אמרתי לצל שלי

אנוכי מְתַפקד עדיין ברישום זיכרונות מחייו, ולא מצטער שבעתיד, המתקרב אליו כמו חשמלית, ד"ר אלצהיימר הרחום יעזור לקשיש המורשה לשכוח את מה שלא כדאי לזכור, מתוך אמונתו  שלאמנות השכחה יש יתרון על הזיכרון עצמו

הצל שלי, המלווה אותי משחר היווסדי בין שהדבר לרצוני ובין שלא, צעיר ממני ונראה טוב ממני, גם בגלל העובדה שהוא בעל שני ממדים בלבד ולא שלושה כמוני. בזכות כך לא מציקים לו כתמים, קרחות וכיוצא באלה תוספתות (או שמא הן בגדר גריעתות).

אין לי מושג עד כמה הצל שלי צעיר ממני, אבל ברור שהוא מתענג על זיכרונות שאינם קשורים לילדוּת שלנו, שלי ושל אחותי אִירֶנָה.

בניגוד אליי, הזוכר מילדותי בבהירות חסרת רחמים רק מפחי נפש, אירנה ז"ל, המבוגרת ממני בשנתיים, הייתה משוטטת חופשי בסוואנה העבותה של זיכרונה, ואפילו כתבה את שאירע לנו שנינו ביומן, שנאסר עליי להציץ בו.

כך שכעת, בעובדי על אוטוביוגרפיה בשם 'קִינְדֶר-שְטוּבֶּע', אני יכול להסתמך רק על הזיכרון שלי, אשר כדרך בני מינו אינו תמיד בוהק מרוב אובייקטיביות.

הגוזל שנגזל

החציבה שלי בעבר הרחוק חושפת אירוע שנפלתי עליו בגיל 4, אשר בזכותו קיבלתי שיעור ראשון, כואב, בנושא "חוסר אונים ועצב מהם".

בילינו אז קיץ בעיירה אוֹטְבוֹצְק הקרובה לוורשה, בבית רחב מידות שהוריי שכרו ברחוב סְווֹנֶצְ'נָה (שמש קטנה). ושם, בשיחים שסביב כר עשב, נפל יום אחד משמיים גוזל שלמד את אמנות הטיסה.

רגע אחר כך הפך החדר שלנו, הצבוע לבן, לקליניקה לציפור-התינוק, או התינוקת, שם הואכל הפציינט המתנשף פיסות לחם וללועו הוזרקו מים בהשגחתה של אמא, שאת הטיפול בגוזל מסרה לאירנה.

ודאי שחשתי כי יש לי זכות לבקש את חלקי בסיוע לציפור הפגועה, אלא שגם אירנה וגם אמא לא רצו שאתקרב אליה. "אולי יש לגוזל כנף שבורה, תרשו לי לבדוק", ביקשתי לשווא. על שאלתי מדוע אירנה יכולה לעזור לגוזל ואני לא, קיבלתי תשובה שאירנה מצאה אותו, כך שיש לה יתרון שאין לערער עליו, כפי ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. "אירנה הייתה שם כשהוא נפל, והיא מצאה אותו", פסקה אמא.

"אבל אני שמעתי את החבטה בשיחים, ורצתי לשם יחד עם אִירְקָה", הפצרתי באמא שתיקח אותי בחשבון, אלא שהטיעון שלי גרר רק פרצי צחוק.

"מה קרה?", שאלה המטפלת בת ה-22 שלנו, גברת מָרִישָה, קומוניסטית נלהבת ופעילה בתנועה מרקסיסטית חשאית. זמן קצר אחרי מקרה הציפור היא ארזה מזוודה אחת ונסעה מרוגשת לברית המועצות. אלא ששם היא נלקחה אל גולאג רחוק, ונרצחה לפקודתו של יוסף ויסריונוביץ' סטלין, ששנא פולנים ויהודים וחשד בהם.   

"הוא שמע את החבטה!", התפקעה מצחוק אירנה בפני גברת מרישה, "אבא יצחק עד דמעות כשהוא יחזור בערב וישמע על אדוורד והחבטה שהוא שמע", צהלה אחותי, והחלה לפזם בלעג: "הוא שמע את החבטה, הוא שמע את החבטה". כאשר נרגעה קצת הפטירה לעברי, "טוב שלא שמעת רעמים וברקים".

"מה קורה שם?", יצאה מהמטבח המבשלת, וגם לה סוּפָּר על החבטה ששמעתי לאור יום כאשר הגוזל נחת בשיחים. "אוי אוי, זו הייתה חייבת להיות חבטה ממש חזקה", סיפקה הטבחית היקש מבריק, "הילד המסכן שלנו ודאי נבהל. אני אעשה לך גלידה", ניחמה אותי.

נחמה אביונה שלי

שְבַע עלבונות, הלכתי לשפוך את ליבי בפני חברי דְראפֶּק, כלב פינצ'ר שחור שהיה צנוף באותה שעה בסלסילת קש. רציתי לשתף אותו בחוסר ההבנה כלפיי, בגסות הרוח, בהחלטות השרירותיות של נשים.

רכנתי אל הכלב הקטן בפנים רטובות מדמעות מתוך רצון לחבק ולנשק אותו, לשאוב מהיצור הטוב והתמים חמימות ונחמה – אלא שדראפק, שהפרעתי את שנתו, רק נהם עליי, פלט נביחה קצרה ואז נשך אותי.

גלגלים ללא גיל

זמן מה אחר כך התרחש אירוע נוסף שחיזק את דעתי לגבי חוסר ההגינות וחוסר הצדק שבעולם, כאשר הוריי עמדו במילתם, וביום ההולדת החמישי שלי בישרו כי הביאו את האופניים שהבטיחו לי, כדי שאוכל לדווש עם הילדים בעיירה, שרוכבים בגאווה על אופני שני גלגלים.

"בחוץ נערם שלג", אמרה אמא כאילו לא ידעתי, "ולכן תיאלץ לחכות בסבלנות עד האביב. אבל בינתיים, תסתכל מה קיבלת", חייכה, ואבא הסיע מהחדר הסמוך אופניים של ילדוֹת, שהיו שייכים לאחותי אירנה.

"הרכבתי עוד גלגל אחד כדי שיהיה לך קל יותר לרכוב", העיר אבא בסיפוק.

זוטות שהן טיוטות (לעתיד)

"שמע נא, חבר צל, עֵד הראייה הראשי שלי. אל תתרגז בבקשה שאני מביא פה זוטות שקרו שנים לפני מלחמת העולם השנייה. דע לך שהאירועוֹנים הללו מטופשים וטפלים רק לכאורה, ובעצם הם חזו את הגורל רצוף מפחי-הנפש שציפה לזקן בעתיד!

כן, תקריות הילדות האלה ניבאו שאשתו המשוררת של הקשיש תברח ממנו, נערה ששנינו, גם אני וגם אתה, צל יקר, אהבנוה; הם ניבאו שהגנב מלודז' יגנוב לקשיש את סרט הקולנוע האישי שלו; ואולי כוחם הנבואי של אירועי הילדות עדיין במותנם, והזִקנה עוד תפרוש לקשיש מלכודות שונות ומשונות.

מעלה באוב רק מכאוב

וחוץ מזה, צל יקר שלי (האם ייתכן שגנבת ממני את הזיכרונות הטובים, ואתה מתענג עליהם לבדך?), דע לך שאת האירועים הבאים בחיי, שהיו דרמטיים הרבה יותר מאופני בנות עם גלגלי עזר, משום שאירועים אלה הוצלפו לפסוע על הקורָה הרעועה שבין חיים למוות – אותם אני זוכר בצלילות חדה פי מאה מאשר את אירועי הילדות.

האירועים הללו שאני זוכר היטב-מדי קרו לא באוטבוצק הטבולה בשמש, בירק, ובעצים נשובי רוח – אלא בגטו ורשה, שם ציפור צעירה הנופלת משמיים הייתה משוסעת לגזרים ונאכלת על כרעיה ועל נוצותיה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com