דילוג לתוכן

היה הייתה בֶּרְנִיס

פברואר 8, 2021

אחרי עשרות שנות תפקוד כאזרח עברי מן המניין, כזה שמעדיף ברנדי ערבי אקסטרה פיין על ויסקי, החלטתי להיכנע לסנטימנטים, לשכוח את הפוגרום האנטישמי של 1968 שהביא אותי ארצה – ולחזור לפולין לצורך "חיפוש שורשים"

וכך, לפני 30 שנה ועוד קצת, מצאתי את עצמי בוורשה בקבלה של מלון 5 כוכבים. קיבלתי מפתח לחדר והתחלתי ללכת, אלא שבדרכי למעלית הופיעה פתאום מולי בלונדינית גבוהה, שעצרה אותי ואת הבל-בוי הדוחף את העגלה עם המזוודות שלי.

"היי", חייכה הזרה, "נייס טו מיט יו". היא הצביעה על הניקוֹן שהייתה תלויה על צווארי, ושאלה אם אני צלם. הסברתי לה שאנחנו יכולים לדבר פולנית, ושצילום הוא רק תחביב אצלי. את ההיגד על הצילום אמרתי במבוכת-מה, כמו שתיין שמנסה להמעיט במידת היותו מכור.

אלא שבחושיה הפיקחיים האישה זיהתה שכדאי לה להמשיך. "אני בעלת סטודיו דוגמניות, ואם אתה אוהב לצלם, אז יש לי בשבילך הצעות שקשה להתעלם מהן", הוציאה את מרצע הביזנס מהשק.

לא הבנתי מה היא רוצה ממני בדיוק, ובעלת העסק מיהרה לשלוף מתיקה אלבום, וביקשה שאעלעל בו. "כל אחת מהבנות האלה היא בגירה כבר ומוכנה לדגמן בשבילך, לבושה או לא לבושה", העירה בנימה שמשתמעת לשתי פנים.

אחרי הצחוק

היא הצביעה על התצלום הראשון באלבום. מהתצלום, שנעשה בתאורה גרועה, חובבנית, ניבטו אליי פנים של בחורה בלונדינית הדומה למנהלת שלה, רק צעירה יותר.

"תראה עוד בנות", דרבנה אותי הגברת, ואני, משועשע במקצת, אכן דפדפתי. הבנות היו דומות זו לזו באופן שהתקשיתי להגדיר. לכל אחת מהן, שמתי לב, הוצמד שם בריטי בדוי המתהדר באיזה ניחוח של מכובדוּת. התאפקי לא לפרוץ בצחוק, ופתאום, בפרץ שהפתיע גם אותי עצמי, התעניינתי כמה עולה פגישת דִּגְמוּן.

האישה ענתה שתמורת 50 דולר מקבלים הצלם או הצייר שעתיים במחיצת הדוגמנית, ואם ברצונו של הלקוח להזמין סדרה של פגישות, אז "ניתן לתאם תעריף נוח יותר, או לקבוע את המחיר ישירות מול הדוגמנית".

העדשה אוהבת זלזול

חזרתי אל התצלום הראשון, שהיה ממש לא מוצלח, אלא שהחדוּת לא השאירה ספק: הנערה ברניס הביטה בעדשת הצלם האנונימי בזלזול פרובוקטיבי, כלומר מעניין.

החזרתי לאישה את האלבום שלה מבלי להביט בתצלומים נוספים, נפרדתי משטר של 50 דולר, מסרתי לה את מספר החדר, והזמנתי ביקור לעוד שעה או שתיים. "כאשר לגברת ברניס יהיה נוח, גם לי יהיה טוב", נקטתי במתכוון את הפולנית העילגת שלמדתי מחברי של פעם, סטודנט האקדמיה לקולנוע בלודז', בריטי שאמרו עליו שהוא ממשפחת לורדים, והיה מסתובב בעיר התעשייתית הענייה והאפורה ברולס-רויס שחורה וענקית. אני מודה שלא הייתה זו הפעם הראשונה שהשתמשתי בפולנית הדפוקה שלו, מסיבות כאלה ואחרות.

האישה אמרה שההזמנה שלי התקבלה, ואני נכנסתי למעלית, שם חיכה עדיין הבל-בוי עם המזוודות.

חזרה לבריסטול

בעברי הפולני כבר גרתי תקופת-מה במלון בריסטול, עוד לפני שהבניין המרשים בקרן הרחובות קארוֹבָה ושדרת המלכים מצא את עצמו שייך לצרפתים, כך שהחדר המרוהט בסגנון עילית קלאסי לא הפיל אותי לשטיח.

פתחתי מזוודות, סידרתי את חפציי בארונות ובמגירות, פתחתי את המקרר ומצאתי שם בקבוק יין צרפתי וגביעי בדולח, שצוננו אף הם, לרווחתם של אניני חך ממני.

צלצלתי פה ושם, קבעתי פגישות למחר, החלפתי את הנעליים באלו של המלון, ואז נשמעה נקישה בדלת. פתחתי.

במסגרת הפספרטו של המשקוף עמדה הבחירה שלי, ברניס, במלוא אורכה הנְמַכְמָך. היא התנשאה לגובה של 1.60 מטרים, 1.65 אולי, אם מתעלמים מעקביה הגבוהים, שבזכותם היא התנוססה אל הגובה שלי. כפי שציפיתי, במציאות היא הייתה יפה יותר מאשר בתצלום, וכמו הבוסית שלה היא אמרה "היי אדוורד" בצליל של סימפטיה מיומנת, ונכנסה לחדר בנקישות נעליה האדומות.

להתרשם לפני הרישום

הזמנתי אותה להתיישב אל השולחן, שכבר הנחתי עליו את בקבוק היין ושני הגביעים. אמרתי שזה לא ממני אלא מהנהלת המלון, וברניס התיישבה אמנם על הכיסא, אך הבהירה בנימה כעוסה שלא תשתה את היין. הצעתי להזמין לה במקומו משקה תוסס קל, אך גם לכך סירבה.

שאלתי אם היא רוצה לאכול משהו. אמרתי שנוכל להזמין טלפונית מלצר לחדר או לרדת למסעדה למטה, אלא שברניס החוותה בידה תנועת ביטול, והזכירה לי שהגיעה כדי לדגמן.

היא שאלה אם אני עומד לרשום אותה, לצייר או לצלם, ושמעה ממני שאני עוד לא יודע, כי קודם כל אנחנו מוכרחים להכיר זה את זה, כפי שלימד אותי לפני שנים פרופסור יוֹנאש שטרן היהודי, הידוע בהינצלותו הפלאית תחת ערמות של גופות יהודים שהגרמנים רצחו ביריות. שטרן, שהקליעים החטיאו אותו, זחל החוצה מקבר האחים.

בבית הספר לאמנויות יפות בקרקוב, שנוסדה לפני מעל 600 שנה, למדתי לצייר במשך סמסטר ארוך אחד – אלא שאז הכרתי את אנדז'יי ויידה, שעזב את בית הספר לאמנויות לטובת האקדמיה לקולנוע כי "אין להשוות בין אפשרויות ההבעה בציור לבין אפשרויות ההבעה בקולנוע, שאין להן גבול". ההטפות של ויידה, שבתקופה ההיא עוד לא דרך כוכבו, פעלו עליי את פעולתן – ואני ערקתי אל האקדמיה לקולנוע בלודז', משוכנע עד האוזניים בפלאיוּת המקצוע.

אך לא שכחתי את הסמסטר שלי באקדמיה לציור בקרקוב, ובמיוחד את הכיתה של פרופסור שטרן. עוזרו של הפרופסור היה מציב על הפודיום כיסא, שעליו התיישבה גברת בגיל שאונורה דה בלזק דיבר עליו. האסיסטנט סידר תאורה על המודל, והציב סביבה כנים למען המתחילים באמנות הציור.

וכשכבר היינו מוכנים לעבוד, הגיע פרופ' שטרן כדי ללמד אותנו שרישום או ציור אינם שווים הרבה אם אנו לא טורחים להכיר קודם את האדם שמשמש לנו מודל: מה מדאיג אותו, מה הוא מחבב, במה הוא עוסק חוץ מאשר לדגמן לסטודנטים. "כמה שיותר ידע עליו, יותר טוב", הסביר לנו המאסטרו, שידענו כי הוא נחשב צייר רציני, אך לא הכרנו שום עבודה שלו, כך שלא יכולנו לנסות לחקות אותו, כפי שהיה מקובל מול פרופסורים אחרים.

קשוחה. זהירה. מתרככת

ברניס הקשיבה להסבר שלי על החובה לערוך היכרות קצרה לפני שאצייר או אצלם אותה, והסכימה לכך, אך לרדת למסעדה לא רצתה. "אולי אחר כך, אם אחרי הדגמון אהיה רעבה".

שאלתי אותה מה יש לה נגד היכרות קלה בינינו על כוס יין. "אסור לנו לשתות שום דבר, כי אף פעם אין לדעת אם מישהו לא מוסיף משהו למשקה כדי לגרום לבחורה טשטוש או איבוד הכרה", הסבירה בטון מוכני, כאילו הייתה מקריאה תנאי שימוש בקטלוג של איזה מוצר.

"הבקבוק הזה סגור וחתום בלקה", הראיתי לה, "יש כאן חולץ פקקים, כך ששום תעלולים של פשע לא יכולים להתרחש כאן. חוץ מזה אני אשתה ראשון, כך שאני אהיה ארנב הניסיונות שלך", הבטחתי. "ואם אאבד הכרה ואפול, אז תוכלי לבצע בי מעשים מגונים כמה שבא לך", הבטחתי. ברניס התרצתה, אך לגמה מעט יין, רק כדי כיסוי קרקעית הכוס. מתוך נימוס שתיתי אף אני כזית.

אמרתי לה את שמי, אף שידעה אותו כבר מהבוסית שלה, והיא ענתה ששמה ברניס, והקשנו שוב כוסות בשיטת הבְּרוּדֶרְשאפְט הפולני – מנהג שלאחריו השותים חדלים לשוחח בגוף שלישי, ופונים זה אל זה ישירות בגוף שני.

הברודרשאפט שלנו כלל נשיקה מרפרפת על הלחי, מפלס היין בבקבוק צלל ברכות, ובשלב מה התיישבה ברניס על קצה המיטה ושאלה אם היא יכולה כבר להתפשט.

הדחליל התאילנדי

ביקשתי שלא תתפשט, שהרי אנחנו עוד לא מכירים זה את זה, הגשתי לה שטר של 50 דולר וביקשתי שתכניס אותו לתיקה כי זה בשבילה ולא לבוסית. אז תגידי, שאלתי, יש לך חבר כמו בשיר "האם הגברת גרה לבד/ או יחד איתו?/ האם בבית מחכה אמא/ עם מצברוח רע?"

"חבר שלי", ענתה ברניס, "הוא אלוף פולין באגרוף תאילנדי. זו אמנות לחימה שבה מתאבק אחד מתעלל בשני באגרופים, בעיטות ונשיכות. חברי הוא קנאי בלתי רגיל", הוסיפה בגאווה.

"או! זה בדיוק מה שסיפרה לי הבוסית שלך", שיקרתי, "כשהצעתי לה שתעזוב את אלבום התמונות ותדגמן בשבילי בעצמה. היא אמרה לי שהחבר שלה, מתאגרף תאילנדי, יתרתח מרוב קנאה".

ברניס בלעה את השקר שלי בחיוך, והסבירה שהסיפור על המתאגרף התאילנדי הקנאי עובד טוב על לקוחות ש"מקבלים שכל של קוף כשהם רואים בחורה עירומה". ברגע שטיפוסים כאלה שומעים על חבר אלים, הם מאבדים מיד חשק לעשות שטויות. "ככה זה", הסבירה, חלצה את נעליה הגבוהות והחלה להתפשט במיומנות.

"חכי", ביקשתי, "אני אלך לחדר האמבטיה, ותזמיני אותי כשתהיי מוכנה". היה לי ברור שברניס רוצה כבר להתחיל לדגמן כדי להדגיש שהיא מקצוענית שלא מוכנה להתעסק עם שטויות של לקוחות. היא תחבה לתיקה את 50 הדולר, אך הדפה את הרעיון שאחכה בחדר האמבטיה בזמן הסטריפטיז שלה. "הרי כשאני אהיה עירומה אתה תבוא בריצה לבוש רק בחלוק. כבר קרו לי מקרים כאלה".

הבהרתי לה שאני לא בונה על כך שתמורת 50 דולר טיפשיים תעמוד לרשותי גם דוגמנית יפה וגם בת זוג למיטה. את חדר האמבטיה החשוך אני צריך, הסברתי, רק כדי לטפל במצלמת הניקון ובקסטה עם הסרט.

וכך קרה. הכנתי את המצלמה במשך כמה דקות, שבמהלכן חלף בי הרהור מחויך שהתרחיש שמפניו חששה ברניס – שארוץ לעברה עם חלוק – אינו רע כל כך, שהרי לוּ תרחיש זה היה מתממש, הניקון הייתה יכולה לצלם אותי בעצמה יושב בחלוק המלון לצד ברניס העירומה, היא עם כוס ביד ואני עם מקטרת בפה. אני מכיר לא מעט יהודים טרופיים 'נחמדים' אליי שימותו מקנאה למראה תצלום כזה.

אלא שהותרתי את הרעיון הזה לפעם הבאה, יצאתי מחדר האמבטיה והתחלתי לעבוד.

לרדות את צוף הפרצוף

בחרתי להתרכז בפורטרט שלה, אף כי ברניס נטולת הבגדים עלתה על ברניס הלבושה – וזאת בזכות שכיות מסוימות שלא יפורטו כאן, אך גם בזכות ההיעדר המוחלט של התחסדות אצלה.

כיוונתי אל יריעת עיתון את הזרקור של מנורת השידה, כך שהאור החוזר מהעיתון הוטל בריקושטים על פניה של ברניס. את הצל שנותר בכל זאת על פרצופה גירשתי בעזרת הדיודה של ניקון. אלא שעדיין היה חסר לי משהו אישי. משהו שהיה יכול לקשר את ברניס איתי. אז הנחתי על האף שלה את משקפי השמש הכהים שלי, פֶּרְסוֹל איטלקיים, ורק אז חשתי כי בשלו התנאים ללחוץ על כפתור המצלמה.

הפרסול שלי וברניס. דווקא התאימו

אלא שלפתע התעוררתי בגלל דפיקות בדלת, שהיו תחילה די שקטות ואחר כך התרעמו. ניקיתי מעיניי את שיירי החלום, ופתחתי את הדלת. במסגרת הפספרטו של המשקוף עמדה ברניס, אמרה את ה"היי, נייס טו מיט יו אדוורד", ונכנסה לתוך הדמיון שלי בנקישת נעליה האדומות הגבוהות.

בגרסה זו החוזרת על עצמה, ספק בדיונית ספק מציאותית, הבוסית של ברניס שכחה לומר לה שאני מדבר פולנית, גם אם גרועה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: נגמר התוהו ובוהו

נגמר התוהו ובוהו, כי מעתה ואילך הקשיש המורשה יכול ליהנות מתוכנם של כל הלפטופים הקודמים שלו, כולל הפי-סי שעבדו ב-XP ז"ל.

כן, כל מה שהטרום-זקן כתב, או שרק רשם כדי לא לשכוח, נמצא כעת בהישג ידו של הזקן הנוכחי, בזכות עבודתו של טכנאי מחשבים תל-אביבי מעולה, עידן ראבד. אם באיזה עתיד מדומיין הקשיש היה מאבד לרגע את טעמו ואת אישיותו, ומתחיל פתאום להחזיק במכונית מודרנית הדומה למחשב על גלגלים – אז הזקן היה חולם לפחות שעידן ראבד יופקד גם על חיה זו הנושמת אלקטרוניקה.

אלא שאין אפשרות כזו, כי עידן הוא חסיד מושבע של אופניים, ומכוניות מעניינות אותו כפי שאותי מעניין אם מירי רגב קראה צ'כוב או לא.

מה עוד שבמקום כל הבלגן והבלבול המחשבי סידר לי עידן שני מקבוקים, כדי שאחד יתנחל בתל-אביב והשני יהיה בגולה, באותו מקום קר ואכזרי שבו נמצאות שתיים מתוך עדר בנותיו של הזקן, הידועות כפסיכולוגיות שלו.

וכדי לתת ביטוי לתרועת הגעגוע אל שתי מכוניות אלה, געגוע מתוצרת הפנדמיה – בחרו שני המקבוקים להתעטף בתצלומים של בנות אלה המחכות לאבא: ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה מתנוססת בדסקטופ של לפטופ אחד, והונדה crx VTEC בלפטופ השני. הגרמנייה נהנית ממנוע 6 צילינדרים 3.2 ליטרים, 340 כ"ס N/A, כלומר נטולת טורבו, מה שלא מפריע לה לזנק מ-0 ל-100 קמ"ש ב-5 שניות; ואילו crx, המצוידת במנוע 1.6 ליטרים, אף הוא בוודאי N/A, זקוקה ל-6.8 שניות ממנוחה ל-100 קמ"ש.

אמנם crx היא בת 29 (גיל נפלא לבנות), אך המתחרות שלה לקבוצת 1.6 יכולות רק להריח את המפלט של רוצחת עדינה זו. בצעירותה אף לקחה crx שלי אליפות פולין בראלי העיתונאים היוקרתי, חרף העובדה שבתקופה ההיא היפנית עוד לא לבשה צמיגי כמעט-סליקס, כלומר טויו r888, המגפיים הנוכחיים שלה.

במקום לגלגל מחשבות כהות, תרחישי סטרס ואת כל הפחדים בדרך לאיתקה המעיקים על האוחזים בגיל השלישי ועוד קצת – הקשיש המורשה מעדיף לדמיין נהיגה בזוג בנותיו. ונזכר הזקן שהוא עוד לא הספיק לבדוק: האם צמיגי פיילוט ספורט קאפ של מישלין מגיעים לרמה של טויו?

אופס, עוד סיבה להמשיך לנשום.

מחכות לי באיתקה

שואלים את אדוארד

משה קליין: את המלצותיך להתנעת מנוע הרכב בבוקר כמה דקות לפני תחילת הנסיעה כדי להביאו לטמפרטורת עבודה, קראתי שוב ושוב לאורך השנים שאני עוקב אחרי המדור שלך (תחילה ב'מקור ראשון' והיום בבלוג). קראתי את זה, בווריאציות שונות, גם במגזינים שונים בבריטניה ובאתרי אינטרנט אחרים שעוסקים בתחום.

לאחרונה נתקלתי בלינק מאתר וואלה, ודי נדהמתי. בכתבה שאין מאחוריה שֵם וחתומה על ידי מערכת וואלה מובאת עצה מטופשת לחלוטין, שאין לי מושג מה התועלת שמאחורי פרסומה (בהנחה הברורה שמאחורי כל כתבה שאף אחד לא חתום עליה, כנראה מישהו שילם עליה).

ולא רק שאין תועלת בעצה הזו, אלא נזק בצידה. אני משאיר את זה להתרשמותך, ומעניין יהיה לקרוא את תגובתך.

בברכת בריאות טובה ואריכות ימים, ויום הולדת שמח.

תשובה: אכן, עצתי בעינה עומדת: במשך כמה-עשרה הדקות שאחרי התנעת המנוע מומלץ לנסוע בזהירות ובעדינות, עד ששמן המנוע מתחמם כראוי. נא לא לשכוח שמד-החום של נוזל הקירור אינו רלוונטי לגבי השמן, כי טמפרטורת השמן עולה לאט יותר מאשר טמפרטורת הנוזל.

בשום פנים ואופן אין לדרוש מהמנוע לעבוד בכל כוחו כאשר השמן אינו מוכן עדיין למטרה זו.

אגב: יצרני מכוניות החלו באחרונה להמליץ על שימוש בשמנים צמיגיים פחות, כמו למשל OW30 בב-מ-וו ו- 5W30במרצדס. התגלה באותה הזדמנות ששמנים בצמיגות מופחתת מגבירים את כוח המנוע בכמה אחוזים.

אחיה וישליצקי, גוש עציון: הציעו לי סקודה אוקטביה סטיישן (קומבי) 2014, מנוע 1.2 טורבו גיר אוטומטי DSG.

שמעתי רבות על הגיר הנ"ל, אבל ישנן דעות לכאן ולכאן. אשמח מאוד לשמוע דעתך.

תשובה: אין סיבה לחשוש מ-DSG, אלא שבקנייה של מכונית המצוידת בגיר זה מוטב להקפיד על כמה כללי זהירות כדי לא לקבל חתול בשק:

1. אם המכונית טופלה במוסך של היבואן, יש לברר אם תיבת הילוכים זו עברה כבר החלפת מצמדים אחת לפחות, ואם הוחלפו בה חלקים אחרים. אם כך קרה, יש לברר אם קיימת אחריות של צ'מפיון על התיקון האחרון.

2. מומלץ לבדוק גם את תפקודה של תיבת הילוכים זו – האם היא מרעישה, מתחממת? האם היא מחליפה הילוכים בלי קפיצות וחריקות?

3. DSG של קונצרן VAG היא תיבת ההילוכים הטובה ביותר בין תיבות ההילוכים האוטומטיות והחצי-אוטומטיות – הן בגלל כישרונה הספורטיבי והן בגלל חסכנותה בדלק. אלא אין לשכוח שנהנים ממנה רק כשהיא מתפקדת כראוי.

4. עקב האכילס של תיבות DSG באשר הן הוא נסיעה עירונית איטית, ולכן את מצבה של תיבת הילוכים זו מוטב לבחון קודם כל בנסיעות כאלו.

4 תגובות
  1. naomi lewkowicz permalink

    אדוארד שלום,
    לצערנו, בשל נכות של בן זוגי וההכרח במושב נוסע גבוה שיאפשר לו כניסה ויציאה נוחים, וכן מרווח רגלים גדול, אנו נאלצים להחליף את "טינקר בל" ההודה אקורד ילידת 2011 שלנו.
    בדקנו המון המון רכבי SUV. לגמר הגיעו הונדה CRV , שברולט EQUINOX , מיצובישי ASX. כולן מהיבט נוחות הישיבה במושב ליד הנהג.
    אשמח לשמוע דעתך המלומדת, כולל המלצה על רכב אחר.
    המון בריאות, בטוחה שתגיע גם לבדיקת ההשוואה בין הצמיגים.

  2. שי בוכמן permalink

    לא מפסיק להפתיע…. המשך בסיפוריך! מחכה גם לספר!

  3. אדם permalink

    שלום אדוארד. האם יש לך המלצה לרכב לשבעה נוסעים שהוא מרווח, אמין וחסכוני? בדקנו כל מיני אפשרויות והתייאשנו. כל המכוניות צפופות או בלי תא מטען או בזבזניות דלק. רעיונות?

  4. Yair Cohen permalink

    שמע אדוארד, אתה לא נורמלי. כל פוסט שלך מעיף אותי לפינה אחרת של דמיון משוגע. מעטים מצליחים לעשות בעברית דברים כאלה. שנה טובה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: