דילוג לתוכן

ניצול 'יד ושם'

ספטמבר 14, 2020

'מכונית הנפש' נולדה כדי להיות הבלוג היחידי בעולם המוקדש לשלושה נושאים: מכוניות, כלבים ושואה

באחרונה התמקדנו בענייני שואה, כדי להציל אותה מחובבים רמאים וסתם עוברים-ושבים המנסים להתפרסם בזכותה.

כתלמיד מסור של מוסד החינוך הנקרא "הקִינְדֶר-שְטוּבֶּע של החיים", שהעיקרון המוביל בו הוא התייחסות תרבותית לזולת, לא פרסמתי באופן גלוי, וגם לא ברמזים, שכאשר הקומיקאי היהודי-אמריקני הענק גראוצ'ו מרקס (1905-1976) אמר "אל תניח להופעה שלו לשטות בך: הוא אולי נראה כמו אידיוט ומדבר כמו אידיוט, אבל הוא באמת אידיוט!" – הוא ניבא בעצם, בדמיונו הפרוע, את הופעתם העתידית של גדודי הוֹכְשְטַפְּלֶרִים (מאחזי עיניים) שמנצלים את השואה היהודית.

אחד מההוכשטלפרים הללו של השואה הוא רמאי השלום שמעון פרס, שנסע לגרמניה וקרא 'קדיש' בבונדסטאג הגרמני.

כן, דבר אינו מתפוגג מהאינטרנט, לצערם של חסידי פרס שנותרו. לפי עקרונות הקִינְדֶר-שְטוּבֶּע, מוטב להם אולי להתפכח מדמות זו, עם או בלי נקיפות בושה מאוחרות.

קהל מבוזבז

להגדרה של מרקס "מיהו אידיוט" עונה גם הבמאי סטיבן ספילברג, אשר בטקס האוסקר שבו הוענקו לו 7 פסלונים על סרטו 'רשימת שינדלר' הודה לקורבנות השואה, ואף העיר כי מעציב אותו שששת מיליון הקורבנות לא יכולים לצפות ביצירתו זו.

ואנוכי, אשר בעת ההתבטאות האומללה-יהירה הזו רק החילותי את דרכי כקשיש, הייתי היחיד שכתב אז כי ספילברג עצוב על חוסר יכולתם של נרצחי השואה לראות את 'רשימת שינדלר' (איך הם מתו לו ככה? חוצפה יהודית, כנראה) – משום ששישה מיליון צופים חדשים שהיו קונים כרטיסים לסרטו היו משדרגים את מעמדו מסתם עשיר הוליוודי סטנדרטי לאספן של מיליארדי דולרים.

פארק היוּדָה

מיותר (אך מהנה) לציין שאינני חסיד של 'רשימת שינדלר', אשר מציג את דמותו של איש העסקים הגרמני כמלאך, לפי תסריט מצוץ מהאצבע.

שהרי גיבור הסרט ניצל את עבודתם של אסירים יהודים, חינם בוודאי וללא תנאים אנושיים, וכדי להלבין את עצמו ולא לעמוד למשפט אחרי המלחמה על מעלליו ושיתוף הפעולה עם ראשי הגסטפו – הוא מצא פתרון פלא, ואכן הציל את חייהם של חלק מעובדיו, שנשארו בחיים.

הקשיש אף סבור, קצת בסרקזם וקצת ברצינות, ש'רשימת שינדלר' הוא פחות סרט שואה ויותר מעין גרסה רצינית של 'פארק היורה' – שהרי שני הסרטים הספילברגיים הללו מתרחשים בתוך גדרות תיל, ושניהם משחזרים מציאות מהעבר. ואם כך, אפשר לכנות את 'רשימת שינדלר' בשם 'פארק היוּדָה', פארק היהודים.

אגב, מבקר הקולנוע אורי קליין מספר כי הבמאי סטנלי קובריק חשב כמוני ש'רשימת שינדלר' רק מתחזה לסרט שואה. "בשואה נרצחו שישה מיליון יהודים; ‘רשימת שינדלר' הוא סרט על 600 יהודים שניצלו על ידי גרמני. זה איננו סרט על השואה", אמר קובריק לבן שיחו, הסוֹפֵר פרדריק רפאל, וטרק את הטלפון.

אלא שלגביי, גם קובריק עצמו, הז"ל כעת, היה קליינט מוצלח להגדרה של גראוצ'ו מרקס, כלומר אידיוט מושלם. שהרי לא מספר הקורבנות המוצג בסרט הוא אשר קובע אם מדובר ביצירה שהיא 'סרט שואה' או לא.

אצלי למשל, בסִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" (גרסת הבמאי), הקורבן הראשי הוא שועל הכסף שאמא שלי לקחה איתה לגטו ורשה. ואם כך, זה לא סרט על שואה, מר קובריק? ענה לי, היכן שאתה לא נמצא כעת.

אביזרים ללא שם

ההגדרה של גראוצ'ו מרקס ל"מיהו אידיוט" חובקת גם את הבמאי האמריקני המצלם אצלנו כעת את הסרט 'התנור', וגם מדען שואה אחד ועמיתיו הדינוזאורים החולבים את עטיני המלחמה ההיא, וגם את מכון 'יד ושם', אשר עובדיו מתוחכמים יותר, יש להודות, מסתם אידיוטים, בהיותם חבורת חאפרים משוכללים שתפסו מונופול על השואה וחיים היטב על חשבונה.

כתבתי כבר די והותר על ההתעלמות של מדעני המכון מפרטי שואה שאינם תואמים את האתוס הרצוי, ואין טעם לחזור על טענותיי – אשר לא זכו, בוודאי, לתגובת המכון.

אני מניח שהמכון לא יגיב גם לטענה נוספת שהבלוג מעלה נגדו, ברשומה זו. וזהו הסיפור הנוכחי:

ניצולי שואה רבים ומשפחותיהם עלו ירושלימה ותרמו למוזיאון 'יד ושם' חפצים שהיו שייכים לקרוביהם הקורבנות, שגמרו את דרכם על פני הגולה בתאי הגזים ונשרפו בקרמטוריום.

הקרובים והידידים של קורבנות אלה, ואף נפשות השייכות לדור השואה השני, חשבו שמוזיאון השואה הירושלמי הוא מקום טוב להפקיד בו את מוצגים אלה, אשר מעוררים זיכרונות אישיים, סוחטים דמעות, מייצרים חלומות או מעוררים השראה לכתיבה.

לקרובים ולידידים שמסרו את הפריטים האישיים הובטח כי במוזיאון יוצמד להם כיתוב מפורט, המציין את שמותיהם המלאים של הנפשות שהפריטים השתייכו אליהן, ואת מקום מגוריהן לפני שנרצחו באיזה גטו או מחנה מוות, בידי הגרמנים או גויים מקומיים. הובטח גם שהכיתוב יציין מי מבין קרוביו של בעל החפץ מת איתו, ומי הצליח להישאר בחיים בעזרת השם או התושייה.

גם גויים למיניהם, כולל מוזיאון אושוויץ, תרמו מוצגים ל'יד ושם'. "בזכות פריטים קדושים אלה, שיישמרו במסירות על ידי 'יד ושם', הדורות הבאים ילמדו על שורשיהם" – חשבו התורמים בתמימות. על כן, מה רבה הייתה הפתעתם כאשר גילו שאנשי המכון הירושלמי מכרו חלק מהפריטים האישיים הללו לאמריקנים מ-USHMM (United States Holocaust Memorial Museum), שָם הם מוצגים במתכונת אנונימית למדי, זולת כיתוב כללי המציין את שייכותם לקורבנות שואה.

אפשר לומר שכאשר 'יד ושם' החל למכור את אביזרי השואה, הוא הפך להיות מעין אומשלאגפלאץ (כיכר שילוח) המעביר הלאה תרומות אישיות.

כל זאת כדי לסייע לאמריקנים, שהתאוו לפתוח מוזיאון שואה בוושינגטון, אך לא היה להם מה להציג בו.

שריד יחיד מאבא

כל זה אינו קשור בי, כי לאחר עלייתי ארצה לא הלכתי למוזיאון 'יד ושם' עם שעון ה'צִימָה' הישן של אבא שלי, שהוא התעקש לתת לי.

את רצועת השעון ענד אבא על פרק ידי רגע לפני שנפרדנו והצטרפתי, לדרישתו של אבא, לקבוצת פועלים שיצאו אל הצד הארי של ורשה, כדי לברוח מהגטו.

לא רציתי לקחת ממנו את שעון זה, התקוממתי, אלא שאבא שכנע אותי באומרו שהוא כבר לא יזדקק לו, שהרי אין לו כבר עבודה וצורך לקום אליה בסוף הלילה.

כבר 78 שנים נמצא אצלי שעון זה, ועודו עובד. מאז שאבא הסיר אותו מידו הוא מלווה אותי עם התיק-תק שלו לאורך כל מסדרון תולדותיי, תחילה בבריחות מהמוות בוורשה הכבושה, אחרי כך בנסיעה עם הצבא הרוסי לברלין, ובהמשך בבית היתומים בקרקוב, בכל בתי הספר, כולל האקדמיה לקולנוע, וגם בעבודתי על סרטים. השעון המשיך ללוות אותי בעלייתי ארצה, בעבודתי בתחנת הטלוויזיה רוממה ובהתגייסות לצה"ל כנהג, ג'וב שבמסגרתו הוא תקתק במלחמת 1973.

מזעזעת אותי המחשבה שלוּ הייתי מפקיד בטיפשות את שעון זה במכון 'יד ושם' – ייתכן שהוא היה עובר למוזיאון השואה בוושינגטון, בלי כיתוב שמספר על שייכותו הקודמת לאדם מוזס גרוסבאום, אסיר גטו ורשה אשר דרכו אל המוות אינה ידועה לבנו אדוארד ולבתו אירנה, הניצולים.

ברחתי מהערסים ונלכדתי על ידי הוכשטפלר

בתחילת שנות ה-90 החלטנו לחזור לגולה עקב צרור געגועים למקומות, צלילים, תמונות ושורשים, שהם חלק מהתנאים הנדרשים על ידי תהליך היצירה ומאפשרים אותה.

בין הסיבות לירידתי הזמנית לגולה הייתה גם העובדה שלא היה לי איך לשמור בישראל את אוסף המכוניות שלי – את אלפא 33 האדומה שעברה ראלי-קרוס באשקלון, את שלוש הלנצ'יות פולביות 1.3 שאחת מהן היא ספורט זאגאטו, וגם את לנצ'יה פולביה HF ראלי 1.6.

אמנם הן עמדו כולן בחניה ברחוב הירקון, מול ביתנו בבניין מס' 162, אשר היה סמוך לכיכר אתרים ואינו קיים עוד – אלא שאורחי חיי הלילה היו מגיעים אז לכיכר מהשכונות הדרומיות של העיר, וקפצו על מכוניותיי.

כאשר שוחרי בידור אלה שברו את השעונים ב-HF משום שלא הצליחו להתניע אותה, והרסו לי בריקודיהם על הגג את פולביה ספורט זאגאטו היפהפייה הבנויה מאלומיניום – החלטתי למכור את כולן, ולברוח מהארץ.

מצאתי קליינט לאלפא (השחקן שמואל וילוז'ני) ומישהו מתאים רוחנית ל-HF, ואילו שלישיית הפולביות מצאה חן בעיניו של איש שהגיע אליי ממוזיאון הרכב בצפון, מוזיאון תפן של התעשיין סטף ורטהיימר. "אנו ניקח את כל שלישיית הפולביות שלך, נעמיד אותן בתערוכת קבע, ועל כל אחת מהן יהיה כתוב השם שלך, שהיית אבא מסור שלהן", הבטיח.

ודאי שהסכמתי מיד, ומכרתי את כל שלישיית הפולביות שלי במחיר ממש סמלי. נסעתי לגולה, חזרתי, התחלתי לכתוב את הבלוג 'מכונית הנפש' לפי רעיון ועריכה של פ' מירושלים, והתחילו לזרום אליי מכתבים וטלפונים של קוראים.

אמרו לי, בין השאר, שראו את הלנצ'יות שלי במוזיאון הרכב בצפון, סיפרו שחלקן נפגעו מהפגזה במלחמת המפרץ, וגם העירו שאין באף אחת מהן תזכורת לעובדה שהן היו שייכות לי.

אחד מקוראי בלוג זה שאל את בעלי הבית של מוזיאון תפן מדוע לא מצוין שמו של אדוארד לצד הפולביות העומדות בתערוכה, כפי שסוכם במעמד המכירה – ונענה כי… המוזיאון לא קנה ממני כלום, ואת הלנצ'יות הביא להם מישהו שטען שהמכוניות הן שלו, והמוזיאון קנה ממנו את שלושתן ב"כסף טוב", כלשונו.

כך נודע לי שבמנוסתי מהערסים של כיכר אתרים, ספגתי עוקץ משולש מנוכל.

המזל לא מזויף

בעצם, בקטע של שלוש הפולביות 1.3 שלי – שתיים אדומות ואחת כהה – נפלתי קורבן לאותה שיטה מתוחכמת אשר מפניה הצלחתי לשמור על השעון של אבא שלי זיכרונו לברכה. אותו שעון 'צימה' שחור מתוצרת שוויץ או מזויף, לך תדע, שאני קורא לו היום "ניצול 'יד ושם'".

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

שואלים את אדוארד

עקב ריבוי שאלות שהגיעו לתת-המדור, הרשומה הבאה תוקדש כולה לשאלות ותשובות.

טיפ טיפה: הגיעו מים עד רבאק!

"בואי נזרוק אבן על השמשה שלהם, נבהיל אותם קצת", הציעה שכנה שלי, אשר למרות היותה אמא לילדים דעתה עדיין לא התיישבה עליה לגמרי, תודה לאל.

עמדנו בכיכר ודיברנו על נהגים שלא עוצרים במעבר החצייה הסואן שבכניסה לשכונה. "יאללה, אינתיפאדה", התלהבה מהרעיון שכנה אחרת, רעולת פנים אף היא.

הוגת הריגוּם הממוקד היא אישה עדינה וחייכנית בדרך כלל, אבל נמאס לה להרגיש שקופה כמו טפיוקה. "מתוך כל 10 נהגים, 6-7 לא עוצרים ולא מאטים. אנחנו יכולות לפרסם את שיטת האבנים בפייסבוק של השכונה".

אני מבינה אותה. הרי הגיעו מים עד רָבָּאק! לא נדיר שאני טובלת כבר בסוף השליש הראשון של מעבר החצייה – ואיזה ג'יפ טס 30 ס"מ מכפות הרגליים. כאילו אני פרעוש, וחיי לא שווים פרוטת-זמן אחת. למה אני יכולה להתייחס למעבר בחרדת קודש, ונהגים כה רבים מצפצפים עליו בקשת?

קומץ נהגים לוחצים בכל זאת על דוושת האנושיוּת, ואני משתדלת להודות להם. המסכה גנזה את החיוך, אז במקומו אני מכבדת אותם בניד ראש. אלא שאפילו הנחמדים האלה אשר עוצרים – מְסַכְּנִים את חיינו. כי בגללם אנו חושבים שסמבטיון-החצייה הגועש נרגע, ומתחילים לחצות אותו – רק כדי לגלות שכמעט נדרסנו במחצית השנייה של המעבר על ידי מכונית בנתיב השני, שלא טורחת לעצור.

"אז מארגנים מרד הולכי רגל?", שאלה השכנה, ורמזה שתשמח אם אפרסם באיזה אתר חדשות מאמר שמעודד את הולכי הרגל להפסיק להיות בשר תותחים פאסיבי, וליידות אבן בכל נהג שמתייחס למעבר חצייה כאל שפיכת צֶבַע לבטלה.

לרגע נשביתי באין-שיק של ההצעה: הרי אם נהגים יידעו שהולכי הרגל עלולים להטיח בהם אבן, אולי איזו סינפסה שלהם תשקול לעצור.

אלא שבעליו של בלוג זה, הקשיש המורשה, שפך על הרעיון עביט של לעג. "איזה רעיון ילדותי! קודם כל זה לא חוקי, וחוץ מזה, איזה נהג שתזרקו עליו אבן יכול להחטיף לכן סטירה ואפילו לשלוף סכין. תגידי לשכנה שלך לשכוח מזה", המליץ הקשיש בפה מלא עידון. גם התנ"ך מתנגד כנראה לרעיון. "לא יהיה לך בכיסך אבן", קובע ספר דברים.

כך התכווץ לו רעיון האינתיפאדה כמו אוכמנייה שכוחה במקרר. שוב נעמוד על המדרכה ונחכה לנדבת-נימוס של נהג שעוצר. כי בצומת הזה אין שוטר, אין מצלמה נסתרת, ואין אפילו משמרות-זהב שמאוישות בשכר על ידי תאילנדים. בצומת הזה יש רק ישראלים שקנו מכוניות יקרות, ושלפוחית האגו שלהם כה רגיזה, עד כי אין לה פנאי לזוטות כמו קדושת חיי אדם.

10 תגובות
  1. קובי permalink

    אדוארד כרגיל חד כתער. שנה טובה לך ולכל אשר לך.

  2. גיל חלמיש permalink

    כצאצא לאחד מיהודי שינדלר, סבי וסבתי ז"ל התייחסו אליו כקדוש. נכון הוא הרויח מהעבודה של היהודים, אבל הוא התייחס אליהם באנושיות ועשה את המיטב כדי להציל אותם. הוא היה יכול לעצום עין ולהחליף יהודים כמו גרביים, גרמנים אחרים עשו זאת. אבל הוא בחר להיות נאמן לעובדים שלו, והם נשארו נאמנים לו כל חייהם.

    ולעניין אחר לחלוטין: תושבי השכונה היוקרתית שסובלים מנהגים עם עודף אגו, יכולים לדרוש מהעירייה\מועצה לשים פסי האטה בסביבת מעברי החציה. אני לגמרי לא חסיד של השיטה הזו, אבל היא מוכחת ועובדת, במיוחד עם רכבי יוקרה שבעליהם לא רוצה לשרוט אפילו את האגזוז, ובמיוחד מאד עם מכוניות נמוכות, שנסיעה מהירה מדי על הפס תגרד להם את כל החלק התחתון של האוטו. פתאום תראה את כל נפוחי האגו זוחלים כמו זקנות לפני הפס ויורדים ממנו בחרדת קודש, שמא יסדק חס וחלילה אחר מצינורות האגזוז, או תיווצר מכה קלה בקארטר…

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    כולנו ניצולי יד ושם כולל פרופ' ישראל גוטצן שהקים את יד ושם וקילל את העומד בראש "הוא דרק" לפני מותו, צפו ביוטיוב https://www.youtube.com/watch?v=a33EEJ_Y4dY&list=PLePYJRVtxwqblRGVUxvRvwBV4xsBGWhYs&index=13&t=0s

  4. רפי permalink

    כרגיל מעניין ומרתק

  5. amkiys permalink

    שלום לאדוארד הקשיש ה צעיר
    אני נפעם מכל אשר תיארת כאן ואני מתכוון להעביר את כתבתך זו לידידיי ובינהם
    כמובן כאלה שלא נראים כאידיוטים,
    וגם אינם אידיוטים.
    (נכתב בהשראת בורל מרקס).
    כואב את שתיארת בהתנהגות הנלוזה של פונקציונרים במוזיאונים, שפילברג, פרחחים
    ברחוב הירקון, אבל עפ"י נסיון וחכמת החיים שלך היית צ"ל פחות מופתע ובפחות כאב.
    אני הקשיש ממך,,, כבר לא מופתע אם כי לעתים כואב.
    וחבל שכך!
    אבקש לברך אותך בקשישות צעירה, בריאה וארוכת שנים.
    מוטי בן חורין
    0505611004

    בתאריך יום ב׳, 14 בספט׳ 2020, 09:20, מאת מכונית

  6. למר אדוארד אטלר
    שנה טובה,בריאה,מבורכת וכל טוב!!!!
    מאחל
    דוד ווייסברג

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    בפעם האחרונה שבקרתי במוזיאון בתפן לפני כמה שנים הפולביה זאגאטו ניצבה שם על הבימה המרכזית.

    שנה טובה בריאה מאושרת ומבורכת !

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

      להלן הפולביה על בימת הכבוד במרכז המוזיאון בתפן:

      לצערי שמעתי כי המוזיאונים בתפן ועומר נסגרו והמכוניות ככול הנראה יוצגו בעתיד במוזיאון חדש שיוקם לכבודן בעיר אילת.

      כנראה שהדבר יקח זמן ובינתיים המכוניות מאוחסנות , למי שלא הספיק לבקר בתפן להלן מצגת יפה שקיימת ב- You Ttube :

  8. הפתיע אותי שלפני יום כיפור הנוכחי מצאתי במדיה מעט מאוד זיכרונות מיום כיפור 1973. כמעט כלום. זאת אומרת, רק פה ושם. כמו הקוריוז החדשני הגורס כי גולדה מאיר הייתה גיבורה אמיתית במלחמה כושלת זו. לפחות לפי יחצ"ני 'מכון גולדה'. איש לא ענה לתזה הזו בשום מקום, ואיש גם לא הזכיר את גורלו הטרגי של הרמטכ"ל דדו.
    במקום לעורר את זיכרון המלחמה ההיא, העדיפו זקנים, זקנות ומזדקנים מעיתון 'הארץ' (אף הוא זקן אשכרה) לטפל בנושא הזִקנה מכל זווית אפשרית – ביולוגית, ספרותית ופילוסופית. הרוח המרחפת מעל האייטמים הללו היא שהזקנים הם האשמים במגפה ובהתמודדות הכושלת איתה. בקצב הזה, לא חסר הרבה ש'הארץ' יציע להסגיר את זקני ציון לכוחות המגפה, כפי שראש גטו לודז' חיים רומקובסקי דרש מאסירי הגטו למסור את ילדיהם לגרמנים.

  9. יהודה permalink

    אני עוד זוכר את הטור שבו תיעדת זכרונותיך כחייל במלחמת יום כיפור. אנא המשך לכתוב לטובת ההסטוריה, אין עוד כותבים כמוך

להגיב על גיל חלמיש לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: