סָגוּר עם סְפָרִים

לולא עזרת המלאך האנונימי, לא הייתי ניצול שואה

את המדור הנוכחי אני כותב ב-6 במארס השנה, שבמקרה הוכרז באירופה כיום ההוקרה לחסידי אומות העולם, אשר חירפו את נפשם כדי לעזור ליהודים בזמן מלחמת העולם השנייה.

בגוגל העברי אין משום-מה שום אזכור ליום הזה. אך מוזר עוד יותר שהמכון המופקד על חניטת זיכרון השואה, 'יד ושם' – שכח לפרסם את 6 במארס כיום הבינלאומי של החסידים קדושי-הנשמה. בכך השליך המכון עוד גזר עץ אל מדורת הביקורת שלי כלפיו, אשר בוערת עדיין ברשומה "ניצוֹל יד ושם".

אין לי חשק לחזור על הטענות שהעליתי במדור הזה כלפי הטמטום והחוצפה של המכון הירושלמי, ואסתפק כאן רק בהעלאת טענה נוספת: יד ושם נטע אמנם שדרת עצים לזכר חסידי אומות העולם, אלא שכל העצים מוקדשים לדמויות מסוימות. המכון לא מצא לנכון לנטוע ולוּ עץ בודד לזכרם של NN, כלומר לזכר חסידים בלתי ידועים.

תשומת לב, רק בלי לב

אני למשל הייתי רוצה, לפני שאלך, שבירושלים, או בכל מקום אחר במדינתנו, יינטע עץ לזכרו של תושב ורשה אנונימי שהציל אותי ממוות למחרת בריחתי מהגטו אל הצד הארי, כאשר נפלתי ממדרגת חשמלית שעצרה באופן פתאומי.

שכבתי על המדרכה ללא יכולת לקום, וסביבי החלו להתגודד עוברי אורח, שנעצו בי מבטים חשדניים, לא נעימים. נזכרתי בשיעור שנתן לי אבא רגעים אחדים לפני שיצאתי מהגטו, כי בהיותי בין הגויים בצד השני של החומה אַל לי להתבלט.

והנה, יממה בלבד אחרי אזהרתו של אבא מצאתי את עצמי במרכז ההתעניינות של עוברי אורח, שרוע בלב העיר עם קרסול נקוע. היה זה רחוב סואן, אך מעגל הסקרנים שהקיף אותי יצר מין מובלעת של שקט עוין, שכמו הצמית אותי עוד יותר אל אבני המרצפת. ידעתי שאני חייב להתרומם לבל יחשדו בי שאני יהודי שברח, זר, אך לא הצלחתי למוש ממקומי.

לפתע חשתי כי יד נוגעת בי. "קום, בורחים מפה", לחש לי גבר צעיר, שעזר לי לעמוד על רגליי, הרים מהמדרכה את הכובע שלי, חבש אותו לראשי ומשך אותי לכיוון הכניסה של איזה בית, שמצידו השני הייתה חצר שהובילה אל כניסה לבית אחר, ברחוב צדדי.

לחם, חלב ואמפתיה

שמתי לב שהאיש העוזר לי עוטה מעיל ארוך ונעול מגפי רכיבה על סוסים, לפי האופנה שחגגה הן בצד הארי של ורשה והן בגטו. הוא העיף מבט לאחור לפני שנכנסנו לבניין אפור. "הופס", נאנח בהקלה, "אנו כבר פה". הוא סובב מפתח בדלת, ואנו נכנסנו למבואה גדושת ספרים, שהובילה אל חדר גדול וחשוך, מתפקע מספרים אף הוא.

"אל תדליק כאן אור ואל תסיט את הווילונות בחלונות", הזהיר אותי בעודו מקרב למעני כיסא אל השולחן. התיישבתי, והוא נעלם לרגע וחזר עם כוס חלב ופרוסת לחם עבה.

"מתי ברחת מהגטו?", שאל, ושמע שאתמול בצהריים. סיפרתי לו מה קרה מהרגע שנפרדתי מאבא. איך יצאתי מהגטו עם קבוצת פועלים שהלכו לעבודה תחת שמירה של שוטרים פולנים, שלא מנעו בעדי לעזוב את הפועלים. איך התכופפתי אל פתח ביוב וזרקתי לתוכו את הטלאי שהסרתי מהשרוול הימני, השלכתי את האֵת שהייתה מוטלת על כתפי, ונבלעתי בין הולכי רגל פולנים.

איכשהו הגעתי אל שוק קַרְצֶלָק, הסתובבתי שם, ובלילה ישנתי על מדרגות עם חסרי בית ושיכורים. סיפרתי את זה לאט, תוך שאני שותה את החלב ולועס את הלחם.

מיליארד מילים מחבקות

כשגמרתי לאכול הבטתי בחדר. מדפים עמוסי ספרים טיפסו עד סוף הקירות, וספרים שלא נמצא להם מקום התגבבו בערמות על הרצפה, ממלאים כל חלל אפשרי, כולל כיסאות ולוח השולחן. NN הסביר שבדירה זו פעלה ספרייה שהשאילה ספרים תמורת מינוי חודשי, אלא שבעליה מת ודלתות העסק נסגרו.

"פה אתה תגור", הצביע NN על ספה, שגם עליה התגבהו מִגְדָלֵי-פרא של ספרים. "מצד ימין יש לך אמבטיה ושירותים. אתה תסתדר בלי טלפון, חביבי, ואל תדליק אור. אם השכנים יידעו שמישהו מסתובב פה, הם יפשטו על המקום כמו ארבה כדי לקבל ספרים, ובאותה הזדמנות גם ילשינו עליך".

"ואם אתה אוהב לקרוא", הוסיף בנימה רכה יותר, "אז יש לך הזדמנות לקרוא ככל שתחפוץ, כל זמן שהאור מצד החלונות ירשה לך".

הנהנתי לאות הבנה, ו-NN המשיך: "מזל שאבא שלך נתן לך שעון, כי אני אגיע לכאן כל יום בשתיים בצהריים עם אוכל. אם לא אהיה פה בשתיים, זה אומר שמישהו מסתובב פה בסקרנות, ואז אגיע מאוחר יותר".

"אם תשמע דפיקה בדלת", הזהיר אותי, "אל תפתח, ומוטב גם שלא תשרוק ולא תצעק בחלומותיך. במטבח יש בשבילך חצי כיכר לחם ומרק, שתוכל לחמם על פלטה חשמלית. מחר אנסה לגוון קצת את התפריט שלך", הבטיח בחיוך, הציץ בעינית אל חדר המדרגות, אמר "להתראות" והלך, נועל בעדינות את דלת ספריית המסתור שלי.

מואבס בממתקי קריאה

בימים הבאים היה NN מגיע בצהריים, ומביא לי אוכל ואף דברי מתיקה. פעם הביא לי אפילו ענן קטן של 'צמר גפן' עשוי סוכר, ואמר שזה להיט לא רק בוורשה אלא בכל פולין הכבושה, בדיוק כמו אופנת הצבים האפריקניים.

צב אחד כזה הביא לי NN "כדי שהבדידות לא תשגע אותך", אלא שהצב הקטן לא היה מעוניין לקשור איתי קשרים חברתיים, ועד מהרה מצא מחבוא בין הספרים, אשר קראתי מהבוקר ועד אור אחרון שהסתנן מהווילונות.

את מרתון הקריאה שלי פתחתי במיון ספרים לשתי ערמות: ספרות יפה, וספרי בלשים ומערבונים. את פרוסט, סטנדל וטולסטוי, שאבא היה קורא בדירתנו של פעם בוורשה ברחוב רֶמָרְסְקָה 2/4 ובבית הקיץ שלנו באוֹטְבוֹצְק, שמרתי להזדמנות אחרת, וכך גם את ספריה של אגתה כריסטי, שידעתי כבר על-פה.

עיקר תפריט הקריאה היה מערבונים מהמערב הפרוע, ובמיוחד אלה של מקס ברנד האמריקני, שאהבתי במיוחד. ברנד כבש אותי בכמה-עשרה ספרים שפיתו את העין בכריכות צבעוניות, החל ב'רוכבי הערבה האדומה' ועד 'הבת של דן', שהכי אהבתי ועורר בי פנורמה של רגשות ודמעות. אל ספר זה חזרתי פעם אחר פעם, אף שהכרתי כבר על-פה כל מילה שברנד שָם בפי גיבוריו האקדוחנים, כולל הדברים שאמרה הבת של דן, שהייתה בעיניי ממשית כמו שרק נערה משום-מקום יכולה להיות, והתאהבתי בה עד האוזניים.

הדמיון הוא אקדוחן-נייר

בשלב מסוים של מרתון הקריאה התרחש משהו בלתי ייאמן: כל מה שאירע לי בגטו ולאחר בריחתי ממנו – בכוח המקרה או בהתערבות מזל המגיע מלמעלה, כמו הופעתו של NN שהציל אותי והעניק לי מסתור – החל להתערבל עם העלילות הרומנטיות מהמערב הפרוע. האלימות והפחד שראיתי וחוויתי בגטו נבללו עם אקדוחנים חמי-מזג היורים זה בזה בגלל סיבה פעוטה או בלעדיה, אך גם עם המתיישבים טובי הלב שחיפשו ערוץ של שלום עם האינדיאנים, אשר כבר לא היה להם מקום באמריקה הגדולה והחדשה שנולדה בצד השני של האוקיינוס.

ילדיהם הפרועים של הזיווג בין מציאות חיי לדמיון השתוללו במחסה ש-NN העניק לי. בין ארבעת קירות הספרייה ראיתי להקות סוסים, שלא שאלו אותי אם מותר להם לדהור בין המטבח לאמבטיה. ראיתי חבורת קאובוי-אים שתויים המוליכים בתוך הספרייה עדר של פרות ופרים, שרמסו ברגליהם את הספרים, וראיתי גם כנופיית אפאצ'ים בפיקודו של הפילוסוף שחום-העור וִינֶטוּ שמתקיפה את המתיישבים הלבנים, אשר ירו מתוך הקרוואנים המשפחתיים שלהם וקברו את גופות הרוגיהם תחת חלונות הספרייה המשקיפים אל החצר, שבה נשים פולניות מהבניינים הקרובים התפללו למרגלות מדונה עשוית גבס, דמות אמו של ישו הטובעת בפרחים.

המהומה שחוללו בדירה גיבורי המערבונים הייתה כה עזה, עד כי פחדתי שהשכנים ישמעו את קול-נפץ היריות של הווינצ'סטרים והקוֹלְטִים.

מר וִיס, טיפוס לחיץ

NN שלי התעניין מה אני קורא ומה אני מחפש במערב הפרוע. סיפרתי לו שהתעניינתי באקדח הקוֹלְט הגדול, תופי ענק שיכול לעקור את הזרוע של היורה, אך ברור לי שהגרמני שאליו אני מכוון את הקנה ימות עוד לפני שייתקע בו כדור. לא הסברתי איך, NN הבין.

בחלומות שהיו לי מאחורי חומת הגטו ראיתי את הקצינים הגרמנים בלבוש אזרחי, או סתם גרמנים חובבי ציד, שהיו מגיעים אל רחובות הגטו במכוניות עם נשותיהם וילדיהם כדי להשתעשע ב'ספארי יהודים'. אני הייתי מכוון אליהם את הקולט ולוחץ על ההדק, ואחר כך סיפרתי את החלומות האלה לאבא, אלא שהוא לא אהב אותם.

ואז שמעתי מ-NN ש"בין חלומות למציאות יש הבדל ענק, כי המציאות יכולה להיות הרבה יותר מפחידה ושופכת-דם מאשר החלומות, והיא גם לא נגוזה חיש-מהר כמותם".

כבר אז הבנתי שאת המשפט הזה לא אשכח לעולם, כמו גם את הרגע שבו NN שלף מהמעיל אקדח ואמר, "מר וִיס רוצה להכיר אותך, חביבי", ואחרי כמה דקות ידעתי כבר שהאקדח שאני מחבק ומנשק הוא וִיס, אקדח פולני שלפני מלחמת העולם השנייה נחשב נשק פרימיום. הוא היה מוצלח כל כך, עד שלאחר פלישתם לפולין דאגו הגרמנים שאקדח זה ימשיך להיות מיוצר בעיר ראדוֹם.

אחרי שיעור בן שעה של NN ידעתי כבר לפרק את האקדח לחלקיו בעיניים סגורות, להרכיבו חזרה ולהכינו לירי.

אין NN

בימים הבאים היה NN משאיר לפעמים את ויס מוסתר מאחורי ספרים במדף קבוע, ולוקח אותו למחרת, עד שיום אחד הפסיק מיטיבי לבוא. אמנם כבר קודם לכן היו ימים ש-NN לא הגיע לדירה, אלא שהפעם הוא נעדר ארבעה ימים רצופים.

לא חסר לי אוכל. נשארו כמה קופסאות סרדינים, ואני הייתי טובל בשמן פיסות לחם יבשות. ניסיתי לא לחשוב על שום דבר רע, אבל הדאגה כרסמה בי כאשר ישבתי וחיכיתי ל-NN. קיוויתי שבסופו של דבר הוא יופיע כאן שוב, מפזם כהרגלו את השיר "האם הגברת גרה לבד?/ האם ביחד איתו?/ האם בבית מחכה לה אמא במצברוח רע?"

גם אבא שלי שר את השיר הזה בגטו כדי שאמא תחייך, ואני ואירנה רקדנו.

כאשר החושך פעפע

בסוף היום החמישי בלי NN, כאשר חושך סמיך פעפע אל הספרייה, מישהו נקש בדלת, ואחר כך נשמעו דפיקות חזקות וחיטוט במנעול במפתחות לא מתאימים.

המשחק נגמר. הסוסים פתחו במנוסה עם הקאובוי-אים והאינדיאנים. הכרכרות של המתיישבים הלבנים נמלטו לכל הכיוונים. וִינֶטוּ הצביע עליי בדאגה סמכותית, כמו אומר לי "עכשיו תורך להיות גיבור".

"אנחנו יודעים שאתה שם, תפתח", צעקו הקולות, ואחר כך נשמעה הלמוּת פטיש או לום. רצתי אל החלון, אך לא שכחתי לבדוק קודם את הגומחה שמאחורי הספרים. האקדח לא היה שם, אף שחלמתי שכאשר אזדקק לו – אמצא אותו שָם עם מחסנית הספייר שלו. זה מה שקורה כשאנו מאמינים בחלומות של עצמנו.

המדונה נעתרה לי?

תחבתי אל מתחת לחולצה את הספר 'הבת של דן', וקפצתי אל החושך. הגובה לא היה רב, כי הספרייה הייתה בקומה הראשונה.

בחצר, כמו תמיד, התפללה קבוצת נשים במטפחות. למרגלות הפסל של אם ישו דלקו נרות, ואני, מבלי לחשוב יותר מדי, הצטרפתי בצעדים מהירים אל הנשים, ששרו את מזמור הערב שלהן. הגברת שלצידי סובבה אליי את ראשה, ואני מיהרתי להצטלב ביד ימין, ושרתי יחד עם המאמינות "הרעיפי עלינו, אם ברוכה, את חסדך/ הצילי מיד אויבינו". תחינה זו עלתה לשמיים חתומה במילה 'אמן', ואני אמרתי בשקט "שמע ישראל" והצמדתי אל החזה את 'הבת של דן'.

ואז, כמו נשלחה ממרומים, הגיעה אל החצר שלנו קבוצה של פולנים בגילי, ארבעה נערים ונערה אחת, קָטֶזִ'ינָה. הם קראו אליי להצטרף אליהם כי "כדאי לך", אז עזבתי את הנשים המתפללות והייתי איתם חצי שנה.

בדרך אל ברלין והחיים

הסתובבנו בוורשה ובצד השני של הוויסלה בחיפוש אחר עבודה, אוכל ומקומות לינה, שהיינו שוכרים יחד, ולעיתים גנבנו פריטים שאפשר היה לחבק.

זמן-מה שימשנו עוזרי כומר בכנסייה, עד שנזרקנו כאשר הכומר תפס אותנו לוגמים מיין הקודש. עד מהרה מצאתי עבודה בדוכן ירקות בשוק קרצלק, והוזמנתי לגור אצל בעלת הדוכן, וִילֶנְסְקָה האנטישמית, שהייתה מעירה אותי מדי 6 בבוקר כדי שנלך לכנסייה, שם כרעתי איתה ברך בתפילה וזימרתי יחד איתה.

אלא שיום אחד ברחתי כאשר הגיע הבן של הגברת, ג'ינג'י בן 30 בערך, שהיה נועץ בי מבטים חשדניים. אחר כך נָחַתּי אצל מישהו שהשכיר קיאקים ומפרשיות על יד גשר פּוֹנְיָטוֹסְקִי, ג'וב שבזכותו יכולתי, כאשר פרץ המרד הגדול בוורשה, להשיט בקיאק את אמא שלי פֶלִיצְיָה ואת אחותי אִירֶנָה אל הגדה השנייה של הוויסלה.

צעדנו דרך הכפרים רעבים, בידיים ריקות, בין המוני הפולנים הבורחים מוורשה הבוערת, עד שנכנס הצבא האדום והחלו ההרפתקאות שלי בנוסח מקס ברנד, שבמהלכן הצלחתי להגיע לברלין, כילד גדוד ביחידה רוסית-פולנית.

ילקוטי היה מלא אקדחים ורימונים שמצאתי בדירות גרמניות בפִּילָה ובקוֹלוֹבְּזֶ'ק, שביניהן נסענו בשיירה של משאיות זיס, ויכולתי לחייך למראה הגרמנים שיוצאים מהחורים שלהם בידיים מורמות וצועקים "היטלר קאפּוּט".

ואחר כל זה היו בית היתומים היהודים בקרקוב, הטכניון לאמנות, בחינות הבגרות, האקדמיה לקולנוע בלודז' ושאר החיים.

בינתיים הוא נטוע בי

לחבורת הנערים הפולנים שהצטרפתי אליה לא מגיע עץ בירושלים, כי הם עזרו לי מבלי לדעת שאני יהודי.

אך ל-NN – שיישאר בזיכרוני תמיד, יחד עם התקווה שאמצא איזה שביב מידע עליו – מגיע עץ זיכרון, או לפחות ספסל קטן שמוצמדת לו לוחית נחושת, אשר יוצב ביער ירושלים, קרוב למכון יד ושם.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: הקהל נרדם לי

את המדור "אם תפגשו את דומיניק" שהתפרסם לאחרונה בבלוג זה כתבתי כבר לפני כמה וכמה שנים, כדי לספר את סיפור הכלב לבני הקטן כאשר אתיישב בערב על קצה מיטתו. בכך הרשיתי לעצמי לשחזר מנהג שהיה נהוג בדירתנו בגטו ורשה, שם אבא שלנו, בחזרתו מהעבודה, היה מתיישב על קצה המיטה שחלקתי עם אחותי אִירֶנָה כדי לספר לנו את הסיפורים שהוא המציא, שהיו מלאי אנושיות, כלומר עצב.

כריסטופר שמע את הסיפור על גורלו המר של הכלב דומיניק, בקושי נרדם, ולמחרת בבוקר, כאשר הסעתי אותו לכיתה א', שאל אותי למה אנו לא לוקחים איתנו במכונית מים ולחם. "לא יהיה לנו מה להביא לדומיניק, אם נפגוש אותו", דאג, ואני הבטחתי לו שאם יקרה דבר כזה, נזמין את הכלב למסעדה הכי טובה שמפרסם הקטלוג של מישלין, ואחר כך ניקח את דומיניק הזנוח אלינו, לבית שלנו.

"נפלא", שמח הילד, "דומיניק יישן איתי, ואתה תספר לשנינו את הסיפורים שלך עד שנירדם. יש לך משהו מוכן להיום בערב?"

"תשמע כשתהיה במיטה", אמרתי.

אבל בערב, במקום סיפור קצר שהילד ציפה לו, סיפרתי לו איך הייתי סגור עם ספרים. הילד, כמובן, נרדם באמצע הסיפור הארוך, ואני המשכתי לספר אותו לעצמי כדי לא לשכוח.

שואלים את אדוארד

ב' מירושלים: יש לי 4X4 של פולקסוואגן, ולא ברור לי אם הגלגלים האחוריים עובדים או רק מסתובבים. אני לא מרגיש אם הם קשורים בכלל לתיבת ההילוכים, או שההנעה ברכב שלי היא קדמית בלבד בגלל תקלה כלשהי.

תשובה: הנה שתי אפשרויות לבדיקה:

1. במוסך: אפשר להניף ה-4X4 שלך כך שכל ארבעת הגלגלים יהיו באוויר. עם התנעת המנוע ושילוב להילוך ראשון, כל הגלגלים אמורים להסתובב.

2. בזינוק אגרסיבי: לחיצה חזקה על דוושת הדלק אמורה לגרום לגלגלים האחוריים לעבוד כמו אלה הקדמיים. רואים את זה לפי החול שהם מתיזים.

אגב, האחראי לבעיות בהנעה 4X4 הוא מנגנון ה-heldex, שמעביר כוח לגלגלים האחוריים ברגע שהגלגלים הקדמיים מאבדים אחיזה. לפני שמחליפים או מתקנים הלדקס שאינו פועל כראוי, מנסים להחליף לו שמן. אם השמן החדש בהלדקס מתחיל לעבוד ברעש מכני של קלאצ'ים, מחליפים שמן בשנית. לעיתים רק החלפת שמן שלישית, כולל מסנן, משיבה את הלדקס אל תלם ייעודו, מבלי להשקיע בהחלפתו.