בריחה מתהום הקוקו

אנוכי יורד במעלית אל החניון התת-קרקעי כדי לבקש סליחה מהאיטלקית הקלאסית, ואף מעלה קטורת לצורך כך

בשום שבועון או עיתון יומי לא מצאתי התייחסות לבגידה כלפי מכונית, אלא רק סיפורים על בגידה בבן אנוש עקב ריצה אחר רייטינג ופרסום.

המוני כתבים לא מפסיקים לגלגל תיאורים של בגידות בבני אדם – בגידות בחדרי מיטות או בפוליטיקה, כמו במקרה של בני גנץ. התרגלנו שנושא הבגידות מתודלק ברכילות נוטפת more כדי לגרור את הסקרנים לפרשנויות חינוכיות-כביכול, מוסריות-כביכול, סוציולוגיות-כביכול, ואף גנטיות.

אלא שבשום מקום לא נתקלתי, כאמור, בתיאור של בגידה כלפי אוטו. ככה נפל עליי להיות הראשון שעוסק בנושא הזה. לצורך כך אפצח בהודאה מביכה ואף כואבת: במשך כ-10 שנים בגדתי באלפא 33 EI חביבה בצבע ירוק כהה, היום בת 26 ועוד רגע באולימפוס-האשפתות של "רכב אספנים".

איטלקייה חמומת מזג

קניתי אותה כשעמדה ברחוב ענוּדת פתק "למכירה". הופתעתי ממחירה הצנוע, ובעליה, זוג נחמד, הסבירו לי שמקנן בה פגם: היא מתחממת, ואף מוסך לא מוצא את הסיבה. אמנם מישהו פיקח התקין בה לחצן אינטליגנטי המעורר את המאוורר שלה לעבודה בלתי פוסקת, אלא שהיא עדיין מתחממת, הודו.

"אצלי היא תפסיק להתחמם", אמרתי, ולקחתי אותה הביתה, ובדרך היא אכן התחממה, ואשפזתי אותה במוסך רשמי של אלפא. "תחליפו לה משאבת מים", ביקשתי שם.

"בשביל מה?", הופתע המוסכניק, "המשאבה שלך לא נוזלת". אך אני עמדתי על שלי, והמשאבה הוחלפה. כפי שחששתי, מאוורר הפלסטיק הקטן הנמצא בתוך המשאבה היה שבור.

גם שרירית גם שירית

המשאבה החדשה ריסנה אמנם את נוזל הקירור לבל יעבור את חצי הסקאלה, ובכל זאת כעסתי על הירוקה. כי בגרסה האחרונה שלה כבעלת הזרקה היא אינה מזכירה לי את האקסית המטורפת שלי, אלפא 33 אדומה ששופרה בטירוף בידי מוסך אלכס אשדוד כדי להכינה לראלי-קרוס אשקלון.

ל-33 האדומה היו ארבעה מאיידי וֶבֶּר 45, גלי זיזים גזעיים וגיר קצר, שהבאתי מרומא מקבוצת המרוצים אנג'ליני. בתחילת שנות ה-90, כאשר נסעתי לוורשה לתקופת-מה של חיפוש שורשים, מכרתי את האדומה השרירית-שירית לשחקן שמואל וילוז'ני, אחרי שהיא הוחזרה לתצורת כביש אזרחית בעזרת ידידי רוני כרכור, שעשה פחחות וצבע.

בנוסף נעקרה מהאדומה קשת ההתהפכות, והיא קיבלה מנוע חדש, בהיקף-עדיין-כיף של 1.7, שהחליף את 1.5 תלתן ירוק המשופר, שממילא תשש כוחו מסאגת המרוצים.

מופע עשיר בדָלוּת

טקס מכירת האלפא היה יוצא דופן, כי כדי להוריד את המחיר שכבר סיכמנו עליו שנינו, הקונה ואנוכי – שיחק מולי גאון הבמה וילוז'ני דמות של קשה יום. את דלת דירתו החשוכה הוא פתח בפניי לא מגולח וחיוור, והתנצל שאין לו שתייה להציע תוך שהוא פותח בפניי מקרר ריק. או-אז עטה על פניו הבעה בוכייה, ובישר ש"אני יכול להעביר תמורת האלפא רק את מעט הכסף שלקחתי מהביטוח הלאומי של אמי הקשישה".

מכל שטר של 100 שקלים שהוא ספר כדי לתת למוכר – הוא נפרד בדמעות בעיניים, וכך מכרתי את האדומה בזול-רבתי, אבל נהניתי מהופעה משובחת של אמן יחיד לצופה בודד.

מקטרת במקום קיטורים

ודאי שעקב קנייתה של 33 EI הירוקה התרפקו עליי סנטימנטים כלפי האקסית האדומה שלי, שבגללה ובגלל זיכרונות הראלי-קרוס התחברתי אל היורשת הירוקה שלה.

הפסקתי לכעוס עליה שאין לה הכוחות הקרביים שהציעה לי האקסית, והחל בינינו פרק מפויס. הירוקה עמדה בחניון תת-קרקעי תל-אביבי, ואני הייתי יורד אליה כדי לעשן מקטרת, ולצידי הייתה מתיישבת החתולה השחורה עפרה, תושבת חניון זה, שאהבה את עשן המקטרת ואת האוכל שהייתי מביא לה, וכנראה אהבה גם את מה שסיפרתי לה ארוכות על מה שקורה לי, ועל מה אני כותב.

האמת היא שזמן-מה לא כתבתי דבר מבלי לספר קודם את תוכנו לעפרה, והיא הייתה מביטה בי בעיניים מבינות, עד שהשכנים הרגו אותה ברעל. היא זחלה גוססת לאלפא, ומתה על ידה כשלא הייתי בסביבה.

בגידה כפולה

מאז, הפסקתי לבקר את אלפא בחניון, ובאתי רק מדי 3-4 חודשים כדי למלא את המצבר שלה במטען הפלא CTEC, המכלכל את מֶשֶק הוולטים.

אלא שלא רק בגלל הסיפור העצוב של עפרה התרחקתי מ-33 זו אלא גם בגלל שלוש הבנות שלי, המחכות לי בכפר הנופש שהייתי פוקד לפעמים בגולה. את מילאנו מייצגת שם אלפא אמיתית, gtv 2.0, ואת יפן מדגמנת הונדה crx זן VTEC שהבאתי מאנטוורפן חדשה, ומיד כתבתי עליה שהיא "יותר אלפא מאלפא".

ולצידן יש גם בווארית, ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, שנראית כאילו נבנתה כדי לעורר את הקשיש המורשה מהגיל המופלג שלו.

גחמה שמספקת נחמה

פה צריך להוסיף שהבגידה באלפא 33 תודלקה במקדם הפיתוי הגבוה של הבווארית, אשר נושאת גֶנים של מכוניות קלאסיות של פעם – כאלה שהשיגעונות והגחמות שלהן לא רוסנו בידי שום חיישנים, מחסומים ורצועות שנועדו להבטיח תזוזה בטיחותית באספלט.

בננות מאולפות מדי

אותן "מודרניות", שעודני לא מסוגל להתחבר אליהן ואני קורא להן "רכבי בננה", מופקות על ידי יצרנים שהפכו לקורבנות אקו-טרוריזם ממשלתי, אירופי, אסייתי ואף אמריקני. בננות אלה, מפוטמות במערכת חיישנים מסובכת, נבנו כך שהם מנסות להגן על האחיזה בכל מחיר. לצורך כך הן למדו לעצור כל גלגל בנפרד, אינן מעלות רגליים בסלאלום, ונשמרות מהחלקה כמו מאש.

אלא שתכלס, חרף כל בינת-הבננות, הן מאבדות להנאתן שפיות בפניות פתאומיות, ובישורת פוזלות אל שינוי מסלול הנסיעה ימינה או שמאלה. בנוסף הן רגישות לרוח, במיוחד ה-SUV-ים שבהן, ובסיבובים נוסעות ישר בגלל בנייה מטופשת של המתלים או תת-היגוי.

בעליהן גאים בבלם האוטומטי – הפוך מהקשיש, שלגביו בלם יד נורמלי הוא "עובד חיוני" כמו הגה ודוושות. שהרי בלם יד חשמלי אינו מושיט יד ברגעים קריטיים, כלומר לא מאפשר לסובב את הרכב על צירו (פרסה).

ויש עוד להוסיף את הפגם הכי מסוכן במשפחתיות-בננה בינוניות אלה: מנועיהן מאבדים כוח בהתאם לרצון החיישנים דווקא ברגעים הקריטיים שבהם הנהג זקוק לכל כוח הרכב.

אגב, לו היה לנו אכפת מענייני עיצוב הבננות, היינו מוסיפים שהן דומות זו לזו עד שקשה לזהות אם הן יפנית, קוריאנית, אירופית או סינית. אך למי זה משנה.

משעשע אותי שכל שלוש בנותיי המאושפזות בגולה אינן נגועות באיזה ABS, ESP או בקרת שיוט ותאוצה, ואין להן אפילו תיבת הילוכים אוטומטית, שגם אותה הקשיש לא סובל.

חוזר אל זנוּחתי

ודאי שהישיבה בשלוש בנות אלה היא טקס בעל חשיבות עליונה לגבי הקשיש; הרי לא סתם קראתי להן "הפסיכולוגיות שלי". אלא שהזקן אינו יכול עוד להגיע לטיפול הפסיכולוגי הדרוש לו בכפר נופש זה, כי בעולם השתרר פתאום מִשטר קורונה. הנגיף האלים, שסידר לנו פוגרום, אינו מתנדף, והמיט בידוד חסר רחמים, באווירת סכנה שכמותה חווה הקשיש רק בילדותו.

אז מה עושה אנוכי בניסיון להציל את נפשו מתוהו הקוקו? חוזר אל זנוּחתו היקרה. כלומר יורד במעלית, ומתיישב על ההגה של 33 EI באותו חושך תת-קרקעי שבו התיישב עם עפרה.

בדומה לבנותיי, גם 33 זו, שבגדתי בה במשך כברת-זמן, נהנית מהיעדרם של אזיקי בטיחות, ואפילו לא מקפידה על קו מסלול. להפתעתי, היא אינה מסרבת להתחרות מול כל אחת שזזה על ארבע, צעירות ממנה ויקרות בהתאם, ולמרות זלזולו של בעליה הקשיש בכוחה, היא בכל זאת צועקת בקרב רמזורים על כל פלונית ממונעת, ומגיעה ראשונה מתי שבא לה.

כמה נהדר, מגלה הקשיש, לשבת בתוך המלכה הקלאסית ולשמוע את צלילו של מנוע הבוקסר, שאינו זקוק למפלט אקרפוביץ' או למגבר צליל.

לא ייאמן, התפעל הקשיש, שהחמורים האיטלקים של פיאט הורידו את 33 מפסי הייצור דווקא בגרסת EI, אשר בה היא הגיעה אל נחלת השלמוּת. היא אפילו לא מחלידה, כאילו הייתה אלפא קלאסית.

רק מכוניות פרמיום מועטות ניחנו בארגונומיה של 33 EI, כמו גם בהיגוי ובאחיזת הכביש הנפלאה, המזכירה את מלכת האלפות הקטנות של פעם – אלפא סוּד.

צריך רק לנהוג בה בדוושת גז לחוצה על הרצפה, גם בזמן החלפת הילוכים. זהו הסוד היחידי של זריזותה, המפתיעה את אויביה. אל תגלו זאת ברבים, תנו לה ליהנות.

באלפא 33 גלגל ההגה לא מסתיר את השעונים. לפיז'ו יש מה ללמוד

בחניון התת-קרקעי, 33 EI אינה מתביישת לעמוד ליד פורשה 911. צליל המנוע שלהן דומה, וב-33 הוא אף חוצפני יותר

מפעם לפעם, כדי להתאוורר וקצת להשתולל, הירוקה יוצאת לרחוב, טועמת דלק חדש ומחממת צמיגים ודיסקים

מאבא הקשיש קיבלה 33 EI חישוקים מדגם ספרינט, בולמי קוני, כובע של בית הספר למרוצים "ג'ים ראסל" ומדבקה של מסלול נוּרְבּוּרְגְרִינְג שהביאה לה אחייניתה, הבווארית Z3M קוּפֶּה

לופתת גוף, לופתת נפש

הקשיש משעשע את 33 EI הירוקה שלו בְּסַפְּרוֹ לה שהוא כותב דוקטורט על נהיגה בגיל מופלג, ומסקנתו גורסת כי למבוגר ללא חטא מצידו קשה יותר לרדת סתם כך במדרגות, מאשר להדהיר Z3M קוּפֶּה בעיקולי כביש בהחלקה מבוקרת (הנקראת 'דריפט'), המתבצעת במהירות כפולה מהמותרת.

בלית ברירה, הקשיש מחפש בקלאסית שלו ישיבה נכונה בנוסח המאה ה-21, המצדדת בהצבת שני המרפקים על חלקו העליון של גלגל ההגה. הגיאומטריה של 33 מאפשרת זאת בקלות מפתיעה, והמושבים הנוחים כמו פעם לופתים היטב את גוף הזקן, שקל לו להשתחל אל האוטו ומחוצה לו.

דבר אינו מסתיר את שעוניה של גברת 33, השטח המת במראות מצומצם, וצלילי המוזיקה הקלאסית נשמעים היטב ברדיו בְּלָאוּפּוּנְקְט, אף הוא בן 26. הדבר היחידי החסר הוא נוכחותה של עפרה ז"ל, כי מה שהזקן מתכוון לכתוב ב'טיפ טיפה' הנוכחי, ובהמשך שלו ברשומה הבאה – היה ראוי אולי להערכתה של חתולה זו.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: לא מתווכחים עם חלומות

מולי, בצד השני של השולחן, ישב בחור צעיר חמוש במשקפיים. הוא בדיוק אמר משהו שפספסתי, כי ניסיתי לגלות מיהו איש זה.

פלשבק מיידי הזכיר לי את השיר על חובשי משקפיים, שאת מילותיו כתבה ידידתי המשוררת. השיר שלה, שהתפרסם מהר מאוד והפך השנה לשלאגר, גורס כי חובשי משקפיים לא בדיוק משתייכים לכולם, כפי שאנו חושבים למראם התמים של יחידים ממושקפים וזוגות ממושקפים החולפים על פנינו ברחוב. "זו טעות! "כתבה ידידתי, כי בעולם התכלס, "משקפואידים אלה שייכים לגזע נפרד, מצומצם", מגלה השיר.

סרקתי את מאגר חובשי המשקפיים שבמוחי בניסיון לגלות מי האיש. אערוך מִסדר של כל אלה, שעשעתי את עצמי, אך החיוך נעלם מיד מפרצופי עקב המחשבה שהמשקפיים כהי המסגרת שחובש האיש היושב מולי הם למעשה "פֶּרְסוֹל" האיטלקיים שלי, אשר קניתי בבוטיק של מלון הילטון ברומא כי יוסי ויין חזר מקליפורניה ואמר שפרסול הם חובה בענף הקולנוע.

את הפרסול שלי גנב בחור בשם נור רביב, שכן ששכרנו כדי שיטייל עם הכלב בהיעדרנו. אז אולי הממושקף הוא נור רביב, רק קצת שונה, כי בכל זאת עברו כמעט שנתיים מאז הפשע שביצע בביתנו, תפסתי.

וברגע זה נשמע מולי שוב קולו הממושקף, המודיע לי ברצינות ואף בפאתוס שריגש אותו מאוד המאמר שלי על שני ארונות בגדים. "לא ידעתי", אמר, "שלזוג ארונות אלה הייתה חשיבות דרמטית כזו בחייך".

מי שעוסק בכתיבה מכיר את הקלות שבה למדנו להסתדר עם הערת ביקורת, בחיוך או בנימוס צרפתי בנוסח "excuse my ignorance". למחמאה, לעומת זאת, ממש קשה לענות – אך לא הייתה זו הסיבה היחידה לכך ששתקתי. הייתי המום כולי גם משום שעדיין חשדתי שאיש זה הוא נור רביב, שגילח מביתנו לא רק את המשקפיים אלא סדרה שלמה של חפצים אישיים מאוד, והותיר אחריו כמה מגרות ריקות וניסיונות שווא ליישר את ההדורים איתו בחשאיות, בטון ידידותי. "אם תחזיר אותם, הכול יחזור להיות כרגיל. נמשיך לעבוד איתך", ניסינו את מזלנו בחיוך, מגישים לנער שוקולד וסימפטיה כלפי ה"מעידה שיכולה לקרות לכל אחד". ונור אמר שישקול את זה, ונעלם.

אך פרשיית המעילה באמון הייתה רק פרט זוטר כקליפת השום. הרבה יותר חִשְמֵל אותי משהו על-מציאותי ואף מטפיזי אשכרה, כלומר: העובדה שאת הכתבה הזו על שני הארונות מהעבר, שהאיש הממושקף המסתורי קרא בהתרגשות ומצא מעניינת – רק התכוונתי לכתוב ועוד לא כתבתי בפועל, ואפילו עוד לא בחרתי לה כותרת!

פתחתי עיניים, והתגלה שהאיש היושב מולי נעלם מבלי להותיר עקבות, ואיתו נעלמו גם משקפיי האבודים, השולחן הקטן מצופה הפורמייקה ותפאורת הקפיטריה, המזכירה לי את "טעמון" הירושלמי של שנות ה-70. היה זה רק חלום, הבנתי.

התיישבתי על המיטה, וכפי שלמדתי בילדות, ניסיתי לא להביט בחלון, שהרי חלון הוא מחיקון ידוע של חלומות. במיוחד אם בצידה השני של השמשה מתחיל האור הבוהק של מפתן הבוקר לברוא-מחדש את השכונה התל-אביבית הלבנה.

שואלים את אדוארד

יוסי אופיר: יש לי מרצדס 200 B בנזין ובה גירCVT . הופיעה שגיאת חיישן לא מזוהה, ולפני שאני קופץ לטיפול יקר חשבתי להחליף שמן ולנקות ולהחליף פילטר .

איפה יש מכונה או מישהו שמבצעים החלפה?

תשובה: החלפת שמן תקופתית בגיר CVT, מדי 60-80 אלף ק"מ, מגינה על תקינותו. בגיר זה די בהחלפה סטטית, כזו שאינה נזקקת למכונה ייעודית.

חשוּב שהחלפת שמן הגיר תתבצע כשהמנוע חם, ושהמפלס ייבדק כשהמנוע עובד בטורי סרק.

אם אתה גר באזור ירושלים, אני מציע לך להתייעץ עם ידידי יהודה ממוסך מושיקו בתלפיות.

אסף סוקולובסקי: אני נהנה לקרוא אותך במשך שנים, ומחכה בציפייה לכל פוסט חדש.

אני נוהג בפורד פוקוס אוטומטית שנת 2000, ולאורך שנים נהנה מההיגוי והאמינות שלה. כעת מתלבט ברכישה בין שתי מכוניות שאמורות להגיע ארצה השנה: פורד פומה והונדה ג'אז.

רוב הנהיגה שלי עירונית, אבל מבחינתי, לשתיים האלה יש יתרון בבטיחות על פני קטנות יותר, ויתרון בשימושיות לעומת אחרות בגודלן. המנוע מחוזק-החשמל של ההונדה מסקרן והמרחב הפנימי שלה מרענן, אולם הסקירות ברשת אומרות שההיגוי ונוחות הנסיעה לוקים בחסר — ומסכמות שהיא חסרת השראה מבחינת הנהיגה.

מנגד, הפומה זוכה לתשבחות על היגוי ומנוע ידני-היברידי מוצלח, אבל תגיע לארץ כנראה רק בגרסת תיבה אוטומטית 7 הילוכים, שלא נסקרה בחו"ל. מה דעתך על שידוך המנועים, ההיגוי ונוחות הנסיעה בשתי האפשרויות?

תשובה: אני בעד פומה, אלא שלא ברור עד כה אם פורד הצליחה להתמודד עם עקב האכילס של דגמיה: הגיר האוטומטי, הדפוק עוד יותר מאשר DSG.

אמנם אני חסיד של הונדה, אך ג'אז מעניינת פחות מאשר פורד פיאסטה.

במקומך הייתי אפוא בודק אצל יבואן פורד אם ניתן להזמין פיאסטה ידנית – אפילו רגילה ולא בגרסת ST הנפלאה והיקרה. אם אין אפשרות כזו, הייתי פונה לחברות ייבוא מקביל.

ייתכן שבחברות אלה ניתן גם להזמין ארצה פיאסטה ST יד שנייה, משנת ייצור המתאימה לחוק הישראלי, אשר מחייב שגיל המכונית המיובאת יהיה פחות משנה.

פיאסטה הצנועה עשויה לסכל געגועים אל פורד פוקוס שלך, שהזדקנה בכבוד.

שמואל שטרן, בתגובה לרשומה "היה הייתה ג'ירפה": כקורא נאמן של 'מקור ראשון', ועוד יותר נאמן לכתיבתך (גם כמנוי, ביקשתי שתמשיך שם), איני זוכר שראיתי שם כתבה זו.

אין בדעתי ללמד סנגוריה על העורך (של מקור ראשון), לדעתי ידיעה כזו היא באמת דוחה – אבל היא לא היחידה בתקשורת.

ואל תצטער שכתבת בעיתון זה, מרבית הכותבים בו הם מעל מקביליהם בעיתונות הכתובה.

בבריאות טובה.

יאיר כהן: אני מתכונן להחליף את שמן המנוע בהאייס שלי. זכרתי את עצתך בהוספת כמות מסוימת (?) של סולר בזמן התהליך.

אני עובד לבד. האם אני יכול לרוקן כמות קטנה של שמן בזמן שהמנוע כבוי, ולהתניע מחדש לאחר שהשלמתי את החסר בסולר?

תשובה: מעולם לא יעצתי להוסיף סולר בעת החלפת שמן מנוע. קיימים תוספים מיוחדים לשמן מנוע, שמוזגים אותם אל תוך השמן הישן ואז מניחים למנוע לעבוד במשך 20-30 דקות – הליך שאמור לנקות את מערכת השמן מלכלוך שהצטבר בה.

אם כי קיים ויכוח באשר למידת התועלת של טיפול זה ובאשר לסיכון הכרוך בו – שכן הלכלוך המוטרד ממקומו עלול לסתום את תעלות השמן הדקיקות.

עקרונית, אם מחליפים שמן סינתטי מדי 10-12 אלף ק"מ, אין צורך בניקוי באמצעות תוספים.

אגב, אם אתה עובד לבד, אני מציע לך לפתוח את מסנן השמן המשומש, לפרק ממנו את "אקורדיון" הנייר – ולוודא שאין בו חלקיקי מתכת.