רכיבה@ נהיגה ושות'

כאשר שוטרי יודנראט רכבו בגטו ורשה על אופני ספורט ישנים הם כיוונו את הכידונים כלפי מעלה, כדי לשבת בגב זקוף ולהשקיף על המציאות הגטואית מלמעלה, במבט של אדונים. פרט זה, השייך לזיכרונות הזקן, נראה כעת קשור באופן טבעי לנטייה העכשווית המושכת יהודים רבים לגזע ה-SUV והקרוסאוברים

הייתה לי הזדמנות לטעום מהגזענות במהדורות שונות שלה – החל בנאציזם הגרמני הרצחני, דרך הקומוניזם הרוסי, האכזרי כלפי הלא-מאמינים בדוקטרינה הסטליניסטית, וגם את הקומוניזם יד שנייה, אותו קומוניזם מזרח-אירופי מתעתע אשר ניסה ללבוש פנים אנושיות.

הייתה לי הזדמנות להכיר מקרוב גם את סימני הגזענות של הקפיטליזם הישראלי בחיתוליו, שהתפתח מול עיניי לכדי מה שיש כעת.

הגזענות החמישית שהספקתי להכיר באופן בלתי אמצעי היא האפרטהייד הדרום-אפריקני ז"ל, שלאחרונה חזר אל השיח. הנה הסיפור.

לעזוב הכול

לאחר 15 שנים בטלוויזיה הממלכתית רוממה שבהן ביימתי, מתחילת דרכה של התחנה, עשרות סרטים דוקומנטריים, קליפים ודרמות, עזבתי הכול ב-1985 כדי לערוך את מגזין 'טורבו', שקודם לכן רק כתבתי בו מאמרים וביצעתי מבחני דרכים.

את עיסוקי החדש כעורך הירחון פתחתי בטיסה אל תחרות פורמולה 1, שנערכה אז על מסלול קיאלמי, על יד יוהנסבורג.

המו"ל שלי מאוהב

אל דרום-אפריקה טסתי עם הבעלים של 'טורבו' בני ברונר, אשר מיד מצא ביוהנסבורג ישראלים דומים לו, המבסוטים מהאפשרויות שגילו במדינה זו. "אדוארד", הודיע לי ברונר בעיניים בוערות, "לפי מה שסיפרו לי הבחורים, האפרטהייד הוא פשוט גן עדן! ממש לחיות או למות", התלהב, ולקראת הלילה לקח את הטויוטה ששכרנו כדי לחגוג עם חבריו המאושרים, מחק בתאונה את החצי השמאלי של המכונית, חזר למלון, והחנה את טויוטה צמוד לקיר כדי להסתיר את המכה. התכוון בתושייה ישראלית.

"הדבר היחידי שגרוע באפרטהייד הוא שההגה בצד ימין והתנועה בצד שמאל. אי אפשר לנהוג. חוץ מזה הכול יהלום", קבע.

"איך משכת את הגלגלים החוצה?", התעניינתי.

"אני?", הופתע ברונר, "מה פתאום? את הכול סידרו כושים בזמן שקשקשתי עם חבריי".

הזהב השחור

גם אני הכרתי ישראלי מאושר מהתנאים בדרום-אפריקה, המאפשרים לגלגל ביזנס חלומי. הוא סיפר לי שהשלטון הלבן הדרום-אפריקני תומך ביד רחבה במעסיקים, כדי שהכושים ימצאו מקומות עבודה במקום לארגן מהפכה.

"פתחתי מפעל לייצור מפות שולחן סינתטיות, והתחלתי לקבל סכומים גבוהים כדי לשלם משכורות לעובדים השחורים שלי. אצלי הם חופשיים מהצורך להגיע לעבודה, ומקבלים סכומים סמליים בלבד. הם רק חותמים, ורוב הכסף שהשלטון מכניס לבנק – שייך לי", חייך הבחור.

"אז מה, שום תוצרת לא יוצאת מהמפעל שלך? אם השלטונות יגלו את ההונאה, הם ישלחו משטרה. אתה לא פוחד?", שאלתי, והבחור פרץ בצחוק. הוא גילה לי שאבא שלו מייצר בארץ, באיזה קיבוץ בדרום, מפות פלסטיק שאיש אינו מעוניין לקנות כי האופנה שלהן נגמרה, גם בישראל וגם בחו"ל, והמועצה הציונית משלמת לו כדי שלא יפסיד בביזנס הצולע ולא יסגור חלילה את קו הייצור, החשוב לתעסוקה בפריפריה. וכך, הסחורה של אבא נשלחת לדרום-אפריקה, אל המפעל של בנו.

"ואתה?", שאל הבחור, "מה אתה מצאת באפרטהייד?"

סיפרתי שצלצלתי לקבלה במלון, ודיווחתי שמדאיג אותי איזה כושי ענק שעומד לפנות בוקר צמוד לדלת חדרי, ולא מש ממנה. "מה הוא זומם?", שאלתי, "אתם יכולים לשלוח קצין ביטחון כדי שיבדוק?"

הפקידה בקבלה נשמעה משועשעת כאשר הסבירה לי שהכושי הנ"ל מחכה שאוציא מחדרי את נעליי, כדי שהוא יצחצח אותם.

"אתה תראה, ככה זה כאן", אמר הישראלי שמציף את האפרטהייד במפות שולחן קשיחות. "הלוואי שהערבים ילמדו להתייחס אלינו באותו אופן".

טרוף טורפה התרופה

אני משוטט בין הציורים שלי, התלויים בתערוכה באולם רות בבית סוקולוב. אני מביט בהם שוב ושוב, ומגלגל מחשבות בנוסח הלוואי.

הלוואי, למשל, שתושבי המועצה הציונית, הנזרקים ללא חטא מצידם לתוך מלחמות היהודים, כמו בבחירות האחרונות, שעוד לא נגמרו סופית – ילכו אחרי הזקן, וימצאו באחיזת הגה תרופת אנטי-דוֹטוּם למצבי עצב, או לפחות ייהנו מרגעי מנוחה…

אלא שפתרון זה הפך כבר בלתי אפשרי. כי המכונית המודרנית, המצוידת מרצפתה עד גגה במכשור דיגיטלי מתוחכם, וממשיכה בבטחה עיוורת את דרכה אל אוטונומיה מוחלטת, שבה לא תזדקק לנהג – רק מחזקת את התסכול, ואינה מוכנה כבר לספק עזרה פסיכולוגית לבעליה.

רק אנרכיסטים אחרונים, או דינוזאורים מועטים, שומרים עדיין פה ושם על איזו טרנטה קלאסית בעלת נפש, אשר כולם, וכל החוקים, נגדה.

כמה עולה לגרש עצב

במקרה שלי מתפקדת כנוגדת-דכדוך לא רק התיישבות מול ההגה בדרכים ובפקקים בלתי נגמרים, או אפילו בחניון תת-קרקעי – אלא גם מראה הציורים שלי, אשר מגיש כתף ומגרש את עיצבונות הזִקנה התקניים.

אז מובן שלא הייתי נועל את התערוכה ב-12 באפריל, כפי שהצהרנו בבלוג, אלא ממשיך אותה זמן-מה נוסף ועוד קצת, לולא מחיר הקירות באולם רות שקבעה אגודת העיתונאים: 1,000 דולר ל-3 שבועות.

בדיוק הסכום ששילם לי מדי חודש מקור ראשון תמורת המדור 'המפתחות בפנים', עד שהעורך חגי סגל, טרוריסט בעבר וטרוריסט מילים בהווה, ביצע עליי סלקציה, לדרישת אדוניו מ'ישראל היום'. לולא גורשתי על ידי דמות מתוסכלת זו, הייתי ממשיך את תערוכתי עוד ועוד, כולל שידור חלקים מסרטי 'שועל הכסף של פליציה ט' בגרסת הבמאי. הייתי נהנה להעביר את משכורתי מהעיתון היישר אל מנכ"ל אגודת העיתונאים יוסי בר-מוחא ומזכירותיו.

גם הטירוף הוצא מהקשרו?

ממבול תעמולת הבחירות נשאר בזיכרוני העימות החריף בין משה פייגלין וח"כ תמר זנדברג, שבמהלכו התפרץ פייגלין בטירוף על מנחה 'כאן', אשר ציטט משפטי אקסטזה של פייגלין בנושא הנאציזם הגרמני שהוא השמיע ופרסם לפני כ-20 שנה.

פייגלין איבד את עשתונותיו, קפץ, והאשים את המנחה בטענת הגרפומנים המוכרת: "הוצאת את דבריי מהקשרם".

שלום מר פייגלין. אתה, ששולח לי ללא אישור חומר פרסומי על עצמך. דע לך שמהדברים שאני כותב פה ושם במשך עשרות שנים מותר לצטט חופשי כל קטע וכל מילה. הוא הדין לגבי מאות כותבים אחרים, הלוקחים אחריות מלאה על סחורתם האפיסטולוגרפית (מכתבים) והפובליציסטית.

חוץ מזה, נראה לי מוזר שלא חברת הכנסת זנדברג ולא המנחה (שהתאמץ להצטייר כאובייקטיבי) שאלו אותך אם עישנת משהו לפני הופעתך הבלתי שגרתית, שבמהלכה כמעט חוללת תגרה, והמנחה אף ניסה להתרחק ממך, למען ביטחונו.

אכן, מר ביטחון

"מה לדעתך הדבר הכי טוב שעשה ביבי?", שאל אותי אחד הקוראים. עניתי שבראש הישגיו ההיסטוריים של ראש הממשלה בנימין נתניהו נמצאת התייחסותו למשה פייגלין, שנשלח מהליכוד למעצר-כלוב ממושך, עם רצועה קצרה ומחסום פה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

שימו לב:
לקראת נעילת התערוכה (ביום שלישי בשבוע הבא) תתקיים מחר, יום שישי 12.4.19 בשעה 11:00, הקרנה של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט".  הסרט יוקרן בשלמותו, בגרסת הבמאי

טיפ טיפה: דאבל פייק

בשבוע שעבר סיפרנו (בתשובה למכתבו של אורן שחר) על "שיטת הדאבל קלאץ'", המסוגלת לשרת ולשמח בעלי אלפא רומיאו GTV, שכן לחיצה כפולה על דוושת המצמד מאפשרת להחליף הילוכים ללא חריקות – כולל שילובו של ההילוך השני הבעייתי, ואף רדוקציה מהילוך גבוה.

שיטת הדאבל קלאץ' נולדה לשימוש בתיבות הילוכים ידניות, אך בתחילת שנות האלפיים היא כבשה בסערה גם מספר רב של תיבות הילוכים אוטומטיות או חצי-אוטומטיות. כך למשל, שיטה זו נשתלה בפולקסוואגן גולף R32 שנת לידה 2006, המצוידת בתיבת הילוכים DSG שמעלה בחדות את סל"ד המנוע לגבוהים – אשר מופיעים בכל החלפת הילוך, לא רק ברדוקציה מהילוך גבוה לנמוך!

בנוסף על כך, במספר רב של מכוניות בנות זמננו מוגבר צליל הדאבל קלאץ' האוטומטי באמצעות מערכת רמקולים, מה שאמור להעצים את האווירה הספורטיבית בתוך הרכב. טוב, יפה, ואפילו מרשים – אלא שלפנינו עוד דוגמה לכך שעקב פריצת הדיגיטליות לעולם הרכב, הנהג מאבד את התחושה הנעימה שהבנתו, זריזותו האישית ומיומנותו הטכנית הן המאפשרות לו לשלוט על מכוניתו.

שואלים את אדוארד

שמואל שטרן: אדוארד, תערוכה מקסימה. חסרות לי כותרות לציורים, מעת לעת זה מסייע להדיוטות כמוני. תודה על הכול, כתיבה ציור… היכן ניתן לצפות בסרטונים?

תשובה: כל מבקר מוזמן לחפש כותרת לפי התרשמותו. בקשר לקטעים מסרטי, שלח לי את הטלפון שלך, אנו מתכננים הקרנה נוספת של 'שועל הכסף' לפני נעילת התערוכה.

קובי ליאני על חלזונות ושישה צילינדרים בשורה (בתגובה ל"על חלזונות ואנשים"): רציתי לומר לך שנהניתי לקרוא את הטור האחרון שלך על החלזונות ומשם על המעבר החד לעולם הנהיגה. תודה.

חיים, בתגובה ל"מזל ללא פטרון" (בתוך "זקן בשבי חיישנים"): אני נהנה מאוד לקרוא אותך (קורא את כתבותיך כבר שנים).

לגבי הקמע של סנט-כריסטופר שנגנב ממך: אני יודע שאצל יהדות עדות המזרח מקובל מאוד להחזיק ספר של המלאך רזיאל לשמירה (ממליץ). מוכרים אותו בכל מקום כמעט. בהצלחה!

איתן קלימן: ראשית, אני רוצה להודות לך על כל הטורים הנפלאים שכתבת במהלך השנים במקור ראשון אותם קראתי בשקיקה רבה! תמיד היו מחכימים ומעשירים!

שנית, רציתי להתייעץ איתך. אנחנו זוג צעיר בתחילת דרכנו שרוצים לקנות רכב. עיקר הצרכים שלנו הוא נסיעות יומיומיות קצרות על ציר גוש עציון-ירושלים, ובסופי שבוע נסיעות ארוכות יותר להורים.

על איזה רכב היית ממליץ? כמו כן, על מה חשוב להקפיד בקנייה מבחינת קילומטרז' ושנת ייצור?

תשובה: לא שיניתי את המלצותיי על סוזוקי סוויפט, משנתון לפי האפשרויות הכספיות שלכם. מוטב לחפש כלה מבית טוב, שדאג לה כראוי. זה חשוב יותר מקילומטרז' ושנת ייצור.  

אסי פישמן: בבעלותי, מאז סוף 2014, יאריס ידנית ייצור 2011 בעלת 100 כ"ס (אני יד 2), שהחלה לאכול הרבה שמן בשנה וחצי האחרונות. בסופו של דבר זה סתם את הממיר הקטליטי, והביצועים היו מחרידים. שכנעו אותי במוסך מורשה (לא חכם במיוחד) להחליף ממיר קטליטי בעלות גבוהה מאוד (2,600 שקלים, כולל טיפול בסיסי ועבודה ופלאגים), ועכשיו גם הממיר החדש בתהליכי היסתמות.
כנראה, רינגים בלויים או משהו אחר מביאים לשרפת שמן מטורפת במנוע (האוטו מעשן – לא המון, אבל זו רק הסנונית כנראה), בסדר גודל של ליטר שמן לכל 1,000 קילומטר.
מנוע חדש עולה 1,500-2,000 שקלים לפני עבודה, יהיה צריך או לשפץ או להחליף את הממיר כי הוא כבר חצי סתום, והמחירון של הרכב, אם הוא תקין, 34 אלף שקלים (חיצונית המצב סביר בלבד).
האם כדאי ללכת לכיוון של החלפת מנוע (שבטח תסתיים בכ-4,000 שקלים כולל הכול, ועוד יהיה צריך לדאוג לממיר), או שיש אולי כיוון חכם יותר ללכת אליו?

תשובה: יאריס ידנית היא היהלום שבכתר של היאריסים, כך שכדאי להשקיע בהחזרתה לתפקוד נאות – בשיפוץ רינגים, או באמצעות החלפת מנוע, אם לא תהיה ברירה. מומלץ להתייעץ עם יהודה ממוסך מושיקו בתלפיות.    

לקוראי "דיוקן עצמי עם ספל" שהתעניינו בגורלה של דודה אֶמָה: אינני יודע מה עלה בגורלה. לאחר שדודה אמה ביקרה אותנו בגטו היא הלכה ולא חזרה עוד. בחיפושים אחרי המלחמה מצאנו, אני ואחותי אירנה, רק שתי דודות: את דודה רוזה, שהתחתנה עם הפולני שהציל אותה ונשארה איתו בפולין, ואת דודה ונדה, שעלתה ארצה ב-1948 ונפטרה לפני כ-30 שנה בתל-אביב.

על דודה אמה חשבתי כאשר מארק אדלמן, שלחם בגטו ורשה, סיפר לי שהיהודים הגרמנים היו הראשונים למות בתנאי הגטאות "כי לא ידעו לחיות בלי אוכל".   

ילדה מוכרת טלאי מגן-דוד ברחוב בגטו

שוטרי יודנראט במסדר

הימים הראשונים של גטו ורשה 

מארק אדלמן