואב, הוצאתי מהמזוודה עניבה, יצאתי למסדרון כדי ללכת אל ארוחת הבוקר, וגיליתי שלמרגלות דלת התא שמול חדרי, הנוסע השאיר על הרצפה את אחיו התאום של אותו ספל שהיה מוכן להמשיך איתנו וסורב.

מיד שלחתי ידי והזמנתי אותו לחדרי, שבו הוא נסגר במזוודה, והמשכתי ביום הפלגה רגיל. החלפתי חיוכים עם נוסעים אחרים, אכלתי, שתיתי ועמדתי על הסיפון כדי להביט בים, ואחר כך חזרתי לחדרי.

ואז שוב הגיע המלצר האנטיפת אשכרה, והחל לחקור אותי בנימוס אם לא נתקלתי במקרה בספל האבוד. העמדתי פנים כלא מבין. "אתה מתכוון לספל הכחול-לבן שרציתי כמזכרת מההפלגה? החלטת למכור לי אותו בכל זאת?", היתממתי בחיוך יהודי תמים, והוא רק מלמל משהו ביוונית, קללה כנראה, והלך.

קפה בטעם נוסטלגיה

עברו 20 שנה ועוד קצת, וספל זה, הזוכר בוודאי את ההפלגה עם GTV המגורשת מישראל, שומר על חום הקפה ועל טעמו המיוחד. כמתוכנן, הוא לא נשאר בגולה אלא המשיך לטייל מוורשה לתל-אביב, ועומד על מדף אצל הקשיש.

ממש חבל שהוא בודד, מהרהר בעצב הזקן, שהיה מוכן להפליג שוב על גלי הים התיכון כדי שלאהוּב הפורצלן שלו יהיה בן זוג.

אלא שעידן ההפלגות עם הרכב האישי תם ונגמר. כבר זמן-מה אין אפשרות להגיש למכונית שלנו את מראה העולם, לספק לה הנאה מהאספלט הלועזיטי החלק, ולצלם אותה על רקע מקומות שאליהם משתוקקים לחזור.

ורק הספל הבודד, נושא הכיתוב ANEK LINES, מזכיר לזקן שתענוג זה אכן היה קיים במציאות הציונית הקודמת.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: מעורבות רגשית דוהרת

בזמן שהחללית 'בראשית' ממהרת לירח, 'ראשית' הישראלית האמיתית (לגביי), קליע המרוצים G1 הכחול-לבן כולו, ממשיך לבנות נמרצות את הישגיו על מסלולים לועזיטיים. הנה דיווח תנועה מהשבוע שעבר:

ירין שטרן, אלוף עונת 2018 במרוצי הפורמולה של ליגת G1 Series, ניצח את המרוץ הראשון באליפות הליגה 2019, שנערך בסופשבוע האחרון. שטרן, המתחרה עם קבוצת Zotapay, ניהל מאבק צמוד על ההובלה עם דווידי וטורי.

ליגה זו מיועדת לרכבי ה-G1 מתוצרתGriiip , שהם רכבי פורמולה קלים (390 ק"ג) וחזקים (205 כ"ס). זו כבר השנה השנייה שמרוצי הליגה ניטשים על מסלול קרמונה (Cremona) בצפון איטליה, אך הפעם הם נערכים במתכונת שונה: הניקוד יוענק לנהגים בעבור מרוצים אמיתיים ומרוצים וירטואליים גם יחד.

חידוש נוסף הוא טכנולוגי: לראשונה בעולם המרוצים, לרבות הבכירים שבהם, מותקנת על המכוניות מערכת שידור וידאו ממצלמות. המידע שנאסף מהמערכת מנותח בזמן אמת כדי ליצור "חוויית צפייה מערבת" למען הקהל, ובתרגום לעברית – נועד להגביר את המעורבות הרגשית של הצופים. בנוסף למערכת הווידאו משולבת בליגה זו "מערכת תחקור" שמשתמשת במידע הנאסף, מה שמאפשר לנהגים להשתפר – ולהגדיל את התחרותיות ביניהם. החידושים פותחו על ידי Griiip ושותפות טכנולוגיות, כולן ישראליות.

במרוץ הראשון מתחרים 11 נהגים מכמה מדינות, אשר יקיפו 12 פעמים מסלול באורך 3.2 ק"מ.

מבקרים את אדוארד

הצניעות אינה מאפשרת לי לצטט את הדברים שכתבו מבקרי התערוכה בספר האורחים אשר מונח בכניסה לבית סוקולוב. אציין רק שההתרשמות המעודדת שהשאירו בספר הראל ברוידא, שלומי הולנדר, יוסי לאור, אייל פלוק, זוהר ורבקה נריה בן-שחר ואחרים מנוגדת להתרשמותו של מנהל המקום, יוסי בר-מוחא, אשר אמר לי שציוריי אינם לטעמו.

"הבנה באמנות אינה חובה", עניתי בעדינות למנכ"ל אגודת העיתונאים בתל-אביב.

תזכורת: התערוכה תינעל ביום שישי 12.4.19, בשעה 13:00.