חסידת אומות הטמבלים

לראשונה בתולדות 'מכונית הנפש' מופיע המדור במתכונת מצומצמת, בלי שאלות-תשובות ובלי 'טיפ טיפה', שישובו במדור הבא. הרעיון הוא שהמדור הנוכחי יעמוד למבחן בזכות עצמו, ללא חיזוקים

הזקן, שממשיך לייצר את 'מכונית הנפש' או לחלופין נגרר ללא חטא מצידו אחר הבלוג – שווה בדיוק כמו המדור האחרון שפרסם. זה חוק היסוד האכזרי של מגפת הבלוגים.

ברור למוּרשה התקוע בפקק המציאות, שבו עומדים קשישים רבים המרגישים אף הם מורשים אשכרה – שאת שוויו הנוכחי קבעה יריעת-התבטאותו לפני כשבועיים, שנשאה את הכותרת "ידית לעת צרה".

ואין לזקן ברירה אלא להודות שלהבדיל ממדורים מוצלחים יותר, שזכו בתנועה של קוראים ובעשרות פרשנויות – דווקא "ידית לעת צרה" זכה רק במכתב אחד בודד מאת ורדית פברן, שכתבה: "תודה! שימחת זקנה! אפילו בלי להעביר אותי את הכביש".

תודה לך, ורדית, נעים לשמוע מה הרגשת. תגובות הן בעצם מה שכותב מייחל אליו, גם אם האגו שלו מְפוּסְטָר כהוגן. אלא שהייעוד של המדור המסוים הזה היה שונה במקצת. הקשיש מודה שהתפקיד של "ידית לעת צרה" לא היה לקושש תשואות, חיוביות או נבזיות, אלא להציל את הבלוגר עצמו. ואכן, מדור זה העביר את נפשו ואת גופו של הזקן אל הצד השני של הכביש (אם יוּתר לי לנקוט פרפראזה על דבריה של גברת פברן).

באיזה כוח על-טבעי קרה, קורה ועוד יקרה שהמורשה חוזר בהילוך אחורי אל עצמו, בעודו מהדק בחוזקה את אצבעותיו על ידית הרנו R8 גורדיני לשעבר, המוברגת כעת אל קיר האמבטיה.

שפיות תחת אש. וכפור

לידית זו הייתה לאחרונה עבודה רבה בכל הקשור לשמירה על שפיותו של הזקן ועל כוחו מול הצרות שהתגודדו סביבו. חלקן בגלל סרטו 'שועל הכסף של פליציה ט", שגורלו לא התייצב עדיין, והוא תלוי באוויר בין אמונות, תקוות, מפחי נפש והבטחות לא מציאותיות או מציאותיות חלקית – לבין פסימיות כהה, שמהרהרת בקול רם מדי כמה היו שוות, אם בכלל, כל הטיסות הבהולות לוורשה, וכל המפגשים הגורליים כביכול.

ועוד פגע בזקן מותו של כלבו שייקה (ישעיהו) אטלר, גיבור סיפוריו של הזקן וחברו האמיתי. הזקן לא מתבייש להודות שאהב כלב זה, ושקשה לו להסתדר בלעדיו. כְּפוֹר של בלעדיו.

מזכירים ל-ח'

ומזכיר הזקן ל-ח' הבוכה בסקייפ שעד לא מזמן היינו שלושה: אַתְּ, ח' היקרה, אני ושייקה. והייתה לנו גם כלבה קטנה וחכמה, גוֹשָה, שהגיעה משום מקום.

כעת אנו שוב שלושה, אַתְּ, אני וגושה, בלי כלב רזרבי. ואַתְּ, אומר הזקן ל-ח', נשאר לך רק קרש הצלה אחד כדי להימנע משבירה: תכתבי על שייקה שהלך.

תכתבי מה שלא יוצא, אם זה סיפור ארוך או ספר. תכתבי את האמת, שאת השייקה שלנו הרגה רפואת כלבים נונשלנטית, וטרינריוּת מזויפת המוּנעת, מתגנב החשש, מבצע כסף.

אותה רפואת כלבים שבגללה גם גושה קיבלה טיפול שגוי בכימיה, שהרסה לה את הכליות. למזלנו, ברגע האחרון הצילו את חייה רופאים אמיתיים בבית החולים בכפר הירוק.

פריבילגיה של קשיש

ח' מוכרחה לכתוב, כי אין לה אופציה לבקש מהידית של האקסית שלי R8 גורדיני הכחולה "תשמרי אותי, יקירתי", כמו שמבקש הזקן מידית הפלא במרחק 4 שעות טיסה מצפון תל-אביב.

הזקן מחזיק את הידית של גורדיני דקה או שתיים, וחוזר בזיכרונותיו למשהו שהוא מעולם לא סיפר או כתב עליו.

בסוויטה עם איב מונטאן

קרה זה בתקופה לא קלה, חונקת, מבלבלת, אשר בה הזקן – שהיה עדיין ארכי-טרוֹם – למד לחיות לבד, פתאום ככה סתם, אחר שאשתו המשוררת עזבה אותו.

הוא התקשה לכתוב, ובעצם לא כתב כלום כמעט, בגלל מחסום כתיבה, ובברנז'ה ידעו את זה.

עד שיום אחד ביקש אותי עורך עיתון בלודז' לנסוע לוורשה, למלון בריסטול היוקרתי, כדי שאנסה לראיין שם את הזמר והשחקן הצרפתי איב מונטאן. "הוא לא מוכן להתראיין לאף אחד", הבהיר העורך שמדובר במשימה נואשת למדי, אולי כדי לשקם אותי ככתב.

ואני נעניתי לרעיון, ואכן נסעתי להיפגש עם הצרפתי המפורסם, גם משום שהייתה לי סיבה משלי להכיר אותו.

המתרגמת של המלון הובילה אותי אל הסוויטה שהכוכב שהה בה. איב מונטאן פתח את הדלת בהבעה מסויגת, והושיט יד מנומסת לעיתונאי הצעיר, כנראה כדי לסרב לי בנימוס – אך להפתעתו של מונטאן, העיתונאי האורח, כלומר אני, תפס את כף ידו ונישק אותה.

מונטאן הנבוך ניסה לשחרר את ידו, ואז הסביר לו העיתונאי שנשיקה זו אינה בגלל שיריו היפים, וגם לא בגלל הפופולריות שלו אצל נשים צעירות, אלא בגלל סוף הסרט הצרפתי "מחיר הפחד" בבימויו של אנרי ז'רוז' קְלוּזוֹ. במיוחד הקטע שבו קורסיקני בשם מריו (בגילומו של איב מונטאן) נוהג משאית שבה הוביל קודם לכן, בכבישי המוות של דרום אמריקה, ניטרוגליצרין מסוכן לטלטול, ג'וב שתמורתו קיבל מחיר נאה. אלא שבמהלך המשימה, שהצליחה לכאורה, מריו איבד חבר (שהוא עצמו גרם לפציעתו למוות), וכעת הוא נוסע הביתה בסלאלום מטורף לצלילי ואלס של שטראוס.

הוא רוקד בסלאלום ימינה ושמאלה, עד כי בכוונה ברורה להתאבד דוהר במשאיתו אל המדרון. זה מה שדרשה מגיבור הסרט האופנה האקזיסטנציאליסטית של ז'אן פול סארטר, אשר שלטה בשנות ה-50 של המאה שעברה.

לא קיפח. קיפד

ואיב מונטאן ענה לעיתונאי הפולני משהו ארוך בצרפתית, וכאשר המתרגמת עדכנה את טרום-הזקן בדברי הכוכב, התברר שהוא סיפק סקופ: מונטאן גילה לי שכל מבקרי הקולנוע שהגיעו לפסטיבל קאן של 1953 לא הבינו שגיבור הסרט מריו, בגילומו כאמור של מונטאן, התאבד לצלילי הוואלס בכוונה תחילה.

"הוא נהרג בטמטום, ברשלנות", קבעו מומחי קולנוע מוגבלים אלה, שסברו כי התאונה של מריו נגרמה סתם כך במקרה, בגלל ההשתוללות חסרת הזהירות שלו על הכביש.

ואלס של מתיקות רעילה

לא סיפרתי לאיב מונטאן, ובעצם לאף אחד, שבגלל הקטע הזה בסרט 'מחיר הפחד', הכֹּה שלוֹ והכֹּה מטורף, גם לי קרה שיצאתי מדעתי, מסיבות משלי. שנסעתי בגורדיני הכחולה שלי עם דמעות בעיניים, בסלאלום פוטוגני משלי, פרוע לא פחות מזה שנראה על המסך הגדול, בכביש הנפתל שבין זאקוֹפָּנֶה ההררית לבין קרקוב.

נסעתי בדוושת גז לחוצה עד הרצפה, ובכל רגעי הסלאלום האלה שידר לי הזיכרון שוב ושוב את צלילי הוואלס הגן-עדני של שטראוס מהסרט הצרפתי – וגם אני, באותו מבט של מונטאן בסרט, שחררתי את חגורת הבטיחות וזרקתי את מכוניתי שמאלה.

אלא שרנו גורדיני שלי, לראשונה בחייה אצלי, לא צייתה לבקשתי, וּבִמְקוֹם לפנות בחדות כפי שדרש ממנה גלגל ההגה, החליקה קדימה בתת-היגוי… ועצרה.

חגרתי חזרה את חגורת הבטיחות, ונסעתי הביתה.

רנו R8 גורדיני. אלופת אירופה לשנת 1965, וגם חסידת אומות הטמבלים

לא רצתה ללכלך את השמלה

כך בגדה בי גורדיני, לראשונה מאז שנחתה אצלי, לאחר שהצרפתים שלחו לי אותה מפאריס. היא הסכימה אמנם לנסוע בסלאלום לצלילי הוואלס, אלא שלא שברה שמאלה כמו שביקשתי, אלא החליקה ישר, בתת-היגוי תקני – אף כי שהגלגלים היו מכוונים שמאלה באופן קיצוני!

מאז, נשאר לי הספק אם גורדיני החליקה ישר בגלל צמיגי ה-Kleber V10 המשופשפים, כמעט סליקסים, או שאולי-אולי היא התערבה באופן מופגן, וסירבה לפקודה "תיזָרקי שמאלה!". כנראה היה חבל לה להרוס את הרומן בינינו. או שיוהאן שטראוס נשמע לה שמאלצי.

הנה כי כן, אהובתי הכחולה, ששני פסים לבנים משתפלים מגגהּ אל מכסה המנוע שלה, סתם שמרה על יהודי טיפש, אידיוט, רגיש מדי בצעירותו.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com