אלטר-אגו ירוק

זה כאילו בלתי אפשרי, ובכל זאת קרה: שיח קטן, נטוש ומיובש לגמרי, עזר לי להיפטר מקללת האכזבות האכזרית, שליוותה אותי מאז שאני זוכר את עצמי

אין כבר סכנה, המצליפה בך מהאדמה ומשמיים, שאכזבות ימשיכו להציק לחיי. סכנה זו נעלמה כאשר ראיתי איך שיח קטן של שני ענפים מיובשים, שנראים מתים כבר, הנביט מתוכו ציץ ירוק שהיה לתפרחת מרהיבה – והבנתי שבתוכי נושמת האפשרות להיות האלטר-אגו (האני האחר, דמות נוספת הקיימת לאותו אדם ודומה לו) של פלא הטבע הזה.

תפסתי שגם אני, כמו השיח צפוּד-הסבל, מסוגל להתנער מסבל ומאכזבות, אשר מִתְעָרְפֶּדות עליך בגסות רוח, וללא רחמים מחפשות למענך את סוג העינויים הכואב ביותר.

התעוקה שלפני המהפכה הירוקה

אין פלא שהפכתי כנוע אל מול האכזבות, מה גם שבגלל הווירוס מצאתי עצמי ללא תמיכה פסיכולוגית מבנותיי מבית אלפא, הונדה וב-מ-וו.

אמנם לא התרגלתי לאכזבות, אותן אורחות עקשניות, עד כדי שאלך שבי אחריהן, ובכל זאת השלמתי איתן במידת-מה.

החיים לא חייכו אליי, וגם הנשים שיסו בי שלל הפתעות וגחמות. את תחושה זו חיזקה אשתי המשוררת, שברחה חזרה אל בית הוריה לפני שש עשרות שנים ועוד קצת.

מרקיזת האכזבות

אך מרקיזת האכזבות, הקשה מכול, היא זו הנוכחית – שטעמתי, עודני טועם, וכנראה אמשיך לטעום. זוהי האכזבה שספגתי עקב גניבת סרט הקולנוע שלי 'שועל הכסף של פליציה ט', שביצע המפיק מהעיר לודז', רמאי מתוחכם.

אחד מקרא ושניים עגום

ונתקפתי אכזבה נוספת, אלא שלהבדיל מאחיותיה היא לגמרי בגללי. אני מתכוון לאכזבתי מהתנ"ך הקדוש, שההתרחקות ממנו מסכסכת קשות את חיי.

אני מודה בהרכנת-דעת שאכזבתי זו מהתנ"ך – אשר לטעמי יש בו יותר מדי שפיכות דמים ורציחות, והסיפורים שלו נחפרו עד זרא ואף תוסרטו לנטפליקס – איננה רגש מקורי טהור, איזשהו פיצוץ מהפכני שיהיה רשום על שמי בוויקיפדיה. שהרי אנטוֹל פראנס, סופר גוי חשדן וסקפטי, התאכזב כבר מזמן מהביבליה הנוצרית הקדושה שהוא קיבל מהוריו.

אמנם הברית החדשה, הקדושה לקתולים, פרבוסלבים, פרוטסטנטים וגם אוונגליסטים למיניהם, אינה מגיעה לקרסולי התנ"ך, הקדוש בריבוע לגבינו – ובכל זאת, האכזבה מספרי הקודש היא ממש אותה אכזבה, 1:1, אצלי ואצל פראנס, ואין מנוס אלא לנסות להתרגל אליה כדי שהיא תכאיב פחות.

מהפח אל המהפך

כבר הסכנתי עם המחשבה שגופי ונפשי יהיו נשואים לאכזבות עד סוף העולם הקטן שלי ואולי גם אחריו – כך שלא ציפיתי למהפכה שהתחוללה כאשר הידידה שלי (המאכזבת גם היא, בדרכה המתוקה) הביאה לי כד חמר השוקל כ-10 קילו, ונראה כאילו נאפה בתנור לייצור לבנים.

המתנה הייתה גֶלֶד של שני ענפים יבשים וסדוקים, ארוך וקצר. "תזרוק את האדמה כי חבל על הכד, שמישהו צבע דומה לציורים שלך", אמרה הנפש הטובה ויצאה.

והיה הצפוּד לחמוּד

ניסיתי לחפור החוצה את האדמה הקשה ולא הצלחתי, וגם הענפים סירבו להיעקר. בתושייה פתאומית שפכתי מים על האדמה וחיכיתי יום-יומיים, אלא שהיא לא הפכה לבוץ כפי שציפיתי. במקום זאת, הענפים החרֵבים הצמיחו ציץ קטן וירוק, ואז מין סליל קטן ולבן.

מעניין מה יהיה הלאה, חשבתי, הוספתי עוד מים, עד קצה גבול הספיגה של האדמה, והוצאתי את הכד למרפסת, אל זרקורי השמש. שכחתי ממנו, עד שכעבור זמן לא רב הפתיעה אותי תפרחת שופעת של עלים ירוקים, שהנצו במהירות מסחררת.

"תעצרו לרגע", צעקתי, "אני רוצה להצטרף לחגיגת הלבלוב שלכם", אך הם המשיכו לגדול בפראות לנגד עיניי ממש, כמו באיזה סרט אנימציה על טבע שעשו ידידיי הבמאים באולפן הקולנוע בלודז'.

היו אלה אותם קולגות שזרקו אותי מעבודתי באולפן כאשר פרץ בפולין גל האנטישמיות של 1968. עמיתיי אלה היו לבושים 'מעילי גוֹמוּלְקָה', שנקראו על שם מעילו של מנהיג המפלגה הקומוניסטית בפולין של אז.

גומולקה הוא אשר נתן את הפקודה לחולל נגד יהודי המדינה את הפוגרום הגורלי של 68', כנראה משום שכעס על אשתו היהודייה.

מהיכן הגיעה החִיוּת?

אך אין לי חשק לקונן על ההזדמנות האבודה ההיא להציג את הסרטים הקצרים שעשיתי אז בגולה, סרטים מוזרים למדי, בפסטיבלי הקולנוע של אירופה, לבוש סמוקינג ומבושם בתקוות.

לא אתעצב חלילה על עלייתי הבהולה ארצה בעקבות הפוגרום, שקטעה את האפשרות שלי לעשות סרטים קצרים נוספים, ולא אכעס על חבריי, שעמדו מנגד כאשר "היהודי של האולפן" נזרק.

הם רצו להרע, אך חוללו בְּרָכָה גדולה, שאדוותיה מתפשטות עד היום. הרי עשיתי כ-150 סרטים ברוממה, שחלקם שמורים כנראה בארכיון, ובמקום מכונית אחת בוורשה, רנו R8 גורדיני, היו לי בארץ 20 וכמה אלפות רומיאו ולנצ'יות.

וכך, במקום להתבשל בקדרה מפויחת של זיכרונות, אשר חוגגים על ההחמצה ההיא כפי שזבובים עטים על פגר – כבש אותי הרעיון להתוודות על חטאיי ועל תסכוליי בפני אותו יצור ירוק, אשר משתולל כעת במרפסת באנרגיית חיים שכמו הגיחה יש מאין.

מי מצמיח את מי

למעשה, כה עז ומהיר הוא לבלובו של היצור הירוק, עד כי בדוחק ניתן כבר להבחין בחמר הצבוע שבתוכו הוא נעוץ, אותו כלי שהיה העילה ההתחלתית לאימוץ השיח האומלל.

מפעם לפעם אני מדשן את היצור בחיזוקים סודיים – והשגשוג הגרוטסקי שלו התחיל להשפיע גם עליי. פתאום נולדה איזו זיקה ביני לבין השיח הזה, משהו מתחום הפרפסיכולוגיה, האוקולטיזם והפרנויה, החיובית לשם השינוי. פתאום התרגלנו, אני והדבר הירוק, לקרוא זה לזה שירים, או לעשן יחדיו מקטרת בהבנה שקטה.

הקשר בינינו הפך כה אישי, עד כי שלשום בצהריים אמרתי לשיח המשתולל "מעתה אתה, כבודו, תהפוך את מינך ותהיה לאישה", פסקתי בטון שאינו מותיר מקום להתנגדות, בעודי מצביע אל מרכז החוליגן הירוק.

מהיום, אמרתי לזללן האור, אני קורא לך סוזי, לזכרה של גברת אחת שהיה נחמד לגלגל איתה מונולוגים, משום שהיא ידעה להקשיב ומעולם לא הפריעה לי בחצי מילה עם הרעיונות שלה, אשר לא היו הכי מעניינים.

סינר למבוגרים בלבד

אז תשמעי, סוזי יקרה: כשאנשים מזדקנים, אין די בהפיכתם לאינפנטילים כדי שישכחו ביקור אצל סַפָּר, ובמיוחד אצל אורן, שיש לו עסק ברחוב אבן גבירול.

אורן זה הוא בעל יתרון על מתחריו משום שהוא כורך לצוואר מטופליו סינר שחור מבריק שבמרכזו מתנוססת אישה ערומה – בגודל אמיתי כמעט! – שבזכותה הגברים שאורן עושה להם תספורת יכולים לראות את עצמם בראי כשעל ברכיהם ישובה אותה מופקרת חסרת בושה.

"אין לך אחת כזו חיה?", שאלנו פעם את אורן בנימת תוכחה, והוספנו שהיינו מוכנים לשלם כפליים על התענוג, לוּ על ברכינו הייתה מתיישבת אותה בת אדם, רק נושמת.

כה סחנו לסַפָּר, בעוד על הרצפה נושרות קווצות שערנו, אשר היו יכולות – האמיני לי סוזי – להזכיר לי את מחלפותיי שנגזזו לפני בריחתי אל הצד השני של חומות גטו ורשה, קצת פחות מ-80 שנה לאחור, לו רק היו שערותיי כעת שחורות ולא לבנות.

מאחורי גבו של הכומר

סיפרתי לסוזי שבהיותי בן 12 בערך ברחתי מגטו ורשה, ובצד הארי של החומה הכרתי בנים בגילי, שלימדו אותי "לשחק בירוק". שואלים אותך – "אתה משחק בירוק?". אתה עונה שכן, ואז שואלים אותך "יש לך ירוק? תן לראות". ואם אין לך בכיס איזה עלה ירוק, אתה מוכרח, כעונש, לשיר משהו או לרקוד.

החברים הפולנים החדשים שלי ואני התפרנסנו בכל מיני עבודות, עד שהגענו לכנסייה אחת והועסקנו בה כמִינִיסְטְרָנְטִים, עוזרי כומר. לבשנו כותנות לבנות ואחזנו בפעמונים. אני עמדתי מטר מהכומר העורך את המיסה, וחברי לחש לאוזני "יש לך ירוק, אדוורד?". הוצאתי מאחורי גבו של הכומר איזו פיסת ירק מהכיס, וצלצלתי בפעמון כמענה לסיסמה המיסאית הלטינית sur sum corda (הרם את ליבך).

"דרך אגב, יש לך ירוק?", שאלתי את סוזי, והשיח פרצה בצחוק, אשר נִענע את שפעת הקנוקנות הדקות והמסולסלות שהיא התקשטה בהן. לא היה חסר הרבה כדי שהעלים הרכים שלה ייפלו מצחוקה, שרוח הים הקלה רק חיזקה את רעידותיו.

טל כוכבים זה לא מספיק

ואנו, המשתאים על הגעש הקיומי הבלתי סביר של סוזי, השארנו אותה תחת השגחתו של הדקל הוושינגטוני הקשוח שהיא חוסה בצילו, והלכנו להביא את מכונת התספורת החשמלית.

את השיער נגזום בעצמנו כי אין לזלזל בקורונה האורבת בסיבוב, ומִסְפָּרות הן כידוע מדגרות של נגיפים. ואם הקשיש ייפול טרף לסינר פתייני מטופש, מי ידאג לך, סוזינקה שלי, למים בריאים שלוש פעמים ביום לפחות? ומי יכתוב את ה'טיפ טיפה' שהבטחנו?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: השִדְרוּע הגדול

הזכרנו ב'טיפ טיפה' הקודם שבין שנות ה-80 וה-90 הופסק לגמרי כמעט הייצור של מכוניות אמינות. הווה אומר: בשוק לא מופיעים עוד דגמים שמסוגלים לעבור מעל חצי מיליון ק"מ, ואף מיליון ק"מ, ללא תקלות הדורשות את תיקונו הכללי של המנוע (אוברול) או את החלפתו.

הבאנו דוגמאות לדגמי עבר שבלטו בעמידותם, והבטחנו להגיש ניחוש מדוע בחרה תעשיית המכוניות לעבור לייצור דגמים שאמינותם מחזיקה מעמד 3-4 שנים בלבד, וטווח האחריות שלהם קצר בהתאם. מה שקורה אחר כך הוא בעיה של בעליהם – הלא בהכרח מאושרים, משום שהם נאלצים לסור למוסכי היבואן ולתקן את מכוניתם בחלקי חילוף מקוריים, העולים הון.

עולה השאלה למה החליטו יצרני הרכב לשווק מכוניות המתוכננות מראש לחיים טכניים סדירים קצרים. האם מדובר בהחלטה פושעת של קרטלי יצרנים, אשר רואים במכוניות אמינוֹת שמשמשות את הלקוחות בנאמנות במשך עשרות שנים פגיעה קשה בעסקיהם? הייתכן כי יצרנים אלה אכן מזידים במתכוון לתוחלת החיים של תוצרתם, משום שהם מעוניינים במכירה שוטפת של כלי רכב חדשים?

לגביי, הורדת אמינות הרכב (אפשר לקרוא לכך שִדְרוּע, ההפך משדרוג) היא תרגיל שקוף, מלוכלך, משהו על גבול הפשע המאורגן. לא מופרך לשער שאכן התרחש פיחות מכוון באיכות כלי הרכב, שהרי היצרנים מרכיבים בסחורתם מערכות אלקטרוניות שמתקלקלות כהוגן, וגם ממליצים על החלפת שמן מנוע פעם ב-30 אלף ק"מ – אף כי הם ויצרני השמנים יודעים היטב ששמן מנוע, סינתטי או חצי סינתטי, דורש החלפה מדי 10-12 אלף ק"מ; במיוחד במנועים שמוחזקים על ידי טורבו.

היצרנים, בתחכומם, עוטפים את רדיפת הבצע שלהם בסיסמאות ירוקות (גרין-ווש) – בעודם מרכיבים מנועים בעלי 3 צילינדרים בנפח מוקטן ששנות חייהם לא עוברות את טווח ה-100 אלף ק"מ. בנהיגה רגילה, המנצלת את כל כוחותיהם של מנועים מסורסים אלה, תיאבון הדלק שלהם אינו נופל מזה של מנועים בנפח 1.6 ליטרים ואף 2.0 ליטרים. היכן כאן הרווח לסביבה?

אפשר לתפוס יצרנים על תרגילים מלוכלכים נוספים, כמו היעלמות האזהרות הטכניות מספרי הרכב. ספרים אלה לא כוללים, למשל, את ההנחיה לא לדרוש מהרכב ביצועים כאשר שמן המנוע לא הגיע עדיין לטמפרטורת העבודה המיטבית שלו.

אמנם התייחסות לטמפרטורת השמן והקפדה על החלפת שמן סדירה לא יהפכו את המכונית המודרנית לאמינה, שהרי היא תוכננה כאמור להתקלקל – אלא שזוהי הדרך היחידה לקושש קצת אמינות, ולא להפוך למשתפי פעולה עם היצרנים ועם היבואנים.

כן, גם היבואנים הם רודפי בצע, באשר הם נוקטים את אותם חוקי ביזנס של הקונצרנים הגדולים. כי מה בעצם מפריע ליבואנים בעלי רצון טוב ומצפון אנושי להוסיף לספרי הרכב כמה טיפים על שימוש נאות? הם לא עושים את זה, ולא הולכים בעקבותיו של יבואן אלפא רומיאו לשעבר, קפריש, אשר לפני 25 שנה הדפיס ספר רכב משלו המספק פרטים למכביר על אלפא 33 IE הוותיקה, ועוד נתן עליה אחריות עד 300 אלף ק"מ.

שואלים את אדוארד

אחד הקוראים שלח אלינו שאלה שלצערי נעלמה במקבוק. הוא שאל למה אני ממליץ לא לנסוע חזק לפני ששמן המנוע מתחמם. הנה ההסבר:

שמן מנוע קר עדיין לא עובר כראוי בתעלות הדקות המובילות למסבים, כך שהללו עובדים זמן-מה על יבש, מה שמוביל לתקלה עתידית במנוע – במסבים ובבוכנות.

חרף זאת, רק מכוניות מועטות מצוידות במד טמפרטורת שמן. וכך, בטעות נפוצה, נהגים מתייחסים רק למד טמפרטורת נוזל הקירור – שמתחמם מהר יותר מהשמן ואינו מעיד על חומו.

לפיכך מוטב לנסוע תחילה בעדינות, עד ששמן המנוע מגיע לטמפרטורה מיטבית, 80 מעלות צלסיוס לפחות.

יורם שוורץ: חשבתי שתוכל לשפוך קצת אור על התמונה כאן:

https://www.facebook.com/groups/5club.group/permalink/2913554362079212/

תשובה: במלחמת יום הכיפורים גויסתי כנהג, ונשלחתי אל צוותי טלוויזיה ששהו בצפון, בקיבוץ איילת-השחר. הבאגי הצהובה שנראית בתצלום ששלחת הייתה שייכת לשני כתבים של גלי צה"ל, רוני דניאל ורזי ברקאי, אם אינני טועה.

מאוד לא אהבתי ששני כתבים אלה לא התקרבו מי יודע מה לחזית, אלא עשו, לתחושתי דאז, עשו צחוק מעבודתם. נראה היה לי שחשוב להם יותר לעשות רושם על בנות הקיבוץ, גם באמצעות תת-מקלע קלצ'ניקוב, שהם נהגו להשליך באגביות מופגנת בחדר האוכל או בבאגי.

יום אחד לא עמדתי בפיתוי, הרמתי את הקלצ'ניקוב של שוויצרים אלה, שנזרק בבאגי, והשלכתי אותו אל תוך משאית מלאה בחיילים, שבדיוק עזבו את הקיבוץ לאחר עצירת הינפשות קצרה בו. החיילים צעקו לי תודה.