מקרה פלהנדלר

הזקן שבי התרגש לחזור למאה שעברה, אל שנות ה-40 בעיר הפולנית קרקוב, לחזור אל בית היתומים היהודים שגדלתי בו אחרי המלחמה הגדולה

הַרשו לי לחזור אל מוסד זה, אשר בחום ובאהבה הצליח לסדר לנו, עשרות ילדים ניצולי שואה, בית באווירה משפחתית אשכרה, שניסה לפצות אותנו על כל מה שהפסדנו: ילדות מאושרת, ההורים שאינם, קרובים שלא שרדו את הגטאות, סבים וסבתות וסוללה של דודים וילדיהם.

כבר מזמן הייתי צריך לפרסם את זיכרונותיי על בית יתומים מופלא זה – לכתוב עליו בפולנית לגויים, או בעברית למודת-החריקות שלי בירחון 'טורבו', בדבר העורך, ואחר כך בעיתון 'מקור ראשון' שבו עבדתי, או להקדיש לבית היתומים הנ"ל מדור או שניים בבלוג 'מכונית הנפש'.

גם לא ברור לי מדוע בזמן עבודתי בטלוויזיה רוממה המנוחה לא ניסיתי לביים, לצורך הפרוטוקול ההיסטורי, איזשהו סרט תיעודי על מוסד הילדים התת-הסתברותי הזה. הרי באף מקום בעולם, לא באפריקה ובאסיה וגם לא בפולין של ימינו, וגם לא בישראל על כל תולדותיה – לא קיים ולא מתַפקד עד ימינו מקום שדומה לבית יתומים יהודי זה שגדלתי בו, אשר היה ממוקם בקרקוב ברחוב אָאוּגוּסְטְיאנְסְקָה בּוצְ'נָה 1, ועטף אותנו בביתיות שבזכותה גדלנו ולמדנו, כל אחד מאיתנו בדרך שהוא חלם עליה.

יום חג פתאומי

אלא שבינתיים אכתוב רק על יום אחד בתחילת 1948, שבו האבא והאמא של הבית, המנהלת יבגניה גוֹסְטִינְסְקָה ובעלה סֶבֶרִין, הודיעו חגיגית לנו, חוסי המוסד, שהוועדה המרכזית של יהודי ורשה שלחה אלינו את מר פֶלְהֶנְדְלֶר, חוקר מיוחד מהאגף היהודי במפלגה הקומוניסטית, לשוחח באופן אישי עם ילדי הבית – עם כל יתום ויתום בנפרד.

הרגשנו קצת חשובים. בכיר במפלגה השלטת מתעניין בנו, עזוּבֵי גורל ערוּפֵי מזל.

אפרוריותו של הרוע

הייתי בין הראשונים שהוזמנו להתייצב לשיחה אישית עם החוקר המיוחד פלהנדלר. הוא ישב לבדו במשרדה רחב הידיים של מנהלת הבית גוסטינסקה, ועד עתה נשארה בזיכרוני תמונתו של איש זה, רזה ואפור משהו וחבוש משקפיים עגולים של פקיד, יושב מאחורי מכתבה גדולה וכבדה.

פלהנדלר היה יהודי נמוך קומה, דמות סתמית למראה שאינה מעוררת עניין כלשהו, לולא סימני המתח שנחרצו על פרצופו כאשר הוא הציע לי להתיישב מולו ולשמור בסוד את תוכן השיחה.

"תשתוק, אל תספר לאף אחד, אחרת תיעצר", איים על הילד שהייתי. מיד הבנתי למה חבריי, שדיברו איתו לפניי, שתקו, ולא סיפרו לי דבר מהמפגש עם חוקר זה.

"ספר לי אם אתה מתכנן לנסוע לפלשתינה", ביקש.

"אני? מה פתאום", עניתי, והוספתי שאני לומד כעת בתיכון אמנויות מפורסם ברחוב ע"ש יוּלְיוּש ליאו, ובכוונתי להמשיך ללמוד ציור באקדמיה בת 600 שנה, גם היא בקרקוב ולא בפלשתינה, בוודאי.

"אז אתה לא מתכוון לעזוב את פולין?", חזר החוקר על שאלתו, ואני אמרתי שוב שאין לי שאיפה להצטרף לציונים ולחלוצים. "מעתה ואילך, מטרתי היחידה היא ללמוד ועוד ללמוד – ורק הקדוש ברוך הוא יודע מה יהיה הלאה, אם אזכה באיזה עתיד טוב או לא. בינתיים הולך לי לא רע", אמרתי.

"אז מה תגיד על זה?", הטיח בי החוקר פלהנדלר, והוציא מתיקו כמה מעטפות פתוחות שנסגרו בגומיות.

על הכוונת של הביון

"אלה המכתבים שכתבה אליך מגדנסק אחותך אִירֶנָה, שמתגוררת אצל דודתכם רוזה", נופף החוקר במעטפות, "ממכתבים אלה אפשר להבין שאתם, אתה ואחותך, נמצאים בקשר עם קבוצות 'השומר הצעיר' המתפקדות בפולין, לוקחים חלק בפעילותה הציונית של התנועה, לומדים עברית, שרים ורוקדים הורה. מהמכתבים ניתן להבין ששניכם, אתה ואחותך אירנה, מתכוונים לבקש את אישור שלטונות פולין כדי לעלות לפלשתינה, עם ניירות על שם משפחת אדלר".

"מאיפה הגעתם לשם בדוי זה, ואיך השגתם את הניירות המזויפים?", צעק לפתע פלהנדלר, שכבר לא היה אפור אלא אדום.

האבא המאמץ שלנו

ודאי שלא הסברתי לחוקר המעוצבן כי לשם 'אדלר' התחברנו, אחותי ואני, בגלל אדם אדלר היהודי, קצין בצבא הפולני שפגש אותנו משוטטים בכפר סְטארָה-מִילוֹסְנָה, עוד לפני שחרור ורשה ההרוסה.

אדלר הודיע אז למפקדיו הרוסים שהוא מצא את הילדים שלו, וקיבל אישור לקחת אותי אליו ליחידתו כ"ילד גדוד". נסעתי איתם לחזית, ואחותי נשלחה לעבוד במכבסה צבאית.

אחרי המלחמה איבדנו כל קשר עם אדם אדלר, כי בברלין הוא ברח מהצבא, התחבר או אף התחתן עם יהודייה מצרפת ניצולת ראבנסברוק, מחנה הריכוז וההשמדה הגדול בגרמניה, נסע איתה למשפחתה בפאריס, ומשם המשיך אדלר לבדו לאמריקה, כי משפחת זוגתו לא רצתה בו כבן-בית – וכך אנו, אני ואחותי, נשארנו עם שמו של אבא תפור זה.

איך להרגיע ילד

אלא שאני, במקום לספר כל זאת לחוקר פלהנדלר, כמעט הפכתי את המכתבה הכבדה, וצעקתי על המנוול "מאיפה תפסת את המכתבים שכתבה אחותי, מכתבים שלא הגיעו אליי?"

"חרא כמוך", המשכתי לקלל את החוקר בביטויים רוסיים גסים שלמדתי בצבא. הייתי כבר מוכן לפרק אותו במכות, אך הפסקתי להשתולל כשהוא שלף מתיקו אקדח רוסי TT.

"שמע", אמר לי פלהנדלר בקול שקט בעודו משחק עם האקדח, "תגיד מה שאתה רוצה, אך תדע שאישור נסיעה לפלשתינה, לא תקבל משלטונות פולין. לא על שמך האמיתי ולא על שם אדלר. אני גם אדאג לכך שלא תגמור את התיכון שלך, ובטח שלא תהיה באקדמיה", הפתיע, קיבל פתאום קריזה, וצעק שהעתיד היחידי שלי הוא להתפגר תחת גדר כלשהי.

"לא אכפת לי מה יהיה", עניתי גם אני בטונים גבוהים, "אך תדע, פלדהנדלר, שבעתיד כלשהו, איזה שלא יהיה, ובעזרת השמיים, אני אתפוס אותך, ואתה, פלהנדלר, תשלם על המכתבים שגנבת מאחותי ועל האיומים הטיפשיים שלך, מנוול", ועזבתי את החדר בטריקת דלת.

טָרוֹף טוֹרַף יוסף

לא שמעתי עליו עוד, עד כי בסתיו 1969, בווינה, במחנה הסוכנות 'שֶֹנָאוּ' שחיכינו בו לטיסה לישראל, גיליתי פתאום את פלהנדלר מסתובב חופשי בין היהודים הפולנים, אשר גורשו מרכושם ומבתיהם בפולין הקומוניסטית בגל האנטישמיות, ושהו בתחנת המעבר בווינה לקראת עלייתם ארצה.

"הנה אתה, merde", צעקתי, תפסתי את פלהנדלר בגרונו, הצמדתי את גופו לקיר וטלטלתי אותו. כדי לא לסכן את עיניו, הסרתי את משקפיו העגולים מפרצופו, זרקתי אותם לרצפה ודרכתי עליהם.

"המשקפיים שלי! המשקפיים", צעק פלהנדלר, "אני לא רואה כלום. מי אתה?", מלמל האיש בבהלה, "אני לא מכיר אותך. מה אתה רוצה ממני? השתגעת?"

"אני אזכיר לך, פלהנדלר, מאיפה אנו מכירים. 1948, קרקוב, בית היתומים היהודי. באת מוורשה. שכחת את המפגש בינינו?"

"אני לא פלהנדלר. שמי ויין, יוסף ויין. אני היסטוריון שואה. התבלבלת ביני לבין מישהו. שחרר אותי", ביקש אותי האיש המותקף על ידי, גם הוא נמוך קומה ואפור משהו. ממש אותו טיפוס חיצוני כמו פלהנדלר, כאילו היה אחיו התאום.

שחררתי

שחררתי את מר ויין מיד, וביקשתי את סליחתו. "אקנה לך משקפיים חדשים", הבטחתי, "אני מצטער מעומק הלב".

מר ויין סלח לי כנראה, משום שכאשר נפגשנו בירושלים הפכנו אפילו חברים, כי שנינו גרנו בקריית-יובל. הוא התקבל לעבודה ב'יד ושם', וכעבור זמן-מה הודיע לי חגיגית כי פלהנדלר זה שאני מחפש יומם וליל עלה ארצה, ועובד בספרייה של אוניברסיטת בר-אילן.

אך אני לא נסעתי לרמת-גן להתחשבן עם האיש השפל הזה. עבדתי בטלוויזיה רוממה, הייתי עסוק בבימוי סרטים, וטיפלתי באהבתי דאז, אופל GT אדומה, כדי להוסיף לה 50 כ"ס לפחות לִכבוד הגרנד-פרי אשקלון, שהתכוונתי לנצח בו בקלות.

כך שלא היו לי עניין וחשק לפספס את זמני בגלל התקרית המביכה ההיא.

לשם הקוריוז, צילמתי את אופל GT שלי בעלת הצורה העתידנית בקריית-מנחם הצנועה והשמרנית של אז. אך לא רק התושבים בשכונה זו היו מתגודדים סביב האדומה, אלא גם תל-אביבים וירושלמים רבים. היום, אפילו פרארי איננה מעוררת עניין דומה

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: עוד נמשך המצוד

לפני 20 שנה בערך עבדתי בבירת פולין ככתב של שלושה עיתונים ישראליים בזה אחר זה – 'דבר', 'ידיעות אחרונות' ו'הארץ'. זכור לי, פחות או יותר, על מה כתבתי מוורשה, עם מי נפגשתי ודיברתי, ולמה. אך במיוחד נותר בזיכרוני ריאיון שערכתי בבניין משרד החוץ הפולני, השוכן בשדרה ע"ש שוּך, עם פרופסור ולדיסלב בַּרְטוֹשֶבְסְקִי, אסיר מחנה ההשמדה אושוויץ אשר לימים נתמנה לשר החוץ של פולין.

בתקופת הכיבוש הגרמני היה ברטושבסקי פעיל בארגון המחתרת זֶ'גוֹטָה, שעזר ליהודים אשר ברחו מהגטו וחיו בין הגויים תחת שמות פולניים בדויים. ז'גוטה היה מצייד יהודים נמלטים אלה בניירות הדרושים, כמו תעודות לידה נוצריות או קֶנְקארְטֶה – תעודת זהות של גנרלגוּבֶרְנֶמַן (הממשל הכללי) שהגרמנים הנפיקו לתושבי פולין הכבושה.

ודאי כי על כל מי שנחשד בהשתייכות לארגון ז'גוטה או בקשר כלשהו עם מחתרת זו, הכובש הגרמני הטיל עונש מוות – שהוטל גם על 'סתם' פולנים שעזרו ליהודים, סיפקו גג לראשם או אוכל, גם אם פולנים אלה לא היו שייכים למחתרת כלשהי. הגרמנים היו הורגים כל יפה-נפש כזה, על משפחתו, ומודיעים על כך בכרזות אדומות שהודבקו ברחבי ורשה.

סיפרתי לפרופסור ברטושבסקי שאמא שלי מכרה את שועל הכסף שלה בצד הארי של ורשה כדי לקנות לנו, כנראה בעזרת ארגון ז'גוטה שהוא היה פעיל בו, תעודות לידה נוצריות מזויפות – אחת ע"ש זָקְשֶבְסְקִי (בשבילי) והשנייה ע"ש זָוִיצְקָה (בשביל אחותי אירנה). "כך שועל הכסף האהוב על אמא", ניסיתי לחייך, "תרם להצלה שלנו מהמרדף הגרמני הרצחני".

"בעזרת השם, עזרנו לכמה מאות יהודים", פתח ברטושבסקי את סיפורו, שאת כולו הקלטתי בדייקנות, אלא שבהמשך הוסיף מידע שלא היה לי מושג עליו: שמעתי מהפרופסור איש המחתרת לשעבר כי פולנים רבים שראו את שכניהם עוזרים ליהודים – הלשינו עליהם (על הפולנים) לגרמנים.

ברטושבסקי המשיך וסיפר כי גם אחרי המלחמה המשיכו פולנים רבים להציק לשכניהם הקתולים שעזרו ליהודים לשרוד – עד כי רבים מבין פולנים טובי לב אלה נאלצו לעזוב את בתיהם, כדי לא לשלם בחייהם או בגופם על שייכותם לחסידי אומות העולם.

נזכרתי בעדותו זו של פרופסור ברטושבסקי בימים טרופים אלה דווקא, משום שהיא מספקת הסבר לכך שהחומר המקורי של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" נמצא עדיין בשבי אצל המפיק הרמאי מלודז'.

והנה ההסבר: הרי לפי עדותו המוקלטת של הפרופסור היהודי, שהפולנים עצמם רואים בו איש אמין, מבריק ואינטליגנטי, וגם לעדותם של אנשים אחרים ששוחחתי עימם – ההמון הפולני היה ונותר קסנופובי, ובמיוחד אנטישמי. עד כדי כך, שבבחירות האחרונות הצליח המון זה להכניס לפרלמנט הפולני (סיים) מפלגה פשיסטית טהורה. והמון זה, שניצח החודש בבחירות, לא מוכן בשום פנים ואופן לשמוע שהיו פולנים אשר בזמן המלחמה הגדולה והשואה הצילו, או אפילו ניסו להציל, את שכניהם היהודים הנרדפים על ידי הנאצים. באוזניו של ההמון, עזרה ליהודים נשמעת כמו מעשה לא פטריוטי.

איך עלייתו של האספסוף לשלטון בפולין קשורה לקשיש המורשה ולסרטו התקוע? ובכן, נזכרתי כי בסִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" יש קטע די ממושך שבו אישה פולנייה מארחת בביתה ילד יהודי (בן דמותי) שברח מגטו ורשה, עוזרת לו ככל שיכלה, מאכילה אותו, נותנת לו קצת כסף ולבסוף עונדת לצווארו את מדליון כריסטופר הקדוש, שאמור היה לשמור על ילד זה – ואכן שמר. "לעולם לא אשכח שמול הילד שגילם אותי, אָת בכית בדמעות אמיתיות", אמרתי לשחקנית המגלמת את הפולנייה אצילת הנפש.

וכעת אני חושש שהשלטון הפולני הנוכחי, האוחז בעמדה לאומנית ואשר רגיש במיוחד לדעותיו של ההמון הפולני שהצביע לו – מתנכל לסרט שלי בגלל הסצנה הזו. שהרי פולין החשוכה של היום אינה מעוניינת להיות מיוצגת בהקרנות מסביב לעולם ובפסטיבלים יוקרתיים באמצעות סרט הקולנוע הביוגרפי שלי, אשר מראה במשך דקות ארוכות מדי פולנים שדווקא עזרו ליהודים נרדפים, למרות סכנת המוות – תופעה שהקהל הפולני הרחב היה רוצה לשכוח, ואינו מוכן לראות על המסך הגדול.

וזו כנראה הסיבה האמיתית לכך שהפקת סרטי אינה מתחדשת. זו גם כנראה הסיבה לכך שהמפיק הנוכל מלודז' ממשיך בעבודתו על סרטים אחרים, מבלי שמשרד התרבות הפולני יטיל עליו סנקציות כלשהן, ואף מכבד אותו, את הנוכל, בתקציבים נאים.

 שואלים את אדוארד

שלומי, ירושלים: הצילו, אדוארד. כשהמכונית שלי עומדת בעלייה או בירידה תלולות, אינני יכול לעבור חלק ל-D או ל-R. איך אתה מסביר את זה?

תשובה: התופעה שאתה מתאר היא תוצאה תקנית למדי של עצירת מכונית בשיפוע מהסוג שמורגש באופן בלתי חוקי. התהליך הנכון של עצירה בשיפוע תלול כזה נראה כך:

1. קודם כל, אתה מוכרח להכניס לעבודה את בלם היד או את הבלם האוטומטי, תלוי במה מצוידת מכוניתך.
2. אחר כך יש לשלב את מוט ההילוכים (בגיר אוטומטי או בגיר ידני) להילוך ניוטרל (N) – ואז להעביר להילוך P. רק כעת ניתן לכבות את המנוע.
3. בחזרתך לרכב, העומד כאמור בעלייה או במדרון, אתה מתניע, מעביר מ-P ל-N, ורק כעת משלב להילוך הדרוש, כלומר D או R – אשר אמור להיכנס חלק.
4. הפעולה האחרונה היא לשחרר את בלם היד, ולנסוע. ספר אם מחרוזת הנהלים הזו, המחייבת לעבור דרך בלם היד וניוטרל, עזרה לך.

גדעון טויטו, ירושלים: אני קורא ותיק שלך מימי 'מקור ראשון', וזוכר היטב שנהגת להדגיש שלא כל מוסך יודע להחליף שמן גיר אוטומטי בפרוצדורה הנכונה.

יש לי סוזוקי סוויפט 2012 וסוזוקי קרוסאובר 2016, שתיהן אוטומטיות. אנא ציין מוסך או שניים שאתה ממליץ עליהם.

תשובה: מכיוון שאין לי ומעולם לא הייתה לי מכונית אוטומטית, אינני מכיר אישית אף מוסך המתמחה בהחלפת שמן בתיבות הילוכים אלו. אך משום שאתה ירושלמי, אני יכול להפנות אותך לידידי יהודה, מנהל מוסך מושיקו בתלפיות.

אמנם אינני יודע אם המוסך הזה עוסק בהחלפת שמן, אך אם לא, תגיד ליהודה שאני שלחתי אותך, ובקש שיפנה אותך למקום הנכון.

אגב, להבדיל מיצרני השמנים, יצרני רכב אירופיים רבים נמנעים מהמלצה על החלפת שמן בתיבות הילוכים אוטומטיות. הסיבה: הם לא רוצים להסתבך עם האיחוד האירופי, שאוסר על החלפה זו מטעמי איכות הסביבה.

והנה, נושא זה זימן לקשיש המורשה סקופ, שכתבי החצר, שאינם מעוניינים להביך את אדוניהם ברוני הייבוא, שותקים לגביו: מתברר כי אותם יצרנים אירופיים שנמנעים מהמלצה על החלפת שמן בגיר אוטומטי בכל דגמיהם, עקב תקנות האיחוד כאמור, ואף מפריחים את הסיסמה "שמן לכל החיים" – כן ממליצים על נוהל החלפת השמן כאשר הם שולחים את אותם דגמים לארה"ב!

וכך, ראו זה פלא: כאשר הרוכש האמריקני פותח את ספר הרכב שלו, הוא קורא על ההכרח להחליף שמן מדי 60-80 אלף ק"מ. למעשה, יישום ההנחיה הזו היא תנאי לאחריות על הרכב.

את המוסר הכפול הזה נוקטת חברת פולקסוואגן, למשל, במיוחד בדגמי אאודי. גם יצרני רכב אסייתיים נוקטים את כפל הפנים הזה, כאשר הם משווקים את סחורתם באירופה.

דיוקן של אלפא רומיאו ספיידר ובעליה המזוקן, מיד אחרי מלחמת יום כיפור. צולם בסיני, בדרך אל א-טור. הספיידר הנראית בתצלום היא ג'ולייטה 1.6 וֶלוֹצֶ'ה, שטיילנו בה גם ברחבי אירופה.

עד היום כואב לי שמכרתי אותה תמורת נזיד השקרים של צלם רוממה צדוק פרינץ. הוא סיפר לי שרק מכשיר תנועה זה מסוגל להציל את חייו המתפרקים, ואני נשברתי למשמע הווידוי קורע הלב, ומכרתי לו אותה.

צדוק שילם לי על ספיידר אהובתי פרוטות, ועוד בצ'קים דחויים – וכעבור יומיים מכר אותה בכסף טוב לאורי ג'אנה, עובד רוממה אף הוא. כאלה היו ידידיי בתקופה ההיא. "לירוק ולשכוח", אומרים ברוסית על כגון דא