אימוץ גורלי

ופתאום, באור יום שישי הרגוע, הלכה ונפתרה החידה למה שמרתי בביתי את הסרט הקצר שביימתי על דדי בן-שאול, עד שהוא הגזים והתחיל לחלוק איתי בחיי

הסרט 'דדי בן-שאול' נמצא בבלוג זה בקטגוריית הסרטים הקצרים. אמנם הוא מסתתר תחת פוסט בשם "השטן מצלם סלפי", אלא שבכל זאת הוא זכה לתשומת לב הקוראים בגלל דדי, גיבורו הבלתי שגרתי.

בגלל חוקי הטבע האכזריים, איש זה, עם כל הקסם שלו, איננו עוד כבר כשנה. 12 דקות הסרט עליו הן מעט מאוד כדי להיות איתו.

דֶדֶיאיזם

את הסרט הוותיק שביימתי על דדי מצאתי לא מזמן במזוודה ישנה. פתחתי את קופסת הפח החלודה, וניסיתי להיזכר בסיבה שהובילה אי-אז לכך ששמרתי בין חפציי במשך עשרות שנים דווקא את סיפור זה, הצנוע למדי, אשר צולם כפי שנכתב האבסורד: צילום צייר המכור לצבעים – באין-צבעים. זאת, בגלל עידן השחור-לבן של ערוץ הטלוויזיה הממלכתי שפעל ברוממה, אשר בה עבדתי אז.

שאלתי את עצמי למה בחרתי לקחת איתי לחו"ל את דדי דווקא, ולא כמה מהסרטים האחרים שלי, הבולטים בתחקיר, בבימוי ובעריכה, עד כי אינם דורשים הבנה מעמיקה בשפת הקודש כפי שדורש הסרט על דדי. שברתי ראש על תהייה זו, עד אשר הבנתי שבחרתי בדדי כדי להביט בו בכל הזדמנות.

כי התכוונתי, באותה חוצפה ווזווזית שעליתי איתה ארצה, ללמוד מדדי את צליל השפה הדדיאית, את הקצב המיוחד שלו, את ההתייחסות החמה של הצייר והמורה ב'בצלאל' כלפי הנפשות שפגש בצעירותו, וגם, ואולי בעיקר, ללמוד את האירוניה העצמית שלו, אשר נצנצה בשובבות כאילו דדי היה מצייר את סביבתו ואת עצמו באיזו פוסט-צבריות קלילה אך מודעת לעצמה.

עקבתי אחר קצב התנועות שלו בסטודיו ולבושו והזדהיתי איתו, עד שדדי הפתיע אותי כשהוא זרק פתאום לרצפה את אותה עבודת קרמיקה שאך לפני רגע הוא חיבק כמו שאבא מחבק ילדונת באהבה. את הניתוץ עשה בחיוך מוזר על שפתיו.

אספתי מרצפת הסטודיו כל פיסה וכל רסיס של הכד שנופץ, ושחזרתי אותו עם דבק אפוקסי. הכד הזה של דדי עומד אצלי בבית עד היום, ואני מבקש את סליחתו ומחבק אותו. נדמה לי, אני אומר לו, שדדי פגע בך במקום לפגוע בעצמו. אולי קסמה לו יותר מדי המגלומניה של סארטר.

דדי בן-שאול, צייר ומורה ב'בצלאל' שהזקן חשב ללמוד ממנו את סגנונו הצברי הגזעי, ונכשל בכך. תמונות מתוך היצירה התיעודית הקצרה עליו, אשר הצלחנו לשחזר באחרונה

גנֵבה בכוונה תחילה

בכל אופן, אחרי שנים כבר ברור לי שהעולה החדש שהייתי, ודי נשארתי, לטוב ולרע, שמר את הסרט בתקווה שבעזרת דדי הוא יצליח אולי לְצַבֵּר את עצמו. מין תקווה סודית שבאמצעות חיקוי של דדי, ועל חשבונו, יצליח הטרום-אנוכי לאמץ את גינוני הדיבור וצורת ההתנהגות, שלא דומים לאלו של הקולגות עובדי רוממה ז"ל, דמויות ריקות מאינטליגנציה וממאפיינים של תוכן אנושי.

בקיצור, ניסיתי לסגל את סגולותיו.

וכך, פעם אחר פעם גררתי את סרטו של דדי בן-שאול אל שולחן העריכה 'שטיינבק' כדי ללמוד לחיות לפי דדי, אלא שלצערו של הטרום-קשיש שהייתי, הגנב הפוטנציאלי נכשל כאשר גילה שהשפה והסגנון המקוריים של הדגם הירושלמי הם חלק בלתי נפקד מיופיו החיצוני של האיש.

מה שבלתי אפשרי להעתקה.

ועוד בקשר לקולנוע

סרטים בנויים מחלקים שנקראים 'שוטים', כלומר רצפי התמונות שרושמת המסרטה מרגע הלחיצה על כפתור ה"רוץ" ועד לפקודה "קאט", העוצרת את ריצת התמונות.

כל סרט או מחזה מצולם בנויים מכמה-עשרה (במקרים מיוחדים) עד מאות שוטים ויותר, המגוללים את הסיפור הקולנועי. בהיסטוריה של התרבות הצליחו להיחרת שוטים בעלי משקל אמנותי ודרמטי, השייכים לסרטים הקלאסיים. אלו השוטים שבגללם נשארנו חסידים של אמנות הקולנוע בנוסח אורסון וולס או פליני, ועד השמונצעס האדיר 'קזבלנקה'.

אלא שלפי חוק האבסורד קורה שגם בסרטים בינוניים לגמרי ניתן לזהות, פה ושם, איזשהו שוט בודד שתוכנו שווה את הצפייה.

נזכרתי בחשיבותו של השוט הבודד ובמשקל הדרמטי שלו כאשר צפיתי בטלוויזיה האוקראינית בצילום של בני הזוג נתניהו יורדים מהמטוס, עד המקרה המביך של הזריקה המפורסמת של החלה האוקראינית בידי רעייתו של ראש ממשלת ישראל.

שוט אדיר זה נפתח בתמונה של הזוג המלכותי יורד מהמדרגות בסלואו-מושן זהיר, צעד אחר צעד, כל אחד בנפרד, הוא בנפרד והיא בנפרדת, בפנים רציניות המשדרות רק מתח בנוסח טרנס מוזר ותו לא, ללא צל של חיוך או איזה מבט סקרן לכיוון הנציגים האוקראינים המחכים למטה. האם ייתכן שעם היציאה מהמטוס הבינה שרה נתניהו שצריך יהיה להעמיד בפני כיתת יורים את הסטייליסט או הסטייליסטית המטופשים שלה, שהלבישו אותה בחליפה בנוסח תוכי, בעלת שני צבעים הנושכים זה אחת זה כפי שרק כחול וצהוב מסוגלים לנשוך את עצמם?

את כוונת הלבוש הבעייתי ביאר בהמשך בעלה, שהסביר כי רעייתו שרה לבשה את צבעי הדגל האוקראיני בגלל הסימפטיה לאומה זו, כך שבזריקת החלה לרצפה אין לראות זלזול באוקראינים ובפולקלור שלהם, הדורש לקבל אורחים בלחם ובמלח.

אבל גם בסעיף "לשבות את לב המארחים" פישלו אותם סטייליסט או סטייליסטית, כי בדגל האוקראיני הצבע הצהוב נמצא למטה, כלומר היה מתאים לחצאית או למכנסיים, ולא לז'קט. כך שלשרה הייתה כל זכות להתעצבן.

השמדה-שיק

ועם זאת, ודאי שהניצוֹל שבי נפגע מזריקת החלה, מעשה די כואב לגבי כל תושב גטו שעדיין חי ואוצר בזיכרונו את הכמיהה ללחם. אך תעזבו אתכם מעלבונות זוטא מטופשים. הרי תקופתנו מעליבה את ניצולי השואה בדרכים פוגעות בהרבה מאשר הפרשת חלה ספונטנית.

קחו לדוגמה את כניסתה של חברת אמזון לשוק הישראלי ואת הסיפוק המקומי מכך, שאינו מתייחס לעובדה שאותה אמזון מרשה לעצמה, ברדיפת בצע מטורפת, לשווק חולצות שמודפס עליהן תצלום של הריגת יהודי בידי הנאצים. קהל היעד של פריט האופנה הוא כנראה אנטישמים וניאו-נאצים למיניהם, או סתם גרמנים הגאים עדיין בשליטתם המוחלטת על אירופה בתקופת מלחמת העולם.

ולא מדובר בסתם תצלום אלא בדוקומנט השואה המפורסם ביותר בעולם, שהוצג בבית המשפט בירושלים ששלח את אדולף אייכמן לתלייה. נראה בו יהודי כורע על ברכיו, רגע לפני שהוא נורה למוות בידי חבורת קלגסים גרמנים שמקיפה אותו.

רוצחים גרמנים השייכים לכוחות אַיְינְזַצְגְרוּפֶּן (בגרמנית:Einsatzgruppen – קבוצות משימה) אשר פעלו בשנות ה-40 של המאה שעברה, נבחרו על ידי חברת אמזון כהדפס לחולצות בשיווקה.

הנהלת מוזיאון אושוויץ הפולני דרשה מאמזון להפסיק את שיווק חולצות אלה, והשיווק אכן הופסק, לפחות בבריטניה. בגרמניה אפשר עדיין למצוא את פריטי "אופנה" אלה במדפי אמזון

מַכֶּה במסילתיים

עלבון נוסף שספגו ניצולי השואה בישראל הוא מצד ישראל כץ, בהיותו עדיין שר תחבורה. הנה מכתב שהעבירה למדור לילי האבר, יו"ר התאחדות יוצאי פולין בישראל. את המכתב קיבלה האבר מניצולת שואה בשם ש"ה, שכתבה ללילי "יישר כוח" על מכתבה לשר.

ללילי שלום רב,
אני רוצה להודות לך על הדברים שכתבת לשר התחבורה ב"מזכר" שהגיע לידי בימים אלה. גם אני משורדי השואה, בת 90, מפולין, והייתי מזועזעת מהדברים שנאמרו.
תודה שהיית לנו לפה, אולי דברייך יגרמו לכך שהפוליטיקאים יפסיקו להשתמש בנספים בכל עת, ולגרום לנו זעזוע ועוגמת נפש.

גם לי יש בקשה לפוליטיקאים: אנחנו ישראלים לכל דבר, והניחו לנו ולזיכרונותינו. את רוב חיינו חיינו פה. למדנו, עבדנו, שירתנו בצה"ל, תרמנו, התנדבנו, גידלנו משפחת וגם תיעדנו את התקופה הנוראה במקומות רבים. ועתה אנו מבקשים מעט שקט. לא נשארו לנו שנים רבות, כבדו את בקשתנו.

ושוב תודה רבה לך לילי, והמשיכי בעבודתך!
ש"ה

והנה המכתב המדובר ששיגרה האבר אל שר התחבורה:

מכתב לשר ישראל כץ בשם בני משפחתי שהובלו אל מותם ברכבות

בעצרת הזיכרון ערב יום השואה והתקומה תשע"ט, בקיבוץ תל-יצחק, אמר השר ישראל כץ: "כל מסילת רכבת כאן היא תשובה לאותן מסילות שהובילו יהודים אל מותם… כשאני פועל בתפקידי כשר התחבורה להקים כבישים, נמלים, שדות תעופה ורכבת – זה הניצחון האמיתי שלנו על מה שהנאצים ניסו לעשות".

כבוד השר, דבריך מקוממים ומחליאים. מי הסמיך אותך לדבר בשם הנרצחים שהובלו אל מותם במחנות ההשמדה ברכבות? איזה קשר אתה מוצא בין רכבות המוות שהובילו נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, ילדים וטף אל החנק בתאי הגזים – לבין הרכבות בישראל, האמורות להוביל את תושבי ישראל ממקום למקום, לעבודה, לבית, לבילוי?

כבוד השר, האם עולם הדימויים שלך דל כל כך? האם אינך יכול להבטיח לאזרחי ישראל שירותי תחבורה ציבורית סבירים מבלי להזדקק להשוואות מופרכות? איזה מין ניצחון זה? על הפקקים ההולכים ומתארכים? על ההרוגים בתאונות הדרכים? על האיחורים הבלתי נסבלים? לא כל דבר הוא תשובה ל"שואה", ולא כל כביש, נמל, רכבת או שדה תעופה הם "ניצחון על הנאצים".

כבוד השר, בני משפחתי וקהילתי, כולם יהודים ילידי פולין אשר הובלו למחנות המוות באמצעות רכבות גרמניות (יעילות), אינם זקוקים לניצחונות המפוקפקים שלך. הם ראויים שנזכור אותם, נכבד אותם, ולא נשתמש בהם לצרכים פוליטיים.

לילי האבר

 סכנה

 אוי ויי זְ' מיר, מסוגל אך זאת למלמל הזקן המורשה, המריח בחוש הזִקנה שהשר ישראל כץ מחכה בסבלנות להעלאה נוספת בדרגתו הפוליטית, עד, אולי, משרת ראש ממשלה.

 לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: סיבוב אגדתי

על הזִקנה המעצבנת שממשיכה להתעלל בי כתבתי כבר מספיק, ואפילו מספיק מדי, אלא שכתיבה נמרצת זו המשיכה לאכזב: היא לא הצליחה לשנות את מצב הזקן המורשה, כלומר לשחרר אותו מההצטרפות הפטאלית לכוחות הקשישים הסדרתיים שאינם מורשים. אך זה מה שיש, ולצערי גם עומד להישאר.

לא רק על נושא הזקנה פטפטתי באופן אובססיבי, אלא גם על סיבוב מסתורי שנמצא בכביש דו-סטרי המוביל לצריף העץ שבניתי אי-שם בגולה, אותו צריף אדום שאחראי ל-24 ציורים שנולדו בו כדי להציג את הגולה ושות' בתערוכה תל-אביבית בבית העיתונאים ע"ש סוקולוב.

פיתה אותי הרעיון להוסיף לתערוכה גם דיוקן צבעוני של סיבוב מסתורי זה, המלווה אותי כבר עשרות שנים, אלא שברגע האחרון עצרה אותי קאלְיוֹפֶּה. "אל תחשוב אפילו לצייר ולמסגר את הפרובוקציה הטיפשית הזו, המזמינה עין הרע", לחשה לאוזני המוזה.

מה שלא אנושי בסיבוב הנ"ל הוא צורתו, שתמימותה מכזבת. כאילו הסיבוב יודע להפוך את עורו כאשר העיקול שלו נסגר פתאום ל-90 מעלות, במטרה נבזית לדפוק לקוחות שלא למדו את אמנות הלחימה על חייהם, והפכו לקורבנות כי נסעו בהילוך שגוי ועל הצד הלא מתאים של האספלט.

הווידוי שלי, שמתעקש לעשות בושות, מגלה כי כבר לפני זמן-מה החל סיבוב זה לעבוד אצלי כחיישן מתוחכם, הבודק באין-רחמים את התפתחות זקנתי.

משני צדדיו של האספלט נֶעֶבָה יער, שפעם היה צעיר ושקוף משהו, ואפשר היה לזהות בו דמויות כפריים או תיירים מוורשה המחפשים "אצלנו" פטריות בין עצי האורן. אלא שיער זה הפך כבר מזמן לחומה של עצים חשוכים המזכירים תפאורה למחזות של שיקספיר. לכך מצטרפים צלבי זיכרון שניטעו בצידי הכביש ומפחידים את עוברי הדרך. למרגלות הצלבים דולקים נרות, לזכר עונש המוות שהטילו על עצמן נפשות של אלמונים שלא התאימו את מהירותם לתנאי הדרך.

למרות תפאורה קודרת זו – ואולי דווקא קצת בגללה, כהתרסה, שהרי מה לי ולצלב – המשכתי לזלזל באיומיו של הסיבוב המתעתע, ואף מצאתי קסטה ותיקה ובה מוזיקה שמתאימה בול לצעקות הצמיגים המלוות את נסיעותיי. בקעו ממנה אותם צלילי שיריו של צביקה פיק שבחרתי עוד בירושלים כרקע מוזיקלי מתאים להחלקות בסיבוב מוצא ז"ל.

ופעם קרה שצביקה פיק שר את הלהיט הקופצני שלו כשנכנסתי למוצא בחזרה מתל-אביב, ואלפא 2.0 ליטרים האדומה שלי לא ביצעה, משום-מה, את ההחלקה המסורתית הפוטוגנית שלה, שאהבתי, אלא איבדה שפיות ותכננה התנגשות עם מעקה הבטיחות. הייתה לה כוונה ברורה לקפוץ מעל מעקה זה, ולהתהפך בשמחה על יד הפונדק הממוקם למטה, בכניסה ליער הירושלמי המוביל ליד ושם.

בעזרת השמיים וידידי מיסטר הנדברקס הצלחתי איכשהו למנוע אסון, לנוח ולבצע מחקר כדי לבדוק את נסיבות המקרה המפחיד. התגלה שכמעט הרגו אותי המדענים מהטכניון החיפני, שפיזרו על האספלט בסיבוב מוצא איזושהי שכבה של חומר בטיחותי, סוג של דבק המצמיד את הצמיגים לקרקע וכך מונע החלקות. מאז, אינני חסיד של המדע הציוני.

ואחר כך הייתה תערוכת פרנקפורט ההיא אשר בה כבשה את ליבי הונדה crx VTEC, שניתן היה להשיגה רק בארצות הלועזיטים. וזו הייתה אחת הסיבות לכך שבמשך זמן-מה, שנמשך לסירוגין, שיניתי קידומת טלפונית מ-972 ל-48.

וכאשר נסעתי לאנטוורפן כדי להביא את הונדה הביתה, חשבתי כל הדרך חזרה הביתה מה יהיה איתה בסיבוב הפולני הזה; האם הוא יצליח להפחיד אותה או לא. ואכן, פתחתי באימונים באותו מקום, כמה פעמים ביום, בניסיון לנצל ב-crx את כל – או כמעט כל – מה שבית החרושת היפני הטמין בה. כלומר: נסיעה בסיבוב בהילוך שלישי בדוושה על הרצפה וב-9,000 סל"ד, באמונה שאף אחד לא יגיח ממול.

כנראה, רק בזכות אימונים קדחתניים אלה ניצחה הונדה את תחרות ראלי העיתונאים, ראלי של אליפות המדינה המאורגן בהרים, שם השאירה היפנית הכחולה שלי מאחור מבחר מפלצות 4X4, והביאה הביתה גביע עשוי קריסטל טהור. לא נסתיר כי הניצחון הביא עימו גם אנטישמיות טהורה, שעלתה אז השמיימה עקב זכייתם המפתיעה של הנוכחי הטרום-קשיש ובנו הנווט בתחרות יוקרתית זו.

עד כאן כבר גלגלתי פה ושם את סיפורי סיבוב זה, ואף הוספתי שהכביש הדו-סטרי הזה פוּסטר: הרשויות חילקו אותו בקו הפרדה לבן רציף, ועוד כפול, ואף הציבו בשוליו תמרור המגביל את המהירות החוקית ל-40 קמ"ש.

אלא שלא בגלל הגבלות אלה הקשיש המורשה התייר לא מוכן כבר להתקרב לסיבוב, המתפתל עדיין בסביבת היער והאגם, ומעדיף לנסוע לעיירה פְּיאסֶצְ'נוֹ בכביש חלופי משעמם. בכביש זה זקנים אינם נרדפים על ידי סיבובים עוינים שמוכנים לבדוק באין-רחמים את התפתחות גילם – האם הוא כבר מופלג, ואם כן, עד כמה, ועוד רושמים, הסיבובים, בזיכרונם הדיגיטלי את אחוזי הפחד של זקנים אלו, פחד תקני לגמרי בעת חיבוק הדוב של הגיל.

שואלים את אדוארד

קובי ליאני, בתגובה ל"השטן מצלם סלפי": אתה שוב מצליח להעלות על פניי חיוך על הבוקר. הטקסט על הב-מ-וו בגשם היה אחד המשעשעים שקראתי לאחרונה. משובח.

תענוג לפתוח את האתר שלך.

תשובה: אני מודה שהיה לי תענוג מיוחד לקרוא את תגובתך לגבי המדור "השטן מצלם סלפי", הנמצא ברשימת הסרטים הקצרים, וכך מסתתר במחתרת כביכול.

ועוד יש לי תענוג לשמוע לקינוח שאתה נמצא בין הקליינטים של הבלוג 'מכונית הנפש'. הרי בזכותך אני לומד על דברים מעניינים בענף הרכב העברי, ובמיוחד בנושא הספורט המוטורי (ע"ע ההצלחות של קליע המרוצים העברי G1, פרויקט ה"בראשית" האמיתי לגביי)

זמיר פראווי: רציתי להתייעץ איתך לפני רכישה של מכונית של 7 מקומות. הרכב ישמש גם לעבודה וגם למשפחה. אנחנו 6 נפשות.

לעבודה צריך מרווח גחון. אני יורד לשבילים, לא שטח קשה. אני עושה בערך 50 אלף קילומטר בשנה.

למשפחה צריך שיהיה בגאז' סביר, כולל המושב המקופל.

האופציות שחשבתי עליהן: סקודה קודיאק דיזל, ניסאן אקס טרייל דיזל. האם אתה מכיר את המכוניות האלה? והאם אתה ממליץ על אחת מהן?

תשובה: ודאי שמכוניות משפחתיות סטנדרטיות בעלות 7 מקומות אינן מתאימות לנסיעות שלך, כך שבצדק אתה מתלבט בין דגמי סקודה וניסאן שהזכרת.

אינני אובייקטיבי, משום שהכרתי תחת גג ביתי את מנוע הדיזל של ניסאן, אשר הרבה בזכותו אקס טרייל היא סוס עבודה אמין. את סקודה קודיאק אני לא מכיר כמעט.

רונית בצלאל: אני מבקשת להתייעץ עמך לגבי קניית רכב חדש, ולשמוע המלצותיך.

אני נוסעת כל יום מאלקנה לירושלים. מחפשת רכב חסכוני בדלק, בתקציב של עד 90 אלף שקלים, שיעמוד בנסיעות יומיומיות לירושלים. רכב חזק ולא מתאמץ, זריז, יציב על הכביש וקל לתפעול…

כיום אני נוהגת בסוזוקי סוויפט שנת 2016, ומחפשת משהו בסגנון. אשמח לעצתך.

תשובה: אם את מרוצה מסוזוקי סוויפט, שאני ממליץ עליה מאז שסבתא שלה הייתה ברשותי, אז במקומך הייתי ממשיך עם דגם זה.

המתחרה של סוזוקי היא רנו קליאו 1.2 טורבו, הגוברת על סוויפט בביצועים ובנוחות הנסיעה.

איתן זוסמן שלח למדור את הלינק:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5559866,00.html

ושואל לגבי התמונות מוורשה שפורסמו ב-ynet: האם זוהי חנות הפרוות שנזכרת בסיפורך 'שועל הכסף'?‎

תשובה: תודה, איתן, על הלינק האדיר, שפספסתי והכרתי בזכותך. זהו אוסף תמונות בעלות חשיבות היסטורית עליונה, שאני מביט בהן שוב ושוב.

לדעתי, בין התיירים הצרפתים שביקרו בוורשה היהודית בשנת 1930 וצילמו את התמונות הללו היה אולי גם הצלם המפורסם אנרי קרטייה ברסון עם הלייקה שלו, כי אחרת אין הסבר לדרגה האמנותית הגבוהה של התצלומים, שמציעים התבוננות סוציולוגית ואטימולוגית מעולה.

תמונות אלו צולמו ברחוב היהודי נָלֶווקִי בוורשה, שאינו קיים עוד, בוודאי, כך שכל חומר תיעודי עליו הוא יקר ערך. הייתה זו שכונת עוני, וחנויות הפרווה ששכנו בה לא מכרו את שועלי הכסף היקרים שהוצעו למכירה ברחוב הראשי של ורשה, מרשלקובסקה.