אַחֵרוֹלוֹגְיָה

מחשבה שבדרך כלל מטאטאים אל מתחת לרהיטי השכל

הבה נתרכז הפעם במחשבות אחרות, כאלה הנגנזות בצד ולא נהנות מהצגתן על אקרני הפרהסיה בגלל סיבות הקשורות בטבע האישי של האיש שמתוכו הן מפעפעות כעת – אם משום שמאסו בזניחותן ואם משום שמאסו ביוצרן.

כמו למשל הרצון שלנו, המתעורר פעם אחר פעם, להבין בעזרת סמכות גבוהה כמה זמן עוד תיפול עלינו מלמעלה האחריות חסרת הרחמים שבמסגרתה אנו מוכרחים להיפרד מנשמות יקרות אשר היו לגבינו מודל לחיקוי, עד כמה שזה אפשרי, בתחום האמנות או בתחום החיים. נשמות שבמשך שנים ארוכות יכולנו להתגאות בידידות הקרובה אתן, ופתאום הן נחטפו אל ספֵרת ה"לא עוד".

כמו יורם ברונובסקי, שהיה לא רק אדם נפלא, חכם וטוב לב אלא גם פוליגלוט מושבע. הוא תרגם בחסד מ-7 שפות, בעוד אנו מתקשים אפילו להמיר תשדורות מעברית לפולנית ולהפך. את ברונובסקי גילינו מאוחר מדי, שנה או שנתיים לפני שהוא הפליג אל הצד השני של אוקיינוס הזמן.

ההלוויה שלו בקיבוץ עינת הייתה העצובה ביותר שאפשר, וגם האחרונה שנכחתי בה.

אושר בריח מוזר

ורצה הגורל, שהוא גאון ונדיב ואכזר, שנכיר פה ושם עוד כמה עשרות אנשים מעניינים מכל אגפי האמנות שעוררו בנו השראה, כמו הצייר יז'י נובושלסקי, הבמאי טדאוש קנטור, הבמאי אנדריי ויידה וכותבים מוכשרים רבים. כל ידידיי וחבריי אלה ונוספים כבר לא דיירי מַמְּגוּרָת ההוויה.

האם היינו אמורים להיות מאושרים שריבון כל הרחמים, האוטוריטה הגדולה, משאיר אותנו לפעם הבאה? האם היינו צריכים להיות מאושרים בכך "כמו אדם שמישהו עשה לו קקי בכיס", כמאמר פתגם יידישאי של דודה שלנו, יָנִינָה רוּזָ'ה לבית טוּכְבָּנְד? אגב, דודה זו לא ידעה או לא רצתה להסביר לנו מדוע עשיית צרכים בכיס אמורה להסב לאדם עונג.

פָּרוּד סדרתי

עוד בלוויה של ברונובסקי רציתי לשאול את אדון עולם למה הוא בחר דווקא אותי כדי להישאר ולסבול פרֵדות כהוגן, אבל לא היה לי אז אומץ, וגם לא בשנים שחלפו. עד עכשיו.

אלא שהאוטוריטה הגבוהה שותקת כמו כישוף, מבלי להסגיר למה היא בוחרת, פעם אחר פעם, להטיל עלינו תפקיד של מקוננת, אשר מחזק בערוגות נפשנו עשבים מרים כמו אכזבה וסקפטיזם.

הִמְתִּיק המזל, ויש סביבנו נפשות מעטות שיודעות לנכש את עשבים אלה בטבעיות נטולת מאמץ.

אני כותב, משמע – הוא קיים

בכל אופן, ריבון כל החסדים מאפשר לי – באמצעות אותו טריק נדיב הקרוי 'עדיין' – להמשיך לתפקד בסגנוני, וזו הוכחה לגביי שהוא קיים. הוכחה חזקה יותר מטיעונים של אנשים טובים, המנסים דרך הג'ימייל לחזק את אמונתי באמצעות הסברים בנוסח "הוא קיים, אחרת לא היה עולם".

אלא שהאפשרות של תפקוד חופשי נתונה עכשיו לאיוּם מגבוה בדמות פנדמיה. ו'תפקוד חופשי' זה קודם כל כתיבה, שבזכותה אני מרגיש שאני קיים, בין שאני כותב בשפה זו ובין שבשפה אחרת.

כדאי רק להוסיף שכתבתי כל החיים, ולא הפסקתי לכתוב גם בזמן שפעילותי השתקעה בסרטים או בציור.

מקלדת עם מקש "לחיות"

ובזכות כתיבה תחת עשרות שמות בדויים היה לי לא רע, אף שיצאתי מבית היתומים בלי כלום. כי בזכות שכר הסופרים למדתי, טיילתי, התחתנתי, קניתי מכוניות ובתים. אם כי כתיבה מעולם לא הייתה חשובה לי רק כפרנסה, אלא קודם כל כאישור לקיומי.

מכשכשת בלשונה

הכתיבה מצידה יודעת היטב שיש לה מין התחייבות כַּלְבִּית לבעליה, ועל כן הולכת אחריי, לא תמיד ברצועה ולא תמיד במחסום פה. לעיתים נאמנותה גדולה משובבותה ולעיתים ההפך הוא הנכון. במיוחד היא קופצת ומכרכרת בתוך פח הזבל השימושי של פייסבוק.

מד לא נחמד

נשאר גם עולם הרכב, על הרפתקאותיו ואהבותיו. הרי דבר לא בודק טוב יותר ממכונית את המצב הפסיכופיזי שלך. ממש מד זִקְנָה על ארבע. "אם תעבור את מסלול נוּרְבּוְרְגְרִינְג בפחות מ-9 דקות, תירשם בספר השיאים של גינס כזקן הכי מהיר בגילך", הבטיחה לי סבינה שמיץ/שמידט, נהגת מרוצים שהוכתרה בתואר "מלכת המסלול", אשר זכה לכינוי הלא-חיבה "הגיהנום הירוק".

ניסיתי אך כשלתי. אמנם ירדתי מ-9 דקות, אלא שהגרמנים הלשינו עליי שבחלק מהמסלול נסעתי אחרי מישהו. גם בלי זה היו לי סיבות לקלל. קיללתי ברוסית ובפולנית ששכחתי את מה שלמדתי באינטרנט בבית על מסלול זה; קיללתי את צמיגי פירלי 0 Type הבוגדניים שנעלה הבווארית שלי; קיללתי את המעצורים והבולמים של גרמנייה זו; וקיללתי בוודאי את נהיגתי הפחדנית.

בהבלח של תקומה מהפיאסקו עשיתי לי רשימת שיפורים – קפיצים, חיזוקי מבנה, צמיגי מישלין פיילוט, הצעות של ברמבו, שינויים במחשב, מזרקים מוגדלים ועוד.

התקשרתי לכל מיני יצרנים ויבואנים אירופיים של חלקי חילוף ספורטיביים. "יש לי ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה", פתחתי את שיחותיי איתם, קיבלתי הצעות ואז בדקתי את האפשרויות הכספיות. אך כל מסכת הגישושים נשארה על הנייר, ולא המריאה ממישור הפלירט.

ביום בהיר רואים את המחר

וכך נשארתי פה, יושב על מרפסת עברייה ומתגעגע לשבת בבווארית ולהסתכל מחלונה הקדמי באלפא gtv והונדה crx החונות מולה, ולהבטיח לשלושתן שלא אעשה בושה לפירמות שלהן, אם אספיק לבוא. בעזרת השם כבר אמרנו?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: להיט? לָאִיט

אתר ynet גילה ש- ebay מציע למכירה את מכונית הספורט הישראלית sabra, דו-מושבית מודל 1962. הדגם המוצע נמצא בארה"ב, שם הוא עבר רק 1,290 ק"מ. מחיר המציאה הזו ב- ebay הוא 89,900 דולר – מה שדורש מהצרכן הישראלי להוציא מכיסו 650 אלף שקלים, לפחות לפי חישובו המוטעה של ynet, הכולל בסכום גם את המיסים.

אלא שלא שגיאה זו מעניינת אותי אלא קביעתו אודי עציון, הכותב בסוף הידיעה שלו על סאברה: "למרות העיצוב המרהיב, הביצועים והתנהגות הכביש, ואיכות הייצור הישראלית, מכונית הספורט הישראלית הראשונה והאחרונה לא הפכה ללהיט".

סליחה? הביצועים ה'מרשימים' הם 16.6 שניות מ-0 ל-100 קמ"ש, כלומר זָחֶלֶת בנוסח סוסיתא. ב-מ-וו 700 CS שהייתה לי בגולה בתחילת שנות ה-60 הייתה מגיעה ממנוחה ל-100 קמ"ש ב-8 שניות מבלי לקרוא לעצמה ספורטיבית, חרף השימוש שעשיתי ב"אטלר פמילי קאר" בתחרויות ראלי.

אף זכור לי שבשנות ה-80 הזכיר בני הספל בירחון 'טורבו' ז"ל את הצוות הישראלי שזינק בסאברה בראלי מונטה-קרלו, ונכשל מהר מאוד בגלל חולשת רכבו, שלא אפשרה השתתפות באירוע מעבר לזינוק עצמו.

שואלים את אדוארד

בתקופה האחרונה קיבלתי כמה וכמה מכתבים המתייחסים לצרות של סרט הקולנוע שלי 'שועל הכסף של פליציה ט". חלק ממכתבים אלו התפרסמו בטור הטוקבקים, אך לא עניתי להם עקב תגלית בלתי צפויה: גיליתי שהמכון הפולני לקולנוע איכות, הספונסר של סִרטי 'שועל הכסף', הוא מוסד בלתי אמין, חרף הממלכתיות שלו.

במשך שנים יצרו הנהלת המוסד ופקידיו את הרושם שהם טרודים בשאלה איך להציל את סרטי מידיו של המפיק הרמאי מלודז' – אך כעת התברר לי שבפועל ומאחורי גבי הם משתפים פעולה עם פושע זה, אשר חומרי הגלם האיכותיים של הסרט נעולים אצלו בכספת.

אמנם מכון זה תבע שלוש פעמים את המפיק על גנבת תקציב הסרט שלי, ואף זכה בכל התביעות, אך פסקי בית המשפט לא הועילו, כי המעקלים חזרו לוורשה בידיים ריקות. התגלה שכל נכסיו של המפיק – בית, מכוניות וכו' – נרשמו על שם אנשים אחרים ('עמוּדים', בשפת הפושעים). או-אז שינה מכון הקולנוע את התייחסותו לנוכל המתוחכם: הוא חדל לגרור את המפיק למשפטים, ובמקום זאת הסכים להעניק לו תקציב נוסף, לסרט אחר.

כך קרה שהמפיק הרמאי שוב עשה בשביל המכון סרט, אך חזר כמובן לסורו: הוא עשה איזה סרט על חייו של כומר אחד תחת המשטר הקומוניסטי, ושוב לא שילם לאיש מהשחקנים או מחברי הצוות הטכני. הסרט, אגב, כושל כל כך, שהוא לא הצליח להיכנס להקרנות. גם את הצפרדע הזו בלע המכון הממלכתי לסרטי איכות. אלא שהפעם הוא כבר לא גרר את המפיק, אותו רמאי נצחי, לבית משפט.

לא תהיה לי ברירה אלא לטוס לוורשה, לשכור עורך דין ולחפש צדק בבית משפט פולני. ואם זה לא יהיה אפשרי, אז בבית המשפט הבינלאומי בשטרסבורג.

לאמיר שוורץ: תודה על התצלום שלכם על אופנוע, אשר בזכותו נזכרתי שלפני כ-60 שנה בערך הייתה לי מכונית ב-מ-וו 700 CS, מצוידת במנוע בוקסר של אותו אופנוע כמו שלך. בב-מ-וו 700 שלי השתתפתי בתחרויות ראלי, ועד היום אני זוכר איך מוציאים ממנוע זה את הדינמו כדי לנקותו. בניתי אז מכשיר העוזר לשלוף את הדינמו צ'יק-צ'ק.

וחוץ מזה הייתה זו מכונית כיף, שהייתי נהנה ממנה גם היום.