האירוע שרצה להיות קולנוע

לקראת סוף שנות ה-40 של המאה שעברה זכתה הביוגרפיה הפוסט-מלחמתית שלי בפנטסמגוריה של 1,001 לילה ולילה, אירוע פז יקר שכעת דורש ממני לחלץ אותו מההשתקה

לאף אחד לא סיפרתי על הפרשה ההיא שהכתימה את חיי בזיכרון מוזהב, והייתה עשויה להימשך זמן רב בהרבה מכפי שנמשכה, לולא הנפתי עליה את הכורת, ועוד בהיסח הדעת.

לפני שנים פיתה אותי, אם כי רק לרגע קט, הרעיון להשתמש בפרשה ההיא כתסריט לנובלה קולנועית, אך התעשתי לפני חילולו של הסיפור, האישי והיקר לי יותר מכל.

מאז גמלה בי הנחישות שאירוע סדרתי זה, אשר חזר על עצמו ברצף ארוך וחלומי של ימי ראשון, יישאר תמיד בסוד, עד שאמצא את עצמי בצד השני של הקשת, לכל המוקדם.

אם כך, למה אני מרשה לעצמי לבגוד בפרגוד, ולספר למקלדת המקבוק שלי מה קרה? נדמה לי שאני יודע מה מניע אותי להסיר את אמברגו הפרסום כעת דווקא, אבל לא ברור אם החששות שעומדים מאחורי הצעד הזה הם מוצדקים, או שזוהי פסימיות בטרם עת.

היתום והמרוּפד

אך נניח לפחדים הנוכחיים, ונחזור אל קרקוב של סוף שנות ה-40.

הייתי אז תלמיד בית הספר לאמנויות ברחוב יוּלְיוּש לֶאָה, מוסד בניהולו של וְלוֹגִ'ימְיֶש חוֹדִיס, היסטוריון אמנות, שהבטיח לי ולחברי רומן פולנסקי שהוא יחולל שידוך מוצלח ובר-קיימא בינינו לבין מוזת האמנים קָלְיוֹפֶּה. "תהיה לכם קריירה", בישר לנו הסנדק של עתידנו.

אך בימים ההם, העתיד נראה יגע למדי. כי חרף העובדה שעברתי כבר את גיל 17, המשכתי להתגורר באותו בית יתומים יהודים בקרקוב, השוכן ברחוב אָאוּגוּסְטְיָנְסְקָה בּוֹצְ'נָה 1 (רחוב  שקיים עדיין, רק בשם אחר).

לבשתי אז בגדים משומשים ודהויים, ששלח מחו"ל ארגון הג'וינט למען ילדי השואה היתומים, וכדי לקושש קצת כסף כיס שיחקתי נגד מבוגרים למיניהם בקרבות שחמט, שנערכו על שולחנות שהוצבו בגדות נהר הוויסלה. שיחקנו בצילו של אותו גשר ברזל אשר דרכו הצעידו הרוצחים הגרמנים, כמה שנים קודם לכן, את דיירי גטו קרקוב אל פְּלָשוֹב, ששימשה תחנת ביניים לפני המוות.

לפולנסקי היה קל בהרבה, בזכות הופעותיו כסטאר על במת תיאטרון נוער, וגם בזכות אבא אמיד, שהסיע אותו לבית הספר במכונית אופל אולימפיה. כשרומן, בעצבנות של גמדים, ניפץ בבעיטה את הזכוכית שבדלת הכיתה שלנו, מר חודיס המנהל שלח אותו הביתה – אך אבא פולנסקי הביא זגג וסידר לבנו סולחה.

"הבעיה היא שהזקן שלי התרגז, וכעונש לא ייתן לי ללכת ביום ראשון לרוֹטוּנְדָה האקדמית", רטן באוזניי פולנסקי.

"מה זו הרוטונדה הזו?", שאלתי, ושמעתי מהבמאי לעתיד שזה המקום שמנגנים בו קטעים אמריקניים קופצניים, ואפשר לרקוד שם עד חצות ואפילו מאוחר יותר.

טנגו? אוּףף!

חיכיתי עד יום ראשון, והלכתי לרוטונדה לצורך אוטופסיה, כלומר כדי לבדוק את העניין באופן אישי, לשמוע מוזיקה ואולי אף, מי יודע, לרקוד עם בנות.

בדרכי לאולם שמעתי עוד מרחוק את כלי הנגינה המשתוללים, שהלהיבו את מה שהתגלה כרחבת ריקודים ענקית, גדושה בסטודנטים של קרקוב שפיזזו בהנאה. כמה בנות בפינת האולם צחקקו על זוגות אשר ריקוד הבוגי-בוגי שלהם היה עילג לטעמן.

בדיוק כשנכנסתי למועדון השתתקה לרגע המוזיקה הקופצנית שיובאה מעבר לאוקיינוס, והחלו להישמע צלילים סנטימנטליים של טנגו – שהתקבלו באכזבה מופגנת מצד הרקדנים הנלהבים, אשר נטשו את הפרקט עם בנות זוגם.

כיום, למעלה מ-60 שנה אחרי, קשה להחליט אם הסטודנטים רגזו על הטנגו משום שלא רצו להחמיץ אף רגע מוזיקלי רועש המאפשר לסחרר את הנערות ולהניפן באוויר, תוך כדי תחרות בלתי רשמית על אליפות הבוגי-בוגי – או שמא הסטודנטים של קרקוב החרימו את נעימות הטנגו, שנולדו בקברטים של ורשה עוד לפני המלחמה הגדולה, פשוט משום שהן היו מיושנות לטעמם, שכן צעירים אלה העדיפו את הסגנון האנרגטי, החוצפני והקוסמופוליטי של הרוקנרול, אשר נשלח אל פולין הקומוניסטית מהמערב המנוון, העוין והקפיטליסטי.

כך או כך, הייתי כנראה היחיד באולם הרוטונדה ספוג העשן אשר מילות הטנגו הרומנטיות, הבכייניות, קדחו בליבו נקבים-נקבים. הפסנתרן הוא אשר שר אותן, בליווי סקסופון אלט, חצוצרה, קונטרה באס ותופים.

"כבר אף אחד לא ירקוד כמוךְ, עת בלילה אפל מישהו ניגן לנו בולרו", מלמלתי פה ושם בעקבות הפסנתרן המזמר במהלך הביוגרפיה העתידית שלי, כאשר קרה שהייתי קצת בלתי נוכח במציאות בגלל זיכרונות שחזרו אליי.

המבט של פולה

אך בינתיים עודני באולם. "כבר אף אחד לא ייכנס כך לדמי, אף אחד לא יחדור אל שירתי", פיזמתי לעצמי, ואז הבחנתי שזוג עיניים אחד מתוך חבורת הבנות הישובות ליד הקיר עוקב אחריי בחום ובסימפטיה, במבט שנראה כהעתק של המבט הנצחי והעמוק של פולה נגרי, כוכבת הקולנוע האילם.

מבלי לחשוב הרבה התקרבתי אל סיעת הבנות, קדתי קלות אל הנערה כהת העיניים והזמנתי אותה לרקוד טנגו, והיא קמה מכיסאה והלכה אחריי לרחבה.

שמתי לב שהיא נמוכה ממני במקצת ורזה, אך אחר כך כבר לא יכולתי להסתכל עליה כי רקדנו טנגו, ופניה הבהירות היו לימין פניי, ורק לפעמים הרגשתי על הלחי את רפרוף שיערה, שהדיף ניחוח של 'שאנל 5'.

צריך היה עוד טנגו ביום ראשון הבא ועוד טנגו אחד שבועיים לאחר מכן כדי שהלחיים שלנו יתקרבו זו לזו. אלא שלעת עתה, אחרי הפגישה הריקודית הראשונה בינינו, ליוויתי את הפרטנרית שלי אל מקומה בין הבנות ו"נעלמתי באנגלית", ביטוי פולני שפירושו: חמקתי הביתה מבלי לומר שלום.

ברית של שתיקה

הייתי מאושר מכך שלא החלפנו בינינו אף לא מילה אחת, וכמו תחת איזה כישוף שתקנו בריקוד שלנו, שבהתחלה היה מקרטע במקצת ובהמשך השתפר.

כאשר התזמורת ניגנה את 'טנגו המתאבדים' המפורסם נערתי רקדה לקצב המוזיקה, ואילו אני הנעתי את רגליי לפי מילותיו של הטנגו שנשמע מהבמה, אך גם לפי המילים שהזדמזמו בזיכרוני.

"זה יום ראשון האחרון, אז אל תחסוך אותו ממני. מחר אנו נפרדים לתמיד, יהיו לָךְ עוד ימי ראשון רבים כאלה, ומה יהיה איתי, מי יודע", זוּמרו בתוכי בלי צל של רחמים מילות הטנגו, שהטרגיוּת שלהן הכתה בי כפל-כפליים בגלל התאהבותי הילדותית בחברתי לבית היתומים הָלִינָה פִישֶר, אשר אחרי רומן כושל בינינו עזבה אותי ברגל קלה, ועלתה עם קבוצת חלוצים עברים לפלשתינה.

כאשר גיליתי את הרוטונדה נטישתה של הלינה הכאיבה לי עדיין, אך פחות. הכאב התעמעם עוד יותר בעת שרקדתי בשתיקה גמורה עם הפרטנרית הצנומה שלי, אשר מקץ שבועות ספורים התירה לי כבר לחבק אותה בחוזקה, ובתום הריקוד הייתה מושיטה לי את ידה למעין רפרוף של נשיקה.

בזכות השתיקה בינינו יכולתי להתייסר כאוות נפשי, בחשאיות הרואית, על הזיכרונות הכואבים מהנערה הקודמת, ומה שהכי חשוב – בזכות השתיקה לא נאלצתי להודות בפני שותפתי לריקוד כי אינני סטודנט אלא רק תלמיד תיכון, ועוד כזה שגר בבית היתומים היהודי, אשר היווה בעבורי תחליף למשפחה.

רקדנו בלי למה ומדוע

הריצה השבועית שלי לרוטונדה הפכה לריטואל הקושר בינינו. כל אימת שהגיע יום ראשון חדש היינו רוקדים טנגו אחר טנגו, תמיד באותה שתיקה. חברותיה של נערתי הביטו בנו בסקרנות. הן לא ידעו מה קורה בינינו, והאמת היא שגם אנו עצמנו לא ידענו. רקדנו, וזהו.

יום ראשון אחד הגעתי לרוטונדה כמו תמיד, אך היא לא הייתה. יצאתי מהאולם במפח נפש, ופגשתי בנערה בתחנת הרכבת העירונית, צועדת במהירות לכיוון מועדון הריקודים. היא חייכה אליי, ואני תפסתי את ידה ורצנו שנינו כדי לא להפסיד את 'טנגו נוֹטוּרְנוֹ' שלנו, שהגיע לאוזנינו מרחוק.

המשוררת שברחה פעמיים

באותה תקופה בערך קיבלתי תעודת בגרות ואף התקבלתי לאקדמיה לציור בקרקוב, ופתאום, ביום בהיר אחד, הכרתי את אֶלְזְ'בְּייטָה בת ה-18, משוררת שכתבה שירים אשר לפתו אותי.

בגללה נסעתי מקרקוב אל לודז' כדי לנסות להתקבל לאקדמיה לקולנוע, שנחשבה יוקרתית מאוד – משימה שהייתה חסרת סיכוי כמעט, אך עמדתי בה בניסיון ראשון.

המשוררת, אשר הוקסמה מההצלחה שלי – שהיה לה חלק בה, שהרי היא שאמרה לי "לך לאקדמיה לקולנוע" – ברחה מהוריה, משפחה מיוחסת בקרקוב, והגיעה אליי ללודז'.

התחתנו בחופזה, אך הנישואים לא עלו יפה. יותר מדי מאמרים, פליטונים ורצנזיות כתבתי אז לעיתונים למיניהם, כדי לחסוך כסף לקניית דירה קטנה ומכונית זולה. חרף דמיוני המפותח, שנמכר לתריסר עיתונים וכתבי עת, לא שיערתי כי נקישות מכונת הכתיבה שלי, שהייתי שקוע בה יומם וליל, יגרשו מלודז' וממני את המשוררת הביתית שלי, שבדיוק פרסמה את ספר שיריה הראשון.

אגב, הצלחתי לצבור די שכר סופרים כדי לקנות דירה קטנה ומכונית צנועה, אך היה זה כבר מאוחר מדי. המשוררת שוב ברחה, הפעם ממני, והתגרשנו.

ברגע זה של הסיפור אני לוקח דוגמה מהזמר האגדי נט קינג קול, שביצע את שירו "Tea For Two" בשתי גרסאות – וגם אני מרשה לעצמי להביא גרסה שנייה לסיפורי זה. הנה היא:

יכולנו לרקוד להנאתנו במשך אינספור ימי ראשון כל טנגו וטנגו שהתזמורת ברוטונדה הייתה מנגנת בשנים הקרובות – לוּ רק לא הייתה נופלת עליי היכרות עם משוררת בת 18, ששיריה כה הקסימו אותי ואישיותה כה כבשה אותי, עד כי לא שמתי לב אפילו מתי ואיך עברתי את כל מבחני הבגרות.

בגלל משוררת זו עזבתי את הרוטונדה ואת כל טנגו שיברונות-הלב, בגללה יצאתי מבית היתומים היהודים ולמענה עזבתי גם את האקדמיה לציור בקרקוב, שרצתה בי – ונסעתי ללודז' כדי להשיג משהו בלתי אפשרי להשגה, כלומר להתקבל לאקדמיה לקולנוע תכף בהגיעי לעיר זו. מה שאכן קרה, נגד כל הסיכויים העוינים.

המשוררת שבחרתי הגיעה אליי ללודז' בניגוד לרצון הוריה, והתחתנו הכי מהר שאפשר. רק השטן יודע מדוע אחרי כל נפתולי הגורל, כולל גירושים שיצאתי מהם מרוסק ובקושי שרדתי אותם, ומדוע אחרי כל הדרמה שהייתה כרוכה בגירושים הללו, שבמובן מסוים לא התגברתי עליהם עד היום – מדוע זקן זה מוכן להודות, ספק בבושה ספק בגאווה, שהוא עדיין חוזר במחשבותיו, ואף בתדירות הולכת וגוברת, לא אל נישואיו הקצרים אלא דווקא אל הרוטונדה שפעלה פעם בקרקוב, אל אותה נערה דקת-גו ושקטה.

הוא זוכר כאילו היה זה היום את הטנגו שהיא רקדה באיפוק הסוֹפֵן בחובו רגש עז. הוא זוכר כיצד הנערה התמסרה כליל למוזיקה, לטקסטים, לסנטימנטים, ואולי גם לפרטנר שלה, השותק כמוה מכוחו של איזה הסכם שניסח התת-מודע שלנו.

לעד לא יהיה לי מובן למה הזקן שגר בתוכי מנסה לשחזר את זיכרון ה-cheek to cheek בניחוח הבשום של שאנל 5 הנודף משיערה, ואת המבט החם והבלתי נשכח שהיא נעצה בבחור הזר שהייתי. מבט השייך לרפרטואר של פולה נגרי, אשר כיום, ממעוף הגעגוע, אני מזהה בו שני יסודות סותרים לכאורה – סקרנות של ילדה והבטחה נשית עמומה, השייכת לקודקס האמנותי של הקולנוע האילם.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: הנה הסיבות להפסקה שהייתה בשידור הפוסטים   

ימים אלו, הטרופים בלשונו של א"ב יהושע, היו אמורים לגרור את הזקן לכתיבה לנוכח התבודדותו בבית עם המחשב, ועוד עם עט נובע מון בלאן, שנולד לרגעים מיוחדים.

אלא שההפך מכך קרה. כי כל מיני מחסומים הפריעו לזקן המסתגר בביתו להתבטא ברוח המבוקשת לספרו, שהוא הבטיח להשלים השנה. הקשיש זנח גם את בלוגו 'מכונית הנפש', הנושם כבר זמן-מה רק בזכות מדורים קודמים. לשאלות קוראים הוא ענה רק במיילים ובטלפונים.

הסיבה לבצורת הדיו לא הייתה חלילה פחד מהווירוס ק', אלא התקפות שונות שניטשו נגד הזקן בכל החזיתות. זה התחיל במותו של חברו הכלב שייקה, שהבטיח להשתין על קברו של הקשיש המורשה ולא עמד בהבטחתו, והמשיך במחלה קשה של הכלבה הקטנה גושה, שלאחר מותו של שייקה נשארה בבית כדי לחזק את הזקן הכואב, אך כעבור זמן קצר עמדו גם חייה בסכנה, והיא נזקקה לאשפוז ממושך בבית החולים הווטרינרי בבית ברל ושני ניתוחי כליות קשים.

וכל זאת על רקע סִרטי התקוע 'שועל הכסף של פליציה ט", אשר נכזבה כמעט תוחלתי לחצות איתו את רוביקון הסיכויים לשחרר אותו מלפיתת החנק של המפיק הפולני הנוכל.

כעת הכלבה הקטנה בבית, מתאוששת, משחקת, שותה, משתינה ואוהבת את אבא, אך גם דורשת ממנו כתיבה, כדי שכולם יידעו על היחס החם שקיבלה בבית החולים 'חוות דעת'.

גושה חזרה הביתה אחרי ניתוח כליות קשה, השני

הריני להצהיר בגסות

כשאספנו את המחלימה שלנו הביתה, אחרי מילות תודה לצוות הרופאים, אמרתי לד"ר שָרַי שלדעתי בתי חולים עבריים לבני אדם – ובראשם איכילוב, שהייתה לי הזכות הבלתי נעימה להכירו – צריכים ללמוד מבית החולים הווטרינרי 'חוות דעת' להתייחס למטופלים בחום ידידותי ובאהבה, כמו אל משפחה, ולא בניכור ובזלזול מביך, גזעני לעיתים, אשר במקומות דוחים אלה אף מוביל למוות, כמו בשני מקרים לפחות שנרשמו בזיכרוני.

ידעתי שכדי להצהיר את זה באופן הכי פשוט, ואף בגסות תקנית, עליי לחזור לכתיבה.

איחוד הצלה 

אלא שבקושי הספיקו אצבעותיי לרפרף על המקלדת, וכבר קמה רוח פרצים במרפסת ביתי הזמני והדפה מאדן השיש עציץ כבד, 20 קילו בערך, שבו חי שיח רוזמרין – ושניהם נחתו על השולחן שהזקן מניח עליו את המקטרת שהוא הביא מבית הקיץ שלו בגולה.

המקטרת התנפצה לעשרות חלקים, ובעליה, במקום לכתוב כפי שהתחייב בפני המצפון – התחיל להדביק כל פיסה ופיסה, עד שהמקטרת המסכנה הייתה כשירה שוב לארח את הטבק flake  ERINMORE (שיכול להרוג סוס, אך גם לגרש דיכאון) ולהבעירו בנחת.

כעת, משהתאחו כל שבריה של המקטרת חוץ מסדק אחד – אשר מעמיק דווקא את יופייה, כפי שלֵב מְחוֹרָץ באירועים כאובים מעניין יותר מלב בְּתוּל-סבל  – היא מוכנה ומזומנה לחזור אל הדשבורד של הבווארית הֶלְגָה Z3M קוּפֶּה, שממנו לקחתי אותה לטייל איתי בארץ.

המקטרת תחזור לגולה כשייגמר סיפור הווירוס, הדורש ממנה להתבודד.

המקום הטבעי של המקטרת – הדשבורד של הבווארית (ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה). נשקפות דרכה: אחיותיה. המקטרת שהתנפצה לרסיסים הודבקה מחדש ושויפה. הסדק שנותר מעטר אותה במעין צלקת קרב

שואלים את אדוארד

שלומי, מעלה-אדומים: הי אדוארד, מקווה ששלומך טוב. לפני שלושה חודשים החלפתי את הסיוויק 2005 שהייתה לי בדגם 2011. בבדיקה גילו בולם קדמי דולף…

במוסך אמרו שאחד תקין, ולכן החליפו רק בולם ימני שלkyv , ומאז אני מרגיש שהאוטו זז הרבה על הכביש ואין לי ביטחון לנסוע בו. כשעוברים על שבר בכביש מקבלים לפעמים מכה כאילו בדשבורד…

ניסיתי לשאול, אמרו לי שככה זה בהונדה. אולי לך הפתרונים.

תשובה: לצערי, נפלת קורבן לקומדיה של טעויות בביצועו של מוסך בלתי אחראי, אני מתאפק לא לכתוב "לוקה בטיפשות".

1. אין מחליפים בולם אחד אלא תמיד שניים על אותו ציר – בולם ימני ובולם שמאלי.
2. מכיוון שסיוויק שלך חדשה יחסית (שכן מדובר בתוצרת של הונדה), הנזילה נראית כתופעה מוזרה. אולי אחד הגלגלים נכנס לבור ונפגע.
3. אם לא החליפו לך את שני הבולמים מסיבות כספיות – אז היה צריך, לפחות, לחפש בולם מפירוק באותה דרגת התנגדות.
4. נדמה לי שהבולם שהרכיבו לך נעצר, ולכן אינו פועל כראוי. גם זהו כשל של המוסך, משום שאת תקינות הבולם היה צריך לבדוק לפני הרכבתו. ייתכן שבולם בעייתי זה תפס קורוזיה, או שמשהו אחר גרם לכך שחלקיו הפנימיים אינם מתפקדים (או שהתנועתיות שלהם לקויה).
5. האמרה "ככה זה בהונדה" שקרית, ונועדה אולי לצורך התנערות מאחריות.
6. יש אפוא לדרוש מהמוסך את החלפת הבולם התקוע בבולם של הונדה מפירוק.
7. דרך אגב, אני, הבזבזן, הייתי מנצל את הבעיה בבולם כדי לקנות שני בולמים מתוצרת קוני, המחוללים נפלאות.

עדכן אותנו איך הסיפור התפתח.