אודות

(פורסם ב-2007)

לא מזמן הזמינו אותי לפתיחת קפטריה לניצולי שואה ברמת השרון. לתקשורת זה היה גימיק נהדר ¬ לבוא לראות ולצלם ניצולי שואה זקנים רוקדים עם נשותיהם. הייתי שם משהו כמו חמש דקות. חשבתי שניצול השואה שבי הוא לא טיפוסי, והכל בזכות המכוניות. בזכות המכוניות, שבשלב מסוים היו הפסיכולוג והפסיכיאטר שלי, השתחררתי מהזיכרון של הגיהנום ששמו שואה. כשאני רואה מכונית, אני תמיד מרגיש שאני חייב לה. אחרי המלחמה נשארתי בפולין. רציתי לחיות ולהישאר שפוי בין צעירים גויים בריאים, מטופחים ואתלטיים, שמשוויצים בשרירים. שאפתי גם להיות ספורטאי. רציתי לשכוח הכי מהר את הדברים שעברו עלי, ולא להיות ניצול שואה דפוק ומסכן. אבל בגלל מבנה הגוף שלי לא הייתי יכול לרוץ 100 מטר או לקפוץ יותר גבוה מהפופיק שלי. אז ניסיתי איגרוף ורכיבה על אופניים. בגיל 15 16, כשהלכתי לבדיקה רפואית, אמר לי הרופא שאני לא מתאים לא לאופניים ולא לאיגרוף. נשאר לי רק משהו אחד שאני יכול להראות בו את כוחי ¬ מכוניות ונהיגת מרוצים.

.
ילד קמע

נולדתי לפני 75 שנה. במלחמת העולם השנייה הייתי בן 11. בגיל 12 וחצי הייתי כבר ילד הגדוד: נסעתי עם צבא רוסי לברלין בתור ילד קמע. גמרתי את כל החזית, והגעתי עד ברלין. אז גם למדתי לנהוג במשאית, מנהגים רוסים שאמרו לי להחליף
הילוכים עם דאבל קלאץ'. עד היום אני מחליף בדאבל קלאץ', אפילו במכוניות מודרניות עם כל מנגנון הסינכרון בגיר. אולי בזכות זה, בכל המכוניות שלי במשך 45 שנה אף פעם לא היתה לי בעיה עם גיר ¬ וגם היושבים אתי באוטו כשאני מחליף הילוך לא נופלים על השמשה הקדמית. אם לא הייתי מחליף בדאבל קלאץ', הייתי מפוצץ את הגיר ויכול להיות שרוסיה היתה מפסידה במלחמה, כי היינו מובילים דלק בשביל הטנקים.

ילד נוצרי ב"מקור ראשון"

:אני כותב כיום בעיתון "מקור ראשון" על מכוניות, ומספר את סיפורי השואה שלי גם במדור הרכב. לאמא שלי קראו פליציה טורבנט. אחרי פרוץ המלחמה, גורשנו מבית הקיט שלנו לגטו ורשה. אמא שלי לא לקחה שום דבר חשוב ¬ לא סירים לא שמיכות ולא בגדים. רק שועל כסף היא לקחה: פרווה אלגנטית שעוטפת את הצוואר. זה הדבר הראשון שאבא שלי
קנה לה כשעשה קצת כסף, להראות להורים שלה שהוא לא לוזר כמו שחשבו. וזה הפך לאביזר החשוב לה ביותר בחיים.

שועל הכסף ליווה אותנו בכל הדברים הנוראים שקרו לנו בגטו. וכשלא היה מה לאכול והיה חושך היינו נוגעים בשועל, מסתכלים לו בעיניים. עד שיום אחד הגרמנים דרשו מהיהודים להחזיר את הפרוות ליונדרט. אז אמא ברחה מהגטו עם השועל, מכרה אותו וקנתה לנו ניירות מזויפים. וכך השועל הציל את החיים שלנו.

עם הניירות החדשים נהפכתי לילד נוצרי. עבדתי בתור עוזר של כומר. אבל הכומר זרק אותי כי גילה ששתיתי את היין של המיסה. לא חזרתי, ובמקום זה התחלתי לעסוק במסחר בוודקה ¬ שיווקתי וודקה מזויפת למסעדות. כשהמלחמה נגמרה, חזרתי לבית יתומים בקרקוב, מאחר שאבא נספה בגטו ואמא מתה ממחלה בתקופה שברחנו ממרד ורשה. מבית
היתומים הלכתי לבית ספר לאמנות, שם הכרתי את רומן פולנסקי. בסוף הלימודים הלכתי לאקדמיה לציור, והוא הלך לאקדמיה לקרקס. אחר כך, כשהייתי בן 18, נפגשנו שוב באקדמיה לקולנוע. לא היתה לי אגורה על התחת, ובמקביל ללימודי הבימוי התחלתי לכתוב בעיתונים ב 13 שמות בדויים. כתבתי על קולנוע, ציור, ספרים ותיאטרון בכמה עיתונים במקביל. לעיתון אחד כתבתי ביקורת שהספר נהדר ולעיתון אחר שהוא חרא. כבר אז הבנתי שזה נורא משעמם להיות כתב שכותב בשם אחד ומאותה זווית ראייה. זה היה מרדים אותי תוך כדי כתיבה.

בגיל 21 התחתנתי עם משוררת נהדרת מקרקוב, בת 18, ואמרתי לה: "המטרה שלי היא אוטו, כי אוטו זה חופש. עם אוטו אתה היום פה ומחר שם. אתה לא קשור למקום".

סוג המהירות: שמע ישראל

לאבא שלי לא היתה מכונית. חודש לפני המלחמה הוא רצה לקנות מכונית אמריקאית כמו כל היהודים העשירים בוורשה. אבל הוא לא קנה ¬ זה עלה 6,000 זלוטי ¬ אלא השקיע כסף בעוד חנות לכפפות. כשפרצה המלחמה, כל היהודים העשירים שקנו מכוניות התיישבו בתוך המכוניות וברחו מפולין לרומניה ומשם הלאה. אנחנו נשארנו בגטו. על המכונית הזאת סיפרנו בלילות בגטו לשועל הכסף.

היה לי חשוב לקנות אוטו, עוד לפני שידעתי איזה כיף זה. הכמיהה שלי למכונית התבססה על סיפורים, ולא על ניסיון אמיתי. וכמובן היתה לי מחשבה שעם אוטו אני יכול לעשות ספורט בלי מגבלה רפואית. קניתי P70, גרסה מזרח-גרמנית של הדקה W הישנה של הגרמנים. זאת היתה מכונית קלה עם מנוע שתי פעימות: האמא רוחנית של טרבנט, עם תיבת הילוכים כמו של דה שבו. קניתי אותה כי לא ידעתי מה לבחור וגם כי לא היה שום דבר חוץ מזה בשוק.

המהירות המרבית של ה P70 היתה 90 קמ"ש, אבל אני גיליתי שיש ארבעה טווחים של מהירויות: מהירות בטיחותית, מהירות גדולה, מהירות עוד יותר גדולה ומהירות שמע ישראל. מתחילת דרכי ועד היום, נהגתי רק בשמע ישראל. עשיתי את זה אז בלי לדעת לנהוג: אין לי מושג איך נשארתי בחיים. רק פעם אחת התהפכתי, כשנסענו לבקר את ההורים של אשתי בקרקוב. נכנסתי לסיבוב, ופתאום היינו על הגג. כלום לא קרה חוץ מזה שהכלבה שלי נשכה אותי.

115 קמ"ש בירידה

נסענו במכונית הזאת שנתיים, ואחר כך קניתי סרנה פולנית, מנוע שתי פעימות, שהגיעה ל 110 קמ"ש. עם רוח גבית וירידה הגעתי ל 115. אני, בשיא החוצפה, התחלתי להתחרות במרוצי ראלי מקומיים. הייתי נורא מבסוט שעל הדלתות שלי יש מספר מתחרה, אבל עדיין לא ידעתי שום דבר על נהיגה. בשלב מסוים, כשהרגשתי שאני אוטומוביליסט מושלם ויודע הכל, רציתי לעשות סרט על מרוצי ראלי. היו אז בפולין כמה נהגים טובים מאוד, כמו סובסלב זאסדה שלימים היה אלוף אירופה בפורשה.

הכרתי את כל הטובים, כולל נהגים שוודים. הראיתי להם איך אני נוהג, והם אמרו שאני הנהג הכי מסוכן בעולם, ושהם לא מאמינים שאני חי. לאט לאט התחלתי ללמוד נהיגה נכונה. הבנתי אז שבין נהיגת ראלי לבין נהיגה יום-יומית יש פער ענק. כל היחס להגה ולדוושות הוא שונה.

כדי ללמוד נהיגת ראלי, צריך פשוט לשכוח את הדברים שלמדת עד עכשיו בכביש הציבורי. לא מספיק לעבור את מחסום הפחד: עם זה לא היתה לי בעיה. צריך לדעת איך לנהוג אחרי מחסום הפחד. קודם הייתי נכנס לסיבוב ולאוטו היה קורה משהו, ואני כמו באיזה אינסטינקט חייתי ידעתי לצאת מזה בלי להבין איך. אחר כך הבנתי שכל הקונץ זה להיכנס
לסיבוב עוד יותר מהר, אבל עם ידע מדויק מה יקרה לאוטו. נהג ראלי, יודע מה קורה לאוטו לפי התחושות בישבן שלו ¬ ולא לפי הנוף שהוא רואה לפעמים דרך השמשה שבדלת. למדתי, ואת זה לא אשכח לעולם, שצריך לחכות למכונית עם הקונטרה עוד לפני שהיא מחליקה. כל פעולה צריך לעשות טיפה מוקדם מהרגיל.

ב 88' הייתי בהוקנהיים, ופגשתי את נהג הראלי הסקנדינווי המפורסם טימו אלטונן. עקפתי שם את כולם עם ב-מ-וו M3, והייתי מאוד מרוצה מעצמי. חשבתי שאני מהיר, שאי אפשר לנהוג יותר מהר: שהפיסיקה לא מאפשרת מהר יותר. הזמנתי את אלטונן לסיבוב. הוא התיישב בתא הנהג, ואני הפעלתי סטופר. תוך כדי נהיגה, אלטונן יושב ומדבר איתי על ההיסטוריה של מיני קופר. באוטו לא קורה שום דבר: אין רעש צמיגים ואין כלום. בסיבוב שבקושי נהגתי ברביעי, לפני הישורת האחרונה, הוא נוסע בחמישי. הזמן שלו היה מהיר משלי ב 27 שניות. הייתי צריך לחזור למלון ולירות לעצמי בראש, אבל לא היה לי אקדח.

:רייס עם הרב הלפרין

לישראל באתי עם חיפושית שקניתי בווינה. הגעתי לכאן וראיתי קורטינות, לארקים ומוסטנגים. פתחתי עם החיפושית שלי מהירות שמע ישראל, אבל ראיתי שעוקפים אותי מימין ומשמאל ¬ אז מכרתי אותה וקניתי אופל 1900 GT. בשנת 1970 נערכה תחרות גרנד פרי באשקלון עם פרס של 20 אלף דולר. שיפרתי את האופל, ונרשמתי. הייתי היחיד שירד משתי דקות באימונים. המתחרה שלי היה הרב הלפרין עם ב-מ-וו 2002. היום הוא מוכר משקפיים.

מכרתי את האופל, וקניתי ג'וליטה ספרינט ולוצ'ה רודסטר פתוחה. באותו זמן היו לי עוד ארבע-חמש אלפות. עבדתי כבמאי בטלוויזיה בערוץ הראשון, וב 82' התחלתי את הקריירה שלי בעיתונות כתובה בישראל, ב"טורבו". שם כתבתי את המדור "בלי מעצורים", אחר כך עזבתי והקמתי את הירחון "קווטרו", שהחזיק שנה אחת על הכביש: לא היה הפסד ולא היה רווח. כש"קווטרו" נסגר, חזרתי לפולין, כי ידעתי שבישראל אני לא יכול להחזיק מכוניות שאני אוהב. מכרתי את כל האלפות והלנצ'יות שהיו לי, את כל האוסף, וחייתי על הקו תל-אביב ורשה.בפולין החזקתי הונדה CRX ועוד הונדה סיוויק הצ'בק עם מנוע של אינטגרה. עכשיו אני מכניס לה טורבו 400 כ"ס, כי יש בפולין שיגעון חדש ¬ מכניסים טורבו ענק להונדות. בנוסף להונדה, יש לי גם שני ניסאן בלו בירד: שני כלבים וחתול.

בישראל היו לי שתי מכוניות סיטרואן ויזה. מכרתי אותן, ולפני שנתיים קניתי סוזוקי סוויפט. נהפכתי לחסיד סוזוקי משובע, כי האוטו הזה נסע כבר לפחות 250 אלף ק"מ בלי שאצטרך לגעת בשמן. הוא נוסע כמו טיל. הדבר היחידי שהשקעתי בסוויפט זה ארבעה בולמי זעזועים ספורטיוויים ושעון טורים. אוטו נפלא. ואני תמיד שנאתי יפאניות. בקושי שיכנעתי את עצמי לקנות אותו.

(פורסם במגזין TheDriver, 2007)