זקן מצייר את גורלו

על מצפונו של הזקן המורשה יעיק לנצח חוסר ההזדהות שהקשיש הפגין כלפי ערמת ה-PC הישנים והמקבוקים שלא תוקנו כראוי. הטענות של המסכים והמקלדות מתארות במבוכה את סבלם ואת בדידותם, באין חטא מצידם. סבורני שהם לא יסלחו למנוח על הזנחתם (לכותרת משנה אוטונומית זו אין קשר למדור עצמו)

רוכל ערבי המשוטט בפארק עם תיק יד ענק עצר אותי כאשר טיילתי עם הכלבים. הוא פנה אליי בהצעה שאקנה ממנו משהו, ולא היה מוכן להניח לי למרות הבהרתי שאינני זקוק לדבר.
הוא לא ויתר, ופשוט הלך אחרינו עד ששאלתי סוף-סוף מה הוא מוכר בכלל, ואז פתח הערבי את תיקו החשוד, שבגללו הייתי זהיר ודי נחמד. כי בתחילת שנות ה-70, כאשר העולה החדש הטרום-זקן עבר טירונות ביחידה ירושלמית, חילקו לנו במחנה שנלר שיפודי מתכת. "אם תראו ברחובות ירושלים ערבי עם תיק, תבדקו עם זה אם אין לו חומר נפץ", לימד אותנו המפקד.
לא נשאר לי נשק כזה של צה"ל, אך הדאגה לגבי התיק עזבה אותי כאשר הרוכל החל לשלוף ממנו מכונות גילוח, שעונים ובשמים. "לא תיקח רולקס ב-100 שקל?", שאל.
אני מכיר את הרולקסים הסיניים המזויפים שנמכרים באלנבי ב-300 שקלים. קיבלתי ממישהו אחד כזה, אוטומטי, שעבד חצי שנה ומת, אלא שלפני פטירתו הוא עשה רושם בבנק. "או, רולקס", התפעל הפקיד. נזכרתי בקטע המשעשע, שילמתי לערבי 50 שקלים, והלכתי עם רולקס הביתה.
לא ידעתי שתמורת 50 השקלים שהוצאתי מכיסי, שני שטרות של 20 ו-10 שקלים במטבע, קניתי לי מחזה שלא מפסיק לזעזע אותי כבר שבוע ימים. אני תקווה שאצליח להשתחרר מהמתח, אם אספר למקלדת את השתלשלות האירועים המפחידים.

מדוע הזמן נקרש?

מילא שרולקס 50 שקלים נראה אמיתי לגמרי, כאילו היה עשוי מפלדת צמרת. הפרט שמדאיג אותי הוא המחוג המרכזי, העסוק בספירת שניות. גיליתי במבוכה שאם אני נועץ מבט במחוג זה – הוא עומד במשך כחצי שנייה, ורק אחר כך מתחיל לזוז. לא מאמין אני סוגר עיניים, פותח אותן, ועדיין – מחוג השניות עומד תחילה במקום, ומזנק באיחור.
אולי זו טעות אופטית, שלא קשורה במחוג אלא בחוש הראייה שלי, שהרי המחוג רץ רגיל, מבלי להתעייף. חזרתי על העפת המבט שוב ושוב, ובכל פעם גיליתי שהמחוג עומד ומתחיל לרוץ אחרי שיהוי-מה. לא נותר לי מנוס אלא להודות באמת: כנראה, בגלל שייכותי לגיל מופלג, האקומודציה של העין כבר לא טבעית כמו שהייתה, ואיבדתי את החוש או הכישרון לתגובה מיידית.

עם שווייץ לא מתווכחים

נשארה לי תקווה אחרונה: אולי זו קללת הרולקס המזויף, או עין רעה של הרוכל הערבי, שקיבל חצי מהשקלים שביקש? אמנם הוא אמר "זה מתאים לי, 50", אך האם מותר להאמין לאיש סדקית חנף-לשון, ועוד ערבי?
הוצאתי מהמגרה שעון אחר, בוטקס (Butex) ותיק, שקניתי בשנות ה-70 בירושלים אצל שען ברחוב קינג ג'ורג', על יד קפה טעמון. הפעלתי את הסטופר שלו, ואותו סיפור. גם בבוטקס השווייצרי הניטרלי עמד המחוג במשך חצי שנייה, עד שהתעורר וזז.

שעון רולקס. את הזיוף הסיני מגלים רק לפי המשקל: רולקס אמיתי כבד פי ארבעה (בדוק).

שעון בוטקס. גם אתה, ברוטוס, נגדי?

מורד במשטר שתי השניות

המשחקים עם הרולקס והבוטקס גילו אמת אכזרית על שינוי די מפחיד במהירות הרפלקס שלי, איזושהי פגיעה בזמן התגובה, שעד עתה הייתי גאה בו.
השיהוי הזה, שכה מאיים עליי, הוא תופעה בנוסח כלום לרוב האזרחים המזדקנים, שהתרגלו לנסוע במרחק שתי שניות מהרכב שלפניהם. הם מקפידים לשמור על שתי שניות רווח, בדיוק כפי שממליץ משרד התחבורה. אלא שהחוצפן אנוכי אהב, במשך למעלה מחצי מאה, לנסוע במרחק של שנייה אחת ואף פחות מכך. את מרחק שתי השניות הוא ניצל רק כדי לאותת, ללחוץ על דוושת הדלק ולעקוף.
אז מה, גמרנו? האם אנוכי המופתע ייטמע בעדר, וייסע מעתה ואילך כמו זקן טוב ירושלים? גם על מסלול המרוצים עומד הזקן המורשה להפוך לזהיר בכפייה?

שונא רווחים – יחיה

ומה יגידו על צפדת-הרפלקס שלי זוג בנותיי, הבווארית Z3M והונדה crx? מה תגיד אלפא GTV?
מה תהיה התגובה של אלפא 33 IE התל-אביבית, שסבתה האדומה התחרתה בראלי-קרוס אשקלון באין-מרחק בכלל, כאשר ישבה על טוסיקיהן של גולפים GTI שהיא התחרתה בהן?
ומה תגיד על רככת-הרפלקס שחטפתי קליאו B הוותיקה השייכת לידידת הזקן? ומה תגיד בעלת הקליאו עצמה על השינוי הפתאומי בסגנון הנהיגה של הזקן? הרי במשך שנים היה הקשיש ממליץ לגברת זו ולאחרים לקצר את המרחק מהמכונית שלפניהם, כי לדעתו, מרחק שתי השניות אינו בטיחותי! שהרי מרחק זה אשכרה מזמין גדודי נהגים עבריים לעקוף אותנו, ולבצע תרגיל מקומי מוכר, כלומר – להשתחל לפנינו ומיד לבלום, כמקובל על כבישי הארץ. זו הסיבה שמרחק של שנייה אחת, פלוס-מינוס, הוא מרחק בטיחותי דווקא!

השנייה המהירה בעולם

הרי אפילו במרוצי פורמולה 1, נהגים המעוניינים ליהנות משיטת ה-DSR (שינוי זווית הכנף) במהלך ישורת ארוכה מוכרחים לשמור על מרחק של שנייה אחת אם ברצונם לקבל זכות לפתוח את הכנף האחורית – אשר מגבירה את המהירות על חשבון האחיזה, שחשובה רק בסיבובים.
למעשה, הנהלת FIA, הממנכ"לית את מרוצי גרנד פרי, ציינה מרחק של שנייה אחת במהירות של 350 קמ"ש ויותר (כמו בתחרות האחרונה באזרבייג'ן) כתנאי לשימוש ב-DSR, שהוא כאמור שינוי הזווית של הכנף.

רפלקס הציור עובד

מילא חוקיה והמלצותיה של מועצת הפורמולה 1, אשר בשכבת הטופ שלה מתחרים 20 הנהגים הטובים בעולם. אך מה יהיה איתנו, שאל הזקן את בנותיו המאוכזבות מבית ב-מ-וו, בית אלפא ובית הונדה, וגם את עצמו שאל על כך.
ומשלא מצא תשובה, החליט הזקן לצייר את גורלו, מה שהתבטא בתערוכת ציוריו בבית סוקולוב.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: תשובה לאביחי

לפי התקן של 'טיפ טיפה' בע"מ, הכין הזקן מקבץ המלצות לתת-המדור – והפעם בנושא נסיעה במכונית עם חיות מחמד.
המקבץ היה אמור להיפתח באזהרה הבנאלית שבשום פנים ואופן אין להשאיר כלבים וחתולים ברכב, במיוחד בימים חמים, ואז לגלוש אל פרטים טכניים המאפשרים הובלה מוצלחת של ידידינו בעלי ארבע הרגליים. בנוסף, המדריך המזורז היה אמור להדגיש את החובה לדאוג שחיות המחמד יזכו למים ולהפסקות בנסיעה, לציין הנחיות זהירות, ולקנח בהמלצה להרגיל את הכלב לנסוע ברכב עוד בגיל רך, מה שאמור להגן עליו מסטרס.
הזקן אף למד באיזה מקום שהסטרס הכרוך בנסיעות ארוכות ובסיבובים גורם לחתולים התקרחות. "לא ידעתי שאנו חתול", אמר הזקן לראי, אך בסופו של דבר הוא ויתר על הנושא כולו.
לפחות בינתיים, כי בינתיים הגיע למדור מכתבו של אביחי, וחיות המחמד יצטרכו להתאזר בסבלנות.
אביחי שואל: מתי אתה מוציא ספר עם זיכרונותיך? ראוי ויאה לך ולסיפוריך.
הנה התשובה: אם אצליח לקושש את הזמן הדרוש לכתיבה, ודאי שאתיישב על ספר, שאני חייב. ספר אמת על חיי ועל השואה. לא רק לקוראים הנאמנים שלי, אלא גם, ולפני הכול, כניסיון לבנות מצבת מילים צנועה להוריי, שלא זכו לקבר.
במשך כמה עשרות שנים פרסמתי כבר, בכתיבתי ובסרטיי, ניצוצות סביב נושא השואה, אך שתקתי לגבי תופעה שמקוממת אותי עד העצם. לא היה לי כוח להתוודות שמוציא אותי מדעתי הלהג הפילוסופי והפילוסופי-כביכול שמתנהל, במיוחד לאחרונה, בנושא השואה, בין שזהו להג דתי או תיאו-חילוני.
תפיסת הטרמפ על השואה – טרמפ פילוסופי, אינטלקטואלי, אמנותי, פוליטי או כלכלי, הבנוי בציניות ובחוצפה ממילים גבוהות – נראית לי מעשה לא מוסרי כלפי 6 מיליוני קורבנות השואה ובהם הוריי.
אני פשוט לא מסוגל לשמוע או לקרוא התבטאויות רוחניות/פרפסיכולוגיות למיניהן בדרגות שונות של חוכמה, המגלגלות מיני תשובות לשאלה: "איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא, המלא רחמים, נכנע לשטן וחתם סתם, או לא סתם, על גזר דין מוות של יהודים כה רבים". כיצד אכתוב ספר על הוריי, מבלי לגלות להם שעל גבי רציחתם נבנו תלי-תלים של הבלים מיסטיים?
באשר לשאלה "כיצד הרשה הקב"ה את השואה", היה לי מסקרן לשמוע את דעתו של האדמו"ר מפיאסצ'נו (שקרוי אצלנו האדמו"ר מפיאסצ'נה), חכם הדור שנלכד בגטו ורשה ונשרף במכונת המוות. בהיותו הן קורבן והן בעל שיעור קומה רוחני, יש לדבריו משקל עצום.
נחיל הדעות והתיאוריות הוא לדעתי שערורייה. כי קרקס שואה זה רומס את השערת-הבסיס הצנועה שלי שלפיה מוח אנושי רגיל, עילויי ככל שיהיה, אינו מסוגל להבין מה מתחולל אי-שם מעל העננים. ואם כך הוא, אז שתקו בבקשה ואל תנסו להבין. האם איזה ניצול שואה צריך לשרוף את עצמו בכיכר כדי שיופסקו ההתבטאויות היומרניות הללו? אני מאמין שחלק מההתבטאויות שוחרות טוב, ומונעות מרצון כנה לרדת אל פשר הזוועה. אך רדיפת הטוב האותנטית הזו טובעת בתוך שיח (אקדמי על פי רוב) מדושן מעצמו.
אני תקווה שאף ניצול לא יצית עצמו, גם משום שאצלנו, התאבדות-מחאה או התאבדות לצורך שכנוע אינן מעניינות איש. לדוגמה: התאבדותו של הפוליטיקאי היהודי שמואל זיגלבוים, איש תנועת הבונד וחבר הממשלה הפולנית הגולה בלונדון בזמן מלחמת העולם השנייה. שמואל זיגלבוים התאבד ב-1943 כדי לשכנע את מנהיגי העולם החופשי שהגרמנים החלו לבצע שואה. אך מותו הטרגי של זיגלבוים בלונדון לא שינה דבר באסטרטגיה המלחמתית של בעלות הברית, וגם אצלנו, על אדמת הארץ, לא מצאתי רחוב על שמו של זיגלבוים, ומה שבטוח יותר – האיש אינו מוזכר בבתי הספר שלנו.
אני עצמי מכה על חטא שלא השקעתי די מאמצים כדי להבליט את תרומתו הדרמטית של זיגלבוים, שהוזכר במדורנו רק פעמים ספורות.
בעניין אחר: מצלצלת לי האפשרות התיאורטית שדור ההמשך יעמוד מול השאלה למה הקדוש ברוך הוא הרשה לדור הנוכחי לא להתייחס לשואה כאל תמרור אזהרה מזעזע. אני מתכוון לכך שהפסקנו להאשים את הגרמנים ברצח, ואנו אף מתחבקים איתם בבתיהם. בנוסף, הפכנו גם אנו עצמנו לגזענים ופשיסטים.

שמואל זיגלבוים. התאבד בלונדון ב-11 במאי 1943, בהיותו בן 48, אך לא הצליח לעצור את השואה

אם באמת אצליח לכתוב ספר משלי, כדי להציל משכחה את חיינו הפרוזאיים בגטו ורשה, אתאר בו מה אכלנו ואיך הסתדרנו בלי כלום, ועוד ארשום את הקרבת הוריי והקרבתם של הורים אחרים אסירי הגטו, שאת הקלוריות המועטות שקיבלו כדי לחיות, איזה לחם יבש וגזר, היו מחלקים בין ילדיהם. כך היה גם במשפחתי. אחרי המלחמה הגדולה התייסרנו, אני ואחותי אירנה, בכאב עמוק ומשותף על שניצלנו בזכות ההקרבה האצילה של ההורים הקדושים. הייתה בנו מבוכת-צער על כך שזכינו בהארכת החיים הביולוגיים כילדים, ואחר כך כאנשים בוגרים וזקנים, על חשבון חייהם של הורינו, משה ופליציה ט'.
את זה לא אשכח, אם אכתוב את הספר שעליו שואל אביחי. אזכר בכל פרט ופרט מהעבר – גם אם לא אספיק להתיישב ולכתוב.

שואלים את אדוארד

ורדית פברן, בתגובה ל"על חלזונות ואנשים": לאט לאט זה מהר בחלזונית. נהניתי מאוד, תודה.

סמדר זייד: כבר הרבה זמן אני לא פותחת המחשב ומציצה רק בטלפון (בבית אין לי לרוב קליטה), ולכן פקששתי את תערוכתך בבית סוקולוב, ובמיוחד את הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט" שעליו קראתי הרבה כל כך במדורך.
יש אולי הארכת מועד? משהו למאחרות? מצטערת וסליחה.
אגב: מול המשרד שלנו גר חובב מכוניות בעל אופי (ברור שהוא 'ותיק'), אני מצרפת תמונה של האוסף שלו. תזכה להמשך חיים פוריים, וקצת פחות מרירים.

תשובה: מהתמונה שצירפת למכתבך קל להבין כי האספן שמול משרדך הוא בעל טעם משובח. בכך משכנעת אלפא 75 שברשותו – האלפא האמיתית האחרונה.
באשר לסרט, אין בינתיים חדש, אך התקווה עודה נושמת.