דילוג לתוכן

אם תפגשו את דומיניק

בני משפחתו של האיש הזקן, אלה הקרובים ואלה הרחוקים, חיכו בכיליון סבלנות שהוא ימות סוף סוף, וישאיר להם את דירת שני החדרים ברחוב הראשי, שהם תכננו למכור. הם חיכו לרגע שאפשר יהיה לפנות את הספרים, אשר גדשו את המדפים עד התקרה, ולמכור אותם לאנטיקווריאט. הזקן, באצילותו הרבה, המתיק להם את ייסורי ההמתנה כאשר ביקש "לוויה צנועה וקבר הכי פשוט". המשפחה הייתה שבעת רצון. כך לא תצטרך לבזבז את הכסף שהזקן הפקיד בתוכניות חיסכון.

בסופו של דבר אירע הבלתי נמנע, והזקן נקרא אל עולמו. עוד לפני שקברו אותו בחלקתו, נפגשו היורשים הלהוטים במשרד של עורך דין כדי לשמוע את פרטי הצוואה.

או-אז התגלה שהרכוש שהותיר אחריו המנוח גדול בהרבה מכפי ששיערו. בין השאר, היה בבעלותו של הזקן יער במזרח המדינה, שאת עציו אפשר לכרות ולמכור לתעשיית העץ ואת הקרקע שלו מותר לנצל לבנייה, כמה תמונות יקרות ומניות בבנק. באותו בנק החזיק הזקן גם כספת, שבה מצאו היורשים שעון זהב יקר ומכתבים ישנים. המכתבים נזרקו מיד. איש מבני המשפחה לא התעניין בהם.

עורך הדין המשיך להקריא את הצוואה, והיורשים לא משלו עוד ברוחם וטפחו זה לזה על השכם. רק בן הדוד של המת, היחיד מביניהם שעד הרגע האחרון היה מבקר את הזקן הנחלש בדירתו, עושה לו קניות ושומע את תלונותיו על בריאותו, חיכה עדיין, בעצבנות גוברת, לשמוע מהו הנתח שגוזרת לו הצוואה. יכול להיות שדווקא אותי הוא שכח, ניקר החשש בבן הדוד, עד שבסופו של דבר נקב העורך דין גם בשמו.

"המנוח", אמר העורך דין, "החליט להשאיר לך את כלבו דומיניק, וביקש למסור לך שהכלב דומיניק אהב אותך, ובכל ביקור שלך היה מקבל אותך בשמחה. 'אני משאיר לך כלב שיאהב אותך, יישב ליד מיטתך ויחכה לך בבית עד שתחזור מהעבודה'", קרא העורך דין מפיסת נייר את פנייתו האישית של הזקן לבן דודו, סגר את הצוואה בתיק ובירך את היורשים.

בן הדוד שקיבל את הכלב היה רגוז. הוא לא ידע שהכלב היה הנפש הכי יקרה לליבו של הזקן. לכלב היה הזקן מספר מה כואב לו, ומדבר על בדידות. בפני הכלב הוא הודה שבכל פעם קשה לו יותר לקום מהכיסא. באוזני הכלב היה הזקן מקריא קטעים מרגשים מהספרים העומדים על המדפים, ולכלב הוא הראה תצלומים מצהיבים וסיפר על אהבות ישנות. זאת ועוד: לא לדרישתו של הרופא חדל הזקן לעשן מקטרת אלא למענו של הכלב דומיניק, לבל ייספג העשן בפרוותו ולבל יפגע בעיניו הטובות.

כאשר חדל הזקן לנשום שכב הכלב דומיניק למרגלות מיטתו, ובכה אחריו בדמעות של כלב. הייתה זו צעקתו הנוראה של דומיניק אשר בגינה ניפצו השכנים את הדלת והזמינו אמבולנס.

בן הדוד שקיבל את דומיניק הלך לבית שהוא הכיר כה טוב ועלה לקומה השנייה, שם דומיניק שכב עדיין למרגלות המיטה הריקה. הגבר חיבר רצועה לקולר, וגרר בכוח את הכלב מהדירה שהוא לא רצה לעזוב. כאשר הגיעו לרחוב, שחרר אותו מהרצועה. "לֵך לְךָ, ותתפגר כמו האדון שלך", צעק בן הדוד, ודומיניק הלך לבדו ברחוב שמוביל לשום-מקום.

אם תיתקלו בכלב עייף שנשרכת אחריו רצועה שאף יד לא אוחזת בה – לא יד אנושית, ולא יד רחמנית המושטת מהעננים – תנו לו, כדי שהוא יוכל להגיע למקום שהוא רוצה להיות בו, קערת מים ופיסת לחם. א-בִּיסָלע בְּרוֹיְט, נשמע עדיין בזיכרוני התחנון של מקבצי הנדבות היהודים, שהיו מתים ברעב ברחובות גטו ורשה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה אישי

כשאני עצמי מסתכל על עצמי – זאת אומרת, מבצע מחקר אישי ללא כוונת רווח – מתגלה לי, בכל זאת, שאינני שייך לאלה האוהבים דרמטיזציה.

אלא שוב בכל זאת: קשה לי להבליג מול העוול שבו כיבדה אותי ה-Zaraza (כך אני קורא בפולנית לפנדמיה), אשר ערכה עליי מצור ומחקה את כל מה שתכננתי.

ותכננתי אני, בסך הכול, להגיע ל-90 בשקט נפשי ובסיפוק על רשימה ארוכה של דברים. כמו למשל העובדה שזכיתי להכיר אנשים מעניינים, אמנים ואנשי רוח; ושהצלחתי לא להימנות על אף מפלגה פוליטית, או דתית חלילה, גונבות סדרתיות של זמן, ועוד גוררות את המחשבה לכיוון האבסטרקט המוסכם – ובמקום שטויות אלה הצלחתי דווקא לרקוח כל מיני תעלולים בכתיבה, בציור ובקולנוע.

וכך, לקראת 90 מִשֶלִי, אני אפילו גאה בכמה אבני דרך שלי בקולנוע, סרטים שהבאתי למסכים, לרבות הסרט האחרון, 'שועל הכסף של פליציה ט", שנגנב ממני בידי הגנב מלודז'.

אלא שלקראת אותו 90 – אשר הייתי מסתפק בו מבלי לחשוב על המשך בנוסח 100, שחבריי החדשים בפייסבוק ממליצים לי להגיע אליו (חלילה) – תכננתי לחזור ברגל אחת לגולה, שם מחכות לי 4 מכוניות מבית אלפא, הונדה וב-מ-וו, הלא היא Z3M קוּפֶּה האהובה. תכננתי לא להתמקד שם, אצל הגויים, בתענוגות נהיגה, אלא לעשות הכול כדי לקבל לידיי את 'שועל הכסף', ולא להסתפק עוד בגרסת הבמאי, אף כי בְּנִי ערך אותה במיטב כישרונו ודמיונו.

כן כן, לפני מכת הפנדמיה היה לי ברור שהחומרים המקוריים של סִרטי – תמונות ופסקול – יחזרו אליי. רציתי לבקש את עזרת הדין, שהרי הספונסר הפולני של 'שועל הכסף', אותו מכון לסרטי איכות בוורשה, בגד בי, ומשום מה משתף פעולה עם הגנב. ואם אכשל בבתי המשפט, תכננתי, לא ארים ידיים בוודאי, אלא אחטוף קריזה ווזווזית טהורה, כלומר מוצדקת, ואקנה בשוק קָרְצֶלָק בוורשה שוט-גאן קליבר 12 כדי לחסל בעצמי את הרמאי מלודז'. מחיר החיסול יהיה צנוע, ואף הוגן: עד סוף ימיי אשב בכלא, על חשבון המדינה בעניינים כמו גג על ראשי, אוכל וכביסה. הכלוא ימשיך לכתוב שם, ואף בשלווה חדשה ומפתיעה, את מדורו על שואה, כלבים ומכוניות.

ואז, בהיותי מוחזק אצל הגויים בדאגה ובבטיחות, הייתי מסכים, אולי אולי, לעבור במעט את ה-90.

אלא ראו, ידידיי, כיצד הערימה עליי המציאות: את כל הרעיונות הללו שהתגלגלו והתנחלו בראשו של הקשיש המורשה שדדה ממני הפנדמיה הארורה, האנטישמית, המקוללת, חסרת הרחמים. מעניין למי היא תמכור את הסחורה הגנובה הזו.

תמונה

מזל טוב

ריקוד מבעית

פעמים רבות ביקשתי את ההנהלה העליונה של הטבע שתגלה לי מי כותב את התסריטים לחלומות שמוקרנים בפניי. מי מביים אותם, מי מעצב את התפאורה והתלבושות שבהם, ומי כותב את הפסקול.

אלא שהמלכות העליונה לא גילתה לי בזכות מי אני צופה בסדרת הסיפורים שבכיכובי, המרצדים בצבעים טבעיים בכל פעם שאני עוצם עיניים מתי שהוא ובמקום כלשהו.

וכך, לא אדע בפאתי חיי מי ארגן שאחלום על חתונה עם בת השאה באיראן, על ניצחון במרוץ מכוניות בחלק הצפוני של מסלול נורבורגרינג ועל פרס ראשון בטוטו-לוטו, אשר אִפשר לי להביא אל קורת ביתי את דגם NSX הקסום של הונדה, מספר 1 בסולם הנחשקוֹת המוטוריות שלי, אשר בבנייתו לקח חלק איירטון סנה.

לנוכח שתיקתו הבְּצוּרָה של מאסטרו הטבע בנושא האחראים לחלומותיי, היה זה אך טבעי שהוא החליט לשמור לעצמו גם את פרטי האמנים אשר חתומים על התסריט, התפאורה, העריכה והבימוי של אותו קטע לילי מבעית שהתארע עליי בחדר האמבטיה.

בסך הכול רציתי לחזור למיטה, שבה חיכתה לי כלבתי היפהפייה גוֹשָה, אשר אחרי עוד ניתוח כליות, שלישי במספר, מעדיפה לנהום ולנשוף את חלומותיה הכלביים ממש על פדחתי.

אלא שהמציאות כיבדה אותי בנחת זרועה, השמאלית לפי תורת הסוד, ובדרך חזרה אל חדר השינה אחז בי לפתע גל קור, שהקפיא את צעדיי. הקור התקדם בגופי מלמעלה למטה, כמו מסך יורד, ובהגיעו אל חָזִי הטיח בו מהלומת כפור מצמיתה.

עברתי מהליכה לזחילה, עדיין בהכרה אך ללא יכולת לטפס אל המיטה. בכוחותיו האחרונים ובשביבי הכרה מסתחררים ניסה הקשיש, שתכנן לעבור חלק את יום ההולדת ה-89, להיעמד על רגליו חצי מטר מהמיטה – אך בכל אחד משניים-שלושה הניסיונות הוא נפל לרצפה כמו גוש קרח, פעם על הגב ופעם על פרצופו, עד כי חבול מכל הכיוונים הוא הפסיק להבין מה מנוגן פה. זאת אומרת, נגמר לו הסרט.

לפתע נפתחה שִמְשִייָת-מזל מעל ראשו של הקשיש החבוט: נפש טובה אחת, נאה במקרה, שהתרגלה כבר זמן-מה לדאוג לזקן, שמעה מתישהו בין סוף הלילה לתחילת הבוקר חבטה אחר חבטה, ורצה אל חדר השינה בחושבה שנפלה שם איזו שידה. אולי זו רעידת האדמה שעיתון 'הארץ' מתריע מפניה כבר שנים, תוך שהוא רומז כי ארצנו ראויה לפורענות כזו בגלל גזענות, אפרטהייד וריצת המקומיים אחרי כסף.

אלא שרגע אחר כך נתקלה נפש טובה זו בגוף שרוע על הרצפה, השכוב על גבו למרגלות המיטה ואינו מגיב לצעקות ולטלטלות, ונתבהלה לצלצל לעזרה.

שלושת המלאכים של מד"א, אולי ארבעה, הצליחו להחזיר את הקשיש אל שפיות, חלקית לפחות, והוציאו אותו מחדר השינה על כיסא גלגלים מתקפל. בדרך אל האמבולנס נשקף אל הזקן במראה הגדולה התלויה בסלון רצף של פריימים זזים, אשר הראו בתנופת-ודאות את סצנת הפינוי של הקשיש מהבית.

באמבולנס שהסיע לאיכילוב הבין הזקן שהסרט שהוא משחק בו כעת נצמד לסגנון הריאליסטי, אשר יצא מהאופנה זה מכבר, ושאין לו נטייה לפיוטיוּת או לנגיעות של פנטזיה. ככל הנראה, סדרן הטאלנטים העליון לא רצה לבזבז על קשיש זוטר שכמותי במאי בעל שיעור קומה, קרי – בעל נפש מסוכסכת.

אלא שפתאום תפסתי, אם לחרדתי ואם בהקלה, שהבמאי של הסרט הזה הוא אני: קשיש קירח ולא מגולח, מלופף בכבלים המודבקים על בטנו, על חזהו ועל ראשו.

סֵבֶל סְבָלִים הכול סֵבֶל, קיללתי, והוספתי בפולנית ש"מגיע לך, קשיש שכמוך, לחטוף עונש בדמותה של הפקה לא-מי-יודע-מה כזו, שלא יכולה לזכות אפילו בגרגר של רייטינג, שבה אתה חתום על התסריט, על הבימוי ועוד על התפקיד הראשי".

שלא נדע עוד חלטורה כזו, רטנתי, אך הנפש הטובה ראתה את זה הפוך לגמרי. "היה לך מזל מְקוּרְמָל", קבעה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה

כבר אחרי שצוות חדר המיון תיקן את הזקן כפי שמתקנים מכונית ישנה, נדלקה פתאום בראשו החבול מכל כיוון של הפציינט המחשבה שכל הסיפור המקאברי, מקפיא הדם בוורידים, שהתרקם סביבו דה-פקטו, כלומר קרה באמת, משאיר למרות הכול טעם של אופטימיות. כמעט הפי-אנד.

הרי מקרה זה מלמד שאפקט הקור – אם אחד כזה ירצה לבקר שוב להנאתו – מאפשר לכל קשיש לרקוד את המוות בשקט ובלי כאב.

אַחֵרוֹלוֹגְיָה

מחשבה שבדרך כלל מטאטאים אל מתחת לרהיטי השכל

הבה נתרכז הפעם במחשבות אחרות, כאלה הנגנזות בצד ולא נהנות מהצגתן על אקרני הפרהסיה בגלל סיבות הקשורות בטבע האישי של האיש שמתוכו הן מפעפעות כעת – אם משום שמאסו בזניחותן ואם משום שמאסו ביוצרן.

כמו למשל הרצון שלנו, המתעורר פעם אחר פעם, להבין בעזרת סמכות גבוהה כמה זמן עוד תיפול עלינו מלמעלה האחריות חסרת הרחמים שבמסגרתה אנו מוכרחים להיפרד מנשמות יקרות אשר היו לגבינו מודל לחיקוי, עד כמה שזה אפשרי, בתחום האמנות או בתחום החיים. נשמות שבמשך שנים ארוכות יכולנו להתגאות בידידות הקרובה אתן, ופתאום הן נחטפו אל ספֵרת ה"לא עוד".

כמו יורם ברונובסקי, שהיה לא רק אדם נפלא, חכם וטוב לב אלא גם פוליגלוט מושבע. הוא תרגם בחסד מ-7 שפות, בעוד אנו מתקשים אפילו להמיר תשדורות מעברית לפולנית ולהפך. את ברונובסקי גילינו מאוחר מדי, שנה או שנתיים לפני שהוא הפליג אל הצד השני של אוקיינוס הזמן.

ההלוויה שלו בקיבוץ עינת הייתה העצובה ביותר שאפשר, וגם האחרונה שנכחתי בה.

אושר בריח מוזר

ורצה הגורל, שהוא גאון ונדיב ואכזר, שנכיר פה ושם עוד כמה עשרות אנשים מעניינים מכל אגפי האמנות שעוררו בנו השראה, כמו הצייר יז'י נובושלסקי, הבמאי טדאוש קנטור, הבמאי אנדריי ויידה וכותבים מוכשרים רבים. כל ידידיי וחבריי אלה ונוספים כבר לא דיירי מַמְּגוּרָת ההוויה.

האם היינו אמורים להיות מאושרים שריבון כל הרחמים, האוטוריטה הגדולה, משאיר אותנו לפעם הבאה? האם היינו צריכים להיות מאושרים בכך "כמו אדם שמישהו עשה לו קקי בכיס", כמאמר פתגם יידישאי של דודה שלנו, יָנִינָה רוּזָ'ה לבית טוּכְבָּנְד? אגב, דודה זו לא ידעה או לא רצתה להסביר לנו מדוע עשיית צרכים בכיס אמורה להסב לאדם עונג.

פָּרוּד סדרתי

עוד בלוויה של ברונובסקי רציתי לשאול את אדון עולם למה הוא בחר דווקא אותי כדי להישאר ולסבול פרֵדות כהוגן, אבל לא היה לי אז אומץ, וגם לא בשנים שחלפו. עד עכשיו.

אלא שהאוטוריטה הגבוהה שותקת כמו כישוף, מבלי להסגיר למה היא בוחרת, פעם אחר פעם, להטיל עלינו תפקיד של מקוננת, אשר מחזק בערוגות נפשנו עשבים מרים כמו אכזבה וסקפטיזם.

הִמְתִּיק המזל, ויש סביבנו נפשות מעטות שיודעות לנכש את עשבים אלה בטבעיות נטולת מאמץ.

אני כותב, משמע – הוא קיים

בכל אופן, ריבון כל החסדים מאפשר לי – באמצעות אותו טריק נדיב הקרוי 'עדיין' – להמשיך לתפקד בסגנוני, וזו הוכחה לגביי שהוא קיים. הוכחה חזקה יותר מטיעונים של אנשים טובים, המנסים דרך הג'ימייל לחזק את אמונתי באמצעות הסברים בנוסח "הוא קיים, אחרת לא היה עולם".

אלא שהאפשרות של תפקוד חופשי נתונה עכשיו לאיוּם מגבוה בדמות פנדמיה. ו'תפקוד חופשי' זה קודם כל כתיבה, שבזכותה אני מרגיש שאני קיים, בין שאני כותב בשפה זו ובין שבשפה אחרת.

כדאי רק להוסיף שכתבתי כל החיים, ולא הפסקתי לכתוב גם בזמן שפעילותי השתקעה בסרטים או בציור.

מקלדת עם מקש "לחיות"

ובזכות כתיבה תחת עשרות שמות בדויים היה לי לא רע, אף שיצאתי מבית היתומים בלי כלום. כי בזכות שכר הסופרים למדתי, טיילתי, התחתנתי, קניתי מכוניות ובתים. אם כי כתיבה מעולם לא הייתה חשובה לי רק כפרנסה, אלא קודם כל כאישור לקיומי.

מכשכשת בלשונה

הכתיבה מצידה יודעת היטב שיש לה מין התחייבות כַּלְבִּית לבעליה, ועל כן הולכת אחריי, לא תמיד ברצועה ולא תמיד במחסום פה. לעיתים נאמנותה גדולה משובבותה ולעיתים ההפך הוא הנכון. במיוחד היא קופצת ומכרכרת בתוך פח הזבל השימושי של פייסבוק.

מד לא נחמד

נשאר גם עולם הרכב, על הרפתקאותיו ואהבותיו. הרי דבר לא בודק טוב יותר ממכונית את המצב הפסיכופיזי שלך. ממש מד זִקְנָה על ארבע. "אם תעבור את מסלול נוּרְבּוְרְגְרִינְג בפחות מ-9 דקות, תירשם בספר השיאים של גינס כזקן הכי מהיר בגילך", הבטיחה לי סבינה שמיץ/שמידט, נהגת מרוצים שהוכתרה בתואר "מלכת המסלול", אשר זכה לכינוי הלא-חיבה "הגיהנום הירוק".

ניסיתי אך כשלתי. אמנם ירדתי מ-9 דקות, אלא שהגרמנים הלשינו עליי שבחלק מהמסלול נסעתי אחרי מישהו. גם בלי זה היו לי סיבות לקלל. קיללתי ברוסית ובפולנית ששכחתי את מה שלמדתי באינטרנט בבית על מסלול זה; קיללתי את צמיגי פירלי 0 Type הבוגדניים שנעלה הבווארית שלי; קיללתי את המעצורים והבולמים של גרמנייה זו; וקיללתי בוודאי את נהיגתי הפחדנית.

בהבלח של תקומה מהפיאסקו עשיתי לי רשימת שיפורים – קפיצים, חיזוקי מבנה, צמיגי מישלין פיילוט, הצעות של ברמבו, שינויים במחשב, מזרקים מוגדלים ועוד.

התקשרתי לכל מיני יצרנים ויבואנים אירופיים של חלקי חילוף ספורטיביים. "יש לי ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה", פתחתי את שיחותיי איתם, קיבלתי הצעות ואז בדקתי את האפשרויות הכספיות. אך כל מסכת הגישושים נשארה על הנייר, ולא המריאה ממישור הפלירט.

אלפא gtv והונדה crx מבעד לשמשה של ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, 'הבווארית'. השלישייה שמחכה לי
גוֹשָה, כותבת הצללים שלי

ביום בהיר רואים את המחר

וכך נשארתי פה, יושב על מרפסת עברייה ומתגעגע לשבת בבווארית ולהסתכל מחלונה הקדמי באלפא gtv והונדה crx החונות מולה, ולהבטיח לשלושתן שלא אעשה בושה לפירמות שלהן, אם אספיק לבוא. בעזרת השם כבר אמרנו?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: להיט? לָאִיט

אתר ynet גילה ש- ebay מציע למכירה את מכונית הספורט הישראלית sabra, דו-מושבית מודל 1962. הדגם המוצע נמצא בארה"ב, שם הוא עבר רק 1,290 ק"מ. מחיר המציאה הזו ב- ebay הוא 89,900 דולר – מה שדורש מהצרכן הישראלי להוציא מכיסו 650 אלף שקלים, לפחות לפי חישובו המוטעה של ynet, הכולל בסכום גם את המיסים.

אלא שלא שגיאה זו מעניינת אותי אלא קביעתו אודי עציון, הכותב בסוף הידיעה שלו על סאברה: "למרות העיצוב המרהיב, הביצועים והתנהגות הכביש, ואיכות הייצור הישראלית, מכונית הספורט הישראלית הראשונה והאחרונה לא הפכה ללהיט".

סליחה? הביצועים ה'מרשימים' הם 16.6 שניות מ-0 ל-100 קמ"ש, כלומר זָחֶלֶת בנוסח סוסיתא. ב-מ-וו 700 CS שהייתה לי בגולה בתחילת שנות ה-60 הייתה מגיעה ממנוחה ל-100 קמ"ש ב-8 שניות מבלי לקרוא לעצמה ספורטיבית, חרף השימוש שעשיתי ב"אטלר פמילי קאר" בתחרויות ראלי.

אף זכור לי שבשנות ה-80 הזכיר בני הספל בירחון 'טורבו' ז"ל את הצוות הישראלי שזינק בסאברה בראלי מונטה-קרלו, ונכשל מהר מאוד בגלל חולשת רכבו, שלא אפשרה השתתפות באירוע מעבר לזינוק עצמו.

שואלים את אדוארד

בתקופה האחרונה קיבלתי כמה וכמה מכתבים המתייחסים לצרות של סרט הקולנוע שלי 'שועל הכסף של פליציה ט". חלק ממכתבים אלו התפרסמו בטור הטוקבקים, אך לא עניתי להם עקב תגלית בלתי צפויה: גיליתי שהמכון הפולני לקולנוע איכות, הספונסר של סִרטי 'שועל הכסף', הוא מוסד בלתי אמין, חרף הממלכתיות שלו.

במשך שנים יצרו הנהלת המוסד ופקידיו את הרושם שהם טרודים בשאלה איך להציל את סרטי מידיו של המפיק הרמאי מלודז' – אך כעת התברר לי שבפועל ומאחורי גבי הם משתפים פעולה עם פושע זה, אשר חומרי הגלם האיכותיים של הסרט נעולים אצלו בכספת.

אמנם מכון זה תבע שלוש פעמים את המפיק על גנבת תקציב הסרט שלי, ואף זכה בכל התביעות, אך פסקי בית המשפט לא הועילו, כי המעקלים חזרו לוורשה בידיים ריקות. התגלה שכל נכסיו של המפיק – בית, מכוניות וכו' – נרשמו על שם אנשים אחרים ('עמוּדים', בשפת הפושעים). או-אז שינה מכון הקולנוע את התייחסותו לנוכל המתוחכם: הוא חדל לגרור את המפיק למשפטים, ובמקום זאת הסכים להעניק לו תקציב נוסף, לסרט אחר.

כך קרה שהמפיק הרמאי שוב עשה בשביל המכון סרט, אך חזר כמובן לסורו: הוא עשה איזה סרט על חייו של כומר אחד תחת המשטר הקומוניסטי, ושוב לא שילם לאיש מהשחקנים או מחברי הצוות הטכני. הסרט, אגב, כושל כל כך, שהוא לא הצליח להיכנס להקרנות. גם את הצפרדע הזו בלע המכון הממלכתי לסרטי איכות. אלא שהפעם הוא כבר לא גרר את המפיק, אותו רמאי נצחי, לבית משפט.

לא תהיה לי ברירה אלא לטוס לוורשה, לשכור עורך דין ולחפש צדק בבית משפט פולני. ואם זה לא יהיה אפשרי, אז בבית המשפט הבינלאומי בשטרסבורג.

בית העץ בגולה שאני עובד בו. הזמנתי אליו את קאלְיוֹפֶּה, אך לא באתי כי דבר לא טס

לאמיר שוורץ: תודה על התצלום שלכם על אופנוע, אשר בזכותו נזכרתי שלפני כ-60 שנה בערך הייתה לי מכונית ב-מ-וו 700 CS, מצוידת במנוע בוקסר של אותו אופנוע כמו שלך. בב-מ-וו 700 שלי השתתפתי בתחרויות ראלי, ועד היום אני זוכר איך מוציאים ממנוע זה את הדינמו כדי לנקותו. בניתי אז מכשיר העוזר לשלוף את הדינמו צ'יק-צ'ק.

וחוץ מזה הייתה זו מכונית כיף, שהייתי נהנה ממנה גם היום.

אמיר שוורץ וזוגתו על אופנוע ב-מ-וו. מצויד באותו מנוע בוקסר שהיה לי בב-מ-וו 700 CS קוּפֶּה
ב-מ-וו 700 CS קוּפֶּה. לפני 60 שנה למדתי ממנה לנהוג בראלי

קציפת אור ירח

יהודי כן מגרש יהודי. עובדה שסילקנו משורר יהודי ענק מהמרחב הישראלי

כבר מזמן מפתיע אותי שילדים ישראלים לא לומדים על-פה את 'הקטר', שיר הילדים הטוב ביותר שנכתב אי-פעם, פרי עטו של המשורר היהודי-הפולני הענק יוליאן טוּבִים.

שיר זה אינו ידוע אצלנו אף כי זכה לתרגום עברי (מפוקפק למדי, כמו רוב התרגומים לכתביו של טובים).

נראה כי אנו, הציונים, מחקנו את שמו של יוליאן טובים, השייך לפנתיאון השירה העולמי, עקב חוצפת המשורר להצהיר בגלוי שהפולניוּת נטועה עמוק בליבו. את הנאמנות הרגשית למולדתו ניסח טובים במניפסט 'אנו יהודים פולנים':

"אני פולני כי כך נראה לי.

זה עניין אישי שלי, שאיני חייב לתרץ.

ובכל זאת, לוּ הייתי מוכרח להסביר את

רגש הלאומיות שלי,

אז אני פולני בגלל הסיבות הפשוטות ביותר,

פרימיטיביות ממש, רובן רציונליות אך חלקן לא,

אם כי הללו נטולות מאפיינים מיסטיים.

להיות פולני – זה לא כבוד ולא גאווה ולא מתנה, בדומה לנשימה. לא פגשתי אף אדם שגאה בכך שהוא נושם.

פולני – כי נולדתי, גדלתי ולמדתי בפולין.

פולני – כי בפולין הייתי מאושר ואומלל. מהגולה הנוכחית אני רוצה לחזור לפולין גם אם במקום אחר מצפה לי גן עדן.

פולני – כי במשפחה שלי בבית דיברו אליי בשפה זו עוד כשהייתי תינוק, עת אמא לימדה אותי שירים ופזמונים פולניים. וכשנפלה עליי מהלומת השירה הראשונה, היא טלטלה אותי במילים פולניות, כמו כל הדברים החשובים ביותר שקרו בחיים. איני יכול לחשוב על יצירה פואטית בשום שפה אחרת, גם כזו שאני מכיר על בוריה.

פולני – כי בפולנית התוודיתי על רטט-הנפש של האהבה הראשונה, ובפולנית ליהגתי על המזל וההתלקחויות שהיא המיטה.

פולני – גם בגלל עצי הלִבְנֶה והערבה, שקרובים אליי יותר מהדקל וההדרים. ומיצקביץ' ושופן יקרים לי יותר משייקספיר ובטהובן. שוב, מסיבות שהרציונליות לא מסוגלת להסביר.

אני פולני – כי נטלתי מהפולנים כמה מהפגמים הלאומיים שלהם.

פולני – כי השנאה שלי לפשיסטים פולנים גדולה יותר משנאתי כלפי פשיסטים בני עמים אחרים. וזה מאפיין חשוב מאוד של הפולניות שלי.

אלא שקודם כל, אני פולני כי כך נראה לי".

יוליאן טוּבִים. לא התאזרח בתודעה הישראלית

פרצוף יהודי מדי

טובים ניצל מהשואה בזכות העובדה שבפרוץ מלחמת העולם השנייה הוא שהה בארצות הברית. שם הוא כתב את 'התקווה' שלו לזכר פולין החופשייה, 'פרחים פולניים' – שיר שזכה לפואנטה מצמררת כי בזמן כתיבתו הפשיסטים, ספק גרמנים ספק מקומיים, השליכו למוות את אמו של המשורר ממרפסת ביתה בעיירה אוֹטְבוֹסק.

"ודאי" – כתבתי בפייסבוק – "שטובים לא היה נותר בחיים לוּ היה נשאר בפולין, כי היה לו מראֶה לא טוב".

הנה כי כן, כוחות הרוע מרטו את נוצותיו של הזמיר, ואנו הישראלים מרטנו את אפרו.

יש ספסל פנוי?

חרף כל החשבונות והספקות שרוחשים בישראל לגבי טובים, עודני מאוכזב מכך שהוא אינו נלמד כאן, ועוד לא איבדתי תקווה שייקרא כאן רחוב על שמו, או לפחות ספסל באיזה פארק, לצד פסלו של המשורר היושב במנוחת סופרים.

כי עם כל הכבוד לגדודי המשוררים העבריים, איש מהם לא היה מסוגל ללכת בדרכו של טובים, ולכתוב יצירה שהיא סימביוזה מופלאה והומוריסטית בין צליל המילים לצליל של העצמים אשר מילים אלה מסמנות – אמצעי ספרותי שנקרא אוֹנוֹמָטוֹפֵּאָה. טובים הכפיל את אפקט הדמיון הזה בין המלל למציאות, באמצעות קצב כתיבה שתואם את המסופר בשיר. כך למשל, הטקסט ב'הקטר' הולך וצובר תאוצת-התנשפות  ככל שהוא מתקדם, עד כי נדמה שבעוד רגע יעלו המילים קיטור.   

מכיוון שלא ניתן היה לתרגם כראוי את המאסטרו היהודי ללשון קודשנו, העדיפו כנראה כוחות הרוח העבריים להתעלם מהאיש, אשר הילך קסם לא רק על דורות של ילדים אלא גם על הוריהם.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: חינגת המשאיות הגדולה

פיסת-הווי היסטורית מתוך סדרת כתבות שפרסמתי בירחון 'טראק' לפני 23 שנה, להזמנתה של העורכת אילן פסלר. העורכת שינתה משום-מה את הלוגו שהצעתי, 'החלונות הגבוהים', ל'חלונות גבוהים'. לך תבין @ איך הפכו מעברי הגבול באירופה של אז מסיוט לכיף רב-אנפין

יומם וליל חוצות את פולין לאורכה ולרוחבה אלפי משאיות עמוסות מטענים, לעיתים בודדות ולעיתים בסיעות. כולן מגיעות לתחנת הגבול, שם הן נעמדות בטורים ארוכים ומחכות בסבלנות על-טבעית לבדיקת שלטונות המכס הפולני, הצ'כי, הגרמני, האוקראיני ומי לא…

בקרת הגבולות בפולין, שהיא צומת מסחרי שוקק, איימה לקרוס אל מול הלחץ הגדול ששטף את המעברים עם נפילת השלטון הקומוניסטי ב-1989. עקרונות השוק החופשי, המושתתים במידה רבה על תנועה סדירה של רכב כבד, תפסו את מזרח אירופה של אז בלתי ערוכה לכלכלה החדשה. המשאיות עברו בדרכים שאינן מותאמות לתחבורה עבת-גוף, והמעברים הבינלאומיים התקשו להתמודד עם הלחץ הגובר על שערי המדינות.

זה לקח קצת זמן, אך נהגי המשאיות מכל הלאומים התאימו את עצמם, בסופו של דבר, לצוואר הבקבוק של עבודתם: הם התרגלו להגיע אל הגבול ולחכות שם יומיים-שלושה ואף שבוע בלי שמץ כעס או תסכול. אנו, שמכוניותינו הפרטיות צולחות את מעברי הגבול במקביל לנתיב המשאיות הממתינות לתורן ימים ולילות, משתאים לנוכח הסבלנות המשונה.

חלקנו נבחין שנהגי החלונות הגבוהים פשוט הפכו את הסיוט להפנינג. הם יושבים סביב מדורות לצלילי מוזיקה שבוקעת מהמשאיות, זוגות מטיילים בקרבתן, וקבוצות נהגים פוסעים בניחותא או רוקדים, כמו בחג אמיתי. הם רואים אותנו, נהגי הפרייבטים, מקללים בעצבנות בתור לבדיקת הדרכונים, ומביטים עלינו בתימהון – הרי מדובר בעיכוב של שעה-שעתיים בסך הכול, אז על מה כל הרעש?

כך הצטיירה משאית בדמיונו של הגרפיקאי בירחון 'טראק' אחרי שקרא את מה שכתבתי

כן, המשאיתניקים, במקום להתעמת עם המציאות הזוחלת, פיתחו סגנון חיים המפלרטט עימה בעוז. במקום לצאת למלחמות אבודות על שינוי סידורי הבדיקה, הם הפכו את אזורי הגבול לאתרי נופש, על כל גינוני החופשה המוכרים למין האנושי.

סביב התור הנצחי צמחה תעשיית בידור משגשגת. נהגי המשאיות יכולים להשכיר קלטות וידאו של סרטי מתח או פורנו, ואף נהנים מהופעות של זמרים, של להקות המבצעות מוזיקת 'דיסקו-פּוֹלוֹ', של רקדניות ולעיתים גם של חשפניות. בנוסף, בעלי חוש עסקי ממולח הציבו לאורך 'נחש' המשאיות קיוסקים לשתייה חמה, נקניקיות על האש, מגזינים צבעוניים ושאר מוצרים שגבר בודד זקוק להם ברגעי מצוקה.

השירות אינו רק אפלטוני. לא נדיר כלל לראות גדודי 'בנות' פולשות לכיוון שיירת המשאיות מן היער הסמוך, מטפסות אל דלתות הקבינה ושואלות בנימוס מופלג: "חיפשת אותי?". הן מוכנות להעניק לנהג הגלמוד טיפול קצר או להישאר בחברתו עד שיחצה את הגבול, ככל שזה ייקח. חלק מהנהגים אף מזמינים מראש את המפגשים הרומנטיים הללו בהתאם ללוח הנסיעות שלהם. מעין וריאציה על המלחים של פעם, ש"אישה מחכה להם בכל נמל".

תחת אור הירח תוכל לשמוע מנהגי המשאיות סיפורי מתח מצמררים על עסקאות אפלות, כסף שחור, שינויי מסלול בלתי מתוכננים. הסיפורים הנפוצים ביותר הם על שודדי דרכים, אשר עוצרים משאיות כשהם מחופשים לשוטרים ונוהגים ב'ניידת' מהבהבת, קושרים את הנהג באזיקים לעץ בשולי הכביש, ובורחים עם המשאית. ליד המשאיות החונות תוכל גם לשמוע אזהרות על כל מלכודות הרדאר שהמשטרה פיזרה בדרך לוורשה, ומידע על פקידי מכס המסכימים ל'פשרה', שלמענה כדרי לחכות עד מחר ואפילו עד מחרתיים.

ואם תמצא חן בעיניהם, תשמע מפיהם סיפורי אלף לילה ולילה, כמו למשל על מרצדס 600 מפוארת אחת שעברה את הגבול בדרך מברלין לסנט-פטרבורג מוסווית תחת כמה טונות של תפוחי אדמה. בסלנג הפשע המקומי קוראים לזה "מכונית ישר מהחכה".

החניון הענק הקובץ לפני הגבול הפך אפוא למחנה צוענים בינלאומי, אך נהגי המשאיות נוטים להפגין נאמנות פטריוטית מסוימת כלפי המשאית המיוצרת במולדתם. אתה מגלה שכל משאיסט משבח את הכלי שהוא רוכב עליו לפרנסתו – בניגוד לבעלי מכוניות פרטיות, שתמיד מקנאים בזולתם הנוהג ברכב יקר, נוח או מהיר יותר.

בזמן החניה הממושכת מעדכנים נהגי המשאיות זה את זה על כל פריט טכנולוגי עדכני שהם הצטיידו בו, כמו מכשירי ניווט לווייניים, בנוסף לשיר הלל על מעלותיה של קבינת השינה הדגולה שלהם. "אין כמו הסליפר שלי", אומר מישהו שעומד ליד משאיות ה-FH16 שלו לצד בלונדינית שמנה, "תשאלו את רֶנאטָה, היא הבוחנת הכי טובה. נו, מה את אומרת?". "כן כן", היא מאשרת, "השבדים ממש יודעים לפנק"…

לאחרונה דווח בעיתונות שמדינות האזור החליטו להסדיר את הליכי המעבר בגבולות בהשקעה כספית רצינית, לבל ייווצרו תורים ארוכים. נראה כי חלק מנהגי המשאיות ייאלצו להסתגל לעידן החדש, ולהיזכר בנוסטלגיה בהווי 'מחנה הנופש', שבו צמחו תרבות פנאי שובבה, הרפתקאות וחברויות. התנועה במעברים המודרניים תזרום, אך לא תזרים צבע אל חייהם של נהגי המשאיות.

היה הווי, ואינו עוד.   

משאית בת זמננו. אין צבע ואין רומנטיקה משנים עברו. תצלום: עמרם לימון, fb

שואלים את אדוארד

אנונימי: הי אדוארד וגם לקוראים שיודעים: לעניין חלפים מקוריים, הייתי מעוניין לדעת אילו רפידות בלמים מומלץ להרכיב להונדה סיוויק סדאן 2008, לנסיעות אזרחיות. מניח שהונדה לא מייצרת בעצמה את הרפידות וקונה מספקי משנה. מעניין מאיזו תוצרת, ומה התוצרת שמרכיבים במוסכי היבואן כתוצרת מקורית.

תשובה: במדף הגבוה של הרפידות תמצא את Brembo, ATE ו-TRW. מניסיון אישי אני מעדיף את ברמבו – גם ברפידות וגם בדיסקים. יקר אמנם, אך בשקלולו של עניין, משתלם.

ז'אק שדה: זוכר את עצמי קורא בשקיקה את הטור שלך ב'מקור ראשון'. היום אני מרגיש שהרבה מדרך הנהיגה שלי וההשתלבות בתנועה בכל כביש – בזכותך, אז תודה רבה על הדרכה מרחוק.

אני לא יודע אם אתה עוד עונה לשאלות, אבל יש לי בעיה ברכב ואני לא מצליח להגיע לשורש שלה. את הרכב, סובארו פורסטר שנת 2010, קניתי לפני פחות משנה, יד ראשונה, 200 אלף ק"מ, נוסע ונראה ונשמע טוב מאוד.

לאחרונה מופיע מדי פעם חיווי על לוח השעונים.  בבדיקת מחשב שעשיתי אמרו לי שזה משהו במערכת ההיגוי, ובשביל להבין מה בדיוק הבעיה כדאי ללכת לפרונט. הלכתי למכון פרונט, והם לא זיהו שום בעיה.

בבדיקת המחשב ראו גם בעיה בבית המצערת, בעיה שאני מרגיש תוך כדי הנסיעה, בעיקר בתחילת תנועה. יכול להיות שיש קשר?

אשמח אם יש לך רעיון מה הבעיה שבגללה נדלקות לי מדי פעם הנורות.

תשובה: ייתכן שהמכשור הדיאגנוסטי שהגעת אליו לא היה משוכלל דיו, ו/או לא התבצעה קריאה נכונה של הנתונים שהוא סיפק. כדאי לבדוק דברים פשוטים יותר, כמו תפקוד שסתום ה-EGR, אשר אחרי 100 אלף ק"מ דורש ניקוי או החלפה.

אם זיכרוני אינו מטעה אותי, אז בסובארו שלך יש  עדיין מגבר מעצורים הידראולי, כך שצריך לוודא שהנוזל בו נמצא ברום המרבי. חוסר בנוזל זה עשוי להיות סיבה לחיווי העיקש-לסירוגין (כאשר הנוזל מתחמם הוא מתרחב בנפחו, מה שמרגיע לפרקים את האיתות).  

 

אני מתגעגע להֶלְגָה, וגם היא אליי, סבורני. מחכים שקורונה תמצה את עצמה

איך הייתי יכול

הקשיש הצטרף לצבא הזומבים שעד לא מזמן הוא נהג להשמיץ

ניסיון די סמיך שהצטבר אצלי בשנות חיי הארוכות מציע לי לנקוט זהירות, חוסר אמון וחיישנוּת, הדורשים ממני, כולם ביחד וכל אחד בכוחו הנפרד, להישמר מהתקרבות אל אותו נוכל רודף בצע שמעבר לים (hustler בז'רגון האמריקני), שמבצע שמיניות באוויר כדי שהפופולריות שלו תנסוק השמיימה. מה שהוא אכן השיג בזכות רעיון פלא: פלטפורמה אינטרנטית תמימה כביכול אך צינית ומתוחכמת, המתבססת על משיכת לשון וסיפורים אישיים, כולל אינטימיים לגמרי.

אתם מכירים אותה כפייסבוק, והקשיש מכיר את היחס הדו-קוטבי שהיא חוללה אצלו.

אין נוחות חינם

וכפי שהשחצן שהוליד אותה רצה, פייסבוק שלו אכן זכתה בגלי צונאמי הולכים ומתגבהים בנוסח פירמידת רווחים, בעיקר בקרב דמויות הסובלות מבדידות נושכת וממושכת.

ויאמר הקשיש אל ליבו: לו אתה, הלגלגן המקצועי, היית שייך/שייכת לנפשות שסובלות מאמונה או מהיעדרה, שלא רואים אותן או חולפים על פניהן כאילו היו אוויר, מסיבות כאלה ואחרות, אז גם לך, זקן עוקף-המון שכמותך, היה מתאים פתרון בנוסח פייסבוק כמו שלכלב מתאימה המלונה.

אלא שאותו קשיש יודע גם את הצד השני של מנעמי האָנְטִי-בדידות שמציעה פייסבוק: המצטרפים אליה נאלצים לשלם באיבוד אישיותם על הנוחות וההנאה שהם מפיקים מחוג המכרים שלכם, קרובים או רחוקים. כן, תהיה זו נאיביות מצידכם לחשוב שבהישאבותכם לתוך המדיום הזה אינכם מצטרפים אל צבא המסכנים של הפייסבוק, צבא של זומבים המלאים בעצמם עד האוזניים.

כאשר עופרת הבדידות הופכת לזהב

ואולי המצב שלכם הוא אחר לגמרי, כלומר אין לכם סיבה להתלונן על בדידות, אשר בהתערבות החיובית של קאליופה דווקא מאפשרת לכם, בעלי המזל שנעטפים בבדידות מבחירה חופשית, להתעסק ביצירה בידיים מלוכלכות מצבעים, או באמצעות בקשת עזרה ממכשירים כמו מסרטה, מצלמה ומקלדת.

וכשמדובר בחיים חברתיים, אכן היה דבר כזה אי-שם בזמנים רחוקים, באותו עידן אי-פעם רחוק של צעירותנו, כאשר הזמן שקיבלנו לזכותנו מהבנק הכחול עוד לא רמז שהוא עומד לפתוח בריצת מהמורות אכזרית.

וחוץ מזה, "בדידות לא מוכרחה להיות כרוכה בחוסר אונים", לימד אותנו בנעורינו וִינֶטוּ, הגיבור האינדיאני של קרל מאי.

מגנט של נשמות

אלא קרה שלמרות כל רשימת החששות והזהירויות המוזכרת לעיל נכנסנו בכל זאת לפייסבוק, עקב זִקנה ועוד כמה סיבות שנדבקו אלינו.

ועכשיו, כשאנחנו עמוק בגרון של גודזילת הלייקים, כבר אין לנו מושג איך הצלחנו להסתדר בלי הפתרון הזה, שאוסף סביבך נשמות, בני נשמות ובני בניהן של נשמות.

לבעלי חיים אין עדיין גישה לרשת החברתית הזו, אך אולי תהיה להם בעתיד.

הנבואה חצי-התגשמה

ללא עזרתה של פייסבוק, איך הייתי יכול להתגאות במכתב ששלח אליי הבמאי אנדרה וָיידָה לפני 5 שנים, ואיך הייתי יכול להעביר לאלמנתו של הבמאי, כריסטינה זכבטוביץ' ויידה, את המידע שמצאתי מכתב נוסף שהם שלחו אליי, מלפני 14 שנה, שבו כתבו לי שניהם, קריסטינה ובעלה אנדרה, עד כמה הם נהנו מקריאת התסריט של 'שועל הכסף של פליציה ט", ושהם בטוחים שסרטי זה ינחל הצלחה, אם יופק.

בזכות פייסבוק יכולתי לעדכן את אלמנת הבמאי שסרטי אכן הופק, אלא שהוא הסתבך בפקעת של קיפאון בגלל מפיק רמאי שהפסיק את עבודתו על הסט, ובזבז את התקציב הרב שקיבל מהספונסר של הסרט, המכון הפולני הממלכתי לסרטי איכות.

צילמנו את 'שועל הכסף של פליציה ט" מבלי לדעת כי לסרט מצפה דרך ייסורים ארוכה, שעוד לא תמה. בתצלום: במאי הסרט והצלמת הפולנייה בעלת המוניטין יוֹלָה דִּילֶבְסְקָה. הצלמת תכננה לערוך תיקון בצבעים, כמו בכל פוסט-הפקה, אך זה בלתי אפשרי כי החומר המקורי נמצא בשבי של המפיק. כעת אנו מנסים לגלות מה הוא זומם 

שוב יתום

דרך אגב: פרסמתי בפייסבוק שהפרשה של גֶזֶל סִרטי, שלא נגמרה עדיין, גרמה לי להרגיש שבזִקְנָה שלי הפכתי יתום פעם נוספת. שהרי הסרט שעשיתי אישי כל כך, ומבוסס על שחזור של דמויות אמיתיות – עד שזה מוביל לתחושה שהרמאי מלודז' גנב ממני לא סתם סרט, על צילומיו והצלילים שבו – אלא את זוג הוריי.

לא שחצן. שדכן

נוכל זה שומר בכספת שלו בלודז' את חומרי הגלם שצילמנו. בלית ברירה השתמשנו אני וּבְנִי, עורך סרטים מנוסה, בחומר העבודה של הסרט, שאיכותו נמוכה מזו של החומר המקורי, ורקחנו ממנו את גרסת הבמאי של 'שועל הכסף', שאורכה שעה וחצי.

בעבודתנו זו באים לידי ביטוי המשחק המעולה של יבגניה דודינה, שחקנית-על ישראלית (אצלי היא בתפקיד משולש של אֵם, פסיכולוגית ואלמנת גנרל) לצד המשחק המרגש של אולק מינצר (אבא), אתל שיץ (שכנה בגטו), ים ברוסילובסקי (מלצרית) ואחרים.

איך הייתי יכול להזמין את כריסטינה, אלמנתו של ויידה, להקרנת עבודתנו בלי שדכן-הנפשות פייסבוק (שבעברית אפשר לקרוא לו 'ארגון נפש בנפש')?

אז הנה, הקשיש מכה על חטא יהירותו, ומודה לפייסבוק על עזרתו בטוויית זיקות. אני מתנצל שבקשישותי המוקדמת קיללתי אותו ואת אבותיו הרוחניים, וקראתי לו האסלר-שמאסלר מבלי להבין שהוא סתם גאון.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: דווקא היהודים לא מאמינים בתיקון?

ברוב מדינות הגולה, ובמיוחד במרחב החיים המוטוריים שבפולין, שאני מכיר הכי טוב – בעלי מכוניות קונים חלקי חילוף מקוריים רק אם אין ברירה, כלומר במקרים שלא ניתן לשפץ את החלק שהתקלקל, או כאשר חוששים מחלקים מזויפים שמסתובבים בשוק.

עשרות ואף מאות סדנאות בפולין לבדה מתחרות זו בזו לא רק בשיפוץ מנועים ותיבות הילוכים, אלא גם בשיפוץ של חלקי שלדה, כמו משולשים או בולמי זעזועים. סדנאות אלה משפצות גם דיפרנציאלים, ובוודאי שהן מתקנות אלטרנטורים, סטארטרים ומזרקים. כל חגיגת התיקונים הזו מתבססת על הבנת הציבור כי לחלקים מקוריים שעוברים שיפוץ יש יתרון על פני חלקי חילוף מתוצרת סין – שהם זולים אמנם יחסית וחוגגים על כך במכירות, אלא שאמינותם נמוכה.

ובעוד בארצות מתוקנות, חיפוש של חלקי חילוף מקוריים ויקרים אצל היבואן ומוסכיו הוא תענוג שאינו מיועד לכל כיס – בארצנו לא קיימת כמעט האפשרות לשפץ חלקים שהתקלקלו. למה, לכל הרוחות, דווקא היהודים אינם מאמינים בתיקון?

נראה כי הנוהָג בארצנו לשפץ חלקים רק במקרים מיוחדים הוא תוצאה של המודעוּת המוטורית העברית הנמצאת עדיין בחיתוליה.

שואלים את אדוארד 

אלישיב סבח: ברשותי אלפא רומיאו 147 2.0 שנת 2002. נתקלתי בבעיה שאני לא יודע מה לעשות איתה, תקלת אימבולייזר: הרכב לא קורא את המפתח ומסרב להתניע.

ברשותי מפתח אחד שעבד ב-3 השנים האחרונות שהרכב ברשותי.

יש לציין שהתקלה הזאת קיימת כבר זמן רב ברכב, אבל הוא לא עשה לי בעיות מיוחדות (מדי פעם לא היה מתניע, והוצאה והכנסה של המפתח מחדש פתרו את הבעיה). עכשיו נראה שכלום לא עוזר.

הייתי שמח להתייעץ אתך איך לפתור את התקלה.

תשובה: לך אל מתקן שעונים, ובקש ממנו לבדוק אם במפתח שלך נמצאת סוללה, שלאחר 18 שנה התרוקנה עד 0 אמפרים, ואם אפשר להחליף אותה. אותו דבר לגבי המפתח הרזרבי. 

במכוניות מסוימות, אינני יודע אם 147 שלך היא אחת מהן, הסוללה במפתח נהנית מחיזוק חשמלי כאשר המפתח נעוץ בסוויץ'. 

אפשרות אחרת היא שיש תקלה במודם של האימובילייזר, אלא שאת זאת יכול לגלות רק חשמלאי שעובד במוסך היבואן, אשר מצויד במחשב דיאגנוסטי.

* הייתי מבסוט מהתשובה הנ"ל, עד שבעליה של 147 עדכן אותי כי בבדיקת המפתח התגלה שאין בו סוללה אלא רק צ'יפ. ההנחה השגויה שלי נבעה מהעובדה שעשרות האלפות רומיאו שהיו לי, אשר יוצרו בשנות ה-80 וה-90, לא צוידו כלל באימובילייזרים. כך שחשבתי לתומי שהאלפות המודרניות הלכו בדרכה של ב-מ-וו, והתקינו סוללות במפתחות של דגמיהן (כמו שיש לי בבווארית).

עדי והב: "אלוהים אדירים!": נחשף תיעוד ראשון של טסלה במצב נהיגה עצמית – והוא מפחיד. הנה הקישור:

https://rotter.net/forum/scoops1/663421.shtml

אלטר-אגו ירוק

זה כאילו בלתי אפשרי, ובכל זאת קרה: שיח קטן, נטוש ומיובש לגמרי, עזר לי להיפטר מקללת האכזבות האכזרית, שליוותה אותי מאז שאני זוכר את עצמי

אין כבר סכנה, המצליפה בך מהאדמה ומשמיים, שאכזבות ימשיכו להציק לחיי. סכנה זו נעלמה כאשר ראיתי איך שיח קטן של שני ענפים מיובשים, שנראים מתים כבר, הנביט מתוכו ציץ ירוק שהיה לתפרחת מרהיבה – והבנתי שבתוכי נושמת האפשרות להיות האלטר-אגו (האני האחר, דמות נוספת הקיימת לאותו אדם ודומה לו) של פלא הטבע הזה.

תפסתי שגם אני, כמו השיח צפוּד-הסבל, מסוגל להתנער מסבל ומאכזבות, אשר מִתְעָרְפֶּדות עליך בגסות רוח, וללא רחמים מחפשות למענך את סוג העינויים הכואב ביותר.

התעוקה שלפני המהפכה הירוקה

אין פלא שהפכתי כנוע אל מול האכזבות, מה גם שבגלל הווירוס מצאתי עצמי ללא תמיכה פסיכולוגית מבנותיי מבית אלפא, הונדה וב-מ-וו.

אמנם לא התרגלתי לאכזבות, אותן אורחות עקשניות, עד כדי שאלך שבי אחריהן, ובכל זאת השלמתי איתן במידת-מה.

החיים לא חייכו אליי, וגם הנשים שיסו בי שלל הפתעות וגחמות. את תחושה זו חיזקה אשתי המשוררת, שברחה חזרה אל בית הוריה לפני שש עשרות שנים ועוד קצת.

מרקיזת האכזבות

אך מרקיזת האכזבות, הקשה מכול, היא זו הנוכחית – שטעמתי, עודני טועם, וכנראה אמשיך לטעום. זוהי האכזבה שספגתי עקב גניבת סרט הקולנוע שלי 'שועל הכסף של פליציה ט', שביצע המפיק מהעיר לודז', רמאי מתוחכם.

אחד מקרא ושניים עגום

ונתקפתי אכזבה נוספת, אלא שלהבדיל מאחיותיה היא לגמרי בגללי. אני מתכוון לאכזבתי מהתנ"ך הקדוש, שההתרחקות ממנו מסכסכת קשות את חיי.

אני מודה בהרכנת-דעת שאכזבתי זו מהתנ"ך – אשר לטעמי יש בו יותר מדי שפיכות דמים ורציחות, והסיפורים שלו נחפרו עד זרא ואף תוסרטו לנטפליקס – איננה רגש מקורי טהור, איזשהו פיצוץ מהפכני שיהיה רשום על שמי בוויקיפדיה. שהרי אנטוֹל פראנס, סופר גוי חשדן וסקפטי, התאכזב כבר מזמן מהביבליה הנוצרית הקדושה שהוא קיבל מהוריו.

אמנם הברית החדשה, הקדושה לקתולים, פרבוסלבים, פרוטסטנטים וגם אוונגליסטים למיניהם, אינה מגיעה לקרסולי התנ"ך, הקדוש בריבוע לגבינו – ובכל זאת, האכזבה מספרי הקודש היא ממש אותה אכזבה, 1:1, אצלי ואצל פראנס, ואין מנוס אלא לנסות להתרגל אליה כדי שהיא תכאיב פחות.

מהפח אל המהפך

כבר הסכנתי עם המחשבה שגופי ונפשי יהיו נשואים לאכזבות עד סוף העולם הקטן שלי ואולי גם אחריו – כך שלא ציפיתי למהפכה שהתחוללה כאשר הידידה שלי (המאכזבת גם היא, בדרכה המתוקה) הביאה לי כד חמר השוקל כ-10 קילו, ונראה כאילו נאפה בתנור לייצור לבנים.

המתנה הייתה גֶלֶד של שני ענפים יבשים וסדוקים, ארוך וקצר. "תזרוק את האדמה כי חבל על הכד, שמישהו צבע דומה לציורים שלך", אמרה הנפש הטובה ויצאה.

והיה הצפוּד לחמוּד

ניסיתי לחפור החוצה את האדמה הקשה ולא הצלחתי, וגם הענפים סירבו להיעקר. בתושייה פתאומית שפכתי מים על האדמה וחיכיתי יום-יומיים, אלא שהיא לא הפכה לבוץ כפי שציפיתי. במקום זאת, הענפים החרֵבים הצמיחו ציץ קטן וירוק, ואז מין סליל קטן ולבן.

מעניין מה יהיה הלאה, חשבתי, הוספתי עוד מים, עד קצה גבול הספיגה של האדמה, והוצאתי את הכד למרפסת, אל זרקורי השמש. שכחתי ממנו, עד שכעבור זמן לא רב הפתיעה אותי תפרחת שופעת של עלים ירוקים, שהנצו במהירות מסחררת.

"תעצרו לרגע", צעקתי, "אני רוצה להצטרף לחגיגת הלבלוב שלכם", אך הם המשיכו לגדול בפראות לנגד עיניי ממש, כמו באיזה סרט אנימציה על טבע שעשו ידידיי הבמאים באולפן הקולנוע בלודז'.

היו אלה אותם קולגות שזרקו אותי מעבודתי באולפן כאשר פרץ בפולין גל האנטישמיות של 1968. עמיתיי אלה היו לבושים 'מעילי גוֹמוּלְקָה', שנקראו על שם מעילו של מנהיג המפלגה הקומוניסטית בפולין של אז.

גומולקה הוא אשר נתן את הפקודה לחולל נגד יהודי המדינה את הפוגרום הגורלי של 68', כנראה משום שכעס על אשתו היהודייה.

מהיכן הגיעה החִיוּת?

אך אין לי חשק לקונן על ההזדמנות האבודה ההיא להציג את הסרטים הקצרים שעשיתי אז בגולה, סרטים מוזרים למדי, בפסטיבלי הקולנוע של אירופה, לבוש סמוקינג ומבושם בתקוות.

לא אתעצב חלילה על עלייתי הבהולה ארצה בעקבות הפוגרום, שקטעה את האפשרות שלי לעשות סרטים קצרים נוספים, ולא אכעס על חבריי, שעמדו מנגד כאשר "היהודי של האולפן" נזרק.

הם רצו להרע, אך חוללו בְּרָכָה גדולה, שאדוותיה מתפשטות עד היום. הרי עשיתי כ-150 סרטים ברוממה, שחלקם שמורים כנראה בארכיון, ובמקום מכונית אחת בוורשה, רנו R8 גורדיני, היו לי בארץ 20 וכמה אלפות רומיאו ולנצ'יות.

וכך, במקום להתבשל בקדרה מפויחת של זיכרונות, אשר חוגגים על ההחמצה ההיא כפי שזבובים עטים על פגר – כבש אותי הרעיון להתוודות על חטאיי ועל תסכוליי בפני אותו יצור ירוק, אשר משתולל כעת במרפסת באנרגיית חיים שכמו הגיחה יש מאין.

מי מצמיח את מי

למעשה, כה עז ומהיר הוא לבלובו של היצור הירוק, עד כי בדוחק ניתן כבר להבחין בחמר הצבוע שבתוכו הוא נעוץ, אותו כלי שהיה העילה ההתחלתית לאימוץ השיח האומלל.

מפעם לפעם אני מדשן את היצור בחיזוקים סודיים – והשגשוג הגרוטסקי שלו התחיל להשפיע גם עליי. פתאום נולדה איזו זיקה ביני לבין השיח הזה, משהו מתחום הפרפסיכולוגיה, האוקולטיזם והפרנויה, החיובית לשם השינוי. פתאום התרגלנו, אני והדבר הירוק, לקרוא זה לזה שירים, או לעשן יחדיו מקטרת בהבנה שקטה.

הקשר בינינו הפך כה אישי, עד כי שלשום בצהריים אמרתי לשיח המשתולל "מעתה אתה, כבודו, תהפוך את מינך ותהיה לאישה", פסקתי בטון שאינו מותיר מקום להתנגדות, בעודי מצביע אל מרכז החוליגן הירוק.

מהיום, אמרתי לזללן האור, אני קורא לך סוזי, לזכרה של גברת אחת שהיה נחמד לגלגל איתה מונולוגים, משום שהיא ידעה להקשיב ומעולם לא הפריעה לי בחצי מילה עם הרעיונות שלה, אשר לא היו הכי מעניינים.

העלמה סוזי הירוקה

סינר למבוגרים בלבד

אז תשמעי, סוזי יקרה: כשאנשים מזדקנים, אין די בהפיכתם לאינפנטילים כדי שישכחו ביקור אצל סַפָּר, ובמיוחד אצל אורן, שיש לו עסק ברחוב אבן גבירול.

אורן זה הוא בעל יתרון על מתחריו משום שהוא כורך לצוואר מטופליו סינר שחור מבריק שבמרכזו מתנוססת אישה ערומה – בגודל אמיתי כמעט! – שבזכותה הגברים שאורן עושה להם תספורת יכולים לראות את עצמם בראי כשעל ברכיהם ישובה אותה מופקרת חסרת בושה.

"אין לך אחת כזו חיה?", שאלנו פעם את אורן בנימת תוכחה, והוספנו שהיינו מוכנים לשלם כפליים על התענוג, לוּ על ברכינו הייתה מתיישבת אותה בת אדם, רק נושמת.

כה סחנו לסַפָּר, בעוד על הרצפה נושרות קווצות שערנו, אשר היו יכולות – האמיני לי סוזי – להזכיר לי את מחלפותיי שנגזזו לפני בריחתי אל הצד השני של חומות גטו ורשה, קצת פחות מ-80 שנה לאחור, לו רק היו שערותיי כעת שחורות ולא לבנות.

מאחורי גבו של הכומר

סיפרתי לסוזי שבהיותי בן 12 בערך ברחתי מגטו ורשה, ובצד הארי של החומה הכרתי בנים בגילי, שלימדו אותי "לשחק בירוק". שואלים אותך – "אתה משחק בירוק?". אתה עונה שכן, ואז שואלים אותך "יש לך ירוק? תן לראות". ואם אין לך בכיס איזה עלה ירוק, אתה מוכרח, כעונש, לשיר משהו או לרקוד.

החברים הפולנים החדשים שלי ואני התפרנסנו בכל מיני עבודות, עד שהגענו לכנסייה אחת והועסקנו בה כמִינִיסְטְרָנְטִים, עוזרי כומר. לבשנו כותנות לבנות ואחזנו בפעמונים. אני עמדתי מטר מהכומר העורך את המיסה, וחברי לחש לאוזני "יש לך ירוק, אדוורד?". הוצאתי מאחורי גבו של הכומר איזו פיסת ירק מהכיס, וצלצלתי בפעמון כמענה לסיסמה המיסאית הלטינית sur sum corda (הרם את ליבך).

"דרך אגב, יש לך ירוק?", שאלתי את סוזי, והשיח פרצה בצחוק, אשר נִענע את שפעת הקנוקנות הדקות והמסולסלות שהיא התקשטה בהן. לא היה חסר הרבה כדי שהעלים הרכים שלה ייפלו מצחוקה, שרוח הים הקלה רק חיזקה את רעידותיו.

טל כוכבים זה לא מספיק

ואנו, המשתאים על הגעש הקיומי הבלתי סביר של סוזי, השארנו אותה תחת השגחתו של הדקל הוושינגטוני הקשוח שהיא חוסה בצילו, והלכנו להביא את מכונת התספורת החשמלית.

את השיער נגזום בעצמנו כי אין לזלזל בקורונה האורבת בסיבוב, ומִסְפָּרות הן כידוע מדגרות של נגיפים. ואם הקשיש ייפול טרף לסינר פתייני מטופש, מי ידאג לך, סוזינקה שלי, למים בריאים שלוש פעמים ביום לפחות? ומי יכתוב את ה'טיפ טיפה' שהבטחנו?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: השִדְרוּע הגדול

הזכרנו ב'טיפ טיפה' הקודם שבין שנות ה-80 וה-90 הופסק לגמרי כמעט הייצור של מכוניות אמינות. הווה אומר: בשוק לא מופיעים עוד דגמים שמסוגלים לעבור מעל חצי מיליון ק"מ, ואף מיליון ק"מ, ללא תקלות הדורשות את תיקונו הכללי של המנוע (אוברול) או את החלפתו.

הבאנו דוגמאות לדגמי עבר שבלטו בעמידותם, והבטחנו להגיש ניחוש מדוע בחרה תעשיית המכוניות לעבור לייצור דגמים שאמינותם מחזיקה מעמד 3-4 שנים בלבד, וטווח האחריות שלהם קצר בהתאם. מה שקורה אחר כך הוא בעיה של בעליהם – הלא בהכרח מאושרים, משום שהם נאלצים לסור למוסכי היבואן ולתקן את מכוניתם בחלקי חילוף מקוריים, העולים הון.

עולה השאלה למה החליטו יצרני הרכב לשווק מכוניות המתוכננות מראש לחיים טכניים סדירים קצרים. האם מדובר בהחלטה פושעת של קרטלי יצרנים, אשר רואים במכוניות אמינוֹת שמשמשות את הלקוחות בנאמנות במשך עשרות שנים פגיעה קשה בעסקיהם? הייתכן כי יצרנים אלה אכן מזידים במתכוון לתוחלת החיים של תוצרתם, משום שהם מעוניינים במכירה שוטפת של כלי רכב חדשים?

לגביי, הורדת אמינות הרכב (אפשר לקרוא לכך שִדְרוּע, ההפך משדרוג) היא תרגיל שקוף, מלוכלך, משהו על גבול הפשע המאורגן. לא מופרך לשער שאכן התרחש פיחות מכוון באיכות כלי הרכב, שהרי היצרנים מרכיבים בסחורתם מערכות אלקטרוניות שמתקלקלות כהוגן, וגם ממליצים על החלפת שמן מנוע פעם ב-30 אלף ק"מ – אף כי הם ויצרני השמנים יודעים היטב ששמן מנוע, סינתטי או חצי סינתטי, דורש החלפה מדי 10-12 אלף ק"מ; במיוחד במנועים שמוחזקים על ידי טורבו.

היצרנים, בתחכומם, עוטפים את רדיפת הבצע שלהם בסיסמאות ירוקות (גרין-ווש) – בעודם מרכיבים מנועים בעלי 3 צילינדרים בנפח מוקטן ששנות חייהם לא עוברות את טווח ה-100 אלף ק"מ. בנהיגה רגילה, המנצלת את כל כוחותיהם של מנועים מסורסים אלה, תיאבון הדלק שלהם אינו נופל מזה של מנועים בנפח 1.6 ליטרים ואף 2.0 ליטרים. היכן כאן הרווח לסביבה?

אפשר לתפוס יצרנים על תרגילים מלוכלכים נוספים, כמו היעלמות האזהרות הטכניות מספרי הרכב. ספרים אלה לא כוללים, למשל, את ההנחיה לא לדרוש מהרכב ביצועים כאשר שמן המנוע לא הגיע עדיין לטמפרטורת העבודה המיטבית שלו.

אמנם התייחסות לטמפרטורת השמן והקפדה על החלפת שמן סדירה לא יהפכו את המכונית המודרנית לאמינה, שהרי היא תוכננה כאמור להתקלקל – אלא שזוהי הדרך היחידה לקושש קצת אמינות, ולא להפוך למשתפי פעולה עם היצרנים ועם היבואנים.

כן, גם היבואנים הם רודפי בצע, באשר הם נוקטים את אותם חוקי ביזנס של הקונצרנים הגדולים. כי מה בעצם מפריע ליבואנים בעלי רצון טוב ומצפון אנושי להוסיף לספרי הרכב כמה טיפים על שימוש נאות? הם לא עושים את זה, ולא הולכים בעקבותיו של יבואן אלפא רומיאו לשעבר, קפריש, אשר לפני 25 שנה הדפיס ספר רכב משלו המספק פרטים למכביר על אלפא 33 IE הוותיקה, ועוד נתן עליה אחריות עד 300 אלף ק"מ.

קאלְיוֹפֶּה, המוזה של אמנים מתוסכלים, אינה מגיעה למדינת היהודים. למזלי, יש לי מוזה פרטית בשם גוֹשָה

שואלים את אדוארד

אחד הקוראים שלח אלינו שאלה שלצערי נעלמה במקבוק. הוא שאל למה אני ממליץ לא לנסוע חזק לפני ששמן המנוע מתחמם. הנה ההסבר:

שמן מנוע קר עדיין לא עובר כראוי בתעלות הדקות המובילות למסבים, כך שהללו עובדים זמן-מה על יבש, מה שמוביל לתקלה עתידית במנוע – במסבים ובבוכנות.

חרף זאת, רק מכוניות מועטות מצוידות במד טמפרטורת שמן. וכך, בטעות נפוצה, נהגים מתייחסים רק למד טמפרטורת נוזל הקירור – שמתחמם מהר יותר מהשמן ואינו מעיד על חומו.

לפיכך מוטב לנסוע תחילה בעדינות, עד ששמן המנוע מגיע לטמפרטורה מיטבית, 80 מעלות צלסיוס לפחות.

יורם שוורץ: חשבתי שתוכל לשפוך קצת אור על התמונה כאן:

https://www.facebook.com/groups/5club.group/permalink/2913554362079212/

תשובה: במלחמת יום הכיפורים גויסתי כנהג, ונשלחתי אל צוותי טלוויזיה ששהו בצפון, בקיבוץ איילת-השחר. הבאגי הצהובה שנראית בתצלום ששלחת הייתה שייכת לשני כתבים של גלי צה"ל, רוני דניאל ורזי ברקאי, אם אינני טועה.

מאוד לא אהבתי ששני כתבים אלה לא התקרבו מי יודע מה לחזית, אלא עשו, לתחושתי דאז, עשו צחוק מעבודתם. נראה היה לי שחשוב להם יותר לעשות רושם על בנות הקיבוץ, גם באמצעות תת-מקלע קלצ'ניקוב, שהם נהגו להשליך באגביות מופגנת בחדר האוכל או בבאגי.

יום אחד לא עמדתי בפיתוי, הרמתי את הקלצ'ניקוב של שוויצרים אלה, שנזרק בבאגי, והשלכתי אותו אל תוך משאית מלאה בחיילים, שבדיוק עזבו את הקיבוץ לאחר עצירת הינפשות קצרה בו. החיילים צעקו לי תודה.

רכב של דובר צה"ל במלחמת יום הכיפורים: פולקסוואגן באגי במצב אנוש, מעשנת ורועשת, אך מתאימה להתרברבות

מה אני יכול על כך

לקשיש יש מנהג קטן ומוזר שאין לו הסבר הגיוני. בעצם, רוב הדברים החשובים בחיינו הם נטולי הסבר כזה

אנוכי יוצא מהבית. סוגר אחריו את דלת. מסובב מפתח במנעול. כעבור רגע או שניים אני מזמין מעלית בלחצן הדולק באדום בחושך של חדר המדרגות, ומחכה שיגיע אליי לפחות חצי מהדואט המנוסה, אשר מאז הימצאי כאן מתרוצץ בין מסד הבניין לטפחות.

אני מעדיף את מעלית שמאל, כנראה כי בשנייה, העובדת מצד ימין, מישהו נתקע פעם כמו השחקן יאנֶק נוֹבִיצְקִי בסִרטי 'הקומה ה-13' – וזו הסיבה שאיבדתי בה אמונה לתמיד. כן כן, בגלל אותו אחד, אומרים שכן מקומה 4, שבקושי נשם כשנכלא במשך שעה ועוד קצת, מחכה לעזרה בכלוב הרמטי עשוי פח, המצופה פורמייקה דמוית עץ שמדיפה ריח עכור.

לא ייפלא אפוא שחשתי צביטת-סיפוק כאשר הגיעה אליי מעלית שמאל, שבביוגרפיה שלה אין כתמים, פתחה בפניי את הדלת והזמינה לנסיעה. ואם כך, מדוע האישיות שלי והצל שלה נעמדו מבלי לזוז, כאילו נדבקו לחדר המדרגות, נועצים שנינו מבט ממושך במראָה המותקנת במעלית, ובוחנים את עצמנו מכף רגל ועד ראש, שנתפסו בקנה מידה של 1:1, כמו בסטופ-פריים בסרט?

האם ייתכן שמשהו תופס אותנו בשרוול, ועוצר אותנו לפני הכניסה למעלית? אולי זה בסך הכול התת-מודע – המפורסם מדי, אך נחמד לגביי – של האדונים יונג, פייר ז'נה ופרויד, אותו התת-מודע שמגיע מגלקטיקות רחוקות עם לחש ידידותי, חתוך בִּסְחוּסֵי שתיקה אניגמטית? אלא שדבר אינו מוסבר, כנראה לשם השמירה על סוד, הנשמר אי-שם על ידי כוחות אנונימיים בחפיסה של שלושה נעלמים: מה, איפה ומתי.

אהה, אני מבין בעברית: וירוסים! קורבה, אני מקלל בפולנית, וזונח את המעלית, שסוגרת את דלתה ונוסעת אל מישהו אחר יחד עם בבואתי הנעוצה עדיין במראה.

אני מסובב שוב מפתח במנעול, נכנס לדירה, תולה על האף את המסכה ששכחתי – ואז מתיישב על כיסא, לפי דרישה קטגורית שהורישה לנו דודה רוּזָ'ה ז"ל, primo voto יָנִינָה לוּקָבְסְקָה, שמתה בגדנסק, פולין, לפני 30 וכמה שנים.

זו בדיוק הדודה, שעדיין קשה לנו להסתדר עם מותה, אשר הייתה דורשת ממני ומאחותי אִירֶנָה שנתיישב על הטוסיק לפחות כמה שניות בכל פעם שאנו חוזרים אל הבית לרגע-קט כי שכחנו משהו, וָלא – יתרגש עלינו אסון.

"מה אני יכולה על זה", הייתה חותמת דודה רוז'ה את הוויכוחים הארוכים בנושא אמונות טפלות, שהיו ניטשים בינה לבין אחותי אירנה העקשנית.

ואני לא ניסיתי להטיל ספק ולהתנגד, אלא הייתי מתיישב אז, כלומר אי-פעם, ועודני מתיישב כעת ולתמיד. כי החלטתי בשם כל מה שיקר לי שאציית לבקשה של דודה ינינה, במקור רוּזָ'ה לבית טוּכְבָּנְד, שהייתה הצעירה בין שש האחיות של אמא שלי – והיחידה מביניהן שניצלה מהשואה.

דודתי רוּזָ'ה הייתה הצעירה מבין 7 האחיות לבית טוּכְבָּנְד, והיחידה ששרדה את השואה. כל האחרות, כולל אמא שלי, פֶלִיצְיָה, לא יצאו בחיים

זו דודה רוז'ה מלאת העצב והלא גבוהה, ששיערה היה לבן כאילו נחתו עליו פתותי שלג גם באמצע הקיץ הפולני. היא הייתה מקשיבה בשקט לזיכרונות שלנו מהגטו, שלא פגע בה למזלה, ובתמורה לסיפורים שלנו על רעב, על פחד ועל קור הייתה מספרת לנו שנינו, לי ולאירנה הגדולה ממני בשנתיים, את כל מה שזכרה לגבי הורינו היקרים, פליציה ומוזס גרוזבאום:

מה הורינו לבשו לפני פרוץ המלחמה, עם מי הם היו נפגשים לקראת השבת, אילו ספרים היו קונים חוץ מאלו של קרל מאי על אינדיאנים שהיו מביאים אלינו מחנות ספרים ברחוב חְלוֹדְנָה, מה הם ראו בקולנוע ובתיאטרון, ואיך נראה הבית שלהם בוורשה שלפני המלחמה, ברחוב רֶמָרְסְקָה 2/4 בקומה הראשונה, שם, מפטיפון בעל טוּבָּה גדולה, בקע הטנור יאן קֶפּוּרָה, וכמה יפה היה בית הקיץ המוריק שלנו בעיירה אוֹטְבוֹצְק, שעצי האורן שלה היו אמורים לרפא את הראות החולות של אמא שלנו, ומה היה ההבדל בין החנויות האלגנטיות של אבא ברחוב מָרְשֶלקוֹבְסְקָה, שהפעיל גם סדנה קטנה לייצור כפפות ברחוב בְּיאלֶנְסְקָה, לבין העסקים של מתחריו, גויים בעיקר

ואני, כמו שביקשה דודה רוּזָ'ה, אכן התיישבתי בשקט על כיסא כלשהו בכל פעם שחזרתי הביתה לרגע-קט משום ששכחתי משהו, כי מה אני יכול על זה, הייתי מסביר לכלב שלנו שייקה ישעיהו. על הישיבה הקצרה והסמלית הזו, בכיסא או בספה, הקפדתי כל זמן ששייקה חי – ואני עדיין יושב גם אחרי מותו, מהלומה שעוד לא הסכנתי איתה.

אני גם לא מסוגל לשכוח את מבטו העצוב של שייקה כאשר נוכח כי חזרתי לדירה לדקה או שתיים רק כדי לקחת משהו, ולא כדי לקחת אותו לטיול.

שייקה, בן אדם, חבר, בפרווה של כלב. עם מותו לא הסכנתי עד היום

לוּ היה לי די זמן, הייתי כותב ספר על כלבים, מכוניות ואנשים, אבל לא אספיק. ברור רק שאמשיך לכבד את בקשתה של דודה רוז'ה, אשר אדון הרחמים הגמורים נתן לה חיים ארוכים ושמחים בגדנסק, שָם לדירתה הקטנה היה צמוד גן קטן ושוקק המולה של חיות, עופות וברווזים, שהידסו בשיירה אחרי דודה שלנו. ואני עוד מתיישב על כיסא כמצוותה, חושב על הזמן שאישה טובת-לב זו קיבלה, זמן שנספר על ידי מחוגי אורלוגין גבוה שעמד בפינה ולא אשכח לעולם.

על שעון העץ הענק הזה אחשוב כאשר אתיישב לרגע או שניים לפני היציאה שלי לתמיד, שתתחיל לאט. אחזור ממנה הביתה לרגע קצר רק אם תתפוס אותי המחשבה המוזרה ששייקה שב אליי ומחכה לי סגור בבית, שם שמור לו עדיין מקום השינה שלו – או אם איווכח שיצאתי מהבית בטיפשות מבלי לקחת איתי את טלפון הנוקיה הישן, שבאמצעותו אוכל לצלצל אלייך מאותו מקום שבו אהיה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: והיא שעמדה לאבותינו – אך לא לנו

לאן נעלמו המכוניות העמידות?

בין שנות ה-80 לשנות ה-90 הופסק לגמרי-כמעט הייצור של מכוניות אמינות, כלומר – לא הופיעו עוד בשוק דגמים שהיו מסוגלים לעבור מעל חצי מיליון ק"מ ללא תקלות הדורשות תיקון כללי של המנוע (אוברול), או את החלפתו.

והיו גם דוגמאות מופת לזן העמיד הזה, כמו למשל ניסאן בלו-בירד 2.0 דיזל סטיישן, אשר קניתי בברלין מידידה שלנו, עורכת סרטים. ניסאן זו עשתה אצלנו מיליון ק"מ כמעט תמורת טיפול סטנדרטי בלבד, כלומר – החלפת צמיגים פעמיים, החלפת דיסקי מעצורים ודיסקיות לפי הצורך, חידוש מסננים ונוזלים. פה ושם הוחלפו גם נורות וחיישני למדא, וזהו זה.

להפתעתי, באמינותה הנפלאה של בלו-בירד שלנו לא הצליח לפגוע אפילו מבחן קשה, שהיא עברה בגבורה, כאשר הילד שלי, שלמד נהיגה בעזרתה של סטיישן לבנה זו – היה נוהג עליה בחוזקה על הבוקר, מבלי לחכות ששמן המנוע והגיר יתחממו. איכשהו היא יצאה מההתעמרות הזו ללא פגע.

ואפילו בולמי הזעזועים של בלו-בירד הפתיעו אותי ותפקדו כראוי עד סוף דרכה, אשר נפל עליה בטרם עת רק בגלל המנהג האכזרי של הגויים לפזר מלח על כבישים מושלגים בימות החורף. טיפול פולני מסורתי זה חולל חלודה ברצפה ובשלדה, וכך גרם למותה של הגיבורה הלבנה.

נכון אמנם שעד תום הקדנציה שלה אצלנו מזגנו לניסאן בלו-בירד שמן מנוע חדש מדי 10 אלפים ק"מ, אף כי לא ביקשנו ממנה ביצועים ספורטיביים כמו שביקשנו שנינו, אני ובני, מהונדה crx 1.6 שלנו, VTEC, שבה השתתפנו בראלי העיתונאים בהרים, והבאנו הביתה גביע עשוי בדולח טהור. היום הונדה זו כבר בת 28, ועדיין מגיעה ל-100 קמ"ש ב-7 שניות ולמהירות מרבית של 225 קמ"ש.

גם היא, הונדה שלנו, קבעה לשמחתנו שיאים שקטים משל עצמה, כאשר משנת 1992, שבה החלה את דרכה אצלנו, ועד היום, היא הסתפקה בטיפולים שגרתיים לגמרי.

כפי שאמרנו, הייצור של מכוניות אמינות כמו השתיים הנ"ל הופסק לפני שנים רבות. במדור הבא נגלה מה עומד מאחורי שערורייה זו.

ניסאן בְּלוּּּ-בִּּירְד דיזל קומבי לימדה את הבן שלי לנהוג, ואני בסך הכול לא הפרעתי להם. אגב, מכונית בגודל כזה שניחנה במרחב פנימי היא בעלת מקדם בטיחות גבוה, באשר היא מגוננת על נוסעיה במקרה של חבטות קטנות – ועל כן מתאימה למתחילים

שואלים את אדוארד

שלומית: מקריאה של מדורך (העשיר והמקורי והאמנותי והמועיל, תודה!) לאורך השנים הבנתי שאתה ממליץ להחליף שמן מנוע כל 10 אלפים ק"מ. האם ההמלצה הזו חלה גם על מכוניות ישנות?

יש לי רנו בת 18, בובה של אוטו, מנוע 1,200. כל כמה זמן (או מרחק) צריך לדאוג לשמן? ומה קורה אם לא מחליפים בזמן?

תשובה: אכן, בין העצות שלי לשמירה על המצב הטכני של מכוניות, שפרסמתי במשך השנים בעיתון 'מקור ראשון' וכעת בבלוג 'מכונית הנפש', התייחסתי גם – באופן אובססיבי למדי – להחלפת שמן המנוע. טענתי ועודני טוען שהחלפת שמן זה מדי 10-12 אלף ק"מ, כולל המסנן, תומכת בהמשך התפקוד האמין של המנוע.

המלצה זו יפה כוחה גם למכונית חדשה שהיצרן שלה ממליץ, מסיבותיו הוא, על החלפה מדי 30 אלף ק"מ בלבד (!), גם למכונית יד שנייה בת שנים ספורות, וגם למכונית ותיקה יחסית, כמו זו שלך.  

במכוניות שמסנן (פילטר) השמן בהן עשוי נייר, כמו ב-מ-וו ומרצדס למשל, אפשר לבקש מהמוסכניק לבדוק אם במסנן המשומש הצטברו חלקיקי מתכת, המצביעים על צורך בהחלפת מסבים. אם המסנן נתון בקופסת פח, כמו ברוב המכוניות המשפחתיות, אפשר לבקש מהמוסכניק שיחתוך את הקופסה כדי לבדוק אם יש חלקיקי מתכת במסנן הנייר שבתוכה. בכל המקרים הללו מוטב להחליף שמן מדי 10-12 אלף ק"מ, ואת השמן בתיבת הילוכים אוטומטית מדי 60-80 אלף ק"מ – ולא "אף פעם", כהמלצת היצרן.

אמרתי לצל שלי

אנוכי מְתַפקד עדיין ברישום זיכרונות מחייו, ולא מצטער שבעתיד, המתקרב אליו כמו חשמלית, ד"ר אלצהיימר הרחום יעזור לקשיש המורשה לשכוח את מה שלא כדאי לזכור, מתוך אמונתו  שלאמנות השכחה יש יתרון על הזיכרון עצמו

הצל שלי, המלווה אותי משחר היווסדי בין שהדבר לרצוני ובין שלא, צעיר ממני ונראה טוב ממני, גם בגלל העובדה שהוא בעל שני ממדים בלבד ולא שלושה כמוני. בזכות כך לא מציקים לו כתמים, קרחות וכיוצא באלה תוספתות (או שמא הן בגדר גריעתות).

אין לי מושג עד כמה הצל שלי צעיר ממני, אבל ברור שהוא מתענג על זיכרונות שאינם קשורים לילדוּת שלנו, שלי ושל אחותי אִירֶנָה.

בניגוד אליי, הזוכר מילדותי בבהירות חסרת רחמים רק מפחי נפש, אירנה ז"ל, המבוגרת ממני בשנתיים, הייתה משוטטת חופשי בסוואנה העבותה של זיכרונה, ואפילו כתבה את שאירע לנו שנינו ביומן, שנאסר עליי להציץ בו.

כך שכעת, בעובדי על אוטוביוגרפיה בשם 'קִינְדֶר-שְטוּבֶּע', אני יכול להסתמך רק על הזיכרון שלי, אשר כדרך בני מינו אינו תמיד בוהק מרוב אובייקטיביות.

הגוזל שנגזל

החציבה שלי בעבר הרחוק חושפת אירוע שנפלתי עליו בגיל 4, אשר בזכותו קיבלתי שיעור ראשון, כואב, בנושא "חוסר אונים ועצב מהם".

בילינו אז קיץ בעיירה אוֹטְבוֹצְק הקרובה לוורשה, בבית רחב מידות שהוריי שכרו ברחוב סְווֹנֶצְ'נָה (שמש קטנה). ושם, בשיחים שסביב כר עשב, נפל יום אחד משמיים גוזל שלמד את אמנות הטיסה.

רגע אחר כך הפך החדר שלנו, הצבוע לבן, לקליניקה לציפור-התינוק, או התינוקת, שם הואכל הפציינט המתנשף פיסות לחם וללועו הוזרקו מים בהשגחתה של אמא, שאת הטיפול בגוזל מסרה לאירנה.

ודאי שחשתי כי יש לי זכות לבקש את חלקי בסיוע לציפור הפגועה, אלא שגם אירנה וגם אמא לא רצו שאתקרב אליה. "אולי יש לגוזל כנף שבורה, תרשו לי לבדוק", ביקשתי לשווא. על שאלתי מדוע אירנה יכולה לעזור לגוזל ואני לא, קיבלתי תשובה שאירנה מצאה אותו, כך שיש לה יתרון שאין לערער עליו, כפי ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. "אירנה הייתה שם כשהוא נפל, והיא מצאה אותו", פסקה אמא.

"אבל אני שמעתי את החבטה בשיחים, ורצתי לשם יחד עם אִירְקָה", הפצרתי באמא שתיקח אותי בחשבון, אלא שהטיעון שלי גרר רק פרצי צחוק.

"מה קרה?", שאלה המטפלת בת ה-22 שלנו, גברת מָרִישָה, קומוניסטית נלהבת ופעילה בתנועה מרקסיסטית חשאית. זמן קצר אחרי מקרה הציפור היא ארזה מזוודה אחת ונסעה מרוגשת לברית המועצות. אלא ששם היא נלקחה אל גולאג רחוק, ונרצחה לפקודתו של יוסף ויסריונוביץ' סטלין, ששנא פולנים ויהודים וחשד בהם.   

"הוא שמע את החבטה!", התפקעה מצחוק אירנה בפני גברת מרישה, "אבא יצחק עד דמעות כשהוא יחזור בערב וישמע על אדוורד והחבטה שהוא שמע", צהלה אחותי, והחלה לפזם בלעג: "הוא שמע את החבטה, הוא שמע את החבטה". כאשר נרגעה קצת הפטירה לעברי, "טוב שלא שמעת רעמים וברקים".

"מה קורה שם?", יצאה מהמטבח המבשלת, וגם לה סוּפָּר על החבטה ששמעתי לאור יום כאשר הגוזל נחת בשיחים. "אוי אוי, זו הייתה חייבת להיות חבטה ממש חזקה", סיפקה הטבחית היקש מבריק, "הילד המסכן שלנו ודאי נבהל. אני אעשה לך גלידה", ניחמה אותי.

נחמה אביונה שלי

שְבַע עלבונות, הלכתי לשפוך את ליבי בפני חברי דְראפֶּק, כלב פינצ'ר שחור שהיה צנוף באותה שעה בסלסילת קש. רציתי לשתף אותו בחוסר ההבנה כלפיי, בגסות הרוח, בהחלטות השרירותיות של נשים.

רכנתי אל הכלב הקטן בפנים רטובות מדמעות מתוך רצון לחבק ולנשק אותו, לשאוב מהיצור הטוב והתמים חמימות ונחמה – אלא שדראפק, שהפרעתי את שנתו, רק נהם עליי, פלט נביחה קצרה ואז נשך אותי.

גלגלים ללא גיל

זמן מה אחר כך התרחש אירוע נוסף שחיזק את דעתי לגבי חוסר ההגינות וחוסר הצדק שבעולם, כאשר הוריי עמדו במילתם, וביום ההולדת החמישי שלי בישרו כי הביאו את האופניים שהבטיחו לי, כדי שאוכל לדווש עם הילדים בעיירה, שרוכבים בגאווה על אופני שני גלגלים.

"בחוץ נערם שלג", אמרה אמא כאילו לא ידעתי, "ולכן תיאלץ לחכות בסבלנות עד האביב. אבל בינתיים, תסתכל מה קיבלת", חייכה, ואבא הסיע מהחדר הסמוך אופניים של ילדוֹת, שהיו שייכים לאחותי אירנה.

"הרכבתי עוד גלגל אחד כדי שיהיה לך קל יותר לרכוב", העיר אבא בסיפוק.

זוטות שהן טיוטות (לעתיד)

"שמע נא, חבר צל, עֵד הראייה הראשי שלי. אל תתרגז בבקשה שאני מביא פה זוטות שקרו שנים לפני מלחמת העולם השנייה. דע לך שהאירועוֹנים הללו מטופשים וטפלים רק לכאורה, ובעצם הם חזו את הגורל רצוף מפחי-הנפש שציפה לזקן בעתיד!

כן, תקריות הילדות האלה ניבאו שאשתו המשוררת של הקשיש תברח ממנו, נערה ששנינו, גם אני וגם אתה, צל יקר, אהבנוה; הם ניבאו שהגנב מלודז' יגנוב לקשיש את סרט הקולנוע האישי שלו; ואולי כוחם הנבואי של אירועי הילדות עדיין במותנם, והזִקנה עוד תפרוש לקשיש מלכודות שונות ומשונות.

מעלה באוב רק מכאוב

וחוץ מזה, צל יקר שלי (האם ייתכן שגנבת ממני את הזיכרונות הטובים, ואתה מתענג עליהם לבדך?), דע לך שאת האירועים הבאים בחיי, שהיו דרמטיים הרבה יותר מאופני בנות עם גלגלי עזר, משום שאירועים אלה הוצלפו לפסוע על הקורָה הרעועה שבין חיים למוות – אותם אני זוכר בצלילות חדה פי מאה מאשר את אירועי הילדות.

האירועים הללו שאני זוכר היטב-מדי קרו לא באוטבוצק הטבולה בשמש, בירק, ובעצים נשובי רוח – אלא בגטו ורשה, שם ציפור צעירה הנופלת משמיים הייתה משוסעת לגזרים ונאכלת על כרעיה ועל נוצותיה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

אוטופורטרט עם אלפא 33 IE הקשישה. מה שנשאר לי כעת, כשבנותיי מחכות לי בגולה בלתי מוכנות לחורף, ואני מתגעגע אליהן כמו אודיסאוס לאיתקה





ניצול 'יד ושם'

'מכונית הנפש' נולדה כדי להיות הבלוג היחידי בעולם המוקדש לשלושה נושאים: מכוניות, כלבים ושואה

באחרונה התמקדנו בענייני שואה, כדי להציל אותה מחובבים רמאים וסתם עוברים-ושבים המנסים להתפרסם בזכותה.

כתלמיד מסור של מוסד החינוך הנקרא "הקִינְדֶר-שְטוּבֶּע של החיים", שהעיקרון המוביל בו הוא התייחסות תרבותית לזולת, לא פרסמתי באופן גלוי, וגם לא ברמזים, שכאשר הקומיקאי היהודי-אמריקני הענק גראוצ'ו מרקס (1905-1976) אמר "אל תניח להופעה שלו לשטות בך: הוא אולי נראה כמו אידיוט ומדבר כמו אידיוט, אבל הוא באמת אידיוט!" – הוא ניבא בעצם, בדמיונו הפרוע, את הופעתם העתידית של גדודי הוֹכְשְטַפְּלֶרִים (מאחזי עיניים) שמנצלים את השואה היהודית.

אחד מההוכשטלפרים הללו של השואה הוא רמאי השלום שמעון פרס, שנסע לגרמניה וקרא 'קדיש' בבונדסטאג הגרמני.

כן, דבר אינו מתפוגג מהאינטרנט, לצערם של חסידי פרס שנותרו. לפי עקרונות הקִינְדֶר-שְטוּבֶּע, מוטב להם אולי להתפכח מדמות זו, עם או בלי נקיפות בושה מאוחרות.

קהל מבוזבז

להגדרה של מרקס "מיהו אידיוט" עונה גם הבמאי סטיבן ספילברג, אשר בטקס האוסקר שבו הוענקו לו 7 פסלונים על סרטו 'רשימת שינדלר' הודה לקורבנות השואה, ואף העיר כי מעציב אותו שששת מיליון הקורבנות לא יכולים לצפות ביצירתו זו.

ואנוכי, אשר בעת ההתבטאות האומללה-יהירה הזו רק החילותי את דרכי כקשיש, הייתי היחיד שכתב אז כי ספילברג עצוב על חוסר יכולתם של נרצחי השואה לראות את 'רשימת שינדלר' (איך הם מתו לו ככה? חוצפה יהודית, כנראה) – משום ששישה מיליון צופים חדשים שהיו קונים כרטיסים לסרטו היו משדרגים את מעמדו מסתם עשיר הוליוודי סטנדרטי לאספן של מיליארדי דולרים.

פארק היוּדָה

מיותר (אך מהנה) לציין שאינני חסיד של 'רשימת שינדלר', אשר מציג את דמותו של איש העסקים הגרמני כמלאך, לפי תסריט מצוץ מהאצבע.

שהרי גיבור הסרט ניצל את עבודתם של אסירים יהודים, חינם בוודאי וללא תנאים אנושיים, וכדי להלבין את עצמו ולא לעמוד למשפט אחרי המלחמה על מעלליו ושיתוף הפעולה עם ראשי הגסטפו – הוא מצא פתרון פלא, ואכן הציל את חייהם של חלק מעובדיו, שנשארו בחיים.

הקשיש אף סבור, קצת בסרקזם וקצת ברצינות, ש'רשימת שינדלר' הוא פחות סרט שואה ויותר מעין גרסה רצינית של 'פארק היורה' – שהרי שני הסרטים הספילברגיים הללו מתרחשים בתוך גדרות תיל, ושניהם משחזרים מציאות מהעבר. ואם כך, אפשר לכנות את 'רשימת שינדלר' בשם 'פארק היוּדָה', פארק היהודים.

אגב, מבקר הקולנוע אורי קליין מספר כי הבמאי סטנלי קובריק חשב כמוני ש'רשימת שינדלר' רק מתחזה לסרט שואה. "בשואה נרצחו שישה מיליון יהודים; ‘רשימת שינדלר' הוא סרט על 600 יהודים שניצלו על ידי גרמני. זה איננו סרט על השואה", אמר קובריק לבן שיחו, הסוֹפֵר פרדריק רפאל, וטרק את הטלפון.

אלא שלגביי, גם קובריק עצמו, הז"ל כעת, היה קליינט מוצלח להגדרה של גראוצ'ו מרקס, כלומר אידיוט מושלם. שהרי לא מספר הקורבנות המוצג בסרט הוא אשר קובע אם מדובר ביצירה שהיא 'סרט שואה' או לא.

אצלי למשל, בסִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" (גרסת הבמאי), הקורבן הראשי הוא שועל הכסף שאמא שלי לקחה איתה לגטו ורשה. ואם כך, זה לא סרט על שואה, מר קובריק? ענה לי, היכן שאתה לא נמצא כעת.

אביזרים ללא שם

ההגדרה של גראוצ'ו מרקס ל"מיהו אידיוט" חובקת גם את הבמאי האמריקני המצלם אצלנו כעת את הסרט 'התנור', וגם מדען שואה אחד ועמיתיו הדינוזאורים החולבים את עטיני המלחמה ההיא, וגם את מכון 'יד ושם', אשר עובדיו מתוחכמים יותר, יש להודות, מסתם אידיוטים, בהיותם חבורת חאפרים משוכללים שתפסו מונופול על השואה וחיים היטב על חשבונה.

כתבתי כבר די והותר על ההתעלמות של מדעני המכון מפרטי שואה שאינם תואמים את האתוס הרצוי, ואין טעם לחזור על טענותיי – אשר לא זכו, בוודאי, לתגובת המכון.

אני מניח שהמכון לא יגיב גם לטענה נוספת שהבלוג מעלה נגדו, ברשומה זו. וזהו הסיפור הנוכחי:

ניצולי שואה רבים ומשפחותיהם עלו ירושלימה ותרמו למוזיאון 'יד ושם' חפצים שהיו שייכים לקרוביהם הקורבנות, שגמרו את דרכם על פני הגולה בתאי הגזים ונשרפו בקרמטוריום.

הקרובים והידידים של קורבנות אלה, ואף נפשות השייכות לדור השואה השני, חשבו שמוזיאון השואה הירושלמי הוא מקום טוב להפקיד בו את מוצגים אלה, אשר מעוררים זיכרונות אישיים, סוחטים דמעות, מייצרים חלומות או מעוררים השראה לכתיבה.

לקרובים ולידידים שמסרו את הפריטים האישיים הובטח כי במוזיאון יוצמד להם כיתוב מפורט, המציין את שמותיהם המלאים של הנפשות שהפריטים השתייכו אליהן, ואת מקום מגוריהן לפני שנרצחו באיזה גטו או מחנה מוות, בידי הגרמנים או גויים מקומיים. הובטח גם שהכיתוב יציין מי מבין קרוביו של בעל החפץ מת איתו, ומי הצליח להישאר בחיים בעזרת השם או התושייה.

גם גויים למיניהם, כולל מוזיאון אושוויץ, תרמו מוצגים ל'יד ושם'. "בזכות פריטים קדושים אלה, שיישמרו במסירות על ידי 'יד ושם', הדורות הבאים ילמדו על שורשיהם" – חשבו התורמים בתמימות. על כן, מה רבה הייתה הפתעתם כאשר גילו שאנשי המכון הירושלמי מכרו חלק מהפריטים האישיים הללו לאמריקנים מ-USHMM (United States Holocaust Memorial Museum), שָם הם מוצגים במתכונת אנונימית למדי, זולת כיתוב כללי המציין את שייכותם לקורבנות שואה.

אפשר לומר שכאשר 'יד ושם' החל למכור את אביזרי השואה, הוא הפך להיות מעין אומשלאגפלאץ (כיכר שילוח) המעביר הלאה תרומות אישיות.

כל זאת כדי לסייע לאמריקנים, שהתאוו לפתוח מוזיאון שואה בוושינגטון, אך לא היה להם מה להציג בו.

שריד יחיד מאבא

כל זה אינו קשור בי, כי לאחר עלייתי ארצה לא הלכתי למוזיאון 'יד ושם' עם שעון ה'צִימָה' הישן של אבא שלי, שהוא התעקש לתת לי.

את רצועת השעון ענד אבא על פרק ידי רגע לפני שנפרדנו והצטרפתי, לדרישתו של אבא, לקבוצת פועלים שיצאו אל הצד הארי של ורשה, כדי לברוח מהגטו.

לא רציתי לקחת ממנו את שעון זה, התקוממתי, אלא שאבא שכנע אותי באומרו שהוא כבר לא יזדקק לו, שהרי אין לו כבר עבודה וצורך לקום אליה בסוף הלילה.

כבר 78 שנים נמצא אצלי שעון זה, ועודו עובד. מאז שאבא הסיר אותו מידו הוא מלווה אותי עם התיק-תק שלו לאורך כל מסדרון תולדותיי, תחילה בבריחות מהמוות בוורשה הכבושה, אחרי כך בנסיעה עם הצבא הרוסי לברלין, ובהמשך בבית היתומים בקרקוב, בכל בתי הספר, כולל האקדמיה לקולנוע, וגם בעבודתי על סרטים. השעון המשיך ללוות אותי בעלייתי ארצה, בעבודתי בתחנת הטלוויזיה רוממה ובהתגייסות לצה"ל כנהג, ג'וב שבמסגרתו הוא תקתק במלחמת 1973.

מזעזעת אותי המחשבה שלוּ הייתי מפקיד בטיפשות את שעון זה במכון 'יד ושם' – ייתכן שהוא היה עובר למוזיאון השואה בוושינגטון, בלי כיתוב שמספר על שייכותו הקודמת לאדם מוזס גרוסבאום, אסיר גטו ורשה אשר דרכו אל המוות אינה ידועה לבנו אדוארד ולבתו אירנה, הניצולים.

ברחתי מהערסים ונלכדתי על ידי הוכשטפלר

בתחילת שנות ה-90 החלטנו לחזור לגולה עקב צרור געגועים למקומות, צלילים, תמונות ושורשים, שהם חלק מהתנאים הנדרשים על ידי תהליך היצירה ומאפשרים אותה.

בין הסיבות לירידתי הזמנית לגולה הייתה גם העובדה שלא היה לי איך לשמור בישראל את אוסף המכוניות שלי – את אלפא 33 האדומה שעברה ראלי-קרוס באשקלון, את שלוש הלנצ'יות פולביות 1.3 שאחת מהן היא ספורט זאגאטו, וגם את לנצ'יה פולביה HF ראלי 1.6.

אמנם הן עמדו כולן בחניה ברחוב הירקון, מול ביתנו בבניין מס' 162, אשר היה סמוך לכיכר אתרים ואינו קיים עוד – אלא שאורחי חיי הלילה היו מגיעים אז לכיכר מהשכונות הדרומיות של העיר, וקפצו על מכוניותיי.

כאשר שוחרי בידור אלה שברו את השעונים ב-HF משום שלא הצליחו להתניע אותה, והרסו לי בריקודיהם על הגג את פולביה ספורט זאגאטו היפהפייה הבנויה מאלומיניום – החלטתי למכור את כולן, ולברוח מהארץ.

מצאתי קליינט לאלפא (השחקן שמואל וילוז'ני) ומישהו מתאים רוחנית ל-HF, ואילו שלישיית הפולביות מצאה חן בעיניו של איש שהגיע אליי ממוזיאון הרכב בצפון, מוזיאון תפן של התעשיין סטף ורטהיימר. "אנו ניקח את כל שלישיית הפולביות שלך, נעמיד אותן בתערוכת קבע, ועל כל אחת מהן יהיה כתוב השם שלך, שהיית אבא מסור שלהן", הבטיח.

ודאי שהסכמתי מיד, ומכרתי את כל שלישיית הפולביות שלי במחיר ממש סמלי. נסעתי לגולה, חזרתי, התחלתי לכתוב את הבלוג 'מכונית הנפש' לפי רעיון ועריכה של פ' מירושלים, והתחילו לזרום אליי מכתבים וטלפונים של קוראים.

אמרו לי, בין השאר, שראו את הלנצ'יות שלי במוזיאון הרכב בצפון, סיפרו שחלקן נפגעו מהפגזה במלחמת המפרץ, וגם העירו שאין באף אחת מהן תזכורת לעובדה שהן היו שייכות לי.

אחד מקוראי בלוג זה שאל את בעלי הבית של מוזיאון תפן מדוע לא מצוין שמו של אדוארד לצד הפולביות העומדות בתערוכה, כפי שסוכם במעמד המכירה – ונענה כי… המוזיאון לא קנה ממני כלום, ואת הלנצ'יות הביא להם מישהו שטען שהמכוניות הן שלו, והמוזיאון קנה ממנו את שלושתן ב"כסף טוב", כלשונו.

כך נודע לי שבמנוסתי מהערסים של כיכר אתרים, ספגתי עוקץ משולש מנוכל.

המזל לא מזויף

בעצם, בקטע של שלוש הפולביות 1.3 שלי – שתיים אדומות ואחת כהה – נפלתי קורבן לאותה שיטה מתוחכמת אשר מפניה הצלחתי לשמור על השעון של אבא שלי זיכרונו לברכה. אותו שעון 'צימה' שחור מתוצרת שוויץ או מזויף, לך תדע, שאני קורא לו היום "ניצול 'יד ושם'".

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

שואלים את אדוארד

עקב ריבוי שאלות שהגיעו לתת-המדור, הרשומה הבאה תוקדש כולה לשאלות ותשובות.

טיפ טיפה: הגיעו מים עד רבאק!

"בואי נזרוק אבן על השמשה שלהם, נבהיל אותם קצת", הציעה שכנה שלי, אשר למרות היותה אמא לילדים דעתה עדיין לא התיישבה עליה לגמרי, תודה לאל.

עמדנו בכיכר ודיברנו על נהגים שלא עוצרים במעבר החצייה הסואן שבכניסה לשכונה. "יאללה, אינתיפאדה", התלהבה מהרעיון שכנה אחרת, רעולת פנים אף היא.

הוגת הריגוּם הממוקד היא אישה עדינה וחייכנית בדרך כלל, אבל נמאס לה להרגיש שקופה כמו טפיוקה. "מתוך כל 10 נהגים, 6-7 לא עוצרים ולא מאטים. אנחנו יכולות לפרסם את שיטת האבנים בפייסבוק של השכונה".

אני מבינה אותה. הרי הגיעו מים עד רָבָּאק! לא נדיר שאני טובלת כבר בסוף השליש הראשון של מעבר החצייה – ואיזה ג'יפ טס 30 ס"מ מכפות הרגליים. כאילו אני פרעוש, וחיי לא שווים פרוטת-זמן אחת. למה אני יכולה להתייחס למעבר בחרדת קודש, ונהגים כה רבים מצפצפים עליו בקשת?

קומץ נהגים לוחצים בכל זאת על דוושת האנושיוּת, ואני משתדלת להודות להם. המסכה גנזה את החיוך, אז במקומו אני מכבדת אותם בניד ראש. אלא שאפילו הנחמדים האלה אשר עוצרים – מְסַכְּנִים את חיינו. כי בגללם אנו חושבים שסמבטיון-החצייה הגועש נרגע, ומתחילים לחצות אותו – רק כדי לגלות שכמעט נדרסנו במחצית השנייה של המעבר על ידי מכונית בנתיב השני, שלא טורחת לעצור.

"אז מארגנים מרד הולכי רגל?", שאלה השכנה, ורמזה שתשמח אם אפרסם באיזה אתר חדשות מאמר שמעודד את הולכי הרגל להפסיק להיות בשר תותחים פאסיבי, וליידות אבן בכל נהג שמתייחס למעבר חצייה כאל שפיכת צֶבַע לבטלה.

לרגע נשביתי באין-שיק של ההצעה: הרי אם נהגים יידעו שהולכי הרגל עלולים להטיח בהם אבן, אולי איזו סינפסה שלהם תשקול לעצור.

אלא שבעליו של בלוג זה, הקשיש המורשה, שפך על הרעיון עביט של לעג. "איזה רעיון ילדותי! קודם כל זה לא חוקי, וחוץ מזה, איזה נהג שתזרקו עליו אבן יכול להחטיף לכן סטירה ואפילו לשלוף סכין. תגידי לשכנה שלך לשכוח מזה", המליץ הקשיש בפה מלא עידון. גם התנ"ך מתנגד כנראה לרעיון. "לא יהיה לך בכיסך אבן", קובע ספר דברים.

כך התכווץ לו רעיון האינתיפאדה כמו אוכמנייה שכוחה במקרר. שוב נעמוד על המדרכה ונחכה לנדבת-נימוס של נהג שעוצר. כי בצומת הזה אין שוטר, אין מצלמה נסתרת, ואין אפילו משמרות-זהב שמאוישות בשכר על ידי תאילנדים. בצומת הזה יש רק ישראלים שקנו מכוניות יקרות, ושלפוחית האגו שלהם כה רגיזה, עד כי אין לה פנאי לזוטות כמו קדושת חיי אדם.