מכונית הנפש

השבוע בעיתון מקור ראשון –

אורלי גולדקלנג בטור פרידה מורחב מאדוארד ז"ל

זמין לקריאה במוסף דיוקן או באתר של מקור ראשון.

לקריאת הטקסט המלא באתר לחצו כאן

לאדוארד אין מי שיאמר עליו קדיש ואנחנו מחפשים מי שיעשה זאת.

נהוג שמי שכבר התייתם ואמר קדיש יכול לעשות זאת. מי שיכול לקחת את זה על עצמו יבורך. ומי שלא, תמיד יוכל להגיד תהילים לעילוי נשמתו –

אדוארד בן פליציה.

בתודה והודיה על השותפות.

מסע הלוויה יצא מחר, יום שני 17.8

בשעה 16:00 משער החסד בבית העלמין ירקון.

קוראיו ואוהביו מוזמנים לחלוק לו כבוד אחרון.

אדוארד היקר נפטר הלילה בבית האבות בו הוא שהה.

נזכור אותו ברגעי גדולתו שהיו רבים.

פרטים אודות הלוויה יפורסמו בהמשך,

יהיה זכרו ברוך

שלום לחברי הבלוג,

תגובותיכם חיממו את הלב ותודה על החיזוק.
בימים האחרונים חלה הרעה במצבו של אדוארד והוא עדיין מאושפז במצב קשה. הוא נמצא בבית החולים מעייני הישועה.
כידוע, אין לאדוארד מעטפת משפחתית רחבה בארץ ונכון לעכשיו כל עזרה תתקבל בברכה.
אם יש בין הקוראים רופא או כל אדם שיכול לסייע בשהות לצד אדוארד, לצד צרכים נוספים שיעלו,
מוזמנים ליצור קשר עם חגית ולתאם – חגית 0526220712
בתקווה לבשורות טובות.

שלום לכל קוראי מכונית הנפש,
הבלוג כבר לא פעיל מזה זמן אך לידיעת קוראים מודאגים נעדכן כי אדוארד בן 94, וחי בשלווה ובנחת בתל אביב.
לאחרונה הוא חש שלא בטוב וקרוביו מבקשים להתפלל לרפואתו – אדוארד בן פליציה.
נעדכן בעזרת ה' בבשורות טובות ועד אז, העתירו תפילות, מחשבות טובות או מעשים טובים (בייחוד ביממה הקרובה – חישבו על ניצולי השואה סביבכם ועשו עימם חסד כלשהו..)

מוזמנים לשלוח פה תגובות ואיחולים ונעביר לאדוארד.

יום לפני שמלאו לי 90 שנה הבנתי שאני מחוץ לאופנה: אין לי חרדות, ויש לי זיכרונות שלא קשורים בהטרדה מינית

אז ככה. בזכות רחמנותו של אדון הטבע הכל-יכול, אלוהי הכלבים ואנשים קלושי אמונה, או סתם בזכות איזה ברדק קטן במנגנון פסיקת הגורלות שלו, אני יכול להפליג חופשי בקרבת ה-90 ואולי עוד קצת יותר.

ואם אזכה במלגת הזמן הזו, שתינתן מן ההפקר או במתכוון, אכתוב זיכרונות שמשהו מהם יתנוסס על מצבה או מדבקה על פחית, במטרה שמישהו ישמע או ילמד אי-פעם שאהבתי מכוניות, כלבים ובנות אפורות עיניים.

כך יתגלה גם ששמחתי בידידוּת עם דמויות בלתי נשכחות מעולם האמנות, הציור, התיאטרון והמוזיקה אשר התנוצצו בענווה בביוגרפיה שלי, כמו המלחין והחבר כריסטופר קומדה, הצייר יֶזִ'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי, שהיה מומחה לאיקונות ופילוסוף, טדיאוש קָנְטוֹר – צייר, מעצב תפאורות, במאי ותיאטרולוג, יורם ברונובסקי, פוליגלוט רחב אופקים וגאון תרגום, הבמאי אנדז'יי ויידָה, אשר ליווה את צעדיי הראשונים כבמאי קולנוע, יז'י מְיֵיזֶ'יֵיבְסְקִי, מרצה באקדמיה לקולנוע בלודז' שהאמין שמשהו ייצא ממני, הפרופסורית לספרות סטפניה סְקְבָרְצִ'ינְסְקָה אשר נטעה בי אף היא את אמונה זו, וגם אשתי לשעבר המשוררת אֶלְזְ'בְּיֵיטָה זָכֶנְטֶר סְפְּלאבִינְסְקָה.

אֶלְזְ'בְּיֵיטָה היא הדמות היחידה שנושמת עדיין, ואף ממשיכה לככב וליצור באליטה הספרותית, להבדיל מהפנתיאון השותק שמחכה לנו בצד השני של הקשת.

הגאון האחרון

ושם, במרחבי הגלקטיקה שבהם צפים כעת היקרים לי ביותר והנפקדים ביותר, אחפש קודם כל את המחזאי הישראלי הקוסם חנוך לוין, שאי-אז ביקשתי אותו "תשמור על עצמך גם כשאתה חוצה כביש, כי בלעדיך מדינת היהודים וכל הפרובינציה הציונית תהפוך למִדְבָּר אמנותי ואינטלקטואלי", כיבדתי את אוזניו בקרקור עורב מתריע.

בבוא העת אני מתכוון לשאול את חנוך אם הוא גילה/ הבין/ הבחין כבר, מגובה השמיים כחולי העָד, בהביטו בנו מבעד לעננים ומבעד לערפיח הנשמות החוטאות, שהאזהרה שלי התגשמה במלוא אין-הדרה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

לפי חכם מכפר-סבא (שמו שמור במדור), יושבי ציון סובלים מדה-מורליזציה ומניוון רוחני עמוק, ועוד מאפיינת אותם דפרסיה – הכול סטיות הדורשות תיקון

דעתו הפסימית של האיש אינה מנופפת סתם כך בסיסמאות אלא משתקפת באופן ברור בתחום המוטורי בארצנו, ובמיוחד על הכביש.

"זו תוצאה של אווירה ים-תיכונית בניחוח ערבי", אני מסביר לתיירים מופתעים, "נסו להתרגל לכך, כפי שאני למדתי להבין צרפתים ולנהוג כמותם כשהייתי עוצר לטרמפיסטיות נאות, ומיד אחר כך התרגלתי לנהיגה באיטליה. השלמתי איתה בששון ובשמחה, ואף נהניתי לנהוג כאיטלקי, שווה בין שווים, ברחובות טורינו ורומא".

בריטניה הגדולה לימדה אותי לנסוע בצד שמאל של הכביש, ולהקפיד על כללי נימוס אנגלוסאקסיים.

ואחר כך חוזרים הביתה אל הגיהנום העברי, הדורש לזרוק ולשכוח את כל מה שלמדנו.

כי אצלנו מחכה לנהג אמבטיה קרה. שום אחווה לא רוחשת בין צרכני האספלט. בִּמקום לחפש קשר עין 'אירופי' עם נהגים אחרים, אנו מעדיפים את ההפך – להסיט מהם את מבטנו בחמיצות עיקשת (ואולי זו אדנות חמוצה), כדי לנהל מלחמות בכל מה שזז על גלגלים או רגליים.

שהרי אם הישראלי נמנע מיצירת קשר עין, הוא חש נוח יותר לצפצף על הזכויות שלך: למשל, להתפרץ אל הכביש הראשי שאתה נוסע בו, ועוד בנתיב הימני, שאמור לתפקד כמצודה.

כתוצאה, ישראלים רבים פוחדים לנהוג או שהם נוהגים תחת פחד, כלומר מבצעים טעויות מסוכנות. ומחייכת לעצמה האווירה המזרח תיכונית: איך שוב הצלחתי לגרור את חסידיי השוטים לתאונה.

מנת הבית: מרפק לא מקורמל

לא מדובר בעבֵרות מובהקות נגד החוק, האוסר על פזילה לסמארטפון בעת נהיגה ועל קריאת וכתיבת סמ"סים. אנו לא חשים מאוימים במיוחד בראותנו נהג שמפלרטט בכובד ראש עם הסמארטפון – שהרי מכשיר זה הוא האיבר התרי"ד שלו, אך גם שלנו.

מה שבאמת מפחיד על כבישינו הוא הספציאליטה דה לה מֶזון הציוני, קרי – סגנון נהיגה מלחמתי, עוין, גס רוח, שאינו מתחשב בבטיחותם של הנהגים/נהגות השומרים על כללי חינוך. ייתכן אפילו שהנהג הגס והעוין רואה ברצונם של הנהגים העדינים להמשיך לחיות מין תחביב יומרני המתנהל על חשבונו, ועל כן הוא מעצבן.

אני גאה להיות הראשון בציון שגילה את הסיבה לנהיגה עוינת זו, שבגרסתה הישראלית לובשת סגנון יחידי במינו!

הֶחְכַמְתִּי רק במקרה

את הסיבה לנהיגה המקומית המאיימת לא גיליתי כאשר עליתי ארצה, וגם לא כאשר השתתפתי, פחות משנה לאחר העלייה, בגרנד פרי אשקלון המפורסם של 1970, שעוד אכתוב עליו.

הסיבה לא נגלתה לי גם כאשר ערכתי את ירחון 'טורבו' ז"ל, והיא הסתתרה מפניי גם בהמשך, כאשר פתחתי יחד עם יוסי שדה את ירחון 'קוואטרו', שהיה אמור לצעוד ברוחו של 'קאר מגזין' הבריטי.

את הסיבה לא לימדו אותי גם המדורים שהתפרסמו בבלוג 'מכונית הנפש', שחגגו לפני שבוע חצי מיליון כניסות.

והנה ההפתעה: הבנתי מדוע אנו נוהגים כפי שאנו נוהגים רק כאשר המאותתים במכונית של ידידה שלי חדלו לתפקד!!!

אין איתות? החיים תות

פתאום גיליתי שכאשר אני לא מאותת, שהרי המאותתים התקלקלו ואינם – כל הנהגים מתייחסים אליי בעדינות חשדנית! איש לא חוגג עליי את הקונצים הרגילים: איש לא מנסה לעקוף אותי כשהוא מזנק ממקומו הנסתר בראי שלי, איש לא מאיים עליי בעקיפה שרירנית אם אני לא זז במהירות מספקת לטעמו, ואיש לא נוקט נגדי את התרגיל המעצבן-מסוכן של עקיפת רכבי ואז עצירה פתאומית.

במקום כל אלה, אנו מגלים בהשתאות שהמכונית הבלתי-מאותתת שלנו יוצרת סביבה אווירה תרבותית גלאט-אירופית! כאילו נעלמו מהכביש הנהגים שעד לא מזמן עוד רכבו על חמורים או גמדים, ועכשיו כולם נוהגים סביבך, המופתע, כמו המסכנים האלה שקנו פורשה או פרארי ונוסעים בסגנון "סליחה שאני חי", כי הם פוחדים מכל התנגשות ואף שריטה בצעצוע שלהם.

אאוריקה! גיליתי את הסוד כפי שכריסטופר קולומבוס גילה את אמריקה. הנה מה שהבנתי: אם אתה, חביבי, מאותת כדת וכדין – אז רבים מדי יודעים את כוונתך, ולוחמים נגדה בהתאם! לעומת זאת, אם אתה שומר את כוונותיך בסוד, ואף מבצע תנועות פרובוקטיביות (למשל, הסטת ההגה ימינה לפני סיבוב שמאלה), אז אתה לא רק מחנך את האוכלוסייה המקומית לזהירות, אלא גם, ואולי בעיקר, נהנה מאווירה שכיף לנהוג בה. מתייחסים אליך כאדם לא צפוי, ונזהרים לא להתעסק איתך.

מה שמעורר את התהייה: האם ייתכן שנהגים שאינם מאותתים אף כי מערכת האיתות שלהם פועלת כראוי – עושים זאת במתכוון, כדי לייצר סביבם אווירה קונטיננטלית רגועה של "חשדהו וכבדהו"?

טיפ טיפה: לווייתה של התרבות המוטורית

ודאי שכל צרות הנהיגה בארץ הן תוצאה של תרבות מוטורית ירודה. בזמנו, כאשר הירחון 'טורבו' שבעריכתי נשם עדיין, לחמנו בין דפיו ותצלומיו כדי לשנות כבר אז את תרבות הנהיגה הדלוחה.

כל כתבי הירחון, ובמיוחד אוהד פרנס והראל ברוידא, נענו לבקשת העורך, שהיה אז קשיש מתחיל, והתגייסו למשימה להערות קצת איכות אל הרביכה המביכה של גינוני הכביש. הייתה לנו הרגשה שקצת הצלחנו.

היום, כתבי רכב כבר לא מתייחסים לנושא של תרבות נהיגה כי הם עסוקים בליקוק ליבואנים ובהתפעלות מכל רכב שמגיע ארצה. כאילו היו יחצ"נים, ואולי כבר בלי הכאילו. בכל פעם שנוחת בישראל דגם חדש, הם מתחרים ביניהם מי ימצא בו יותר יתרונות אסתטיים (לפי טעמם) ובטיחותיים.

השבוע הגיע תורה של שברולט בלייזר הקוריאנית, המתהדרת בפוזה אמריקאית. הכתבים המקומיים, במקום לחשוף את טיבה האמיתי, התמקדו במישוש נלהב שלה, כאילו הייתה מסכנה זו בובה מחנות פורנו.  

הם גם השאירו את תא המטען שלה פתוח, כדי שנוכל להתרשם מקסדת המרוצים שהונחה שם באגביות כביכול אחרי מבחן דרכים 'קרבי'.

האמת היא שמכונית זו, המצוידת במנוע 3 צילינדרים בנפח 1.3 ליטרים, בקושי זזה למרות הטורבו, ואינה מסוגלת להסתובב על מקומה –  תרגיל שהוא כרטיס כניסה לגילדת הספורטיביות.