גיהנום עם נקודת אור
מישהו כתב עוד לפניי שלא יישאר אחרינו דבר זולת ערמות ברזל חלודות, ועוד יהדהד אחרינו לעגם החלול של הדורות הבאים, שיזלזלו בנו בחצי פה
ככה זה נשמע בתרגום מלועזיטית לשפתנו, ואני, בלית ברירה עד כאב שיניים, מוצא את עצמי מקבל את חוכמולוגיה פטליסטית זו של הפסימיות. אמנם הקביעה "לא יישאר אחרינו דבר" וכו' מאומצת אצלי בעצב, אך מבלי שתעורר בי התנגדות ממשית. הרי לפסימיות יש כוח שכנוע על קשישים.
היה זה המשורר הפולני המוכשר טדאוש בורובסקי אשר את דבריו הניהיליסטיים אשכרה ניסיתי לתרגם לפני רגע, במסגרת מצב הנמשך אצלי באחרונה ואילך, אשר מפלרטט מאחורי גבי עם קַדְרוּת.
לנוכח האפשרויות המילוליות המינוריות שלי, אני קד לדברים שהאיש פרסם בהזדמנות אחרת, שבה קבע כי בני אדם מייצרים את גורלם על פני האדמה לפי זכותם הלגיטימית. דעה זו של הדמות הטרגית (המשורר המבריק בורובסקי, אסיר אושוויץ לשעבר, התאבד ב-1951, בהיותו בן 30 בלבד) הייתה ונותרה מקובלת בעולמם התרבותי והפילוסופי של לועזיטים חושבים – אך מובן כי אינה מקובלת אצלנו.
הרי אנו למדנו מהחכמים שלנו להאמין בכוח עליון שהוא התסריטאי, הוא הבמאי, והוא גם השופט הראשי ותליין מנוסה לפעמים, אשר תיקון החלטותיו או ערעור עליהן אינו אפשרי.
זיכרון עם זיק-רוֹן
האם כוח מסתורי וקדוש זה הוא אשר קבע, או לפחות הסכים לכך, שעד סוף חייו של אנוכי יזכיר לי נר הדולק עד כלות את הימים בגטו?
ימים אלה היו אמנם מצב איום ואכזרי בנוסח גיהנום, אך מחויב אני להודות שלצד הייסורים שתקופה זו הטעימה אותנו, הייתה זו גם התקופה האחרונה בחיינו אשר בה נמצאנו כולנו יחד, ארבע נפשות שדואגות זו לזו, מחובקות בחושך או לאור נר, בקור ובחוסר אונים, מתאמצות לא לבכות.
והיה איתנו גם שועל הכסף של אמי, אף הוא בן-בית, שהבטיח לנו לספק מזל. מה שבסופו של דבר מומש רק באופן חלקי.
מסך אפור, עדיין
ואחרי שנים, זיכרון הגטו הזה, שאני מתרפק עליו חרף היותו מר, מצא את דרכו אל סִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט".
עתיד הסרט על השטיחים האדומים של הפסטיבלים ועל מסכי הקולנוע – כפי שחלמנו עוד לפני ההפקה, שאורגנה על ידי מפיק רשע – מוטל עדיין בספק, בגלל שילוב אכזרי בין הבירוקרטיה הפולנית לבין האנטישמיות החדשה, שמרימה כיום בוורשה את ראשה המכוער כפי שעשתה בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת.
וכך, מכל תפרחת התקוות שתליתי בסרט שלי – שצילומיו, כולל כל העיכובים והצרות שבדרך, הושלמו כבר לפני 4 שנים – נשארה רק גרסת הבמאי של 'שועל הכסף', המאופסנת במחשב שלי. יצירה זו, 130 דקות אורכה, עשויה מחומרי גלם שאסור לי לשדר ברבים, לבל אפגע בזכויות של המפיק הרמאי, שהוא שומר עליהן בקנאות, כעל בבת-עינו.
זיכרון שמְאַיין – או מְאַייל
והנה חזרתי על עצמי ושוב תיארתי את גורלו המר של סרטי, אלא שהפעם זה קרה בגלל הירושה שהשאיר לי המשורר טדאוש בורובסקי, קורבן פוסט-מורטום של אושוויץ, שזיכרונותיו מהמחנה נעצו בו את טלפיהם בעודו צעיר, רק שש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, והוא שלח יד בנפשו.
דרך הפוכה עשה ידידי ז"ל יצחק גולדפינגר, אשר הגיהנום האושוויצי שעבר דווקא חיזק אותו עד סוף חייו. "למדתי", סיפר לי יצחק, "שאין סוף לדברים שאדם מסוגל לסבול מבלי להישבר!"
בדירתו הקטנה בחולון, אותו אי של ניצולי שואה, שמר ידידי יצחק בארון מיוחד כל ספר, חוברת או מחקר שנכתבו על אושוויץ שלו בעברית ובפולנית, כולל בוודאי הספרים המזעזעים שפרסם בורובסקי לפני מותו.
הנזרקים: רכבות משא שהיו מעבירות את אסירי גטו ביאליסטוק למחנה ההשמדה הגרמני טרבלינקה היו מאטות על יד הכפר הפולני וואפֶּה (Lapy). היהודים, שנכלאו בקרונות, היו מנצלים את תנועתה האיטית של הרכבת כדי להשליך החוצה את ילדיהם הרכים, בתקווה תמימה שאולי בכך יצליחו להצילם מהמוות.
בסביבת הכפר וואפה, שאחרי כמה עשרות שנים הפך לעיירה, עדיין נשמעים סיפורים על מותם של הנזרקים, שצוותי הרכבת הגרמניים, באכזריות חייתית, ירו בהם, כסוג של משחק גברי, וחיילי הוורמאכט, ששמרו על פסי הברזל מפני פעולות חבלה של הפרטיזנים, היו מבצעים בקורבנות הקטנים וידוא הריגה. הם הרגו את הילדים הפצועים, ולא אפשרו לכפריים המקומיים להצילם.
את הדיוקן המאויר ביצע על סמך הסיפורים המקומיים האתנוגרף החובב והבמאי הפולני טדאוש וישנייבסקי. ברישומיו הקשים הללו הוא השתמש בסרטו התיעודי המרגש 'Castoways'.
אף אחד, לא יהדות ישראל ולא יהדות הגולה, לא ניסה עד עתה להקים אנדרטה צנועה על יד העיירה וואפה לזכר גורל הילדים היהודים שנזרקו מהרכבות – ואילו הרוצחים הגרמנים הצליחו לאורך השנים, ובעצם עד ימינו, לטשטש את זהותם האמיתית תחת הכינוי "נאצים".
הרוע שמאחורי הנימוס
אני חוזר שוב, באובססיה מסוימת, אל גורל סִרטי 'שועל הכסף' בגלל קביעתו של בורובסקי ש"אחרינו יישארו רק ערמות ברזל" (הוא כתב עליכן, הסברתי למכוניותיי, אבל גם עליי, כי אני לא עוזב אתכן) ו"לעג חלול כלפינו מצד הדורות הבאים".
אך את לעג עתידי זה, שבורובסקי מתאר באכזריות ובאירוניה, אני טועם כבר עכשיו בוורשה. זהו לעג שמוזרם אל עורקיו של הבמאי הקשיש המורשה בדמות התעללות מתוחכמת מצד המכון הפולני לסרטי איכות.
למראית עין, פקידיו של מכון ממלכתי זה מפגינים סולידריות עם המבוי הסתום ש'שועל הכסף' נקלע אליו, ומהנהנים לעברו של הבמאי היהודי בעוגמה מנומסת. אנשי המכון אף גררו לבתי משפט את המפיק הרמאי מלודז', שהפסיד בכל הערכאות ונגזר עליו להחזיר למכון כספים שקיבל לצורך הפקת סרטי (המפיק, כמובן, לא החזיר אפילו זלוטי יבש אחד).
אלא שממש באותה העת, ההנהלה של המכון התרבותי הנ"ל, האנטישמית או סתם מרושעת, תמכה מאחורי גבי ברמאי זה, וסיפקה לו בנדיבות כספים להפקת עוד סרט. הפעם אין זה סרט על משפחה יהודית בגטו אלא סרט נוצרי טהור, המתאר את עלילותיו של כומר פולני יפה-נפש שחוסל בידי הקומוניסטים.
זה מה שהתברר לי לאחרונה, לתדהמתי המתונה. מתונה, כי תמיד חשדתי בלחיצת ידיים סודית בין הנוכל למכון, וכעת התקבל לכך אישור מהתקשורת.
הדרך היחידה, אולי
האם אשכח את 'שועל הכסף'? אשכח את התרומה האדירה של שחקנים מעולים כמו יבגניה דודינה (בתפקיד אמי), אולק מינצר (בתפקיד אבא), ים ברוסילובסקי, אבישי הדרי ואחרים? האם אשלים עם כל המונקי-ביזנס על חשבוני, הרוחש במסגרת האנטישמיות החדשה בוורשה? האם אשתוק אל מול השמחה-לאיד של אויביי החוגגים? אין סיכוי לכך.
אתמול צלצלתי למפיק הישראלי חברי מרק רוזנבאום, אשר כתומך חם בסרטי עזר לנו בכספו הפרטי להפיק את ה'שועל' בתל-אביב, ואף שילם לשחקנים כדי שהמפיק מלודז' לא ירמה אותם, כפי שתכנן. גיליתי למרק שבלית ברירה, נשאר לי רק ללכת למלחמה משפטית מול מכון הקולנוע הממלכתי בוורשה: לחשוף את צעדיו המלוכלכים של המכון (הממשלתי כאמור) בטיפול בסִרטי, ואת ההתעללות הברורה שלו ביצירה שלנו ובי אישית, התעללות אנטישמית חסרת רחמים.
גיליתי עוד למרק שבשמו של 'שועל הכסף' ולכבודו, ובמאמץ להציל את הזיכרון המשפחתי שלי, אני מוכן ללכת עד הסוף, כולל פנייה לבית הדין הבינלאומי לזכויות אדם בשטרסבורג – שבו ניתן להגיש תלונה נגד מדינות. הקשיש המורשה מתכוון לנצל זאת לצורך הגשת תלונה נגד פולין בגין אנטישמיות.
זאת, כדי להזכיר לפולנים שמחלות נפש כמו גזענות ושנאת זרים (קסנופוביה) עדיין אינן מקובלות בציוויליזציה האירופית – אותה פלטפורמה אידיאולוגית ורוחנית שהפולנים, באופן פרדוקסלי, גאים כל כך להשתייך אליה.
לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com
טיפ טיפה: הקטע האבוד
אם להודות על האמת, אז אני מאשים לא רק את הגויים, שהפקירו את סִרטי – אלא גם את עצמי. אולי לחמתי די על צילום כל הקטעים שכתבתי בתסריט של 'שועל הכסף של פליציה ט". במיוחד היציאה של השועל מהארון בדירתנו בגטו, אותו קטע שבגלל בעיות ההפקה החלטתי לשמור לספר הזיכרונות שאכתוב, וכעת מתחוור לי שהמקלדת שלי לא תעשה את העבודה בלעדיי.
הנה הקטע המדובר, אשר כפי שהצטערתי מזמן, לא נכנס לסרט:
לילה בגטו. נר כבה בפינת החדר. אמא, אבא, אחותי אירנה ואני ישנים תחת השמיכות, ולאורו החיוור של הירח נפתחת דלת הארון בחריקה עדינה, ויוצא ממנו שועל הכסף של אמי.
הוא מסתובב בחדר בצעדים זהירים, עיניו, כבר לא מפלסטיק כהה אלא אמיתיות, מצלמות צלחות ריקות על השולחן, ואת נעלינו הזרוקות על הרצפה. לפתע קופא השועל על מקומו, וזוקף אוזניו לשמע צעקה המגיעה מהרחוב.
והוא, כמו בדאגה זהירה, מתקרב אלינו, הנמים, ומצמיד את חוטמו אל פנינו, כמו מנסה לחלוק איתנו את תוכן השינה וריחה, לחלום איתנו על עולם מחוץ לשבי – עולם מהעבר או מהעתיד.
מהרחוב נשמעת שוב צעקה, והשועל המפוחד עוצר את תנועותיו בסטופ פריים עד שהרעשים מתרחקים. או-אז הוא מבצע סיבוב פרסה, וחוזר אל מקומו בארון.
למחרת בבוקר לא היה ברור לילד, ועדיין אין לו מושג גם אחרי עשרות השנים שעברו מאז תחילת סתיו 1942 ועד תחילת סתיו 2019, אם היה זה רק חלום לילי שלו, או שהוא אכן עקב בעיניו אחר שועל הכסף היוצא מהארון, מטייל בחדר ובודק בדאגה אם כל בני המשפחה נושמים.
שואלים את אדוארד
אשר: לחבר שלי יש ב-מ-וו740i מודל 2010. איך בודקים אם יש שמן בגיר האוטומטי?
תשובה: במקרה, הכרתי את הנושא שאתה כותב עליו כי עזרתי לחברי להחליף שמן ב-740i e38 V8 בנפח 4.4 ליטרים. בדיקת מצב השמן, שלגביה שאלת, היא חלק מתהליך ההחלפה, ובעצם, ניתן לבצע בדיקה זו בעצמנו, בלי עזרת מוסך – זאת, בהנחה שיש לנו אפשרות לעבוד תחת הרכב, ושהוא עומד על משטח ישר, ללא שיפוע חלילה. אם אין לנו אפשרות כזו, אז התערבות המוסך היא בגדר חובה.
לפני בדיקת השמן בגיר אוטומטי ובמהלכה יש לנקוט את הצעדים הבאים:
- לוודא שהמנוע יימצא בטמפרטורת עבודה של 50 צלסיוס בערך, ושתיבת ההילוכים (נקייה מבוץ) תהיה בעת בדיקת השמן במצב P, בעוד שהמנוע עובד בסיבובי סרק.
- מחפשים את הבורג שסוגר את פתח מילוי השמן, המסתתר בחצי הגובה של תיבת ההילוכים, בצד ימין שלה. כדי לפתוח בורג זה יש להשתמש במפתח imbus 8 מ"מ, ואז לנסות למזוג בזהירות את השמן החדש – עד ששמן מתחיל לגלוש החוצה. זה בעצם סוף התהליך, ונשאר לנו רק לסגור את בורג המילוי.
- אם לא יודעים איזה שמן נמצא בתיבת ההילוכים, מוטב להוסיף את Mobile AFT, שאינו מתנגד לערבוב עם שמנים אחרים.
עדו: הורי מעוניינים במכונית חדשה – כרגע יש להם ספייס-סטאר אוטומטית בת 4. חשוב לומר שהם בני 80 ( אמא פחות, אבא יותר).
הם שוקלים להחליפה בספייס-סטאר חדשה, ואני מעדיף אוטו בפרופיל בטיחותי גבוה יותר… בעל מנגנוני בטיחות כמו בלימה אוטונומית, התרעת ערנות, שמירה על נתיב וכו'. מובן שזה עולה יותר, אבל אני מאמין שזה יכול להציל חיים וגם כסף. מה דעתך?
בינתיים מצאתי את איביזה כאופציה מעניינת. האם יש לך כמה המלצות טובות יותר? זולות יותר?
תודה רבה, אתה חסר לי במקור ראשון!
תשובה: גם בזכות גילו של הזקן המורשה, הוא יודע מה מתאים לאנשים מבוגרים. מתאימה לנו הארגונומיה שהתרגלנו אליה; מתאים לנו לדעת על-פה היכן נמצאים כל מנוף וכל כפתור במכונית; להכיר היטב את התייחסות רכבנו לכביש, את רגישות ההגה, את רוחב-המציאות הנשקפת מהמושב הקדמי, ואפילו את סגנון המראות, שלימדו אותנו את המרחק משותפינו-אויבינו לכביש.
בהתאם לגישה זו, אני ממליץ להוריך להמשיך עם מיצובישי ספייס-סטאר, רק חדשה. בגרסתה העדכנית זכתה ספייס-סטאר בשינויים שמחזקים את נוחות הנסיעה, את הבטיחות הפסיבית והאקטיבית, ואף את יופייה הכללי. בנוסף, החלל הפנימי שקט יותר.
לסיכום, זוהי מכונית סימפטית, שחבל לא לחדש את נדר הנישואים איתה.
אוריאל ריפקין: כבר זמן שאני נהנה מאוד לקרוא את מה שאתה כותב. אצטרך עצה בעניין רכישת רכב.
סבתי ביקשה ממני למצוא לה רכב חדש. כשהיא שמעה על כלי רכב עם אופציית חניה אוטומטית היא התלהבה מאוד, אבל אני כבר שכחתי באילו דגמים ישנה האופציה.
אשמח אם תוכל לספק סקירה קצרה של הדגמים.
תשובה: חניה בשיטה האוטומטית מבוצעת באופן הטוב ביותר על ידי מכוניות יקרות: אלו מבית מרצדס, ב-מ-וו, בנטלי ואאודי. האחרונה מיוצגת בתחרות זו באמצעות חשמלית חדשה מדגם e-tron, המצוידת במערכת אלקטרונית חכמה שמורידה לאפס כמעט את תפקודו העצמי של הנהג.
את ראש הטבלה כבשה פולקסוואגן פסאט החדשה, אף היא יקרה מעבר למסורת הפירמה, אלא שמי שקונה אותה משלם על יכולתה לחנות באופן עצמאי – גם עם נגררת…
בכל אופן, אם סבתך אינה מלכת בריטניה או רעייתו של מר שלדון אדלסון, אז היא בהחלט יכולה, לדעתי, להסתפק ברנו קדז'אר (Kadjar). זוהי מכונית נוחה, שמתאימה בול לאנשים שכבר אינם צעירים, ולא יקרה מי יודע מה.
אלא שבכל זאת, kadiar זו מפתיעה ביכולתה לחנות אוטומטית ברמה של פורד פוקוס – אלא שפוקוס אינה משווקת בארץ, לעת עתה.
חלופה נוספת, זולה יותר וגם נחמדה, כי היא מאפשרת לנהג/ת להשוויץ בתרגילי חניה מעולים, היא התקנה של 4-6 חיישנים בחלק האחורי והקדמי של הרכב. חיישנים אלה שומרים בעת חניה על מרחק ממכוניות עומדות, או בין הטמבון וקיר. אני ממליץ על שיטה זו, המקלה על מלאכת החניה.
מכונית הנפש 
שגר ושכח , חניה אוטומטית ואוטונומית לחלוטין …שנה טובה מאושרת בריאה ובטוחה !
פתיחת פסטיבל הקולנוע בחיפה בהחלט הוכיחה שיש למה לחכות, בעוד כחודש בבתי הקולנוע , ההיסטוריה שכל חובב רכב מכיר …חג שמח !