לפני 50 בערך

לפני כחצי מאה, בעיר קרקוב שבפולין, בהצטלבות רחובות בשכונת קז'ימייז', שאוכלסה אי-פעם ביהודים ובאדמו"ר שלהם, נתקלתי בעימות אלים בין שני נהגי מוניות, שניסו לקבוע בצעקות ובדחיפות מי מהם האחראי להתנגשות הקלה של רכביהם

 "חכה רגע", ביקש אותי חברי צ'סלב קוֹזְלוֹבְסְקִי, איש עסקים מפוקפקים, שעצר ליד המהומה. הוא השאיר אותי במכוניתו, והתקרב רגלית לניצים המוכנים לתגרה, שאחזו מנואלות כבדות, המכשור התקני של אז להתנעת המנוע כאשר הסטרטר במונית פּוֹבְּיידָה (ניצחון) הסובייטית לא תפקד.

קוזלובסקי, שמזמן הייתי צריך לכתוב עליו ספר בשני כרכים, אחד על חייו בפולין והשני על עסקיו בגרמניה, פנה אל נהגי המוניות, והכריז שהוא עומד לקבוע מי מבין שניהם אשם בשבירת הפנסים ובנזק לפח.

"ומי אתה?", שאלו הנהגים את קוזלובסקי, והוא הצביע בגאווה על מכוניתו הקטנה והאדומה, NSU ספורט-פרינץ. "אל תשאלו מי אני, תראו את מכוניתי!", התרברב, ומיד פתח במנוסה כאשר שני הגויים הבריונים התקרבו אליו בקללות בפיהם והמנואלות בידיהם.

ואני, שישבתי על מושב הנווט ב-NSU של קוזלובסקי, סובבתי ברגע של פיקחות את המפתח בסוויץ', כך שהמנוע בעל שני הצילינדרים פעל כבר כאשר חברי פתח את הדלת, שילב הילוך – וברח בחריקת צמיגים.

NSU ספורט-פרינץ של קוזלובסקי. בחלק השני של חייו, שסידרתי לו בגרמניה, היו לו רק מרצדסים

מנוע אפלטוני

נזכרתי במקרה הוותיק בשבוע שאבד עליי בגולה, שבו שכן פולני ראה אותי לסירוגין פעם בב-מ-וו Z3M קוּפֶּה הבווארית שלי, פעם בהונדה crx ופעם באלפא GTV הקשישה, והריח שהזקן מבין כנראה משהו בעולם הרכב. "תגיד לי", ביקש, "מה כדאי לבחור בין שלוש ההיברידיות החדשות טויוטה ראב 4, הונדה CR-V ולקסוס NX?"

עניתי שאין לי צל של מושג לגבי השלישייה שהוא מתלבט בה. אמנם הכרתי מעט את CR-V ואת ראב 4, אך הן היו בגרסה נורמלית ולא בגרסה היברידית מודרנית, שהיא חסכונית לפי הפרוספקט והשמועה, ויקרה בהתאם.

"אולי תעשה איתי את נסיעות המבחן?", הציע האיש, ואני הסכמתי. נפגשנו למחרת, נסענו בשלושתן, ובאחת מהן, CR-V, אף נהגתי בסקרנות, שניעורה משום שהונדה זו בנויה בקונספציה שונה מזו של ההיברידיות הסטנדרטיות: מנוע הבנזין שלה, הפועל בשיטת אטקינסון, אינו מסובב את הגלגלים בשום שלב של הנסיעה אלא רק ממלא מצברים – כך שהיברידית זו היא בעצם מכונית חשמלית.

"היפנים העתיקו ל-CR-V ההיברידית שלהם את השיטה החוגגת בקרונות רכבת!", גיליתי לעצמי המשועשע ולקונה הפוטנציאלי.

הלב כברירת מחדל

"נו, מה אתה אומר?", שאל האיש כאשר הפקת נסיעות המבחן נגמרה, ואנו התיישבנו על כוס קפה, מצוידים בפרוספקטים. עניתי במיאוס מנומס שהבחירה אינה קלה, כי כל השלישייה ניחנה בביצועים שאינם זורקים לברכיים, זהים כמעט. הוא הדין בנוחות ובאווירה הכללית.

"תיקח את מה שנראה לך מתאים, את מה שיהיה לך סימפטי וידידותי. תשאל גם את אשתך, ותבחרו לפי הלב", הצעתי.

"אבל מה אתה היית בוחר לעצמך?", הקשה, "הבנתי שאתה חסיד של הונדה. היית בוחר ב-CR-V?"

נאלצתי לרדת מעץ הנימוסין ולהסביר לאיש בלשון שאינה משתמעת לעמימות כי לצערי, לא הייתי לוקח אף אחת מהשלוש – לא את CR-V (שאני אכן מחבב אותה למדי בגרסת בנזין רגילה, אך לא בגרסה היברידית בוודאי), לא את לקסוס ולא את טויוטה. לא מושך אותי החיסכון שלהן בדלק ולא שום בונבון אחר בפרופיל שלהן, כולל סגנון הפנאי – כי בשלושתן מפריעה לי שריקה חזקה ומעצבנת המופיעה במהירויות שמעל 100 קמ"ש, המזכירה אזעקת "צבע אדום" בעוטף עזה.

אחת היא בעיניי אם שריקה זו מיוצרת על ידי גנרטור החשמל בהונדה, או על ידי תיבות ההילוכים הרציפות בטויוטה ראב 4 ובלקסוס NX. רעש זה הוא ממש צליל גיהנומי לגבי הזקן, שאין לו ברירה אלא למחוק לגמרי מהזיכרון את גזע ההיברידיות-פנאי, בין שהן אירופיות או אסייתיות.

שובל של גויים מאוכזבים

השכן, שהתאכזב מהפסילה הגורפת, שאל לדעתי כי מבעד לגדר הוא ראה את שלוש בנותיי בגינה ואת הזקן המטפל בהן אישית, ודי היה בכך כדי שאעשה עליו רושם של מומחה לדיני רכב – רושם קונספטואלי אשכרה שהתפוצץ בסוף המפגש ולא בתחילתו, כמו במקרה של קוזלובסקי בקרקוב לפני 50 שנה בערך.

פיגמליון האישי שלי

אני משער, במידה של עוגמה או פיכחון (שזה היינו הך, לרוב), שלא יישאר לי זמן לכתוב על קוזלובסקי ספר שלם, אפילו חד-כרכי, ובלית ברירה איאלץ להסתפק במדור מצומצם שאקדיש לו, אשר יתאר בגילוי לב איך במטרה להעניש את הגרמנים על פשעיהם בשואה, ביימתי את הפיכת ידידי צ'סלב קוזלובסקי, גוי די טיפש, לידוען-צמרת יהודי (!) בברלין.

למעשה, בזכות התעלול שלי קוזלובסקי כמעט נבחר למנהיג קהילת גרמניה בשנת 1999, אחרי מותו של ראש הקהילה הוותיק איגנץ בוביס הגדול – אלא שברגע האחרון יהדות גרמניה החלה לחשוד בקוזלובסקי החלקלק, לאחר שהוא הזמין את בכירי הקהילה למסיבת יומולדת מפוארת שלו ביום הכיפורים דווקא.

נראה שלא אעמוד בפיתוי, ואכן אכתוב מדור מיוחד על עלילות קוזלובסקי, שרלטן אשר שיסיתי בגרמנים ה"חדשים".

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

עבודה שבגלל גודלה לא נשלחה ארצה, ולא השתתפה בתערוכת הציור שערכתי בבית העיתונאים בתל-אביב

טיפ טיפה: היה שיק?

הבטחתי להמשיך את טענותיי לגבי אלפין A110 החדשה – ומצאתי את עצמי במלכודת, כי אני קשור רגשית לרנו בגלל אינספור סיבות. העיקרית שבהן היא שבזכות הצרפתים ממחלקת הספורט הייתה לי הזדמנות פז להתחרות בעשרות תחרויות ראלי על סיפונה של R8 גורדיני האדירה, שהייתה מלכת הקבוצה 1.3. כל כך מלכה, שכדי לנצח תחרויות נוקשות די היה לא להפריע לה.

אגב: כפי שציינתי כבר, אלפין של אז הייתה מצוידת במנוע של R8, בתיבת ההילוכים שלה, בבולמי קוני (זוג לכל גלגל) ובמעצורים מחוזקים – הכול עטוי בשמלה של דוגמנית צמרת.

והנה, אני כועס על רנו, שבחוסר טעם ניצלה, לצורך השיווק, את שמה של אלפין האמיתית, הקלאסית, מבלי לחוש אחריות כלפי סבתהּ האצילה. אני לא מתכוון להנדסה בת זמננו, המגבילה את סיפוק הנהיגה, שהרי הקונים הפוטנציאליים של אלפין המחודשת מעדיפים ממילא תיבות הילוכים אוטומטיות, בולמי יד חשמליים, טאבלטים וחיישנים אשר מסנדלים את הנהג.

הטענה שלי לגבי רנו קשורה דווקא באיבוד הנפש של A110 האמיתית, ובעיצוב החדש, הסטנדרטי-סתמי. כאילו מחשבי רנו קבעו במזיד שצורתה הנוכחית תהיה דומה למתחרותיה הגרמניות, היפניות והקוריאניות. אלא שלא חוכמה להאשים את המחשבים, בִּמקום בני אדם חסרי רגש וטעם.

כך שנשאר רק להצטער על כך שבכל הבלגאן התכנוני נעלם מבלי להשאיר עקבות אותו שיק פאריסאי, סנטימנטלי ומרגש כדבעי, של שנות ה-60 ז"ל. אלפין המחודשת איננה פסל סביבתי כמו ישות-המקור, ישות אשר הייתה מלווה בלייט-מוטיב מוזיקלי שהבמאי רנה קלייר בחר לסרטו 'תחת גגות פאריס'.

נוסף על כך, אדית פיאף שרה לאלפין בת-זמנה שיר על אהבה נכזבת, ושרל אזנבור הקדיש לנפשה את שירו על כוחה הנצחי של האהבה.

אני, בכל אופן, גיליתי באין-ספק את אלפין A110 של פעם ביצירה 'הרקדנית' של פיקאסו, יצירה שהיא אסוציאציה ברורה למכונית זו. לא לחינם ממשיך ההדפס, חתום בידי המאסטרו, להיות תלוי בביתי. הוא מזכיר לי שאף פעם לא הבנתי נהגי מרוצים המוכנים לקחת למסלולי רצח את מדמואזל A110 העדינה והיפה כל כך. בגלל רחמים אלה והסולידריות איתה, ויתרתי עליה אחרי יומיים-שלושה.

רגישויות אלה, והחשש לגורלה בספורט מוטורי תחרותי, לא היו מציקים לליבי ביחס לאלפין החדשה, לוּ הייתי מוכן להיות איתה. אך אני לא.

cof

'הרקדנית' ((La Bailarina, פבלו פיקאסו, 1954. הדפס על נייר שהאמן ייצר בעצמו. הקשיש המורשה רואה בציור זה מחווה חשאית לאלפין A110 הקלאסית.

התצלומים של A110 הקלאסית המופיעים בתגובות לפוסט הקודם, "תפרחת האבסורד", הם באדיבות י"א ('אנונימי')

שואלים את אדוארד

משה קליין: בדרך כלל אני כותב לך שאלות בענייני רכב, אבל אני עדיין תחת הרושם של רשימות הבלוג שלך מיום השואה החולף. בהתייחס לחוויותיך הקשות בגטו, נטלתי חירות לעצמי לשאול אותך שאלה שאין לי בעצם את מי לשאול פרט ממך, כי רק מי שהיה שם יכול להשיב עליה: האם בימינו, כאשר מדינות המערב הולכות ומתרחקות ממלחמות, כאשר גזענות ואנטישמיות נענות מיד בתגובות חריפות, האם האנושות מסוגלת לבצע ולהכיל השמדת עם?

השאלה הזו מטרידה אותי זה זמן רב, ובפרט שאני מתגורר כיום באנגליה, ואני מתחבט ביחסיי עם מדינת ישראל כמדינה וכמקום ליהודים.

האם אתה סבור שעצם אי התרחשותה של שואה נוספת כלפי יהודים קשורה לקיומה של מדינת ישראל, או שהאנושות למדה?

באיחול לחיים ארוכים וטובים, ובציפייה לקרוא עוד ועוד מפרי כתיבתך המצוינת.

תשובה: השואה, שעברתי על בשרי, היא אכן נושא מרכזי בבלוג זה לצד מכוניות.

בקשר לשאלתך: סביר להניח שהכוח הצבאי והרוחני של מדינת ישראל ישמור על עמנו מפני שואה נוספת. נוסף על כך, אפשר גם לשער שרוב האנושות הנוכחית מזועזעת עדיין מהחור השחור בתולדותיה, ולא תרצה לחצות שוב את אופק האירועים שלו.