מדבקה על פחית

יום לפני שמלאו לי 90 שנה הבנתי שאני מחוץ לאופנה: אין לי חרדות, ויש לי זיכרונות שלא קשורים בהטרדה מינית

אז ככה. בזכות רחמנותו של אדון הטבע הכל-יכול, אלוהי הכלבים ואנשים קלושי אמונה, או סתם בזכות איזה ברדק קטן במנגנון פסיקת הגורלות שלו, אני יכול להפליג חופשי בקרבת ה-90 ואולי עוד קצת יותר.

ואם אזכה במלגת הזמן הזו, שתינתן מן ההפקר או במתכוון, אכתוב זיכרונות שמשהו מהם יתנוסס על מצבה או מדבקה על פחית, במטרה שמישהו ישמע או ילמד אי-פעם שאהבתי מכוניות, כלבים ובנות אפורות עיניים.

כך יתגלה גם ששמחתי בידידוּת עם דמויות בלתי נשכחות מעולם האמנות, הציור, התיאטרון והמוזיקה אשר התנוצצו בענווה בביוגרפיה שלי, כמו המלחין והחבר כריסטופר קומדה, הצייר יֶזִ'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי, שהיה מומחה לאיקונות ופילוסוף, טדיאוש קָנְטוֹר – צייר, מעצב תפאורות, במאי ותיאטרולוג, יורם ברונובסקי, פוליגלוט רחב אופקים וגאון תרגום, הבמאי אנדז'יי ויידָה, אשר ליווה את צעדיי הראשונים כבמאי קולנוע, יז'י מְיֵיזֶ'יֵיבְסְקִי, מרצה באקדמיה לקולנוע בלודז' שהאמין שמשהו ייצא ממני, הפרופסורית לספרות סטפניה סְקְבָרְצִ'ינְסְקָה אשר נטעה בי אף היא את אמונה זו, וגם אשתי לשעבר המשוררת אֶלְזְ'בְּיֵיטָה זָכֶנְטֶר סְפְּלאבִינְסְקָה.

אֶלְזְ'בְּיֵיטָה היא הדמות היחידה שנושמת עדיין, ואף ממשיכה לככב וליצור באליטה הספרותית, להבדיל מהפנתיאון השותק שמחכה לנו בצד השני של הקשת.

הגאון האחרון

ושם, במרחבי הגלקטיקה שבהם צפים כעת היקרים לי ביותר והנפקדים ביותר, אחפש קודם כל את המחזאי הישראלי הקוסם חנוך לוין, שאי-אז ביקשתי אותו "תשמור על עצמך גם כשאתה חוצה כביש, כי בלעדיך מדינת היהודים וכל הפרובינציה הציונית תהפוך למִדְבָּר אמנותי ואינטלקטואלי", כיבדתי את אוזניו בקרקור עורב מתריע.

בבוא העת אני מתכוון לשאול את חנוך אם הוא גילה/ הבין/ הבחין כבר, מגובה השמיים כחולי העָד, בהביטו בנו מבעד לעננים ומבעד לערפיח הנשמות החוטאות, שהאזהרה שלי התגשמה במלוא אין-הדרה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com