דילוג לתוכן

ארמון במזבלת הגיל

אוגוסט 19, 2020

פטה-מורגנה ידידותית, המעוררת שמחה ואופטימיות נטולות פְּרוּדֶרְיָה (צניעות מתחסדת), הפתיעה כהוגן את הקשיש המורשה, אשר נרדף ומושפל על ידי גילו המופלג. היא התפשטה מבגדיה וחשפה את גופה הפסיכדלי גם לנגד עיניהם של כל יתר הזקנים הסדרתיים

התגלה שאמנים ענקים של המאה ה-20, המשורר הפולני צ'לסב מילוש שזכה בפרס נובל לספרות והצייר הספרדי הגאון פבלו פיקאסו, יצרו את עבודותיהם הטובות ביותר בהגיעם לגיל 90.

מילוש הזקן הפתיע בשירים חדשים ובמסות פילוסופיות מצמררות, ופיקאסו הפתיע שוב בציוריו עוצרי הנשימה, המופיעים באלבום 'פיקאסו 90' – אשר חוגג בספרייה של הקשיש המורשה, חסיד כפייתי של פבלו.

z1958494G

זִקְנָה לפי הצייר יֶזִ'י מְיֶזֶ'ייבְסְקִי

הקשיש בעקבות קלינט?

אלא שבינתיים, מר קשיש מורשה הנוכחי, כלומר דמות קיימת עדיין, נהנה מאי-איזה רווח המפריד בינו לבין ה-90 שלו, אשר פוזל אליו בתאוותנות אדישה. אלא שרווח זה, מצ'פר ככל שיהיה, קרוב יותר לקו הגמר מאשר רחוק, ובהתאם לכך מתעוררות מחשבות כנות, כלומר נואשות:

או-קי, פונה הקשיש למכוניתו, המתפקדת כפסיכולוגית אישית שלו, ומודיע לה בכנות שהוא אפילו לא שרוך בנעליהם של חתני ה-90 הענקים, כמו פיקאסו, מילוש, קלינט איסטווד ואפילו סינטרה – ובכל זאת, כלום לא מפריע לנשמתו של הקשיש להתפעל עד כאב שיניים מהיצירתיות הקודחת של זקנים אלו, שבישלו את שיא הצלחתם בערוב חייהם דווקא.

"הגידי לי, האם זה לא דורש מאבא שלא יעצור – ולא יסתפק בכל מה שהוא ביצע עד עתה?" שואל המורשה את מכוניתו, ומוסיף בעצב שלכתוב, לצייר ולצלם זה לא רק אחריות אלא גם מלכודת חסרת רחמים. שהרי בעולם האכזרי, דברים ששווים משהו באים ככה-סתם, ללא מאמץ ובלי פספרטו חגיגי מתוחכם. אז במקום לחפש מוטיבציה חונקת, כזו שהורגת את ההשראה עוד כשהיא קטנה, מוטב לקשיש להפשיל שרוולים באגביות, ולא לחשוב במה מתחילים ואיך.

ומתחילים במקלדת, בלייקה ישנה או בצבעים מבוזבזים על קרטון. "קדימה, שלישייה, אל השלג הרך והאוורירי", צעק טולסטוי אל סוסיו המדומיינים כאשר ברח בגיל 90 מאחוזתו יאסנה-פולנה.

Z3M coupe Helga

ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, 'הבווארית', היא הפסיכולוגית שלי, שאני מנסה להתייעץ איתה בסקייפ

אלף כִּמְעָטִים לפתע יפרחו

אם כי ברור לקשיש שאם יצליח לנחול אי-איזה הישג מזהיר בגילו המופלג – הישג זה לא יירשם על גלגלים.

אמנם הזקן המורשה זכה להבטחה מהנהלת מסלול נורבורגרינג, שאם יצליח לעבור את 21 הק"מ של "הגיהנום הירוק" בפחות מ-8 דקות, שמו יתפרסם בספר השיאים של גינס כנהג המבוגר ביותר שעשה את זה. ויעד זה נראה לקשיש אפשרי, שהרי הזקן המורשה והבווארית שלו קבעו כבר 9 דקות באותו מסלול – מבלי להכיר אותו ומבלי להכין את מכוניתו באופן מקצועי, ועוד על צמיגי פירלי 0 מאכזבים.

אלא שבינתיים נסחף העולם בצונאמי של קורונה, והזקן, הסגור בתל-אביב עם מסכה על פרצופו, לא המשיך לעולל בגולה הרחוקה את כל מה שהוא תכנן לבווארית שלו: הוא לא הרכיב לה קפיצי W&K קשיחים, בולמי זעזועים בילשטיין B8 וצמיגי מישלין פיילוט קאפ-2, וגם לא הזמין כלוב בטיחותי וקומפרסור, המשפר את מנוע ה-S54 עד 480 כ"ס.

בנוסף לכל הפספוסים האלה איבד מר קשיש גם כל אפשרות להתאמן בנהיגה ולעמוד מול G2 בסיבובים, וכך התפשטה החלודה בגופו.

בקיצור, החלום על הופעתו בספר גינס נצלָה על מזבח הכמעט, הבין הזקן. ומה נשאר לו חוץ מאשר לתכנן להתיישב בצריף העץ שלו עם דלת פתוחה לרווחה, כדי שלפחות קאלְיוֹפֶּה תוכל לבקר אותו, אם בא לה.

Michelin pilot cup 2

מישלין פיילוט קאפ-2 מציע לבווארית להשתולל, ומוסיף לה כ-100 כ"ס

בזבוז של נאצי

'גלריה' של עיתון 'הארץ' פרסם כתבה רחבה על סרט אמריקני-ישראלי בשם 'התנור', שמצולם בארץ בימים אלה. מדובר בתנור שבו נשרפה גופתו של אדולף אייכמן, מה שמזכיר לזקן המורשה שבזמנו הוא היה היחיד במרחב הציוני שהתבטא נגד תלייתו של הרוצח הגרמני – ובעד להחזיקו בחיים עד סוף ימיו, ולדרוש ממנו לכתוב את כל הידוע לו על המכניזם והפילוסופיה של השואה.

כי לפי הזקן, סתם תלייה של גופו של הארכיטקט הראשי של רצח ההמונים לא תרמה במאומה לידע החסר על השואה. ידע שאנו חייבים בשביל הדורות הבאים, ועל כן עליו להיות שלם ככל האפשר ומושג ממקור ראשון, טענתי.

התלייה הטיפשית לא רק גבתה מחיר גבוה של אובדן ידע, אלא היוותה גם עונש הומני מדי, שלא עמד בשום פרופורציה למעלליו של אייכמן.

ישראל ריבונית בזכות אדולף?

התייחסותו המסויגת של הזקן אל מורשת אייכמן גרמה לזקן לא לכבד כראוי את הבמאי האמריקני ג'ייק פלטרו, אשר נחת בלוד לפני שנתיים ונדבק אלינו באופן פיזי ורוחני.

לפי 'גלריה' של עיתון הארץ, פלטרו שייך למשפחת אמנים ידועה ששלושת דורותיה עסוקים במוזיקה, פיסול, משחק והפקה. ולהבדיל מהבת של הבמאי סטיבן שפילברג, שבגדה במורשת המשפחתית עתירת הכבוד והחליטה לעבוד בפורנו – האורח שלנו מאמריקה דווקא זרם עם סביו, הוריו, אחיו ואחיותיו האמנים, ומחפש עצמו בקולנוע.

עד עתה, ג'ייק פלטרו רק גמגם בארצו הגדולה שניים-שלושה סרטים בינוניים, רחוקים שנות אור מהאוסקר – ונראה שהוא מאמין שנושא השואה יחלץ את הקריירה שלו מהדשדוש.

כדי לנצל את הזדמנות הפז, הבמאי האמריקני התביית על פרשת אייכמן, ששפילברג לא התייחס אליה. לפי סופרת 'גלריה', המקומיים התלהבו מיד מהאורח הדלוק על הפרשה, סיפקו לו חומר להשראה, והסבירו לו בדיוק את מה הוא רצה לשמוע, לפי גישתו הגרפומנית.

בארץ זכה פלטרו בעוזר פיקח, תום שובל, אף הוא עוסק בבימוי, אומרים. והוא, שובל, הסביר לאורח היכן הוא נחת. כך קיבל פלטרו מעוזרו שיעור אינפנטילי, שלפיו "משפט אייכמן היה אקט היסטורי שחתם את ישראל כאוטוריטה, כמדינה". זה מה שהאמריקני למד מהעוזר המוגבל שלו, בעל נטיות גרפומניות בפני עצמו.

הקביעה הנ"ל מעמידה על הרגליים האחוריות. הרי 'גלריה' טוען למעשה – בפיו של העוזר תום שובל ובכל כובד-הראש של המילים העבריות – שללא משפט אייכמן, ישראל לא הייתה "נחתמת כאוטוריטה". כלומר: את מדינתנו הצילו אותם שליחי מוסד פיקחים, שהביאו את הרוצח הגרמני מארגנטינה אל בית המשפט היהודי בירושלים, ואחר כך הצילו את הציונות השופטים הגיבורים שתלו את הגרמני על חבל. בלי עבודתם, ישראל לא הייתה "נחתמת כאוטוריטה", וכל המאמצים הציוניים שעשו הנפשות הטהורות הרצל ובן-גוריון היו הולכים פייפן.

סיקסטיז מזויפים מאוד

לאמריקני הטמבל אין מושג – ועוזרו הטמבל המקומי לא מלשין לאורח באנגלית – שכדי לבנות תמונה אותנטית-כמו המציגה את ישראל בשנות חיתוליה אין די להשתמש במצלמת 16 מ"מ!

הרי הטכנולוגיה החדשה תהפוך ממילא, בדייקנות המודרנית המקובלת, את תמונת ה-16 מ"מ הארכאית לרצף של תמונות הנראות כאילו צולמו ב-35 מ"מ או Panavision, אם לא במצלמות דיגיטליות ממש.

כדי ליצור את אווירת התקופה ההיא של שנות ה-60, אשר נדרשת לצורך הפקת הטמבלים, מוכרח חומר הגלם, כלומר נגטיב 16 מ"מ, לעבור שלבי פיתוח במעבדה של הערוץ הראשון משנות ה-70 וה-80 ז"ל, או במעבדה של מרגוט קלאוזנר בהרצליה, ואחר כך להיערך על שטיינבק 16 מ"מ ברוממה אהבתי – ולא ליהנות חלילה מעריכה דיגיטלית עכשווית.

אלא שכל אלה הם פרטים טכניים שוליים, שהרי האנושות לא תיפגע אם התמונה של הבמאי התמים פלטרו תהיה חדה מדי ובעלת עומק מיותר.

הלב המזרחי קר ואטום?

אך כואבת יותר לחושים הרציונליים והאי-רציונליים של הקשיש המורשה העובדה שבמהלך צילומי הסרט 'התנור', כל מיני טמבלים מקומיים מילאו את ראשו של הבמאי-תסריטאי האמריקני בן ה-44 בסיפורים מצוצים מהאצבע. והטמבל האמריקני, בהיותו חם ורגיש כאילו היה גיי (הוא אינו גאה, אלא נשוי לאמנית פלוס שניים) – קנה את הסיפורים האלה.

מהכתבה בגלריה עולה כי המקומיים הגישו לטמבל האמריקני אסופת שטויות. אחת מהן היא שהיהודים היקרים שהגיעו ארצה ממרוקו, תוניסיה או עיראק ראו בשואה הגדולה לא יותר מסוג של עונש שהאל השית על היהודים האשכנזים החוטאים, ועל כן לא פתחו את ליבם לסולידריות עם קורבנות השואה או ניצוליה. הבמאי האמריקני הסיק מכך שזו הסיבה שאייכמן הוחזק על ידי שומרים מזרחים ולא ווזווזים חלילה, שמרוב שנאה היו עלולים להתנקש בגרמני לפני המשפט.

לפי תיאוריה זו, משפט אייכמן קיבע את המצב החברתי במקומו, והמזרחים נשארו אדישים לגבי השואה. כך הסבירו טמבלים מקומיים לטמבל האמריקני, והוא עוד עושה על זה סרט.

השואה שלי, הקדושה והמסכנה, אשר נמכרת בכל פינה, תעבור גם את זה.

מבוכה מבעבעת בתנור

ואיך משתלב בכל תיאוריות הבולשיט האלה סיפור קולנועי 'רגשי' על ילד ממשפחה מזרחית שורשית אשר בונה את התנור שאייכמן נשרף בו? על כך פיזר הטמבל האמריקני הסברים כה מבולבלים, עד כי ניתן לחשוד שהם תורגמו לעברית באמצעות גוגל תרגום.

אין פעמון זכוכית לסייענים

האם משפטו והריגתו של אייכמן ריככו את הטראומה של ניצולי השואה, שאחרי עלייתם ארצה היו מזהים ברחובות את הרוצחים ואת המלשינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים בגטאות ובמחנות המוות?

המרחב הציוני לא התייחס לסייעני הנאצים שהניצולים הצביעו עליהם, ואף תפסו אותם. וכך, קאפואים, שוטרי יודנראט, משתפי פעולה, סייענים ורוצחים שברחו ארצה – נותרו חופשיים.

משטרת ישראל והפרקליטות זלזלו בניצולים – וסירבו לשתף פעולה עם המצוד אחר הפושעים. הרשויות שחררו לבתיהם את היהודים עוזרי הנאצים בטענה כי "לא היינו שם, אנחנו לא יודעים ולא יכולים להוכיח את אשמתם".

לא השכלה ולא גאולה

לכידתו של אייכמן לא קידמה בהרבה את הידע שהיה בידי ישראל על רצח היהודים הגדול בהיסטוריה. לא השכלנו בדבר כמעט.

כנקמה בגרמני המאכזב, אנשי הממסד העברי תלו אותו. כאילו מותו מסוגל לגאול את קורבנות השואה משכחה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: להיות שם

לפני כחצי שנה הופיע ב-ynet ריאיון ארוך עם רוי ניסני, "הישראלי הראשון ב-F1". בעקבות הריאיון, שבו תיאר הנהג בגאווה את נסיעתו "מעל 200 קמ"ש בסיבובים ומעל 300 קמ"ש בישורת", החלה עיתונות הספורט העברית להתעניין באופטימיות אוהדת במעשיו של רוי ב-F2, ועקבה אחר חלקו ב-F1.

אלא שלצרתו, אין לרוי מזל ב-F2. וחבל, כי המקומות האחרונים שהוא הסתפק בהם הובילו לאיבוד הנקודות שהיו מְזַכּות אותו בסוּפֶּר-לִיסֶנְצְיָה המעניקה זכות לנהוג ב-F1 – מה שנראה כמחסום בקריירה של הישראלי, אשר ynet שתק לגביו.

והנה, בזכותו של איזה פלא, הסתדר רוי שלנו גם בלי הסופר-ליסנציה, ומצא את מקומו ב-F1 כנהג מחליף בקבוצת ויליאמס. ככל הנראה, זה קרה בגלל העובדה שמצבה של קבוצה זו מידרדר כבר שנתיים במדרון המוביל לפשיטת רגל, וגברת קלייר ויליאמס, המנהלת את הקבוצה מאז שאביה, פרנק ויליאמס הגדול, הזדקן, מצאה דרך להגדלת ההכנסות: מכירת מושבים במכוניות המרוץ שלה.

וכך, בתחרות GP ספרד האחרונה לקח רוי ניסני חלק באימונים, וזינק במכוניתו של ג'ורג' ראסל. אמנם הישראלי שוב הגיע אחרון, אלא שהפעם הוא רשם התקדמות, כי היה גרוע מהמנצח רק ב-4 שניות, ולא ב-9 שניות כמו בהופעתו הקודמת, בשנה שעברה באבו-דאבי.

תוצאה מביכה זו לא הפריעה לידידי המגיש בועז קרפל להכריז כי "רוי שלנו לא אכזב באימון, כי היה איטי רק ב-0.3 שניות מהנהג לָטִיפִי שהקדים אותו". קרפל לא סיפר שבזמן התחרות בספרד, שהייתה משעממת למדי, שודרו סרטונים רבים שסיפקו, לצורך הבידור היחידי באירוע – פרשנות עוקצנית על הנהג האחרון באימונים, רוי ניסני, ועל הופעתו בתחרות עצמה, כולל קליפים מביכים.

אפשר רק להצטער שנהגים ישראלים צעירים בעלי כישרון ואמביציה אינם מצליחים להשיג חסות של ספונסר יהודי עשיר מאמריקה – נדיב כמו זה שבזכותו ניסני זוכה להגשים את חלומו, ואף נוסע על מסלול המרוצים כנהג היחידי שאין לו הסופר-ליסנציה הנדרשת לפי תקנון FIA.

בועז ידידי, עם כל הפטריוטיות שלך, אל נא תסתיר נקודה זו.

nissany

רוי ניסני, האיש שלנו בפורמולה 1

Nissany

רשימת הנהגים שלקחו חלק באימון שלפני מרוץ F1 בספרד. רוי שלנו מופיע אחרון בין הנהגים  שהתאמנו לפני המרוץ

שואלים את אדוארד

חזקי פרידמן, בתגובה ל"ותודה לרבי נחמן":

א. תכתוב יותר בבקשה.

ב. גם אבא שלי כתב ספר שלא הסתדר ל'יד ושם', כי הוא ראה את קסטנר איפה שלדעתם הוא לא היה. לכן הם לא השתתפו במימון הספר, וגם ביקשו להוריד את הסמל שלהם מהספר.

ג. אתה לא צריך להתחפש כדי לטוס לאוקראינה. סע בבגדים רגילים. גם אני נוסע רגיל. השנה נשאר בבית.

ד. הטיסות לאוקראינה בימי ראש השנה לא זולות כלל. 800-900 דולר.

ה. אם כבר נסעת, תעשה טיול לציון. מה יש להפסיד?

אוהבים אותך. נ"ב: צירפתי לך לוח טיסות ומחירים לאומן. בהצלחה.

תשובה: תודה לך חזקי על ההכוונה, אך בינתיים החלטתי להישאר בתל-אביב.

צפרירה מלובני-שמוקלר, בתגובה ל"ותודה לרבי נחמן": הראיתי את הכתוב לאישי דני, שהוא ניצול אקציית הילדים האחרונה בגטו וילנה. דני תמיד סיפר לי שהמשטרה בגטו, והיהודים שמונו על ידי הגרמנים לשלוט בגטו, שיתפו פעולה עם הגרמנים. הם הרי הכינו את הרשימות של היהודים שנשלחו לפונאר או למקומות אחרים.

לא הייתה כל סולידריות בין היהודים. לדוגמה, משפחתו של דני הייתה במחנה קייליס, שלא חוסל עם הגטו הראשי. לקרובים מהגטו הראשי המשטרה היהודית של בלוק קייליס לא נתנה להיכנס לתוך הבלוק, ואמו של דני שילמה שוחד לשוטרים כדי שיאפשרו למשפחה להיכנס.

בגטו הראשי שיתפה המשטרה היהודית פעולה עם הגרמנים בחיפושים אחרי יהודים מתחבאים, ויש עוד סיפורים רבים נוספים.

לכן, אכן הגיע הזמן שיגלו את האמת לאמיתה. דני אומר שהחוקרים כולם יודעים על כך, וכמובן מתעלמים… וגם זה סוג של שיתוף פעולה.

כולם היו שמחים לו היית מתפנה רגשית ופיזית וכותב על הנושא הזה.

בקשר לרצונך לנסוע לוורשה: אני משוחחת יום-יום עם ידידתנו אנטה מפולטוסק, שנמצאת כאן בארץ אצל ארוסה גיל שטיין (גם זה סיפור מדהים על ההיכרות ביניהם… הם טוענים שאני השדכנית). אנטה נמצאת כאן מתחילת הקורונה, ואינה יכולה לשוב לוורשה. הוויזה שלה הוארכה לחצי שנה עקב מכתב שכתבתי למנהל האוכלוסין שהיא יקירת ארגון פולטוסק בישראל, אולם בסוף אוגוסט הוויזה מסתיימת, והיא חייבת לחזור לפולין. היא כתבה לי שיש טיסה מיוחדת לוורשה ב-28.8, והיא קנתה כרטיס.

אני ממליצה לכתוב לה. כבר מזמן סיפרתי לה עליך, ונדמה לי שהיא אפילו הזמינה אותך לפולטוסק. דרך אגב, גיל קנה לה בית גדול על נהר הנארב, והיא שומרת 2 חדרים בעבור אורחים שיגיעו מישראל. היא מתגוררת כעת עם גיל ברמת-גן, ותשמח מאוד מאוד להיפגש איתך.

יוסף בן-בסן: ראשית, תודה על הדברים המרתקים והמעניינים.

רציתי לשאול איזה רכב עדיף לדעתך: היברידי או מנוע רגיל? זאת, בהנחה שמדובר ברכב מקביל. העדיפות לא אמורה להיות מבחינה כלכלית אלא מבחינת אמינות, חוויית נהיגה וכו'.

תשובה: כשמדובר על סיפוק מנהיגה, אז ודאי שאני מעדיף מכונית רגילה ולא היברידית – אשר דורשת מהנהג תשומת לב קבועה למצב הסוללה, כמו גם שימוש מיוחד בכוח הרכב כדי שהנסיעה תהיה חסכונית.

באופן עקרוני יכולתי להיות בעד היברידיות 'רכות', שבהן המנוע החשמלי מספק כוח ברגעי הצורך – לולא היו לצערי כל המכוניות ההיברידיות, ללא יוצאת מן הכלל, סמארטפונים על גלגלים.

 

6 תגובות
  1. אלי כהן permalink

    אנא מר אטלר היקר, המשך לכתוב, קוראים אותך בשקיקה, כל כתבה שלך הינה מזור לנפש.
    בברכת בריאות איתנה
    אלי כהן, חולון

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    Z3 Coupe

    StoryBoard

  3. שמעיה permalink

    כל הכבוד על התעקשות ושמירה על העמדות הלא פופולריות אך ההכרחיות כאן
    ולו אייכמן היה חי, והוא היה נאלץ לשוב ולספר, לשוב ולהודות,
    מי היה יודע איך המציאות הבינלאומית היתה נראית היום ביחס לשואה

  4. י"ש מנהריה permalink

    מרתק כמו תמיד
    תודה לך אדוארד יקר

  5. קובי permalink

    התגעגענו. אין כמוך!

  6. חנה ברון permalink

    תודה לך מר אטלר.
    אין כותבים כמוך היום,
    אתה באמת יחיד שבמיוחדים.
    הלוואי ותמשיך לכתוב עוד שנים רבות ביצירתיות ובריאות מלאה
    מחכה בקוצר רוח לטור הבא

להגיב על קובי לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: