ידית לעת צרה

כתבתי כבר שבין שאנו אוהבים את זה ובין שלא, המכונית, תיבת ההילוכים שלה, מערכת ההיגוי, המנוע והצמיגים מתפקדים כסט של החיישנים הראשונים שמגלים אם הזדקנת, ועד כמה

אלא שאפילו מכונית אשר דואגת לך, לנוסעיך ולעצמה אינה יודעת – גם אם אתה מנהל איתה, עם כוחה ועם ביצועיה קשר מטפיזי – שזִקנה גורמת ללקוחותיה, ובהם גם אתה, לחזק את יחסיך עם החפצים סביבך, שהתרגלת לנוכחותם בחייך.

מחשבות על הגורל העתידי המצפה לחפצים אלו בעידן שבלעדיך, גורל שיקפוץ עליהם ללא עוול מצידם, מסוגלות לגרום חָנְדְרָה: דרגה ראשונה של פסימיות, מעין רפרוף של דכדוך.

חי באָסְפַנְיָה

וזו בעצם הסיבה שהקשיש המורשה שמע את משק כנפי התוגה. שהרי במשך תולדותיו הוא אסף מאות חפצים וחפָצוֹת, כמו שעונים או מכסי שסתומים של מכוניות שהיו לו, כמה מכוניות כתיבה אריקה 5 וקונטיננטל שעזרו לו אי-אז להתבטא, מצלמות לייקה ישנות, שתי מסרטות 16 מ"מ, אָטוֹן ובֶּל-האוול, מערכת סטריאו פישר ותיקה על מנורות, רמקולים AR ועוד אינספור חפצים פשוטים למראה.

בימים שיגיעו אי-פעם, כל הענתיקות ספוּנות-הנפש הללו לא יספרו דבר לעיניים זרות, כי לא רשום עליהן תפקידן הסודי, האמוציונלי, לעורר זיכרונות.

על אביזרים אלה חשב הקשיש המורשה כאשר סגר במרכאות שתי מילים, "דברים שחולפים", ככותרת לספר שהוא עובד עליו בזקנה הנוכחית, הרחוקה מא-מחייה (יידיש: כמו בגן עדן), להזמנתו של המכון להיסטוריה יהודית בוורשה.

מאחז של שפיות

הזקן חיפש משהו במגרה ונתקל בידית שחורה, שבשנות ה-60 של המאה הקודמת הותקנה בפאריס על ידי מחלקת הספורט של חברת רנו במכונית R8 גורדיני בצבע בלו-פראנס (כחולה), שהזקן זכה באפשרות להתחרות בה בראלי לאליפות אירופה.

בסיבובים חדים ובהשתוללויות אחזו בידית זו, שהוברגה מעל מושב הנווט, עשרות ידיים, ביניהן יקרות. בגלל זה פירק הזקן את הידית מהמכונית שנמכרה, וכאשר גורש בגל האנטישמיות של 1968 הטמין אותה במזוודה בין ספריו ועלה איתה ארצה.

בהמשך מצא פריט זה את מקומו באופל GT, ואחר כך באלפא רומיאו 2.0 בֶּרְטוֹנֶה, אשר בה בת זוגו של הטרום-זקן, במאי בתחנת הטלוויזיה רוממה, אחזה ידית זו בכל כוחה בנסיעות מטורפות מירושלים לאילת, שארכו שעתיים בדיוק.

הנדבנית: רנו R8 גורדיני אהובתי, ששלחה את הידית שלה להמשך דרכה אצלי בארץ טרופית

שני ברגים אל הנֶצָח

עד שידית זו, לרצף ארוך של שנים, מצאה מקום במגרה. "כשיגיעו צרות, אפשר יהיה לאחוז בה גם בלי אף מכונית", תכנן הזקן. אלא שצרות אמיתיות לא הגיעו, והידית השחורה של גורדיני נשכחה בשקט הרואי עמוק, וכך לא עזרה כשהמפיק רודף הבצע מלודז' חיבל בהפקת סרט הקולנוע של הזקן המורשה 'שועל הכסף של פליציה ט".

עד כי שלשום פתח הזקן את המגרה. "הנה את, נחמד לפגוש בך שוב", מלמל לאוזנה של הידית הפריסאית השחורה, הביא מקדחה, והתקין את חפץ נשכח זה באמבטיה, כדי ללפות בו בחוזקה ולא להחליק.

"זו לא סתם ידית", אמר לבנו, "זה החפץ שלא חשוב מה יפתיע אותנו חלילה על פני הפלנטה, שני ברגים ישמרו אותו להישאר לנֶצָח".

מהראלי אל האמבטיה. הידית

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: פשיטת רגל ריגושית

הקשיש המורשה ישב בפורשה Taycan (טורבו חשמלי?) לצד הנהג, והרגיש כאילו היה מטייל בחוסר כל אמוציה ברכבת חשמלית עירונית. בהבדל אחד: ברכבת אין אווירת צפיפות כמו זו שיש בפורשה.

אלא שאותה קלאוסטרופוביה אשר מעיקה בטייקאן הבורגנית הדוחה (וטיפוסית למדי לדגמי פורשה) הייתה נפלאה לפני כ-30 שנה, בדגם אחר של הפירמה. הזקן זוכר את נהיגתו על מסלול הוקנהיים בפורשה 911 המקוררת עדיין באוויר (דגם 964 הפרוע), אשר הצפיפות בה נסכה בנו את התחושה החמימה-מפנקת שלבשנו בגד שנתפר בדיוק למידותיו של הגוף.

וחוץ מזה, התגובה המיידית ללחיצה על דוושת הגז שיתפה פעולה עם הצליל העמוק של המפלט בפורשה אריסטוקרטית זו, ושתיהן יצרו חוויה בלתי נשכחת.

"פורשה עוד לא הכריעה איזה צליל לבחור לטייקאן", אמר הנהג שלה, איש מכירות, "הם מחכים להצעות הקהל, כי לפי החוק, מכונית חשמלית חייבת להשמיע סאונד בנסיעות עירוניות של עד 40 קמ"ש", הסביר.

"תשלח להם הצעה שטייקאן צריכה להשמיע צליל פעמונים, כמו זה שרכבות חשמליות עירוניות משמיעות כבר מעל 80 שנה", הציע הזקן.

די משעשע שפורשה טייקאן T צריכה לחדש את מחסן הקילוואטים שלה מדי חצי שעה כדי לנסוע במהירות המרבית של Z3M קוּפֶּה, הפסיכולוגית הפרטית של הקשיש המורשה… (270 קמ"ש, אחרי הסרת 'מחסום ה-250' של ב-מ-וו)

שואלים את אדוארד

בת-שבע: אחותי מחפשת רכב קטן יחסית, שיוכל להתמודד עם העליות של ירושלים, וגם עם נסיעות ארוכות יותר מחוץ לעיר, פעם בכמה זמן…

אלה האפשרויות: אופל קורסה 1,400 סמ"ק שנת 2011 יד שנייה, שעשתה 150 אלף ק"מ; סוזוקי סוויפט 1,500 סמ"ק שנת 2008 יד שנייה, שעשתה 100 אלף ק"מ; סקודה פאביה ספייס 1,200 סמ"ק שנת 2011 יד שנייה, שעשתה 166 אלף ק"מ; יונדאי i20 מנוע 1,400 סמ"ק שנת 2010 יד שנייה, שעשתה 135 אלף ק"מ; סיטרואן C4 מנוע 1,600 סמ"ק שנת 2009 יד שנייה, שעשתה 144 אלף ק"מ (עולה 8,000 שקלים, אז זה קצת מחשיד); סוזוקי סוויפט 1,500 סמ"ק שנת 2009 יד שנייה, שעשתה 129 אלף ק"מ; סוזוקי ספלאש 1240 סמ"ק שנת 2010 יד ראשונה, שעשתה 137 אלף ק"מ; פיז'ו 308 מנוע 1,600 סמ"ק שנת 2011 יד שנייה, שעשתה 156,200 ק"מ.

תשובה: במהלך היסטוריית המדור המלצתי כבר על כל אחת מבין 8 האפשרויות שציינת, משום שכולן מכוניות ראויות ועדיין לא סמארטפונים על גלגלים.

באופן מסורתי הייתי ממליץ במיוחד על סוזוקי סוויפט משום שאני מכיר את הדגם כאמין, חסכוני ונוח, אך הפעם הייתי בוחר ביונדאי. היא אהודה מאוד באירופה, לא רק בזכות חיסכון בדלק ונוחות (שגם סוויפט ניחנה בהם) אלא גם בזכות בטיחות אקטיבית והנאת נהיגה.

באשר לנסיעה בנסיעות ממושכות, בכל מכונית קטנה מומלץ להוריד הילוך לפני העלייה – ולא לחכות ש-D ייאבד כוח וירים ידיים.

דורון רוטשילד: לפני 10 שנים המלצת לי על רכישת קיה סיד סטיישן. קניתי, ונהניתי מאוד. אני שוקל לקנות שוב רכב חדש בסגנון של הסיד . מהי המלצתך ?

תשובה: מאז שקנית קיה סטיישן, סיד רק התקדמה. הייתי אפוא ממשיך עם קיה ובודק את ההצעות החדשות שלה, לוּ הייתי רוטשילד.

עדי והב: הרי הקומבינה שמאפשרת למכוניות שניזוקו בהצפות לחזור לכביש ולסכן חיים:

https://rotter.net/forum/scoops1/596562.shtml