ריקוד מבעית

פעמים רבות ביקשתי את ההנהלה העליונה של הטבע שתגלה לי מי כותב את התסריטים לחלומות שמוקרנים בפניי. מי מביים אותם, מי מעצב את התפאורה והתלבושות שבהם, ומי כותב את הפסקול.

אלא שהמלכות העליונה לא גילתה לי בזכות מי אני צופה בסדרת הסיפורים שבכיכובי, המרצדים בצבעים טבעיים בכל פעם שאני עוצם עיניים מתי שהוא ובמקום כלשהו.

וכך, לא אדע בפאתי חיי מי ארגן שאחלום על חתונה עם בת השאה באיראן, על ניצחון במרוץ מכוניות בחלק הצפוני של מסלול נורבורגרינג ועל פרס ראשון בטוטו-לוטו, אשר אִפשר לי להביא אל קורת ביתי את דגם NSX הקסום של הונדה, מספר 1 בסולם הנחשקוֹת המוטוריות שלי, אשר בבנייתו לקח חלק איירטון סנה.

לנוכח שתיקתו הבְּצוּרָה של מאסטרו הטבע בנושא האחראים לחלומותיי, היה זה אך טבעי שהוא החליט לשמור לעצמו גם את פרטי האמנים אשר חתומים על התסריט, התפאורה, העריכה והבימוי של אותו קטע לילי מבעית שהתארע עליי בחדר האמבטיה.

בסך הכול רציתי לחזור למיטה, שבה חיכתה לי כלבתי היפהפייה גוֹשָה, אשר אחרי עוד ניתוח כליות, שלישי במספר, מעדיפה לנהום ולנשוף את חלומותיה הכלביים ממש על פדחתי.

אלא שהמציאות כיבדה אותי בנחת זרועה, השמאלית לפי תורת הסוד, ובדרך חזרה אל חדר השינה אחז בי לפתע גל קור, שהקפיא את צעדיי. הקור התקדם בגופי מלמעלה למטה, כמו מסך יורד, ובהגיעו אל חָזִי הטיח בו מהלומת כפור מצמיתה.

עברתי מהליכה לזחילה, עדיין בהכרה אך ללא יכולת לטפס אל המיטה. בכוחותיו האחרונים ובשביבי הכרה מסתחררים ניסה הקשיש, שתכנן לעבור חלק את יום ההולדת ה-89, להיעמד על רגליו חצי מטר מהמיטה – אך בכל אחד משניים-שלושה הניסיונות הוא נפל לרצפה כמו גוש קרח, פעם על הגב ופעם על פרצופו, עד כי חבול מכל הכיוונים הוא הפסיק להבין מה מנוגן פה. זאת אומרת, נגמר לו הסרט.

לפתע נפתחה שִמְשִייָת-מזל מעל ראשו של הקשיש החבוט: נפש טובה אחת, נאה במקרה, שהתרגלה כבר זמן-מה לדאוג לזקן, שמעה מתישהו בין סוף הלילה לתחילת הבוקר חבטה אחר חבטה, ורצה אל חדר השינה בחושבה שנפלה שם איזו שידה. אולי זו רעידת האדמה שעיתון 'הארץ' מתריע מפניה כבר שנים, תוך שהוא רומז כי ארצנו ראויה לפורענות כזו בגלל גזענות, אפרטהייד וריצת המקומיים אחרי כסף.

אלא שרגע אחר כך נתקלה נפש טובה זו בגוף שרוע על הרצפה, השכוב על גבו למרגלות המיטה ואינו מגיב לצעקות ולטלטלות, ונתבהלה לצלצל לעזרה.

שלושת המלאכים של מד"א, אולי ארבעה, הצליחו להחזיר את הקשיש אל שפיות, חלקית לפחות, והוציאו אותו מחדר השינה על כיסא גלגלים מתקפל. בדרך אל האמבולנס נשקף אל הזקן במראה הגדולה התלויה בסלון רצף של פריימים זזים, אשר הראו בתנופת-ודאות את סצנת הפינוי של הקשיש מהבית.

באמבולנס שהסיע לאיכילוב הבין הזקן שהסרט שהוא משחק בו כעת נצמד לסגנון הריאליסטי, אשר יצא מהאופנה זה מכבר, ושאין לו נטייה לפיוטיוּת או לנגיעות של פנטזיה. ככל הנראה, סדרן הטאלנטים העליון לא רצה לבזבז על קשיש זוטר שכמותי במאי בעל שיעור קומה, קרי – בעל נפש מסוכסכת.

אלא שפתאום תפסתי, אם לחרדתי ואם בהקלה, שהבמאי של הסרט הזה הוא אני: קשיש קירח ולא מגולח, מלופף בכבלים המודבקים על בטנו, על חזהו ועל ראשו.

סֵבֶל סְבָלִים הכול סֵבֶל, קיללתי, והוספתי בפולנית ש"מגיע לך, קשיש שכמוך, לחטוף עונש בדמותה של הפקה לא-מי-יודע-מה כזו, שלא יכולה לזכות אפילו בגרגר של רייטינג, שבה אתה חתום על התסריט, על הבימוי ועוד על התפקיד הראשי".

שלא נדע עוד חלטורה כזו, רטנתי, אך הנפש הטובה ראתה את זה הפוך לגמרי. "היה לך מזל מְקוּרְמָל", קבעה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה

כבר אחרי שצוות חדר המיון תיקן את הזקן כפי שמתקנים מכונית ישנה, נדלקה פתאום בראשו החבול מכל כיוון של הפציינט המחשבה שכל הסיפור המקאברי, מקפיא הדם בוורידים, שהתרקם סביבו דה-פקטו, כלומר קרה באמת, משאיר למרות הכול טעם של אופטימיות. כמעט הפי-אנד.

הרי מקרה זה מלמד שאפקט הקור – אם אחד כזה ירצה לבקר שוב להנאתו – מאפשר לכל קשיש לרקוד את המוות בשקט ובלי כאב.