אם תפגשו את דומיניק

בני משפחתו של האיש הזקן, אלה הקרובים ואלה הרחוקים, חיכו בכיליון סבלנות שהוא ימות סוף סוף, וישאיר להם את דירת שני החדרים ברחוב הראשי, שהם תכננו למכור. הם חיכו לרגע שאפשר יהיה לפנות את הספרים, אשר גדשו את המדפים עד התקרה, ולמכור אותם לאנטיקווריאט. הזקן, באצילותו הרבה, המתיק להם את ייסורי ההמתנה כאשר ביקש "לוויה צנועה וקבר הכי פשוט". המשפחה הייתה שבעת רצון. כך לא תצטרך לבזבז את הכסף שהזקן הפקיד בתוכניות חיסכון.

בסופו של דבר אירע הבלתי נמנע, והזקן נקרא אל עולמו. עוד לפני שקברו אותו בחלקתו, נפגשו היורשים הלהוטים במשרד של עורך דין כדי לשמוע את פרטי הצוואה.

או-אז התגלה שהרכוש שהותיר אחריו המנוח גדול בהרבה מכפי ששיערו. בין השאר, היה בבעלותו של הזקן יער במזרח המדינה, שאת עציו אפשר לכרות ולמכור לתעשיית העץ ואת הקרקע שלו מותר לנצל לבנייה, כמה תמונות יקרות ומניות בבנק. באותו בנק החזיק הזקן גם כספת, שבה מצאו היורשים שעון זהב יקר ומכתבים ישנים. המכתבים נזרקו מיד. איש מבני המשפחה לא התעניין בהם.

עורך הדין המשיך להקריא את הצוואה, והיורשים לא משלו עוד ברוחם וטפחו זה לזה על השכם. רק בן הדוד של המת, היחיד מביניהם שעד הרגע האחרון היה מבקר את הזקן הנחלש בדירתו, עושה לו קניות ושומע את תלונותיו על בריאותו, חיכה עדיין, בעצבנות גוברת, לשמוע מהו הנתח שגוזרת לו הצוואה. יכול להיות שדווקא אותי הוא שכח, ניקר החשש בבן הדוד, עד שבסופו של דבר נקב העורך דין גם בשמו.

"המנוח", אמר העורך דין, "החליט להשאיר לך את כלבו דומיניק, וביקש למסור לך שהכלב דומיניק אהב אותך, ובכל ביקור שלך היה מקבל אותך בשמחה. 'אני משאיר לך כלב שיאהב אותך, יישב ליד מיטתך ויחכה לך בבית עד שתחזור מהעבודה'", קרא העורך דין מפיסת נייר את פנייתו האישית של הזקן לבן דודו, סגר את הצוואה בתיק ובירך את היורשים.

בן הדוד שקיבל את הכלב היה רגוז. הוא לא ידע שהכלב היה הנפש הכי יקרה לליבו של הזקן. לכלב היה הזקן מספר מה כואב לו, ומדבר על בדידות. בפני הכלב הוא הודה שבכל פעם קשה לו יותר לקום מהכיסא. באוזני הכלב היה הזקן מקריא קטעים מרגשים מהספרים העומדים על המדפים, ולכלב הוא הראה תצלומים מצהיבים וסיפר על אהבות ישנות. זאת ועוד: לא לדרישתו של הרופא חדל הזקן לעשן מקטרת אלא למענו של הכלב דומיניק, לבל ייספג העשן בפרוותו ולבל יפגע בעיניו הטובות.

כאשר חדל הזקן לנשום שכב הכלב דומיניק למרגלות מיטתו, ובכה אחריו בדמעות של כלב. הייתה זו צעקתו הנוראה של דומיניק אשר בגינה ניפצו השכנים את הדלת והזמינו אמבולנס.

בן הדוד שקיבל את דומיניק הלך לבית שהוא הכיר כה טוב ועלה לקומה השנייה, שם דומיניק שכב עדיין למרגלות המיטה הריקה. הגבר חיבר רצועה לקולר, וגרר בכוח את הכלב מהדירה שהוא לא רצה לעזוב. כאשר הגיעו לרחוב, שחרר אותו מהרצועה. "לֵך לְךָ, ותתפגר כמו האדון שלך", צעק בן הדוד, ודומיניק הלך לבדו ברחוב שמוביל לשום-מקום.

אם תיתקלו בכלב עייף שנשרכת אחריו רצועה שאף יד לא אוחזת בה – לא יד אנושית, ולא יד רחמנית המושטת מהעננים – תנו לו, כדי שהוא יוכל להגיע למקום שהוא רוצה להיות בו, קערת מים ופיסת לחם. א-בִּיסָלע בְּרוֹיְט, נשמע עדיין בזיכרוני התחנון של מקבצי הנדבות היהודים, שהיו מתים ברעב ברחובות גטו ורשה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה אישי

כשאני עצמי מסתכל על עצמי – זאת אומרת, מבצע מחקר אישי ללא כוונת רווח – מתגלה לי, בכל זאת, שאינני שייך לאלה האוהבים דרמטיזציה.

אלא שוב בכל זאת: קשה לי להבליג מול העוול שבו כיבדה אותי ה-Zaraza (כך אני קורא בפולנית לפנדמיה), אשר ערכה עליי מצור ומחקה את כל מה שתכננתי.

ותכננתי אני, בסך הכול, להגיע ל-90 בשקט נפשי ובסיפוק על רשימה ארוכה של דברים. כמו למשל העובדה שזכיתי להכיר אנשים מעניינים, אמנים ואנשי רוח; ושהצלחתי לא להימנות על אף מפלגה פוליטית, או דתית חלילה, גונבות סדרתיות של זמן, ועוד גוררות את המחשבה לכיוון האבסטרקט המוסכם – ובמקום שטויות אלה הצלחתי דווקא לרקוח כל מיני תעלולים בכתיבה, בציור ובקולנוע.

וכך, לקראת 90 מִשֶלִי, אני אפילו גאה בכמה אבני דרך שלי בקולנוע, סרטים שהבאתי למסכים, לרבות הסרט האחרון, 'שועל הכסף של פליציה ט", שנגנב ממני בידי הגנב מלודז'.

אלא שלקראת אותו 90 – אשר הייתי מסתפק בו מבלי לחשוב על המשך בנוסח 100, שחבריי החדשים בפייסבוק ממליצים לי להגיע אליו (חלילה) – תכננתי לחזור ברגל אחת לגולה, שם מחכות לי 4 מכוניות מבית אלפא, הונדה וב-מ-וו, הלא היא Z3M קוּפֶּה האהובה. תכננתי לא להתמקד שם, אצל הגויים, בתענוגות נהיגה, אלא לעשות הכול כדי לקבל לידיי את 'שועל הכסף', ולא להסתפק עוד בגרסת הבמאי, אף כי בְּנִי ערך אותה במיטב כישרונו ודמיונו.

כן כן, לפני מכת הפנדמיה היה לי ברור שהחומרים המקוריים של סִרטי – תמונות ופסקול – יחזרו אליי. רציתי לבקש את עזרת הדין, שהרי הספונסר הפולני של 'שועל הכסף', אותו מכון לסרטי איכות בוורשה, בגד בי, ומשום מה משתף פעולה עם הגנב. ואם אכשל בבתי המשפט, תכננתי, לא ארים ידיים בוודאי, אלא אחטוף קריזה ווזווזית טהורה, כלומר מוצדקת, ואקנה בשוק קָרְצֶלָק בוורשה שוט-גאן קליבר 12 כדי לחסל בעצמי את הרמאי מלודז'. מחיר החיסול יהיה צנוע, ואף הוגן: עד סוף ימיי אשב בכלא, על חשבון המדינה בעניינים כמו גג על ראשי, אוכל וכביסה. הכלוא ימשיך לכתוב שם, ואף בשלווה חדשה ומפתיעה, את מדורו על שואה, כלבים ומכוניות.

ואז, בהיותי מוחזק אצל הגויים בדאגה ובבטיחות, הייתי מסכים, אולי אולי, לעבור במעט את ה-90.

אלא ראו, ידידיי, כיצד הערימה עליי המציאות: את כל הרעיונות הללו שהתגלגלו והתנחלו בראשו של הקשיש המורשה שדדה ממני הפנדמיה הארורה, האנטישמית, המקוללת, חסרת הרחמים. מעניין למי היא תמכור את הסחורה הגנובה הזו.