מה אני יכול על כך

לקשיש יש מנהג קטן ומוזר שאין לו הסבר הגיוני. בעצם, רוב הדברים החשובים בחיינו הם נטולי הסבר כזה

אנוכי יוצא מהבית. סוגר אחריו את דלת. מסובב מפתח במנעול. כעבור רגע או שניים אני מזמין מעלית בלחצן הדולק באדום בחושך של חדר המדרגות, ומחכה שיגיע אליי לפחות חצי מהדואט המנוסה, אשר מאז הימצאי כאן מתרוצץ בין מסד הבניין לטפחות.

אני מעדיף את מעלית שמאל, כנראה כי בשנייה, העובדת מצד ימין, מישהו נתקע פעם כמו השחקן יאנֶק נוֹבִיצְקִי בסִרטי 'הקומה ה-13' – וזו הסיבה שאיבדתי בה אמונה לתמיד. כן כן, בגלל אותו אחד, אומרים שכן מקומה 4, שבקושי נשם כשנכלא במשך שעה ועוד קצת, מחכה לעזרה בכלוב הרמטי עשוי פח, המצופה פורמייקה דמוית עץ שמדיפה ריח עכור.

לא ייפלא אפוא שחשתי צביטת-סיפוק כאשר הגיעה אליי מעלית שמאל, שבביוגרפיה שלה אין כתמים, פתחה בפניי את הדלת והזמינה לנסיעה. ואם כך, מדוע האישיות שלי והצל שלה נעמדו מבלי לזוז, כאילו נדבקו לחדר המדרגות, נועצים שנינו מבט ממושך במראָה המותקנת במעלית, ובוחנים את עצמנו מכף רגל ועד ראש, שנתפסו בקנה מידה של 1:1, כמו בסטופ-פריים בסרט?

האם ייתכן שמשהו תופס אותנו בשרוול, ועוצר אותנו לפני הכניסה למעלית? אולי זה בסך הכול התת-מודע – המפורסם מדי, אך נחמד לגביי – של האדונים יונג, פייר ז'נה ופרויד, אותו התת-מודע שמגיע מגלקטיקות רחוקות עם לחש ידידותי, חתוך בִּסְחוּסֵי שתיקה אניגמטית? אלא שדבר אינו מוסבר, כנראה לשם השמירה על סוד, הנשמר אי-שם על ידי כוחות אנונימיים בחפיסה של שלושה נעלמים: מה, איפה ומתי.

אהה, אני מבין בעברית: וירוסים! קורבה, אני מקלל בפולנית, וזונח את המעלית, שסוגרת את דלתה ונוסעת אל מישהו אחר יחד עם בבואתי הנעוצה עדיין במראה.

אני מסובב שוב מפתח במנעול, נכנס לדירה, תולה על האף את המסכה ששכחתי – ואז מתיישב על כיסא, לפי דרישה קטגורית שהורישה לנו דודה רוּזָ'ה ז"ל, primo voto יָנִינָה לוּקָבְסְקָה, שמתה בגדנסק, פולין, לפני 30 וכמה שנים.

זו בדיוק הדודה, שעדיין קשה לנו להסתדר עם מותה, אשר הייתה דורשת ממני ומאחותי אִירֶנָה שנתיישב על הטוסיק לפחות כמה שניות בכל פעם שאנו חוזרים אל הבית לרגע-קט כי שכחנו משהו, וָלא – יתרגש עלינו אסון.

"מה אני יכולה על זה", הייתה חותמת דודה רוז'ה את הוויכוחים הארוכים בנושא אמונות טפלות, שהיו ניטשים בינה לבין אחותי אירנה העקשנית.

ואני לא ניסיתי להטיל ספק ולהתנגד, אלא הייתי מתיישב אז, כלומר אי-פעם, ועודני מתיישב כעת ולתמיד. כי החלטתי בשם כל מה שיקר לי שאציית לבקשה של דודה ינינה, במקור רוּזָ'ה לבית טוּכְבָּנְד, שהייתה הצעירה בין שש האחיות של אמא שלי – והיחידה מביניהן שניצלה מהשואה.

זו דודה רוז'ה מלאת העצב והלא גבוהה, ששיערה היה לבן כאילו נחתו עליו פתותי שלג גם באמצע הקיץ הפולני. היא הייתה מקשיבה בשקט לזיכרונות שלנו מהגטו, שלא פגע בה למזלה, ובתמורה לסיפורים שלנו על רעב, על פחד ועל קור הייתה מספרת לנו שנינו, לי ולאירנה הגדולה ממני בשנתיים, את כל מה שזכרה לגבי הורינו היקרים, פליציה ומוזס גרוזבאום:

מה הורינו לבשו לפני פרוץ המלחמה, עם מי הם היו נפגשים לקראת השבת, אילו ספרים היו קונים חוץ מאלו של קרל מאי על אינדיאנים שהיו מביאים אלינו מחנות ספרים ברחוב חְלוֹדְנָה, מה הם ראו בקולנוע ובתיאטרון, ואיך נראה הבית שלהם בוורשה שלפני המלחמה, ברחוב רֶמָרְסְקָה 2/4 בקומה הראשונה, שם, מפטיפון בעל טוּבָּה גדולה, בקע הטנור יאן קֶפּוּרָה, וכמה יפה היה בית הקיץ המוריק שלנו בעיירה אוֹטְבוֹצְק, שעצי האורן שלה היו אמורים לרפא את הראות החולות של אמא שלנו, ומה היה ההבדל בין החנויות האלגנטיות של אבא ברחוב מָרְשֶלקוֹבְסְקָה, שהפעיל גם סדנה קטנה לייצור כפפות ברחוב בְּיאלֶנְסְקָה, לבין העסקים של מתחריו, גויים בעיקר

ואני, כמו שביקשה דודה רוּזָ'ה, אכן התיישבתי בשקט על כיסא כלשהו בכל פעם שחזרתי הביתה לרגע-קט משום ששכחתי משהו, כי מה אני יכול על זה, הייתי מסביר לכלב שלנו שייקה ישעיהו. על הישיבה הקצרה והסמלית הזו, בכיסא או בספה, הקפדתי כל זמן ששייקה חי – ואני עדיין יושב גם אחרי מותו, מהלומה שעוד לא הסכנתי איתה.

אני גם לא מסוגל לשכוח את מבטו העצוב של שייקה כאשר נוכח כי חזרתי לדירה לדקה או שתיים רק כדי לקחת משהו, ולא כדי לקחת אותו לטיול.

לוּ היה לי די זמן, הייתי כותב ספר על כלבים, מכוניות ואנשים, אבל לא אספיק. ברור רק שאמשיך לכבד את בקשתה של דודה רוז'ה, אשר אדון הרחמים הגמורים נתן לה חיים ארוכים ושמחים בגדנסק, שָם לדירתה הקטנה היה צמוד גן קטן ושוקק המולה של חיות, עופות וברווזים, שהידסו בשיירה אחרי דודה שלנו. ואני עוד מתיישב על כיסא כמצוותה, חושב על הזמן שאישה טובת-לב זו קיבלה, זמן שנספר על ידי מחוגי אורלוגין גבוה שעמד בפינה ולא אשכח לעולם.

על שעון העץ הענק הזה אחשוב כאשר אתיישב לרגע או שניים לפני היציאה שלי לתמיד, שתתחיל לאט. אחזור ממנה הביתה לרגע קצר רק אם תתפוס אותי המחשבה המוזרה ששייקה שב אליי ומחכה לי סגור בבית, שם שמור לו עדיין מקום השינה שלו – או אם איווכח שיצאתי מהבית בטיפשות מבלי לקחת איתי את טלפון הנוקיה הישן, שבאמצעותו אוכל לצלצל אלייך מאותו מקום שבו אהיה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: והיא שעמדה לאבותינו – אך לא לנו

לאן נעלמו המכוניות העמידות?

בין שנות ה-80 לשנות ה-90 הופסק לגמרי-כמעט הייצור של מכוניות אמינות, כלומר – לא הופיעו עוד בשוק דגמים שהיו מסוגלים לעבור מעל חצי מיליון ק"מ ללא תקלות הדורשות תיקון כללי של המנוע (אוברול), או את החלפתו.

והיו גם דוגמאות מופת לזן העמיד הזה, כמו למשל ניסאן בלו-בירד 2.0 דיזל סטיישן, אשר קניתי בברלין מידידה שלנו, עורכת סרטים. ניסאן זו עשתה אצלנו מיליון ק"מ כמעט תמורת טיפול סטנדרטי בלבד, כלומר – החלפת צמיגים פעמיים, החלפת דיסקי מעצורים ודיסקיות לפי הצורך, חידוש מסננים ונוזלים. פה ושם הוחלפו גם נורות וחיישני למדא, וזהו זה.

להפתעתי, באמינותה הנפלאה של בלו-בירד שלנו לא הצליח לפגוע אפילו מבחן קשה, שהיא עברה בגבורה, כאשר הילד שלי, שלמד נהיגה בעזרתה של סטיישן לבנה זו – היה נוהג עליה בחוזקה על הבוקר, מבלי לחכות ששמן המנוע והגיר יתחממו. איכשהו היא יצאה מההתעמרות הזו ללא פגע.

ואפילו בולמי הזעזועים של בלו-בירד הפתיעו אותי ותפקדו כראוי עד סוף דרכה, אשר נפל עליה בטרם עת רק בגלל המנהג האכזרי של הגויים לפזר מלח על כבישים מושלגים בימות החורף. טיפול פולני מסורתי זה חולל חלודה ברצפה ובשלדה, וכך גרם למותה של הגיבורה הלבנה.

נכון אמנם שעד תום הקדנציה שלה אצלנו מזגנו לניסאן בלו-בירד שמן מנוע חדש מדי 10 אלפים ק"מ, אף כי לא ביקשנו ממנה ביצועים ספורטיביים כמו שביקשנו שנינו, אני ובני, מהונדה crx 1.6 שלנו, VTEC, שבה השתתפנו בראלי העיתונאים בהרים, והבאנו הביתה גביע עשוי בדולח טהור. היום הונדה זו כבר בת 28, ועדיין מגיעה ל-100 קמ"ש ב-7 שניות ולמהירות מרבית של 225 קמ"ש.

גם היא, הונדה שלנו, קבעה לשמחתנו שיאים שקטים משל עצמה, כאשר משנת 1992, שבה החלה את דרכה אצלנו, ועד היום, היא הסתפקה בטיפולים שגרתיים לגמרי.

כפי שאמרנו, הייצור של מכוניות אמינות כמו השתיים הנ"ל הופסק לפני שנים רבות. במדור הבא נגלה מה עומד מאחורי שערורייה זו.

שואלים את אדוארד

שלומית: מקריאה של מדורך (העשיר והמקורי והאמנותי והמועיל, תודה!) לאורך השנים הבנתי שאתה ממליץ להחליף שמן מנוע כל 10 אלפים ק"מ. האם ההמלצה הזו חלה גם על מכוניות ישנות?

יש לי רנו בת 18, בובה של אוטו, מנוע 1,200. כל כמה זמן (או מרחק) צריך לדאוג לשמן? ומה קורה אם לא מחליפים בזמן?

תשובה: אכן, בין העצות שלי לשמירה על המצב הטכני של מכוניות, שפרסמתי במשך השנים בעיתון 'מקור ראשון' וכעת בבלוג 'מכונית הנפש', התייחסתי גם – באופן אובססיבי למדי – להחלפת שמן המנוע. טענתי ועודני טוען שהחלפת שמן זה מדי 10-12 אלף ק"מ, כולל המסנן, תומכת בהמשך התפקוד האמין של המנוע.

המלצה זו יפה כוחה גם למכונית חדשה שהיצרן שלה ממליץ, מסיבותיו הוא, על החלפה מדי 30 אלף ק"מ בלבד (!), גם למכונית יד שנייה בת שנים ספורות, וגם למכונית ותיקה יחסית, כמו זו שלך.  

במכוניות שמסנן (פילטר) השמן בהן עשוי נייר, כמו ב-מ-וו ומרצדס למשל, אפשר לבקש מהמוסכניק לבדוק אם במסנן המשומש הצטברו חלקיקי מתכת, המצביעים על צורך בהחלפת מסבים. אם המסנן נתון בקופסת פח, כמו ברוב המכוניות המשפחתיות, אפשר לבקש מהמוסכניק שיחתוך את הקופסה כדי לבדוק אם יש חלקיקי מתכת במסנן הנייר שבתוכה. בכל המקרים הללו מוטב להחליף שמן מדי 10-12 אלף ק"מ, ואת השמן בתיבת הילוכים אוטומטית מדי 60-80 אלף ק"מ – ולא "אף פעם", כהמלצת היצרן.