המלאכית שלחה קובץ

לשמחת אויביי, נפשי עברה עינויים קשים במשך שנים עקב המידע שהערוץ הראשון חיסל מעל 100 כתבות וסרטים שביימתי בארץ במשך 16 שנות עבודתי כבמאי – וכעת התגלה שמידע זה היה שקרי

גברת בילי סגל-גזליוס, שאחראית כבר במשך שנים על ארכיון הסרטים הישנים של רוממה, תיקנה אותי בשבוע שעבר בדבר הטעות המרה, ומאז נפשי אינה יודעת את נפשה.

בילי שלחה לג'ימייל שלי קובץ ובו רשימה של כתבות שטח וסרטים שנמצאים בארכיון תחת שמי. "רצ"ב האקסל ממסד הנתונים שלנו. מה שחסר, אנא ציין, ואחפש פרטנית לפי שם הסרט", כתבה לי באדיבות.

בשיחת טלפון הוסיפה סגל-גזליוס שסרטים אחרים שביימתי, נסתרים עדיין, שאינם כלולים ברשימה, היא תוכל לנסות לאתֵּר לפי תמצית תוכנם, כפי שזו נרשמה על ידי עובדי הארכיון.

התגלה, אם כן, שחלק מסרטיי ממשיך לחיות, אך תחת שמות בדויים, כפי שאנו שרדנו בחלק הארי של ורשה תחת שמות בדויים ותעודות מזויפות.

סליחה ועוד סליחה

"לגביי את מלאך", הודיתי לבילי, "את מלאך ממש כמו הדמויות הללו מהשמיים שטסות מעל מכוניותיי כדי לדאוג לי, ולקשיש שבי נשאר רק לשמור על כללי השפיות ולא לנסוע מהר יותר מאפשרויות התעופה של מלאכים אלה".

ביקשתי ממעתירי חסות שמיימיים אלה סליחה לאחר שברגע של חולשה הסרתי ממכוניתי את ההגבלה האלקטרונית ל-250 קמ"ש. מהמלאך בילי עליי לבקש סליחה שקיללתי את הספרייה שלה ואת עובדיה על רצח סרטיי המדומה.

ההפסקה התארכה מאוד

והנה הקטע הרלוונטי מהביוגרפיה המטופשת הרשומה על שמי, שהחל בשנת 1985, עת ביקשתי מרשות השידור לקבל "הפסקה ללא תשלום" כדי לערוך את ירחון הרכב 'טורבו'.

אכן ערכתי את 'טורבו', שעזבתי כדי לערוך את המגזין 'קוואטרו', אך זה לא שרד את מלחמת המפרץ, אשר קטעה את ההכנסות מפרסום – ונסעתי לפולין ל"חיפוש שורשים", משפחתיים ואמנותיים. עד שבאמצע שנות ה-90 עליתי תל-אביבה שוב, ובסופו של אותו עשור התחלתי להתעסק בכתיבה על מכוניות בעיתון 'מקור ראשון'.

במשך כל אותה תקופה לא ביררתי מה עלה בגורל הסרטים שהשארתי מאחור.

עשיתי להם בית ספר  

ובכל זאת, בכל אותן שנות גירושים חצי-עליזים מרוממה לא שכחתי את עבודתי בה, ומפעם לפעם כתבתי זיכרונות מהתחנה אהובתי, אשר חלקם, אני מודה, היו דומים יותר למערכוני-פארסה מאשר לממוארים נוסטלגיים…

על מִכוורת רוממה (שם מעודן ביחס למציאות, שהייתה דומה יותר ל"קן הצרעות של רוממה") גיליתי הכול כמעט, חוץ מדבר אחד: כקשיש צנוע, לא סיפרתי שמרגע התקבלותי לתחנת הטלוויזיה הירושלמית, עוד כשנוסדה, לימדתי את עובדיה בשצף-רצף את רזי המדיום.

לצלמים המקומיים הסברתי איך לתפוס חדוּת (בעזרת עדשת טרנספוֹקָטוֹר) ואיך להעמיד חצובה (עם רגל אחת מושטת קדימה). עורכי התחנה עברו אצלי שיעורים בעריכה, והשחקנים בדרמה העברית הראשונה שביימתי ('קיץ 70" מאת א"ב יהושע) תודרכו איך לשחק.

לחמתי גם כדי להכין ולביים את סרטי 'חלונות שאגאל', סרט הטלוויזיה העברי הראשון שצולם בצבע, שנשכח, כמו כל יתר תרומתי.

ורק כעת, אחרי שתיקה ארוכה של שנים, אני מספר לראשונה, בהתרגשות, על בית הספר ההוא, שפתחתי ברוממה כדי לעבוד שם מבלי להתבייש.

הפקרתי את ילדיי בגטו

ודאי שנשארו בזיכרוני עשרות סרטים שהייתי די גאה בהם, ועוד התגעגעתי אליהם, כך שכאשר חזרתי ארצה, אי-אז באמצע שנות ה-90, התקשרתי לסרטייה ברוממה לשאול על האפשרות לצפות בסרטיי "כדי לכתוב זיכרונות", שהרי מדובר בחלק נכבד מחיי בארץ.

וגברת כלשהי ענתה לי שהסרטייה של הערוץ הראשון "נפטרה בלית ברירה מהסרטים הישנים", עקב הגילוי שהתפרקו להם ה"סְפְּלַייסים" (הדבקות סקוץ' בין התמונות). ועל כן, קבעה, אין לי מה לחפש.

הם נזרקו? שאלתי, וגברת זו אישרה שסרטיי אכן נזרקו לפח.

ודאי שקיבלתי קשה את הבשורה על השלכת סרטיי. כל הקורפוס האמנותי שלי בארץ – קאפוט? הבושה לא עזבה אותי ימים ולילות. התביישתי שברחתי לפולין מאוכזב כאשר נאלצתי לסגור את 'קוואטרו', והשארתי ככה סתם את סרטיי בגטו. גם כן אבא.

שנות ה-70 בזבל

כתבתי לא מעט על נושא עגום זה שפגע בנפשי, אלא שבמקביל לא עזבה אותי המחשבה שהמפסיד העיקרי מהגורל המר של סרטיי אינו בהכרח אני – אלא הסוציולוגיה, האתנוגרפיה והתיעוד ההיסטורי של הארץ בשנות ה-70! חוקרי תחומים אלה הם אשר ייצאו נפסדים עקב השמדתו של רכושי הרוחני היקר.

שהרי אם מישהו ירצה לעשות סרט על השנים ההן בארץ, קבעתי בזמנו בבלוג שלי, אז בלי סרטיי יעמוד היוצר העתידי בפני שוקת תיעודית ריקה, כי רק אני והצוותים שלי צילמנו את אזרחי ישראל ברקע שלהם, בפספרטו האתני-משפחתי. התסריטים שכתבתי היוו בעצם מחקר מצולם איך נראים גיבורי סרטיי, מה מדאיג אותם, מה הם לובשים, מה הם אוכלים ואיך, ומהי סביבתם הטבעית.

לעומת זאת, הקולגות שלי ברוממה הסתפקו בתקופה ההיא, שנות ה-70, בצילום של ראש מְדַבֵּר, ללא רקע, ללא תמונות המתארות את החיים האמיתיים.

אבל קבוצתי

כאשר הופעתי לאחרונה בוורשה ובלודז' מול קהל פולני הזכרתי את מותם של סרטיי הישראליים, והודיתי בפני הגויים שהבשורה על מותם עוררה בי זעם, עצב ואף שיברון-נפש. בקיצור, אֵבֶל.

היה זה לפני חודשיים, כאשר הפולנים הפתיעו אותי עם שני "אירועי הוקרה" שכללו הקרנה של עשרות סרטים פולניים ישנים שלי משנות ה-60, אשר ביימתי לפני גירושי עקב גל האנטישמיות של 1968 ועלייתי ארצה.

בתשובה לשאלות הקהל על המשך עבודתי הקולנועית בארץ, עניתי שהסרטים שביימתי בארץ הקודש אינם עוד, כי הם התפרקו באופן מוזר ונזרקו לפח אף שהיו מצולמים על קודאק, השייך לאליטה הפוטו-כימית, ולא על חומר אגפא המזרח-גרמני הפרימיטיבי, שבפולין דווקא שרד עד ימינו, ולא התפרק בארכיון הגויים.

ישועת השם כהרף מייל

אחר כך הגיעה סנונית קטנה של תפנית: בין החפצים בבית מצאתי את הסרט הישראלי היחידי ששרד, 'דדי בן-שאול'. הצלחנו לקומם אותו מזקנתו, ובני הכניס לסינק את הפסקול המקורי, המוקלט על סרט מגנטי.

ושוב היה לי עצוב, כי הסרטים שנעלמו ברוממה, ומתו כנראה (כך חשבתי וכתבתי), היו מצולמים ומבוימים באותו סגנון שבו צילמתי וביימתי את הסרט על דדי. כך לפחות אמרתי לנטע עפרוני, עורכת לשעבר ברוממה שכתבה לי מכתב.

"שאלת את בילי? היא אחראית על הסרטים הישנים של רוממה", כתבה לי נטע, שראתה בבלוג זה את הסרט על דדי בן-שאול ושלחה לי את מספר הטלפון של גברת סגל-גזליוס היקרה, אשר בתוך רגע, במשפט אחד שהפתיע אותי מהקרשים, הפכה כאמור למלאך שלי, כאותן דמויות המרחפות מעל מכוניותיי הנוסעות ושומרות לבל יבולע לקשיש. כנראה, קשיש זה נחשב משום-מה במרומים שימושי עדיין בעולם השפל.

הרשימה ממריאה לאט

בקיצור, יש סרטים – ואם כולם ניצלו או רק חלקם, זה כבר פחות חשוב. אנו שנינו, בילי ואני, נבדוק את זה לצורך הפרוטוקול ופתיחת שמפניה.

עכשיו אני מכין לסגל-גזליוס את רשימת הסרטים שאני מחפש במיוחד, כמו הסרט על מועדון השחמט ברחוב הירקון בתל-אביב, וכמו הסרט על שירו של דוד אבידן "הרחובות ממריאים לאט".

אבקש מבילי לחפש גם את הסרט שעפרה חזה בת ה-12 בערך נראית בו שרה בחלון ביתה בשכונת התקווה, להנאתם של העוברים ושבים. ואת הסרט על אריך (אריק) בראואר, צייר-משורר מוכשר אשר חי בעין-הוד הפסטורלית עם אשתו, הילדים ומיני חיות, כולל עזים וחמורים. בראואר הוא דמות כריזמטית שמצייר בסגנון הריאליזם הפנטסטי, ובתו תמנע בראואר היא זמרת ג'אז.

ויש לי גם רצון להתגלגל מצחוק מול הסרט 'שיער', שאחת מגיבורותיו היא פנינה רוזנבלום הצעירה, שדיברה למסרטה לאחר שצה"ל ויתר על גיוסה. הסרט מתאר את תשומת הלב וההשקעה המגוחכות לעיתים שבני האדם, ורוזנבלום במיוחד, מקדישים לאיבר לא-איבר זה.

אגב

הביטוי "לשמחת אויביי", אשר פותח את מדור זה, מסוגל לעורר את השאלה מיהם האויבים של הקשיש. האם זהו המפיק הפולני שמתעלל בסרט 'שועל הכסף'? ואולי זהו עורך 'מקור ראשון', שציית לדרישת 'ישראל היום', ונפטר מהקשיש המורשה שמעדיף מכוניות על נתניהו?

ובכן, אף אחד מהם. זוג שליליים קטנים אלו רחוק מלהיות אויביי. תשאירו לי את המפיק, אני מבקש את שמֵי הגולה, כי אני מקווה להסתדר איתו בעצמי. ובאשר לעונש התקני לעורך הפחדן של 'מקור ראשון', הוא כבר מתבצע: הרי אני קורא את הלקלוקים השבועיים שלו לאדונו, ומתגלגל מצחוק על כך שאף אחד לא עורך את העורך, וגם הטבע לא עוצר אותו.

כך שהאויב האמיתי שלי קיים במקום אחר, ומתבטא באתר אשר כולו שלו. כ-40 שנה הוא נושם את שמי כרעל, כי אני תרמתי לכך שהוא איבד שפיות. אלא שלהבדיל מהמפיק והעורך, אותם פשפשים שקרנים, השונא הראשי שלי יודע להיות הוגן: הוא פרסם 50 תמונות של דגמי הב-מ-וו השווים ביותר בתולדות הפירמה, ותחת תמונת הבווארית שלי Z3M קוּפֶּה, היורשת של M3 e46 האגדתית, הוא כתב: "Z3M קופה – Z3 היחידה שאהבנו, בגלל שהייתה מטורפת".

חשבתם שלא אצטט את קולות אויביי?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: לעשות לעצמך reset

במסגרת פעילותי כקשיש מורשה, הסברתי למישהו איפה ואיך לתקן נזק שנגרם למכוניתו החדשה עקב התנגשות קלה בטמבון מכונית שעמדה לפניו בפקק. "קראתי סמס, וחוץ מזה הייתי די עצבני", נימק הצעיר לזקן את חוסר תשומת הלב שלו.

"עצבנו אותך נהגים אחרים? רוכבי קורקינטים חשמליים או הולכי רגל שקופצים לכביש עם סמארטפונים ביד ואוזניות תחובות בראשם?", שאל הזקן, והבין מיד שהלקוח של תת-המדור 'שואלים את אדוארד' התעצבן בגלל סדרת מתחים בביתו.

וזה הזכיר לזקן את הפרט הבסיסי המבדיל אותו אשכרה מהיהדות הנוהגת. כי הזקן מאוכזב אמנם ממיני פיחותים שספג עקב גילו המופלג, אך גאה עדיין בכישרון האחרון שנשאר לו: הוא פשוט אינו נוהג במכוניתו מעוצבן, משום סיבה כלשהי, כי התרגל כבר עשרות שנים שאחיזה בהגה משחררת אותו מכל הצרות והמתחים! כאילו המכונית היא סוג של אואזיס נפשי.

אמנם הסיפוק הזה מפלא הנהיגה עומד להיעלם עוד רגע בשל מבול סוגי הרכב העתידניים – אך לעת עתה הוא עושה עדיין את שלו, ומתבסס על תחושה של היצמדות פיזית ונפשית למכונית, כאילו היה הקשיש חלק בלתי נפרד ממנה.

לטובת שלוות הזקן ברכבו עובד סט של כלי מנגינה נאמנים, אשר כולל שלוש דוושות, גלגל הגה, בלם יד ואפילו חגורת בטיחות, המאפשרים לזקן להתנתק בתוך רכבו מתחושות של עצב, מועקה או עצבנות.

"הגעתי לבצע בעזרתכן reset!", מודיע הזקן לשלוש הבנות – ב-מ-וו, הונדה ואלפא – המחכות לביקורו. "אתן", מלמד אותן הזקן, "מייצגות יותר חוכמה, אינטליגנציה, אובייקטיביות, רגש ונאמנות מאשר כל כוחות היועצים/יועצות/פסיכולוגים שעסוקים בהורדת מתחים בחיי לקוחותיהם, בין שהמתח הוא בבתיהם ובין שבעבודתם.

פסיכולוגים אלה יורדים לפרטים נפשיים אינטימיים, מנתחים את מה שלא צריך לנתח, מקשקשים, והכול לצורך ריפוי אבוד מראש – אך פסיכולוגים אלה, שלא מגיעים לקרסוליים של שלוש בנותיי, וגם לא לקרסולי הרביעית האדומה, הנהנית מלב של אינטגרה R שמושתל בה, רק מגבירים את העצבנות בשוּרותיו של הקיבוץ גלויות העברי, ועל כן, חושד הזקן, תורמים לתאונות.

חברות הסגל הפסיכולוגי שלי, הונדה crx VTEC, אלפא GTV וב-מ-וו Z3M קוּפֶּה

שואלים את אדוארד

אלי כהן, חולון: אני קורא נאמן של כתבותיך מימים ימימה ונהנה מהן מאוד. המילייה שלי ואני הצטערנו מאוד לשמוע ש'נטשת' את הטור שלך 'המפתחות בפנים' בעיתון 'מקור ראשון', אולם שמחנו לשוב ולקרוא אותו בדוא"ל. את העיתון קיבלנו מגיסי, שביטל את המינוי שלו בעיתון בעקבות כך.

למותר לציין שאנחנו, כולנו (בני 68 ועד 73 שנים), נהנים מאוד מסגנון כתיבתך, ומפיקים תועלת מרובה מעצותיך בכלל ובנושא האוטומטיבי בפרט. הדור השני שלנו מכור אף הוא לכתיבתך המרתקת,

השופעת חוכמת חיים והומור. חן חן לך, איש יקר!

אם לא יקשה עליך, ברצוני להציג בפניך בעיה נושנה שקיימת במכוניתנו. בעיה זו הועלתה כבר, אלא שלא זכתה להתייחסות.

במכוניתנו, ניסאן קשקאי מודל 2011 (אוטומטית, בנפח 2,000 סמ"ק), קיימת בעיה של 'תצרוכת' מצברים מהירה. שנה לאחר הקנייה הוחלף המצבר בחדש על ידי החברה ועל חשבונה. כך גם שנה וחצי לאחר מכן, וכך שוב ושוב.

בדקתי טעינה באמצעות וולטמטר (בעצתך), ומצאתי תופעה מעניינת, הקשורה לדעתי למנגנון

STOP / START, שאין במכוניתי, לפחות לא בשלמותו: קיימת טעינה בעמידה או בנסיעה עד ל-12.4 וולט. מעבר לכך נפסקת הטעינה. אם תיבת ההילוכים משולבת ודוושת הדלק אינה לחוצה, במורד או לאחר האצה, מתקבלת טעינה ללא תלות במתח המצבר! עם לחיצה על דוושת הדלק, במידה שמתח המצבר מעל 12.4 וולט, נפסקת הטעינה. אם המתח נמוך מכך – הטעינה נמשכת עד לרמה זו.

במוסכים טוענים שהכול תקין, ושככה זה בגלל מיעוט הנסיעות. גם במרכזי טוענים כי "ככה זה, זה בסדר, זה חוסך דלק".

לדעתי הבעיה נעוצה במנגנון הפיקוח על הטעינה לשם חיסכון בדלק, שמנתק את הטעינה מוקדם מדי. מובן שהמצבר אינו טעון במלואו, ואני נאלץ להשלמות ממטען קיר לעיתים תכופות, גם במצבר תקין וטוב.

יש לך אולי רעיון כל שהוא כיצד אני מעלה את סף ניתוק הטעינה?

תשובה: הבעיה עשויה להיות קשורה במערכת החשמל המודרנית CAN, שכנראה נמצאת מעבר לידע של המוסכים שפקדת, אשר אמרו לך שטויות על "חיסכון בדלק" ו"מיעוט הנסיעות".

כאשר מערכת חשמל עובדת כראוי, ללא בריחת וולטים ואמפרים – המצבר מסוגל לעבוד שנים גם כשהמכונית נייחת במשך שבועות ואף חודשים, ובלבד שבעליה דואג לחבר את המצבר הנחלש למטען, כפי שאתה עושה. כל מכוניותיי יודעות את זה, ומתנהגות בהתאם.

אבל יכול להיות שהבעיה בקשקאי שלך אינה קשורה ב-CAN אלא ככה סתם באלטרנטור, שלא מייצר את כוח הטעינה המבוקש, כלומר עד 14.5 וולט. הטעינה שאתה מגלה באמצעות מולטימטר, 12.4 וולט, היא כוח המצבר עצמו – ולא כוח טעינה!

כאשר מחברים מולטימטר למצבר, ורק אחר כך מתניעים את המנוע (וזהו סדר הפעולות הנכון), ההבדל בין הנתון שהתקבל במנוע דומם לבין הנתון שהניב מנוע פועל (אפילו בסיבובי סרק) אמור להיות מובהק.

במקומך, הייתי מבקש בדיקה של האלטרנטור, ואת שיפוצו במידת הצורך. את הבדיקה יש לערוך כמובן אצל חשמלאי מוסמך, ולא במוסך כללי, שימהר למכור לך אלטרנטור חדש.

משה קליין: בחיפושיי אחר מודלים של מכוניות שאני אוהב וכנראה לעולם לא ארכוש, נתקלתי במודל של הבווארית הידועה מסיפוריך לאורך השנים (מצורף לינק להלן).

כפי שהרבה חובבי רכב רבים מחזיקים רק את המודלים של המכוניות האהובות עליהם, אני חושב שאולי גם אתה תמצא לנכון להחזיק מודל מוקטן של הבווארית בשהותך במזרח התיכון, כשאתה רחוק מצי כלי הרכב הנבחר שלך.

להלן הלינק:

https://www.ebay.co.uk/itm/UT-models-BMW-Z3-COUPE-SILVER-PAINT-1-18-SCALE-MODEL-CAR-20421/383081105764?epid=649029454&hash=item593169c964:g:-RQAAOSwwAldQfUA

תשובה: תודה, משה, לא אשכח את דאגתך, אף כי עוד לפני שנתיים רכשתי אותו מודל של הבווארית, שהגיע אליי בקופסת עץ הדורה. כבר פרסמתי במדור תמונה של מודל זה מונח על אדן חלון, כאשר מצידה השני של השמשה, במרחק של כמה עשרות מטרים, עומדת הבווארית עצמה, המקורית, באותו צבע של המודל.

יש לי גם מודל קטן יותר של הבווארית, בגודל 10 ס"מ, הניצב על מדף בתל-אביב כדי להזכיר לי אל מה אני מתגעגע.

אייל אוריין: אני נהנה לקרוא את הכתבות שלך מאוד!! אודה לעצתך לגבי כמה בעיות שיש לי בטויוטה יאריס 1.3 דגם SOL שנת 2004.

א. בהתנעה הראשונה הרכב מגיב מצוין, אבל אם מכבים את המנוע ומדליקים לאחר כמה דקות, אפילו עד 20 דקות, הוא לא מתניע מיד אלא לוקח לו זמן. מה יכולה להיות הבעיה?

ב. ברכב זה יש מסך דיגיטלי. אצלי באוטו הוא התקלקל, ולעיתים אינו פועל כלל. האם אתה מכיר את הבעיה? מה אפשר לעשות?

תשובה: א. הייתי בודק את מסנן הדלק, את החוטים של המצתים, ואת המצתים עצמם.

ב. לפני קנייה של מסך דיגיטלי חדש הייתי בודק את החיבורים של החשמל, במיוחד את המינוס.

יוסי כ': ברשותי וולבו XC90 שנת 2007. עד עכשיו היה לי צמיגי מישליין, אני צריך להחליפם, הבעיה שהם יקרים.

בזמנו ראיתי המלצה שלך על צמיגי TOYO יפניים. האם זאת המלצתך גם היום?

תשובה: אינני יודע אם יבואן טויו משווק בארץ את הצמיגים מדגם R1R, שעליהם המלצתי לנהיגה רגילה כי אלפא GTV שלי לובשת אותם בהנאה.

אלא שאם אתה בוחר בטויו מדגם זה או אחר, מוטב שבטרם קנייה והרכבה תבדוק בספר הרכב אם הפרטים הטכניים של הצמיג תואמים את דרישות היצרנית וולבו לגבי XC90.

חיים: המלצת לי על הונדה FR-V כרכב ל-6 אנשים, אך בשוק קיימות מועמדות משנת 2009, הבעייתית ברכב כזה. רכב לאחר 10 שנים הוא איננו כרכב בן 3 שנים.

האם למרות העובדה שהרכב 'לא צעיר', כדאי עדיין לרכוש אותו ?מובן שאבדוק אותו.

תשובה: מדובר על רכב אדיר, יחידי במינו, אמין ומזדקן יפה. FR-V נשארת צעירה חרף גילה, שלא מורגש עליה. לא מייצרים כבר מכוניות דומות, וזו הסיבה שעודני עומד מאחורי המלצתי לרכוש אחת כזו, גם אם היא בת עשור.