דילוג לתוכן

ותודה לרבי נחמן  

אוגוסט 7, 2020

"אל תאמינו להולכי רגל", שר הזמר הרוסי האגדתי אוֹקוּג'אבָה

אמנם הזמר הרוסי אוקוג'אבה (Okudzawa Bulat) שר על חוסר האמון שלו בחיל הרגלים, אלא שאני די זקן כדי ששיר זה יזכיר כי בימינו אסור להאמין להולכי רגל שהם אינם מתאבדים, ושרצונם לחיות גם בהתפרצם אל הכביש בעיניים כבושות בסמארטפון ואוזניים בלוּעות באוזניות.

ייי

ויש גם הולכי רגל שאינני מאמין לחוכמות שהם כותבים על מכוניות. כמו למשל הטור שפרסמה רופאת הבית של עיתון 'הארץ', ד"ר נטע סופר-צור – טור שחגית כהן, עורכת ב'מקור ראשון', עונה לו ב'טיפ טיפה' שלנו.

זאת לבקשתו של הקשיש המורשה, החושש שתגובה משלו, שלא תהיה בהכרח עדינה, עלולה עוד חלילה לפגוע בכבודה של רופאה זו אשר מתחשק לה "להירדם בנסיעה", וכנראה גם כותבת מתוך נמנום.

אביר המומיות

ויש כאלה שכותבים תוך כדי הליכה, או כך לפחות נראות ההתבטאויות שלהם בנושאים סביב השואה, שלדעתי די כבר לפטפט עליה, הקדושה, כשאין מה להגיד.

הזקן מתכוון למאמר "מלוּמדים מרוּחקים מביטים בשואה" מאת פרופ' דניאל בלטמן, היסטוריון של תקופת השואה באוניברסיטה העברית – מאמר שבעיניי הוא מזעזע יותר מעמדותיה המוטוריות של הרופאה הנרדמת.

כמו הרופאה, גם פרופ' בלטמן זינק להליכה אל שדה הרעיונות ברגל שמאל, ומשבח בכל פה את מחקר השואה בישראל – מחקר שהאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים מתחה עליו ביקורת. בלטמן מתווכח עם הביקורת הזו, ויוצא באבירות להגנתם של חוקרי שואה משופשפים כמו יהודה באואר, שלמה אבינרי, ישראל ברטל, שולמית וולקוב ודינה פורת.

אלא שמדובר בחבורת משתפי פעולה כפייתיים עם 'יד ושם', חלקם כבר מומיות שנשמרות על ידי המכון הירושלמי כמעין מותגים של איכות. גם חוקרים מ"הדור הצעיר" (כהגדרת בלטמן) חתומים, ממש כמו מוריהם הזקנים, על מחקרים דקלרטיביים, כאלה שנמנעים מטבילת עטם ביוּרָה הרותחת של נושאים רגישים מדי – שהם בעלי משקל אמיתי, אך חורגים מאתוס השואה המדומה.

דומני שיד ושם יעמוד בפני שוקת מבואסת כאשר מדעניו המבוגרים ייתנו בעיטה בלוח השנה, והמכון הירושלמי יישאר רק עם מדענים צעירים יחסית, חסרי ניסיון.

נשארנו מוסתרים

איש לא כתב את האמת על היודנראטים, על שוטרים יהודים בגטו, כפי שאני זוכר אותם. כמו הרגעים שבהם שוטרים אלימים אלה, שלא זכו במחקר ירושלמי כי אינם שייכים לאתוס היהודי הרצוי, פרצו אל הדירה שלנו כדי לקחת לאומשלאגפלאץ אותנו – זוג הורים, אחותי בת ה-12 ואני בן ה-10.

השוטרים היהודים הללו השתוללו בדירה בחיפוש אחר כל דבר ששווה לקחת, הפכו מיטות, חתכו מזרנים, שברו רהיטים, קיללו ביידיש ובגרמנית – בזמן שאנו התחבאנו בגומחה חשוכה המוסתרת מאחורי ארון.

אבא ואמא החזיקו ידיים בחוסר אונים, ואני ואחותי אירנה כרענו על הברכיים וחיבקנו על הרצפה את שועל הכסף של אמא שלנו, נושקים לו ומלטפים אותו כדי שלא יבכה.

זה בוודאי לא מעניין את אנשי המחקר העבריים, העסוקים בהתלהבות בטיפוח אתוס שואה מדומה ולא בתיעוד האמת.

אקדחים חלודים  

את מדעני השואה לא מעניינת גם האמת על מרד גטו ורשה. לפי סגן מפקד המרד מארק אדלמן, הקרבות בגטו הסתכמו בעיקר בבריחות, כי למורדים היו רק אקדחים, שפעם ירו ופעם לא, ולא התאימו למאבק מול הגרמנים, אשר ירו ממרחק רב ברובים ובמכונות ירייה.

אין גם מחקרים על ה"טיהורים" שביצעו שתי המחתרות בגטו לפני המרד, אשר היו עסוקות בהוצאה לפועל של גזרי דין מוות נגד "יהודים בוגדים" ששיתפו פעולה עם הגרמנים – פעילות שאכן התאימה לאקדחים החלודים של המחתרות.

אגב, לפי סגן מפקד המרד אדלמן, המחתרת לא הצליחה להעניש את שוטרי היודנראט שהוציאו מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק את הילדים ואת הדוקטור החולה והזקן והובילו אותם לאומשלאגפלאץ – כי שוטרים אלה היו תחת שמירת הגרמנים והמשטרה הפולנית.

בגטו לא הייתה מח"ש

אולי עוד יהיו לי, לפחות אני תקווה לכך, הזמן והכוח הנדרשים כדי להתווכח עם 'יד ושם', אשר מורעל כולו באֶתוֹסוֹמאניה ובפוליטיקה. לוואי שה"אולי" הזה יתגשם, כי אני חייב להשמיע את תוכן זיכרוני. חייב את זה לאבא שלנו, שאהבנו אותו – אני, אמא ואחותי – בימי הרעב, הקור והחושך.

אבא המושפל והמורבץ בכל הזדמנות על ידי שוטרי היודנראט, שהיו מתעללים בו בהתקפות אלימות קשות עוד שנה לפני שהוא נשאר לבדו בגטו, ושחרר אותו המוות.

אכן, צדיק הוא ר' נחמן 

זה אשכרה מביך, זה אשכרה משפיל, וזה אשכרה דוחה ממש להפוך לקורבן געגועים כפייתי אל צריף העץ שלי בגולה – שבניתי כדי לצייר או סתם לשבת לחשוב מול המקלדת בזמן שבדלת הפתוחה שלו, כמו במסגרת של תמונה או בפריים קולנועי, מתייצבת אחת מבנותיי ואף כל השלוש, אם הן עומדות רחוק יותר.

אין מצב שאוותר על חזרה אליהן, כדי להקשיב בצליל מנועיהן איך עברה הפרֵדה מאבא – שהגיע סוף-סוף כדי לרחוץ אותן, למלא את המצברים שלהן אחרי חורף שלם שננטשו, להחליף שמנים, לבצע בדיקות שנתיות ולסדר ביטוחים.

אלא שאני עדיין פה, ומשרד הנסיעות ברחוב בן-יהודה עונה לי שאין עדיין אפשרות לטוס לוורשה. "אף חברה לא משרתת את הקו הזה – לא אל על, לא לוט, לא לופטהאנזה. גורנישט", אומר לי מר זאב.

ופתאום איזה עיתון מלשין שהמדינה שלנו מאפשרת, בלית ברירה, להמוני חסידים לטוס לקברי הצדיקים באוקראינה! השלטון העברי אינו יכולים לסרב לטיסות אלו בגלל לחץ המפלגות הדתיות, ובונה על האוקראינים שיהדפו את תיירות משיחית זו – אלא שאוקראינה ודאי אינה מוכנה לוותר על הנס הכלכלי הזה שהיא תיהנה ממנו.

וכך, עשרות אלפי מאמינים אדוקים יטוסו אוטוטו ב"אוקראינה ליינס" כדי להתפלל בקברי צדיקים, ובראשם כמובן קברו של רבי נחמן, ולחזור ארצה.

הפרסום על הגשר האווירי שנפתח למען החסידים הדליק בראשי תסריט מפתה: להלביש את הקשיש המורשה בשחור מכף רגל עד ראש, כולל חבישת מגבעת הלֶבֶד שהזקן קנה בבני-ברק לפני כמה שנים. לצורך השלמת הלוק החסידי אין לקשיש כל צורך להדביק דבר על פרצופו, משום שצמח לו זקן טבעי – תוצאת געגועיו אל הבנות ואל הסנאים הקופצים בין העצים הירוקים שמסוככים על הצריף.

וכך, בביגוד ובזקן של חסיד, יכול הקשיש המורשה לטוס בזיל-הזול לאיזו מינסק או קייב שבאוקראינה, וכבר בנחיתה בשדה התעופה לזרוק את התחפושת, להתלבש כמו תייר רגיל – ולטוס לוורשה הקרובה!

אגב, בשם נפשו המתרגשת, יש לזקן אפשרות נוספת: הוא יכול להשאיר על גופו את הביגוד השחור ולהצטרף לחסידי ברסלב כדי להתפלל איתם על הקבר של רבי נחמן, לאות תודה שבזכותו של צדיק זה השתחרר הקשיש מהכלא של וירוס הקורונה – ורק אחר כך לברוח לוורשה בחולצה קצרה, כובע טמבל ושורטס.

"שלום", הוא יגיד לבנות, "הייתי קצת חסיד בשבילכן, והנה אני פה".

הייתם עושים את זה במקומי?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

ךך

Donkervoort D8. מחכה לי בעולם הבא, אם לא אשיג אותה קודם תמורת חמש בנותיי

טיפ טיפה: תתעוררי, דוקטור

לידיעת רופאת הבית של 'הארץ': נהיגה אינה "מרדימה". להפך רָבָּתִי

"למה נסיעה במכונית מרדימה כל כך?" – תהתה רופאת הבית של עיתון 'הארץ' לפני שפצחה בהסבר מלומד, והפיוזים שלי לא ידעו אם לצחוק או לרגוז. "כולנו מכירים את התופעה הזו", פסקה הרופאה בנחרצות, כאילו כל הנהגים יצוקים מאותה תערובת אָגְרֶגָטִים, "אתם נכנסים לרכב עצבניים לגמרי, בין אם אתם נוהגים או נוסעים, אבל אחרי כמה קילומטרים הישנוניוּת מתחילה להזדחל משלדת הרכב אל חלקי הגוף: הראייה מיטשטשת, השרירים נעשים רפויים, העפעפיים כבדים".

אז ד"ר נטע סופר-צור, קבלי נא עדכון רפואי: נסיעה במכונית, אם היא מתבצעת בכפוף לַשֵכֶל, למוּסָר ולרגש, ועוד משתכשכת לה בזרזיף כיף ספורטיבי – היא פעילות מעוררת דווקא.

כן, אצלי התסמינים הפוכים לחלוטין מאלה שהדוקטור מתארת. כי מרגע ההתנעה, האנרגיות (שלי ושל קליאו גם יחד) דווקא מזינות את עצמן, משביחות את עצמן, מתעלות על עצמן. חלקיקי-העכירוּת בנפש מתעופפים עד מהרה מהחלון הפתוח (עוד יתרון בנהיגה ללא מיזוג) – והכול בעזרתה הנדיבה של המוזיקה, שמזכירה לרוחי מהיכן היא באה. האלמנט הרדום היחידי בקליאו הוא ראי ימין, שהתרגלתי להתעלם ממנו עקב שנים רבות של נהיגה בסיטרואן ויזה ערופת-אוזן.

על איזו "תרדמה" את מדברת, ד"ר סופר-צור? הרי גם אם נהיגה אינה חוויה מרנינה בשבילך, עדיין קיים הצורך ההישרדותי הפעוט הזה, שהתעלמת ממנו באלגנטיות, להישמר מפני נהגים גסי-גינונים או סתם מטופשי-גינונים – וצורך זה לבדו אמור להכניס את איבר הנהיגה המרכזי שלך, הגוףנפש, למצב של עוררות.

ואולם, אם איבר הנהיגה המרכזי אצלך ואצל רוב הנהגים כבר מזמן איננו גוףנפש אלא גיר אוטומטי, ווייז וחיישני סוּפֶּר-נאני – אז ייתכן שאת צודקת, דוקטור, ונהיגה היא באמת עסק מרדים בשבילכם. הרי אתם, הנוהגים בקופסה מדושנת באמצעי מניעה של מחשבה וכיף, לא מורידים הילוך לפני סיבוב ובעלייה, לא ערניים למתווה הדרך, לא נמנעים מברקס באמצע סיבוב, ובאופן כללי חשים מוגנים על ידי אמא-הייטק, שלגביי היא אמא חורגת. זו באמת חתיכת נָמְנֶמֶת.

דווקא אוטו פשוט מְתַפקד כממיר קטליטי משוכלל, אשר מתמיר חלקיקי נאכס ועייפות לגַלֵי סבבה. כי אוטו פשוט מאלץ אותך, מצד אחד, לנהוג באופן פעיל ומעורב – ומצד שני להתייחס באדיבות לשותפים לכביש, לבל יבולע לך (שהרי הרכב, להזכירנו, נטול מערכות הגנה). השילוב ה'ניגודי' הזה של נהיגה פעילה ונמרצת מחד, ויחס עדין לסביבה מאידך גיסא, יוצר הנאת נהיגה ותחושה של שותפות גורל עם נהגים אחרים (במקום העוינות הרגילה), וגם קָשִיבוּת לאוטו עצמו – ובקיצור, מחולל אנרגיות כלליות ערניות.

אגב, ד"ר סופר-צור אינה היחידה שמתייחסת לקוראים כאל גוש אנושי אחיד, כאילו היו חיידקים בצלחת פטרי. כך למשל, עמיתהּ לעיתון עודד כרמלי קבע, בכתבה שהוקדשה להשתלטות הטייקונים על עסקי החלל – ש"כולנו מכירים בחשיבות המופלאה והעצומה של המסעות לחלל וחקר החלל" (ציטוט לא מדויק מהזיכרון, אך נאמן לרוח הדברים).

האומנם "כולנו" מכירים בחשיבות העצומה של המסעות לחלל? בעיניי למשל, מסעות אלה הם נגזרת מתועבת של אותו אגו אנושי יהיר וחמדני שהורס את כדור הארץ, וזומם כעת לשנע את האנושות אל מושבות עבדים רחוקות.

את המיליארדים הנשפכים על "חזון החלל" הצבוע הזה ניתן היה להקדיש להצלת עולמנו. אמנם זהו עולם מרוט ומוצלף-עוולות, אך עדיין מתקיימת בו לפעמים האלכימיה המוזרה הזו, שבמסגרתה נסיעה על חצי צילינדר צרפתי (ועל מוזיקה חצי קלאסית וחצי כל-מיני) הופכת את עופרת הרגע למרגלית קטנה ומשובבת. או לפחות שובבה.

חגית כהן

שואלים את אדוארד

משה קליין: אני נמנה עם קוראי הבלוג שלך בשנים האחרונות, לאחר שנחשפתי אליו עוד כשפורסם ב'מקור ראשון'.
אני אפילו זוכר במעומעם את הפעם הראשונה שקראתי את הטור שלך באותו עיתון. היה זה כשהוזמנתי לשבת לאיזה זוג צעיר ודתי בירושלים, ואני אז עדיין חרדי על כל המסתעף. מכיוון שתמיד אהבתי לקרוא עיתונים לקחתי לידי את העיתון הראשון שנקרה בדרכי, ובמקרה היה זה 'מקור ראשון', שבאותה עת רק שמעתי את שמעו אך לא קראתי את קראו.

אני זוכר שדפדפתי בו אנה ואנה מבלי להבין לגמרי את השיג והשיח הדתי-לאומי, שהיה זר לי לחלוטין, כמו כל דבר שלא היה קשור לעולם שלי. ואיכשהו, כשכבר כמעט השמטתי אותו מידי, ראיתי בזווית העין, בעמוד האחרון, איזה טור שקשור למכוניות. מכיוון שעוד לפני שאהבתי עיתונים אהבתי מכוניות (ותופים, אבל זה לא קשור), התחלתי לקרוא ורותקתי.

מאז, ניסיתי מדי פעם להשיג עותק של העיתון שפג תוקפו, וכשבגרתי קצת ומצאתי את הבלוג התחלתי לקרוא גם אותו, ואפילו יעצת לי כמה פעמים באדיבותך.

מה שהביא אותי לכתוב לך הוא רעיון שמתגלגל בראשי זמן-מה, רעיון שקשור אליך ואל הבלוג שלך, והחלטתי לשתף אותך בו בתקווה שהוא ידבר אליך, ובתקווה שלא אשמע מגוחך.

מדי פעם אני מוצא את עצמי מטפל בתחזוקת הרכב שלי, ואני תמיד מנסה להחליף בעצמי רכיבים שאינם סבוכים להחלפה – כאלה שאינם דורשים מיומנות מקצועית או כלי עבודה ייחודיים.

ובכל פעם שזה קורה אני נזכר שכבר כתבת על העניין הספציפי ההוא באחד הטורים שלך, ואז אני מתחיל בחיפוש עקר בבלוג אחרי התוכן שרלוונטי בעבורי (בפעם האחרונה חיפשתי משהו שכתבת בעניין חיישנים).
ואז חשבתי לעצמי, למה שלא יהיה איזשהו אינדקס של טיפים ותוכן מעשי שלקוח מתוך הטורים שכתבת לאורך השנים, ושיוכל לשמש את כל חובבי הרכב בבואם לטפל בתקלה ברכבם.

במילים אחרות: אני מציע שאולי הגיע הזמן להוציא ספר הדרכה לחובבנים שאוהבים לעבוד במקצועיות (עד כמה שהפרדוקס הזה הגיוני) – ספר שיכלול טיפים משלך שכתבת לאורך השנים, תוכן מעניין על תחזוקת הרכב, וגם תוכן כללי על כלי רכב, ושיהיה ממוין על פי נושאים, כך שיהיה קל למצוא את התוכן הרצוי.

אני בטוח שישנם די אוהדים שיקפצו על המציאה וישמחו לקנות לעצמם ספר שכזה מעשה ידיך, ולו בכדי לקרוא אותו בהנאה. ויותר מכך, הוא יוכל גם להיות הספר האולטימטיבי לכל מי שמחזיק רכב פרטי ורוצה להרחיב את אופקיו ואת ההבנה הבסיסית בטיפול ברכב, גם אם הוא לא מתכנן להחליף בעצמו מצתים או פילטר שמן.

אשמח לשמוע את דעתך על הרעיון הזה, ואני גם מוכן להציע את עצמי כעורך הלא מקצועי של הספר העתידי, על אף שאין כאן הצעה לבלעדיות כזו או אחרת, ואני פשוט אשמח אם יהיה ספר שכזה תחת ידי. לעונג יהיה לי לשמוע ממך.

תשובה: תקלה או סתם הנאה, אשר מְלוות בכוחותיהן וברגישותן את הגיל המופלג, דואגות לטשטש או למחוק לגמרי את הגבול שבין חלומות ומציאות.

כך למשל חלמתי לי שלשום שאתה, משה קליין, ואני, אדוארד אטלר, הוצאנו לאור ספר עבה גדוש עצות והמלצות שפורסמו במשך מעל 20 שנה – תחילה בתת-המדור 'שואלים את אדוארד' בעיתון 'מקור ראשון', ואחר כך, כתוצאה מגירושי מעיתון זה, שהוא כעת ז"ל לגביי, הופיעו התשובות לקוראינו היקרים בבלוג 'מכונית הנפש'.

כשהתעוררתי חשבתי: איזה מזל שספר ההמלצות הזה קיים רק בממד החלום. הרי חלק מהחוכמולוגיות המעשיות שפרסמתי לאורך שני עשורים איבדו את האקטואליות, כתוצאה מהעובדה שמכוניות משתנות מהר יותר מאיתנו.

כך שלטוב ולרע, לו היינו רוצים לכנס את ההמלצות בספר היינו צריכים לערוך מחדש את אלו שפג תוקפן – עבודה שתובעת השקעה רבה. מעל ראשה של המוטיבציה למשימה כזו מרחף האפוריזם היווני האכזרי של היפוקרטס, שהרומאים תרגמו ללטינית כך: "Ars Longa Vita Brevis" (האמנות ארוכה, החיים קצרים).

כך שהוצאת ספר כזה נראית מעשית רק אם אתה מטורף דייך להתמודד עם המיזם בעצמך. לצורך כך אני מוכן להשאיל לך את אוסף ה'דיוקנים' של 'מקור ראשון', מתחילת הופעתו של המדור 'המפתחות בפנים' לפני כ-20 שנה. מה שפרסמתי אחרי שמדור זה יורט – עד עכשיו והלאה – נמצא באינטרנט.

עדי והב: הרומן שלך עם וילוז'ני והאלפא תמיד מעלה חיוך.

שאלה: ברשותי מיצובישי גרנדיס 2008. עשתה 100 אלף ק"מ כי ה"שתיינות" מאלצת. עושה לנו רושם שהמתלים והבולמים התעייפו. האם יש דרך "להצעיר" את הרכב? היגוי ואחיזה.

עוד 3 שנים הרכב יעבור טסט כל חצי שנה, ואני מתלבט אם להמשיך ולהחזיק בו. אם אחליף, למה שנקרא ג'יפ/ג'יפון, על מה תמליץ – הונדה, מיצובישי אקליפס, סקודה או מאזדה CX-5? חשובים זלילת דלק סבירה, אחיזה וביצועים עם נוחות.

שאלה אחרת: חמי החליט בגיל 90 לנטוש את רישיון הנהיגה שלו על אף היותו ספורטיבי, בריא וצלול.

האם יש לך כלל אצבע – מתי לנטוש את הרישיון? בהנחה שהבריאות טובה ואין מגבלות כלכליות.

תשובה: 1. ייתכן שתתגעגע לנוחות שבגרנדיס ה"שתיינית". ואם אכן תגרש אותה, אז אני ממליץ, כג'יפ/ג'יפון קרוסאובר, על דאצ'יה דוסטר מבית רנו.

דוסטר הומָה יתרונות לרוב, כולל גיר ידני, מנוע חסכוני וכישרון באיזון בין נסיעה בשטח לבין נסיעה בכביש. בנוסף לעמידה בדרישות שציינת היא גם עסקה זולה יחסית.

  1. ודאי שאדם מבוגר רשאי להפעיל שיקול דעת עצמאי לגבי רישיון הנהיגה שברשותו. חיובי שיפסיק לנהוג עקב גילוי של איזה פגם בתפקודו כנהג, או סתם עקב חולשה.

אני עצמי לא הייתי ממהר לוותר על רישיון הנהיגה, שהרי חולשה פיזית עשויה לחלוף, ואת תרגילי הנהיגה לא שוכחים כפי שלא שוכחים רכיבה על אופניים.

לאמיתה של הגינות אינני אובייקטיבי כנותן עצות למבוגרים, כי על רישיון הנהיגה הפרטי שלי, שמעולם לא נשלל ממני, נראה לי חשוב לשמור דווקא בסוף דרכי – אם יגיע. שהרי מה אעשה, לעזאזל, בלי רישיון נהיגה בעולם הבא, אם שם, בהתאם לחזון-חלומי שאליו התרגלתי, אכן תחכה לי Donkervoort דגם D8, עומדת לה בכַחְלִילֵי-הנֶצָח שמעל השמיים, ותגיד "הי אדוארד, מה שלומך"? ואני, שבעולם הזה ויתרתי על רישיון נהיגה, אתיישב בדונקרוורט חלומותיי, ובמקום לנהוג בה בהתרגשות, איאלץ להסתפק בלספר לה בגאווה של זקנים ששם למטה, היכן שנהגתי שנים רבות, המהירות הממוצעת שלי הייתה גבוהה יותר מזו המותרת.

מנחם: אני נוהג במאזדה 5 בעלת 210 אלף ק"מ, כן ירבו.

ביקשתי מהמוסך – מורשה היבואן הרשמי כמובן – להחליף שמן גיר בטיפול, ותגובתו הייתה ש"הדבר לא נצרך" ואינו מופיע בספר הרכב. בנוסף ציינו בפניי שאם אתעקש (כן, כן!), יבצעו זאת בתשלום נפרד ולאחר שאחתום על הסרת אחריות…

התקשרתי ליבואן לברר מהי עמדתו, ונציגתו הטלפונית מסרה לי, לאחר בירור, ש"לא מחליפים שמן גיר" אלא אם יש סיבה מיוחדת.

נ"ב: קורא ותיק וכו'.

תשובה: מוסכים בלתי תלויים ביצרני הרכב והיבואנים – כלומר, כאלה שאינם שייכים לקונצרנים – טוענים שאת שמן הגיר, בכל תיבה אוטומטית, יש להחליף מדי 60-80 אלף ק"מ, ואת שמן המנוע מדי 15 אלף ק"מ – ואף בתדירות גבוהה יותר, אם מרבים לנסוע בתנאים קשים.

הצעות אלה לתחזוקה נאותה שמאריכה את חיי הרכב פוגעות בוודאי בעסקיהם של יצרני הרכב, אשר למדו לתכנן מכוניות באופן מחוכם כך שיהיו אמינות בתקופת האחריות בעיקר.

גם יצרני השמנים, כמו המוסכים הבלתי תלויים, גורסים שהחלפות אלה בתדירות הנ"ל הן חיוניות. בניגוד לאדישות שנתקלת בה כאן בארצנו, בארה"ב מתייחסים להמלצות הללו ברצינות,  ולראיה: דגמים אירופיים ויפניים המשווקים באמריקה, כמו ב-מ-וו, אאודי, מרצדס, הונדה ומאזדה – מצוידים בספרי רכב הדורשים החלפת שמן גיר מדי 60-80 אלף ק"מ כתנאי לאחריות!

בקיצור, מנחם, אל תתייחס לתעמולה של היצרנים והיבואנים, שנועדה לקדם תדמית ורווח – ולך אל מכון פרטי לגירים אוטומטיים כדי לבקש החלפת שמן.

אמנם אין בארץ החלפת שמן דינמית, כזו שמאפשרת את החלפת כל השמן בהליך קצר אחד, כי המכשור לכך אינו קיים אצלנו – אך החלפה סטטית 'רגילה', כולל החלפת מסנן השמן, בכל זאת טובה יותר מכלום, והגיר יודה לך באמינותו.

 

 

12 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    היי אדוארד, כשאתה באירופה תברר איפה אפשר להשכיר אחת ולו לכמה שעות/הקפות מסלול …

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

      ועוד קצת בכתום …Donkervoort D8 GTO-RS

  2. Yair Cohen permalink

    יש מצב לתמונה עם זקן?

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    קצת היסטוריה ומורשת …

    בהחלט אבולוציה ראויה ללוטוס 7 עם טוויסט מקורי ומודרני

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    ד"ר נטע סופר-צור היא לא רופאה – תבדקו שוב 🙂

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

      צודק. היא ד"ר למדעי החיים, לא רופאה. שתהיה בריאה. חגית

  5. יוסי בן לביא permalink

    אדוארד ידיד ותיק,(עוד מימי מקור ראשון). נגעת בשני נקודות חשובות. אני, כמי שחולק לחלוטין על "מחקרה" של ד"ר נטע סופר-צור , סבור כי הנהיגה מעוררת אותי לתשומת לב יתרה, ובעיקר נהיגת לילה, אותה אני אוהב במיוחד. חושי נדרכים למשימה זו של נהיגה, כולל לילה.
    נושא שני, היותר חשוב, הוא דבריך על המוסד הנקרא"יד ושם". שנים שאני קורא את הסתייגויותיך ממחקרי "יד ושם" ואני מסכים עם כל מילה. נעשו עוולות רבות במחקרים, בנחשף ובהחלט במה שלא נחשף, וזו מגרעת בעלת חשיבות רבה. ה"אג'נדה" של החוקרים היא כ"כ חד צדדית, העלמתן של מרכיבים חשובים, אלה שציינת בכתבותיך, ואף אלו שלו ציינת, מביאים אותי למסכנותיך על מוסד זה. גם ה'חוקרים הצעירים' נתונים להשפעות יתר של 'אבותיהם' המלומדים. חזק ואמץ ידידי אדוארד. אגב הרעיון של יציאה לרבי נחמן הוא נהדר, נראה כמה יאמצו אותו 'לקפוץ' לאירופה דרך אומן, הן עדין לא נוצר "מד ברסלבר". לפני שיומצא כדאי לנצל, בהצלחה.

  6. יוד permalink

    קורא אותך, ולכן שמתי לב , שהזכרת את מינסק וקייב בנשימה אחת באוקראינה, ולא היא, מינסק היא בבלארוס.
    אוהב את זכרונותיך מהשואה.
    יישר כוח.

  7. לגבי הגרנדיס 2008; רק רכב בן 20 נחשב "רכב מיושן" ודורש טסט כל חצי שנה. מה שאומר שיש לו עדיין 8 שנים להנות מהתענוג המפוקפק של טסט אחד בשנה. (מגיל 15 צריך להביא אישור בלמים, אבל זה עניין אחר)

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

      תודה על ההבהרה. הרכב שלי גם מודל 2008 וממש לא בא לי להפרד ממנו…

  8. רותי איזיקוביץ permalink

    אשמח לתרגום מילות השירים, או לפחות נושא השיר (אם אינו בולשביקי…

  9. שמעיה permalink

    האם אכן תיסע לאומן ומשם לוורשה? רעיון מעניין העלית כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: