דילוג לתוכן

בלי מאותתים

לפי חכם מכפר-סבא (שמו שמור במדור), יושבי ציון סובלים מדה-מורליזציה ומניוון רוחני עמוק, ועוד מאפיינת אותם דפרסיה – הכול סטיות הדורשות תיקון

דעתו הפסימית של האיש אינה מנופפת סתם כך בסיסמאות אלא משתקפת באופן ברור בתחום המוטורי בארצנו, ובמיוחד על הכביש.

"זו תוצאה של אווירה ים-תיכונית בניחוח ערבי", אני מסביר לתיירים מופתעים, "נסו להתרגל לכך, כפי שאני למדתי להבין צרפתים ולנהוג כמותם כשהייתי עוצר לטרמפיסטיות נאות, ומיד אחר כך התרגלתי לנהיגה באיטליה. השלמתי איתה בששון ובשמחה, ואף נהניתי לנהוג כאיטלקי, שווה בין שווים, ברחובות טורינו ורומא".

בריטניה הגדולה לימדה אותי לנסוע בצד שמאל של הכביש, ולהקפיד על כללי נימוס אנגלוסאקסיים.

ואחר כך חוזרים הביתה אל הגיהנום העברי, הדורש לזרוק ולשכוח את כל מה שלמדנו.

כי אצלנו מחכה לנהג אמבטיה קרה. שום אחווה לא רוחשת בין צרכני האספלט. בִּמקום לחפש קשר עין 'אירופי' עם נהגים אחרים, אנו מעדיפים את ההפך – להסיט מהם את מבטנו בחמיצות עיקשת (ואולי זו אדנות חמוצה), כדי לנהל מלחמות בכל מה שזז על גלגלים או רגליים.

שהרי אם הישראלי נמנע מיצירת קשר עין, הוא חש נוח יותר לצפצף על הזכויות שלך: למשל, להתפרץ אל הכביש הראשי שאתה נוסע בו, ועוד בנתיב הימני, שאמור לתפקד כמצודה.

כתוצאה, ישראלים רבים פוחדים לנהוג או שהם נוהגים תחת פחד, כלומר מבצעים טעויות מסוכנות. ומחייכת לעצמה האווירה המזרח תיכונית: איך שוב הצלחתי לגרור את חסידיי השוטים לתאונה.

מנת הבית: מרפק לא מקורמל

לא מדובר בעבֵרות מובהקות נגד החוק, האוסר על פזילה לסמארטפון בעת נהיגה ועל קריאת וכתיבת סמ"סים. אנו לא חשים מאוימים במיוחד בראותנו נהג שמפלרטט בכובד ראש עם הסמארטפון – שהרי מכשיר זה הוא האיבר התרי"ד שלו, אך גם שלנו.

מה שבאמת מפחיד על כבישינו הוא הספציאליטה דה לה מֶזון הציוני, קרי – סגנון נהיגה מלחמתי, עוין, גס רוח, שאינו מתחשב בבטיחותם של הנהגים/נהגות השומרים על כללי חינוך. ייתכן אפילו שהנהג הגס והעוין רואה ברצונם של הנהגים העדינים להמשיך לחיות מין תחביב יומרני המתנהל על חשבונו, ועל כן הוא מעצבן.

אני גאה להיות הראשון בציון שגילה את הסיבה לנהיגה עוינת זו, שבגרסתה הישראלית לובשת סגנון יחידי במינו!

הֶחְכַמְתִּי רק במקרה

את הסיבה לנהיגה המקומית המאיימת לא גיליתי כאשר עליתי ארצה, וגם לא כאשר השתתפתי, פחות משנה לאחר העלייה, בגרנד פרי אשקלון המפורסם של 1970, שעוד אכתוב עליו.

הסיבה לא נגלתה לי גם כאשר ערכתי את ירחון 'טורבו' ז"ל, והיא הסתתרה מפניי גם בהמשך, כאשר פתחתי יחד עם יוסי שדה את ירחון 'קוואטרו', שהיה אמור לצעוד ברוחו של 'קאר מגזין' הבריטי.

את הסיבה לא לימדו אותי גם המדורים שהתפרסמו בבלוג 'מכונית הנפש', שחגגו לפני שבוע חצי מיליון כניסות.

והנה ההפתעה: הבנתי מדוע אנו נוהגים כפי שאנו נוהגים רק כאשר המאותתים במכונית של ידידה שלי חדלו לתפקד!!!

אין איתות? החיים תות

פתאום גיליתי שכאשר אני לא מאותת, שהרי המאותתים התקלקלו ואינם – כל הנהגים מתייחסים אליי בעדינות חשדנית! איש לא חוגג עליי את הקונצים הרגילים: איש לא מנסה לעקוף אותי כשהוא מזנק ממקומו הנסתר בראי שלי, איש לא מאיים עליי בעקיפה שרירנית אם אני לא זז במהירות מספקת לטעמו, ואיש לא נוקט נגדי את התרגיל המעצבן-מסוכן של עקיפת רכבי ואז עצירה פתאומית.

במקום כל אלה, אנו מגלים בהשתאות שהמכונית הבלתי-מאותתת שלנו יוצרת סביבה אווירה תרבותית גלאט-אירופית! כאילו נעלמו מהכביש הנהגים שעד לא מזמן עוד רכבו על חמורים או גמדים, ועכשיו כולם נוהגים סביבך, המופתע, כמו המסכנים האלה שקנו פורשה או פרארי ונוסעים בסגנון "סליחה שאני חי", כי הם פוחדים מכל התנגשות ואף שריטה בצעצוע שלהם.

אאוריקה! גיליתי את הסוד כפי שכריסטופר קולומבוס גילה את אמריקה. הנה מה שהבנתי: אם אתה, חביבי, מאותת כדת וכדין – אז רבים מדי יודעים את כוונתך, ולוחמים נגדה בהתאם! לעומת זאת, אם אתה שומר את כוונותיך בסוד, ואף מבצע תנועות פרובוקטיביות (למשל, הסטת ההגה ימינה לפני סיבוב שמאלה), אז אתה לא רק מחנך את האוכלוסייה המקומית לזהירות, אלא גם, ואולי בעיקר, נהנה מאווירה שכיף לנהוג בה. מתייחסים אליך כאדם לא צפוי, ונזהרים לא להתעסק איתך.

מה שמעורר את התהייה: האם ייתכן שנהגים שאינם מאותתים אף כי מערכת האיתות שלהם פועלת כראוי – עושים זאת במתכוון, כדי לייצר סביבם אווירה קונטיננטלית רגועה של "חשדהו וכבדהו"?

טיפ טיפה: לווייתה של התרבות המוטורית

ודאי שכל צרות הנהיגה בארץ הן תוצאה של תרבות מוטורית ירודה. בזמנו, כאשר הירחון 'טורבו' שבעריכתי נשם עדיין, לחמנו בין דפיו ותצלומיו כדי לשנות כבר אז את תרבות הנהיגה הדלוחה.

כל כתבי הירחון, ובמיוחד אוהד פרנס והראל ברוידא, נענו לבקשת העורך, שהיה אז קשיש מתחיל, והתגייסו למשימה להערות קצת איכות אל הרביכה המביכה של גינוני הכביש. הייתה לנו הרגשה שקצת הצלחנו.

היום, כתבי רכב כבר לא מתייחסים לנושא של תרבות נהיגה כי הם עסוקים בליקוק ליבואנים ובהתפעלות מכל רכב שמגיע ארצה. כאילו היו יחצ"נים, ואולי כבר בלי הכאילו. בכל פעם שנוחת בישראל דגם חדש, הם מתחרים ביניהם מי ימצא בו יותר יתרונות אסתטיים (לפי טעמם) ובטיחותיים.

השבוע הגיע תורה של שברולט בלייזר הקוריאנית, המתהדרת בפוזה אמריקאית. הכתבים המקומיים, במקום לחשוף את טיבה האמיתי, התמקדו במישוש נלהב שלה, כאילו הייתה מסכנה זו בובה מחנות פורנו.  

הם גם השאירו את תא המטען שלה פתוח, כדי שנוכל להתרשם מקסדת המרוצים שהונחה שם באגביות כביכול אחרי מבחן דרכים 'קרבי'.

האמת היא שמכונית זו, המצוידת במנוע 3 צילינדרים בנפח 1.3 ליטרים, בקושי זזה למרות הטורבו, ואינה מסוגלת להסתובב על מקומה –  תרגיל שהוא כרטיס כניסה לגילדת הספורטיביות.     

סָגוּר עם סְפָרִים

לולא עזרת המלאך האנונימי, לא הייתי ניצול שואה

את המדור הנוכחי אני כותב ב-6 במארס השנה, שבמקרה הוכרז באירופה כיום ההוקרה לחסידי אומות העולם, אשר חירפו את נפשם כדי לעזור ליהודים בזמן מלחמת העולם השנייה.

בגוגל העברי אין משום-מה שום אזכור ליום הזה. אך מוזר עוד יותר שהמכון המופקד על חניטת זיכרון השואה, 'יד ושם' – שכח לפרסם את 6 במארס כיום הבינלאומי של החסידים קדושי-הנשמה. בכך השליך המכון עוד גזר עץ אל מדורת הביקורת שלי כלפיו, אשר בוערת עדיין ברשומה "ניצוֹל יד ושם".

אין לי חשק לחזור על הטענות שהעליתי במדור הזה כלפי הטמטום והחוצפה של המכון הירושלמי, ואסתפק כאן רק בהעלאת טענה נוספת: יד ושם נטע אמנם שדרת עצים לזכר חסידי אומות העולם, אלא שכל העצים מוקדשים לדמויות מסוימות. המכון לא מצא לנכון לנטוע ולוּ עץ בודד לזכרם של NN, כלומר לזכר חסידים בלתי ידועים.

תשומת לב, רק בלי לב

אני למשל הייתי רוצה, לפני שאלך, שבירושלים, או בכל מקום אחר במדינתנו, יינטע עץ לזכרו של תושב ורשה אנונימי שהציל אותי ממוות למחרת בריחתי מהגטו אל הצד הארי, כאשר נפלתי ממדרגת חשמלית שעצרה באופן פתאומי.

שכבתי על המדרכה ללא יכולת לקום, וסביבי החלו להתגודד עוברי אורח, שנעצו בי מבטים חשדניים, לא נעימים. נזכרתי בשיעור שנתן לי אבא רגעים אחדים לפני שיצאתי מהגטו, כי בהיותי בין הגויים בצד השני של החומה אַל לי להתבלט.

והנה, יממה בלבד אחרי אזהרתו של אבא מצאתי את עצמי במרכז ההתעניינות של עוברי אורח, שרוע בלב העיר עם קרסול נקוע. היה זה רחוב סואן, אך מעגל הסקרנים שהקיף אותי יצר מין מובלעת של שקט עוין, שכמו הצמית אותי עוד יותר אל אבני המרצפת. ידעתי שאני חייב להתרומם לבל יחשדו בי שאני יהודי שברח, זר, אך לא הצלחתי למוש ממקומי.

לפתע חשתי כי יד נוגעת בי. "קום, בורחים מפה", לחש לי גבר צעיר, שעזר לי לעמוד על רגליי, הרים מהמדרכה את הכובע שלי, חבש אותו לראשי ומשך אותי לכיוון הכניסה של איזה בית, שמצידו השני הייתה חצר שהובילה אל כניסה לבית אחר, ברחוב צדדי.

לחם, חלב ואמפתיה

שמתי לב שהאיש העוזר לי עוטה מעיל ארוך ונעול מגפי רכיבה על סוסים, לפי האופנה שחגגה הן בצד הארי של ורשה והן בגטו. הוא העיף מבט לאחור לפני שנכנסנו לבניין אפור. "הופס", נאנח בהקלה, "אנו כבר פה". הוא סובב מפתח בדלת, ואנו נכנסנו למבואה גדושת ספרים, שהובילה אל חדר גדול וחשוך, מתפקע מספרים אף הוא.

"אל תדליק כאן אור ואל תסיט את הווילונות בחלונות", הזהיר אותי בעודו מקרב למעני כיסא אל השולחן. התיישבתי, והוא נעלם לרגע וחזר עם כוס חלב ופרוסת לחם עבה.

"מתי ברחת מהגטו?", שאל, ושמע שאתמול בצהריים. סיפרתי לו מה קרה מהרגע שנפרדתי מאבא. איך יצאתי מהגטו עם קבוצת פועלים שהלכו לעבודה תחת שמירה של שוטרים פולנים, שלא מנעו בעדי לעזוב את הפועלים. איך התכופפתי אל פתח ביוב וזרקתי לתוכו את הטלאי שהסרתי מהשרוול הימני, השלכתי את האֵת שהייתה מוטלת על כתפי, ונבלעתי בין הולכי רגל פולנים.

איכשהו הגעתי אל שוק קַרְצֶלָק, הסתובבתי שם, ובלילה ישנתי על מדרגות עם חסרי בית ושיכורים. סיפרתי את זה לאט, תוך שאני שותה את החלב ולועס את הלחם.

מיליארד מילים מחבקות

כשגמרתי לאכול הבטתי בחדר. מדפים עמוסי ספרים טיפסו עד סוף הקירות, וספרים שלא נמצא להם מקום התגבבו בערמות על הרצפה, ממלאים כל חלל אפשרי, כולל כיסאות ולוח השולחן. NN הסביר שבדירה זו פעלה ספרייה שהשאילה ספרים תמורת מינוי חודשי, אלא שבעליה מת ודלתות העסק נסגרו.

"פה אתה תגור", הצביע NN על ספה, שגם עליה התגבהו מִגְדָלֵי-פרא של ספרים. "מצד ימין יש לך אמבטיה ושירותים. אתה תסתדר בלי טלפון, חביבי, ואל תדליק אור. אם השכנים יידעו שמישהו מסתובב פה, הם יפשטו על המקום כמו ארבה כדי לקבל ספרים, ובאותה הזדמנות גם ילשינו עליך".

"ואם אתה אוהב לקרוא", הוסיף בנימה רכה יותר, "אז יש לך הזדמנות לקרוא ככל שתחפוץ, כל זמן שהאור מצד החלונות ירשה לך".

הנהנתי לאות הבנה, ו-NN המשיך: "מזל שאבא שלך נתן לך שעון, כי אני אגיע לכאן כל יום בשתיים בצהריים עם אוכל. אם לא אהיה פה בשתיים, זה אומר שמישהו מסתובב פה בסקרנות, ואז אגיע מאוחר יותר".

"אם תשמע דפיקה בדלת", הזהיר אותי, "אל תפתח, ומוטב גם שלא תשרוק ולא תצעק בחלומותיך. במטבח יש בשבילך חצי כיכר לחם ומרק, שתוכל לחמם על פלטה חשמלית. מחר אנסה לגוון קצת את התפריט שלך", הבטיח בחיוך, הציץ בעינית אל חדר המדרגות, אמר "להתראות" והלך, נועל בעדינות את דלת ספריית המסתור שלי.

מואבס בממתקי קריאה

בימים הבאים היה NN מגיע בצהריים, ומביא לי אוכל ואף דברי מתיקה. פעם הביא לי אפילו ענן קטן של 'צמר גפן' עשוי סוכר, ואמר שזה להיט לא רק בוורשה אלא בכל פולין הכבושה, בדיוק כמו אופנת הצבים האפריקניים.

צב אחד כזה הביא לי NN "כדי שהבדידות לא תשגע אותך", אלא שהצב הקטן לא היה מעוניין לקשור איתי קשרים חברתיים, ועד מהרה מצא מחבוא בין הספרים, אשר קראתי מהבוקר ועד אור אחרון שהסתנן מהווילונות.

את מרתון הקריאה שלי פתחתי במיון ספרים לשתי ערמות: ספרות יפה, וספרי בלשים ומערבונים. את פרוסט, סטנדל וטולסטוי, שאבא היה קורא בדירתנו של פעם בוורשה ברחוב רֶמָרְסְקָה 2/4 ובבית הקיץ שלנו באוֹטְבוֹצְק, שמרתי להזדמנות אחרת, וכך גם את ספריה של אגתה כריסטי, שידעתי כבר על-פה.

עיקר תפריט הקריאה היה מערבונים מהמערב הפרוע, ובמיוחד אלה של מקס ברנד האמריקני, שאהבתי במיוחד. ברנד כבש אותי בכמה-עשרה ספרים שפיתו את העין בכריכות צבעוניות, החל ב'רוכבי הערבה האדומה' ועד 'הבת של דן', שהכי אהבתי ועורר בי פנורמה של רגשות ודמעות. אל ספר זה חזרתי פעם אחר פעם, אף שהכרתי כבר על-פה כל מילה שברנד שָם בפי גיבוריו האקדוחנים, כולל הדברים שאמרה הבת של דן, שהייתה בעיניי ממשית כמו שרק נערה משום-מקום יכולה להיות, והתאהבתי בה עד האוזניים.

הדמיון הוא אקדוחן-נייר

בשלב מסוים של מרתון הקריאה התרחש משהו בלתי ייאמן: כל מה שאירע לי בגטו ולאחר בריחתי ממנו – בכוח המקרה או בהתערבות מזל המגיע מלמעלה, כמו הופעתו של NN שהציל אותי והעניק לי מסתור – החל להתערבל עם העלילות הרומנטיות מהמערב הפרוע. האלימות והפחד שראיתי וחוויתי בגטו נבללו עם אקדוחנים חמי-מזג היורים זה בזה בגלל סיבה פעוטה או בלעדיה, אך גם עם המתיישבים טובי הלב שחיפשו ערוץ של שלום עם האינדיאנים, אשר כבר לא היה להם מקום באמריקה הגדולה והחדשה שנולדה בצד השני של האוקיינוס.

ילדיהם הפרועים של הזיווג בין מציאות חיי לדמיון השתוללו במחסה ש-NN העניק לי. בין ארבעת קירות הספרייה ראיתי להקות סוסים, שלא שאלו אותי אם מותר להם לדהור בין המטבח לאמבטיה. ראיתי חבורת קאובוי-אים שתויים המוליכים בתוך הספרייה עדר של פרות ופרים, שרמסו ברגליהם את הספרים, וראיתי גם כנופיית אפאצ'ים בפיקודו של הפילוסוף שחום-העור וִינֶטוּ שמתקיפה את המתיישבים הלבנים, אשר ירו מתוך הקרוואנים המשפחתיים שלהם וקברו את גופות הרוגיהם תחת חלונות הספרייה המשקיפים אל החצר, שבה נשים פולניות מהבניינים הקרובים התפללו למרגלות מדונה עשוית גבס, דמות אמו של ישו הטובעת בפרחים.

המהומה שחוללו בדירה גיבורי המערבונים הייתה כה עזה, עד כי פחדתי שהשכנים ישמעו את קול-נפץ היריות של הווינצ'סטרים והקוֹלְטִים.

מר וִיס, טיפוס לחיץ

NN שלי התעניין מה אני קורא ומה אני מחפש במערב הפרוע. סיפרתי לו שהתעניינתי באקדח הקוֹלְט הגדול, תופי ענק שיכול לעקור את הזרוע של היורה, אך ברור לי שהגרמני שאליו אני מכוון את הקנה ימות עוד לפני שייתקע בו כדור. לא הסברתי איך, NN הבין.

בחלומות שהיו לי מאחורי חומת הגטו ראיתי את הקצינים הגרמנים בלבוש אזרחי, או סתם גרמנים חובבי ציד, שהיו מגיעים אל רחובות הגטו במכוניות עם נשותיהם וילדיהם כדי להשתעשע ב'ספארי יהודים'. אני הייתי מכוון אליהם את הקולט ולוחץ על ההדק, ואחר כך סיפרתי את החלומות האלה לאבא, אלא שהוא לא אהב אותם.

ואז שמעתי מ-NN ש"בין חלומות למציאות יש הבדל ענק, כי המציאות יכולה להיות הרבה יותר מפחידה ושופכת-דם מאשר החלומות, והיא גם לא נגוזה חיש-מהר כמותם".

כבר אז הבנתי שאת המשפט הזה לא אשכח לעולם, כמו גם את הרגע שבו NN שלף מהמעיל אקדח ואמר, "מר וִיס רוצה להכיר אותך, חביבי", ואחרי כמה דקות ידעתי כבר שהאקדח שאני מחבק ומנשק הוא וִיס, אקדח פולני שלפני מלחמת העולם השנייה נחשב נשק פרימיום. הוא היה מוצלח כל כך, עד שלאחר פלישתם לפולין דאגו הגרמנים שאקדח זה ימשיך להיות מיוצר בעיר ראדוֹם.

אחרי שיעור בן שעה של NN ידעתי כבר לפרק את האקדח לחלקיו בעיניים סגורות, להרכיבו חזרה ולהכינו לירי.

אקדח וִיס 9 מ"מ. שלאגר פולני

אין NN

בימים הבאים היה NN משאיר לפעמים את ויס מוסתר מאחורי ספרים במדף קבוע, ולוקח אותו למחרת, עד שיום אחד הפסיק מיטיבי לבוא. אמנם כבר קודם לכן היו ימים ש-NN לא הגיע לדירה, אלא שהפעם הוא נעדר ארבעה ימים רצופים.

לא חסר לי אוכל. נשארו כמה קופסאות סרדינים, ואני הייתי טובל בשמן פיסות לחם יבשות. ניסיתי לא לחשוב על שום דבר רע, אבל הדאגה כרסמה בי כאשר ישבתי וחיכיתי ל-NN. קיוויתי שבסופו של דבר הוא יופיע כאן שוב, מפזם כהרגלו את השיר "האם הגברת גרה לבד?/ האם ביחד איתו?/ האם בבית מחכה לה אמא במצברוח רע?"

גם אבא שלי שר את השיר הזה בגטו כדי שאמא תחייך, ואני ואירנה רקדנו.

כאשר החושך פעפע

בסוף היום החמישי בלי NN, כאשר חושך סמיך פעפע אל הספרייה, מישהו נקש בדלת, ואחר כך נשמעו דפיקות חזקות וחיטוט במנעול במפתחות לא מתאימים.

המשחק נגמר. הסוסים פתחו במנוסה עם הקאובוי-אים והאינדיאנים. הכרכרות של המתיישבים הלבנים נמלטו לכל הכיוונים. וִינֶטוּ הצביע עליי בדאגה סמכותית, כמו אומר לי "עכשיו תורך להיות גיבור".

"אנחנו יודעים שאתה שם, תפתח", צעקו הקולות, ואחר כך נשמעה הלמוּת פטיש או לום. רצתי אל החלון, אך לא שכחתי לבדוק קודם את הגומחה שמאחורי הספרים. האקדח לא היה שם, אף שחלמתי שכאשר אזדקק לו – אמצא אותו שָם עם מחסנית הספייר שלו. זה מה שקורה כשאנו מאמינים בחלומות של עצמנו.

המדונה נעתרה לי?

תחבתי אל מתחת לחולצה את הספר 'הבת של דן', וקפצתי אל החושך. הגובה לא היה רב, כי הספרייה הייתה בקומה הראשונה.

בחצר, כמו תמיד, התפללה קבוצת נשים במטפחות. למרגלות הפסל של אם ישו דלקו נרות, ואני, מבלי לחשוב יותר מדי, הצטרפתי בצעדים מהירים אל הנשים, ששרו את מזמור הערב שלהן. הגברת שלצידי סובבה אליי את ראשה, ואני מיהרתי להצטלב ביד ימין, ושרתי יחד עם המאמינות "הרעיפי עלינו, אם ברוכה, את חסדך/ הצילי מיד אויבינו". תחינה זו עלתה לשמיים חתומה במילה 'אמן', ואני אמרתי בשקט "שמע ישראל" והצמדתי אל החזה את 'הבת של דן'.

ואז, כמו נשלחה ממרומים, הגיעה אל החצר שלנו קבוצה של פולנים בגילי, ארבעה נערים ונערה אחת, קָטֶזִ'ינָה. הם קראו אליי להצטרף אליהם כי "כדאי לך", אז עזבתי את הנשים המתפללות והייתי איתם חצי שנה.

בדרך אל ברלין והחיים

הסתובבנו בוורשה ובצד השני של הוויסלה בחיפוש אחר עבודה, אוכל ומקומות לינה, שהיינו שוכרים יחד, ולעיתים גנבנו פריטים שאפשר היה לחבק.

זמן-מה שימשנו עוזרי כומר בכנסייה, עד שנזרקנו כאשר הכומר תפס אותנו לוגמים מיין הקודש. עד מהרה מצאתי עבודה בדוכן ירקות בשוק קרצלק, והוזמנתי לגור אצל בעלת הדוכן, וִילֶנְסְקָה האנטישמית, שהייתה מעירה אותי מדי 6 בבוקר כדי שנלך לכנסייה, שם כרעתי איתה ברך בתפילה וזימרתי יחד איתה.

אלא שיום אחד ברחתי כאשר הגיע הבן של הגברת, ג'ינג'י בן 30 בערך, שהיה נועץ בי מבטים חשדניים. אחר כך נָחַתּי אצל מישהו שהשכיר קיאקים ומפרשיות על יד גשר פּוֹנְיָטוֹסְקִי, ג'וב שבזכותו יכולתי, כאשר פרץ המרד הגדול בוורשה, להשיט בקיאק את אמא שלי פֶלִיצְיָה ואת אחותי אִירֶנָה אל הגדה השנייה של הוויסלה.

צעדנו דרך הכפרים רעבים, בידיים ריקות, בין המוני הפולנים הבורחים מוורשה הבוערת, עד שנכנס הצבא האדום והחלו ההרפתקאות שלי בנוסח מקס ברנד, שבמהלכן הצלחתי להגיע לברלין, כילד גדוד ביחידה רוסית-פולנית.

ילקוטי היה מלא אקדחים ורימונים שמצאתי בדירות גרמניות בפִּילָה ובקוֹלוֹבְּזֶ'ק, שביניהן נסענו בשיירה של משאיות זיס, ויכולתי לחייך למראה הגרמנים שיוצאים מהחורים שלהם בידיים מורמות וצועקים "היטלר קאפּוּט".

ואחר כל זה היו בית היתומים היהודים בקרקוב, הטכניון לאמנות, בחינות הבגרות, האקדמיה לקולנוע בלודז' ושאר החיים.

ילד הגדוד שהייתי. את הצבעים הוסיפה אחותי אִירֶנָה

בינתיים הוא נטוע בי

לחבורת הנערים הפולנים שהצטרפתי אליה לא מגיע עץ בירושלים, כי הם עזרו לי מבלי לדעת שאני יהודי.

אך ל-NN – שיישאר בזיכרוני תמיד, יחד עם התקווה שאמצא איזה שביב מידע עליו – מגיע עץ זיכרון, או לפחות ספסל קטן שמוצמדת לו לוחית נחושת, אשר יוצב ביער ירושלים, קרוב למכון יד ושם.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: הקהל נרדם לי

את המדור "אם תפגשו את דומיניק" שהתפרסם לאחרונה בבלוג זה כתבתי כבר לפני כמה וכמה שנים, כדי לספר את סיפור הכלב לבני הקטן כאשר אתיישב בערב על קצה מיטתו. בכך הרשיתי לעצמי לשחזר מנהג שהיה נהוג בדירתנו בגטו ורשה, שם אבא שלנו, בחזרתו מהעבודה, היה מתיישב על קצה המיטה שחלקתי עם אחותי אִירֶנָה כדי לספר לנו את הסיפורים שהוא המציא, שהיו מלאי אנושיות, כלומר עצב.

כריסטופר שמע את הסיפור על גורלו המר של הכלב דומיניק, בקושי נרדם, ולמחרת בבוקר, כאשר הסעתי אותו לכיתה א', שאל אותי למה אנו לא לוקחים איתנו במכונית מים ולחם. "לא יהיה לנו מה להביא לדומיניק, אם נפגוש אותו", דאג, ואני הבטחתי לו שאם יקרה דבר כזה, נזמין את הכלב למסעדה הכי טובה שמפרסם הקטלוג של מישלין, ואחר כך ניקח את דומיניק הזנוח אלינו, לבית שלנו.

"נפלא", שמח הילד, "דומיניק יישן איתי, ואתה תספר לשנינו את הסיפורים שלך עד שנירדם. יש לך משהו מוכן להיום בערב?"

"תשמע כשתהיה במיטה", אמרתי.

אבל בערב, במקום סיפור קצר שהילד ציפה לו, סיפרתי לו איך הייתי סגור עם ספרים. הילד, כמובן, נרדם באמצע הסיפור הארוך, ואני המשכתי לספר אותו לעצמי כדי לא לשכוח.

שואלים את אדוארד

ב' מירושלים: יש לי 4X4 של פולקסוואגן, ולא ברור לי אם הגלגלים האחוריים עובדים או רק מסתובבים. אני לא מרגיש אם הם קשורים בכלל לתיבת ההילוכים, או שההנעה ברכב שלי היא קדמית בלבד בגלל תקלה כלשהי.

תשובה: הנה שתי אפשרויות לבדיקה:

1. במוסך: אפשר להניף ה-4X4 שלך כך שכל ארבעת הגלגלים יהיו באוויר. עם התנעת המנוע ושילוב להילוך ראשון, כל הגלגלים אמורים להסתובב.

2. בזינוק אגרסיבי: לחיצה חזקה על דוושת הדלק אמורה לגרום לגלגלים האחוריים לעבוד כמו אלה הקדמיים. רואים את זה לפי החול שהם מתיזים.

אגב, האחראי לבעיות בהנעה 4X4 הוא מנגנון ה-heldex, שמעביר כוח לגלגלים האחוריים ברגע שהגלגלים הקדמיים מאבדים אחיזה. לפני שמחליפים או מתקנים הלדקס שאינו פועל כראוי, מנסים להחליף לו שמן. אם השמן החדש בהלדקס מתחיל לעבוד ברעש מכני של קלאצ'ים, מחליפים שמן בשנית. לעיתים רק החלפת שמן שלישית, כולל מסנן, משיבה את הלדקס אל תלם ייעודו, מבלי להשקיע בהחלפתו.

עמק הבלוף

איזו כתבה יפת-נפש עשה חיים גיל על השבוי הסורי. חיבקתי את גיל בהתרגשות, מבלי לדעת מה יקרה למחרת

אני מוכן להמר שאת השֵם 'עמק הבכא' נתן לסדרה על מלחמת יום הכיפורים אותו רודף-הרואיוּת (במאי? מפיק? עורך?) שקיים את הריאיון עם עובדי הטלוויזיה רוממה לשעבר הצלם יעקב ספורטה ואיש הקול בני ליס.

ב'עמק הבכא', המשודרת מסביב לעולם, מזכירים ליס וספורטה את נפילתו בשבי של טנקיסט סורי – אך שניהם לא מציינים את התפקיד הראשי שמילא בפרשייה זו ראש צוות הצילום, העיתונאי חיים גיל. ספורטה וליס לא הזכירו גם את הנובלה הטלוויזיונית האצילית שגיל צילם על הפרשייה.

וחבל, כי גיל הציל את השבוי הסורי ועשה על זה כתבה אנטי-מלחמתית מרגשת, בצילומו של ספורטה ובהקלטתו של ליס.

השבוי המופרט

הכתבה יפת-הנפש נפתחת בהודעתו של חיים גיל מול המצלמה שהוא הגיע לעמק הבכא, שבו התעמתו טנקים סוריים וישראליים, כי הוא מעוניין לבדוק אם יש אמת בהודעת דובר צה"ל על "המפגש הגדול במזרח התיכון" בין טנקים ישראליים לטנקים של אויב. "אני אישית אספור את כל הטנקים שנשרפו", הכריז גיל, ואכן החל למנות אותם, "אחת שתיים שלוש…". ובדיוק כשהאצבע שלו הצביעה על גרוטאה של טנק T-55 סורי, נפתח מכסה הצריח והגיח ממנו שריונר סורי מנופף בדגל לבן.

כל חברי הצוות, כלומר חיים גיל, ספורטה, ליס ויעקובוביץ' הנהג, רצו לעבר הסורי, הוציאו אותו מהטנק והשכיבו אותו על האדמה.

לסורי הייתה רגל שבורה שהוא קיבע בקרש וליפף באיזה סמרטוט. גיל דיבר איתו, ושמע שסורי זה שהה במשך יומיים בטנק השרוף במחיצת חבריו ההרוגים וחיכה לצוות צילום, במחשבה שזהו הסיכוי היחידי שלו להישאר בחיים ולחזור למשפחתו בדמשק.

צוות הטלוויזיה הישראלי התגייס למשימה. ספורטה צילם את השבוי, וחיים גיל הצהיר מול המצלמה שהטנקיסט הסורי שנתפס הוא לא שבוי רגיל של צבא ההגנה לישראל אלא "שבוי של רשות השידור". כלומר, שבוי מופרט.

בהשפעת המקרה הזה, הכריז גיל, הוא לא יספור עוד טנקים שרופים, אלא יתרכז בהבאת השבוי לבית החולים בקריית-שמונה, וכאשר תיגמר המלחמה המטורפת הזו, הוא, גיל, ילווה אישית את השבוי כדי שיחזור למשפחתו בסוריה.

המצלמה לא תיעדה את השקרים. רמת הגולן, 1973

ואני צפיתי בהתרגשות בכתבה האישית כל כך של גיל לאחר שהתרוצצתי כל אותו היום ברמת הגולן במכוניות שצה"ל הפקיע מאזרחים לטובת המלחמה. הכתבה יוצאת הדופן שודרה במהדורת הערב, ואני צפיתי בה בחדר האוכל של קיבוץ איילת-השחר, שם לנתי בתקופת המלחמה יחד עם כל העיתונאים שגויסו ליחידת דובר צה"ל (אם כי אני גויסתי בנפרד מהם, בצו 8, לשירות בזירות הלחימה ולא בזירה הסטרילית של הכאילו-דיווח).

אמנם לא אהבתי את חיים גיל, אשר בימים שלפני המלחמה היה נוהג לשאול את מוכרי הירקות בשוק מחנה-יהודה לדעותיהם הפוליטיות, מין שטיק פולקלוריסטי שחוק ומתנשא – אך כאן באיילת-השחר, שאירח את העיתונאים המגויסים, חיבקתי את גיל, כהצדעה ליוזמה ההומניסטית שהוא נטל על עצמו.

"זה לא ייאמן", אמרתי לו, "אך ברור לי שכל הספרים והסרטים הפציפיסטיים שנעשו בתקופת מלחמות העולם הראשונה והשנייה ובעקבותיהן לא מגיעים לקרסוליה של הכתבה שלך".

אלא שבבוקר למחרת, כאשר נסעתי לעמק הבכא שבו עמדו עשרות או מאות טנקים שרופים, מצאתי את גופתו של שבוי הערוץ הראשון, שהמסרטה שימשה לו פיתיון כדי שייצא מהטנק, ונמצא ירוי על ידו.

בוכים ומטייחים

אחרי שגיליתי את התרמית העיתונאית של גיל – תרמית שהייתה לגביי על הגבול הלא דק כל כך של פשע מלחמה – אמרו בפניי מנהל הטלוויזיה רוממה ארנון צוקרמן, ובהמשך מנכ"ל רשות השידור יוסף (טומי) לפיד, כי הם בושים על המקרה ומצטערים עליו מכל עומק ליבם, אך שניהם טייחו את ההונאה של גיל.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: שלי עד הסוף

הירחון המוטורי הלועזיטי 'אוטו-מוטו ספורט' שאל את קוראיו איזו מכונית הם היו בוחרים כדי "להישאר איתה עד הסוף".

אני עניתי שהייתי מוכן להישאר "עד העתיד ועוד קצת" רק עם מכוניתי ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, כפי שהיא כעת, כלומר בנויה על עקרונות M3 E30, בלי כל תוספות ושיפורים. הרי 340 כוחות הסוס שלה מספקים אותי, ואף מעודדים את הקשיש המורשה ליהנות מהנהיגה הפרועה שהיא מבקשת – כולל החלקות, דריפטים ופירואטים במקום.

תואם אינטימי והנאה מושלמת. BMW z3m

ריקודי חוצות אלה מתאפשרים בזכות העובדה שהנסיכה שלי ויתרה על כל שמץ אלקטרוניקה, זולת ABS, כיוון מראות ותנועת מושבים. במילים אחרות, אין ל-Z3M שלי שום רצועה או מחסום-פה 'בטיחותיים' – כאלה שמרסנים את הציר האחורי לבל יסטה לצדדים, בולמים את הגלגלים לפקודת החיישנים, וגם סוכרים, לא עלינו, את אֶשֶד הסל"דים של המנוע.

וכך, בזינוק (5 שניות מ-0 ל-100 קמ"ש) שמחוללת דוושת גז לחוצה לרצפה, ממשיך בכי הגלגלים להתנגן נמרצות לכל אורך ההילוך השני, בואכה מחצית ההילוך השלישי.

אלא שהסיבה העיקרית לבחירה שלי ב-Z3M קופה היא התחושה שהיא בנויה בדיוק בשבילי – לנפשי לגובהי ולמשקלי. תּוֹאַם אינטימי זה מתבסס על ישיבה נמוכה שאני מכור לה, 6 צילינדרים ערוכים בשורה בנפח 3.2 ליטרים N/A, כלומר ללא טורבו בוודאי, דיפרנציאל ננעל וגיר ידני מעולה.

ויש בבווארית שלי עוד משהו לא ייאמן, במושגים של מִשטר המודרנה: גלגל ההגה שלה אינו ניתן לכל כיוון, לא מעלה-מטה ולא קדימה-אחורה. הוא פשוט מקובע אל מקומו המושלם, מתמיד בדייקנותו הספורטיבית פול-טיים-ג'וב, ללא צורך ללחוץ על כפתור "M", שהרי גברת זו היא ממילא M מִבּוקֶר עד ליל.

רשימת התוספות האישיות שלי קצרה. הגבלתי את גובה דוושת המצמד, וביקשתי ממוסך שיפורים להסיר את הגבלת המהירות ל-250 קמ"ש שהיצרן שתל (כעת זה 280 קמ"ש על השעון, תמורת 200 אירו). כך שעכשיו, הניווט שלי רושם מהירות מרבית של 275 קמ"ש.

אלא שביטול הצנזורה הקמ"שית חשף את החיסרון היחידי של המלכה שלי: שמשות הצד, שהן נטולות מסגרות, מתחילות לשרוק ב-220-230 קמ"ש. הן שורקות לי "תוריד מהירות, זקן, לאן אתה ממהר? שמע לאריק איינשטיין וסע לאט. תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים".

אך מה לעשות שהמחשבות שלי רצות הכי יפה עם מנגינת השריקה! אחרת, הייתי מחליף את הגומיות סביב הדלת, שהתיישנו במקצת עקב גילן. כמוני.

היה הייתה בֶּרְנִיס

אחרי עשרות שנות תפקוד כאזרח עברי מן המניין, כזה שמעדיף ברנדי ערבי אקסטרה פיין על ויסקי, החלטתי להיכנע לסנטימנטים, לשכוח את הפוגרום האנטישמי של 1968 שהביא אותי ארצה – ולחזור לפולין לצורך "חיפוש שורשים"

וכך, לפני 30 שנה ועוד קצת, מצאתי את עצמי בוורשה בקבלה של מלון 5 כוכבים. קיבלתי מפתח לחדר והתחלתי ללכת, אלא שבדרכי למעלית הופיעה פתאום מולי בלונדינית גבוהה, שעצרה אותי ואת הבל-בוי הדוחף את העגלה עם המזוודות שלי.

"היי", חייכה הזרה, "נייס טו מיט יו". היא הצביעה על הניקוֹן שהייתה תלויה על צווארי, ושאלה אם אני צלם. הסברתי לה שאנחנו יכולים לדבר פולנית, ושצילום הוא רק תחביב אצלי. את ההיגד על הצילום אמרתי במבוכת-מה, כמו שתיין שמנסה להמעיט במידת היותו מכור.

אלא שבחושיה הפיקחיים האישה זיהתה שכדאי לה להמשיך. "אני בעלת סטודיו דוגמניות, ואם אתה אוהב לצלם, אז יש לי בשבילך הצעות שקשה להתעלם מהן", הוציאה את מרצע הביזנס מהשק.

לא הבנתי מה היא רוצה ממני בדיוק, ובעלת העסק מיהרה לשלוף מתיקה אלבום, וביקשה שאעלעל בו. "כל אחת מהבנות האלה היא בגירה כבר ומוכנה לדגמן בשבילך, לבושה או לא לבושה", העירה בנימה שמשתמעת לשתי פנים.

אחרי הצחוק

היא הצביעה על התצלום הראשון באלבום. מהתצלום, שנעשה בתאורה גרועה, חובבנית, ניבטו אליי פנים של בחורה בלונדינית הדומה למנהלת שלה, רק צעירה יותר.

"תראה עוד בנות", דרבנה אותי הגברת, ואני, משועשע במקצת, אכן דפדפתי. הבנות היו דומות זו לזו באופן שהתקשיתי להגדיר. לכל אחת מהן, שמתי לב, הוצמד שם בריטי בדוי המתהדר באיזה ניחוח של מכובדוּת. התאפקי לא לפרוץ בצחוק, ופתאום, בפרץ שהפתיע גם אותי עצמי, התעניינתי כמה עולה פגישת דִּגְמוּן.

האישה ענתה שתמורת 50 דולר מקבלים הצלם או הצייר שעתיים במחיצת הדוגמנית, ואם ברצונו של הלקוח להזמין סדרה של פגישות, אז "ניתן לתאם תעריף נוח יותר, או לקבוע את המחיר ישירות מול הדוגמנית".

העדשה אוהבת זלזול

חזרתי אל התצלום הראשון, שהיה ממש לא מוצלח, אלא שהחדוּת לא השאירה ספק: הנערה ברניס הביטה בעדשת הצלם האנונימי בזלזול פרובוקטיבי, כלומר מעניין.

החזרתי לאישה את האלבום שלה מבלי להביט בתצלומים נוספים, נפרדתי משטר של 50 דולר, מסרתי לה את מספר החדר, והזמנתי ביקור לעוד שעה או שתיים. "כאשר לגברת ברניס יהיה נוח, גם לי יהיה טוב", נקטתי במתכוון את הפולנית העילגת שלמדתי מחברי של פעם, סטודנט האקדמיה לקולנוע בלודז', בריטי שאמרו עליו שהוא ממשפחת לורדים, והיה מסתובב בעיר התעשייתית הענייה והאפורה ברולס-רויס שחורה וענקית. אני מודה שלא הייתה זו הפעם הראשונה שהשתמשתי בפולנית הדפוקה שלו, מסיבות כאלה ואחרות.

האישה אמרה שההזמנה שלי התקבלה, ואני נכנסתי למעלית, שם חיכה עדיין הבל-בוי עם המזוודות.

חזרה לבריסטול

בעברי הפולני כבר גרתי תקופת-מה במלון בריסטול, עוד לפני שהבניין המרשים בקרן הרחובות קארוֹבָה ושדרת המלכים מצא את עצמו שייך לצרפתים, כך שהחדר המרוהט בסגנון עילית קלאסי לא הפיל אותי לשטיח.

פתחתי מזוודות, סידרתי את חפציי בארונות ובמגירות, פתחתי את המקרר ומצאתי שם בקבוק יין צרפתי וגביעי בדולח, שצוננו אף הם, לרווחתם של אניני חך ממני.

צלצלתי פה ושם, קבעתי פגישות למחר, החלפתי את הנעליים באלו של המלון, ואז נשמעה נקישה בדלת. פתחתי.

במסגרת הפספרטו של המשקוף עמדה הבחירה שלי, ברניס, במלוא אורכה הנְמַכְמָך. היא התנשאה לגובה של 1.60 מטרים, 1.65 אולי, אם מתעלמים מעקביה הגבוהים, שבזכותם היא התנוססה אל הגובה שלי. כפי שציפיתי, במציאות היא הייתה יפה יותר מאשר בתצלום, וכמו הבוסית שלה היא אמרה "היי אדוורד" בצליל של סימפטיה מיומנת, ונכנסה לחדר בנקישות נעליה האדומות.

להתרשם לפני הרישום

הזמנתי אותה להתיישב אל השולחן, שכבר הנחתי עליו את בקבוק היין ושני הגביעים. אמרתי שזה לא ממני אלא מהנהלת המלון, וברניס התיישבה אמנם על הכיסא, אך הבהירה בנימה כעוסה שלא תשתה את היין. הצעתי להזמין לה במקומו משקה תוסס קל, אך גם לכך סירבה.

שאלתי אם היא רוצה לאכול משהו. אמרתי שנוכל להזמין טלפונית מלצר לחדר או לרדת למסעדה למטה, אלא שברניס החוותה בידה תנועת ביטול, והזכירה לי שהגיעה כדי לדגמן.

היא שאלה אם אני עומד לרשום אותה, לצייר או לצלם, ושמעה ממני שאני עוד לא יודע, כי קודם כל אנחנו מוכרחים להכיר זה את זה, כפי שלימד אותי לפני שנים פרופסור יוֹנאש שטרן היהודי, הידוע בהינצלותו הפלאית תחת ערמות של גופות יהודים שהגרמנים רצחו ביריות. שטרן, שהקליעים החטיאו אותו, זחל החוצה מקבר האחים.

בבית הספר לאמנויות יפות בקרקוב, שנוסדה לפני מעל 600 שנה, למדתי לצייר במשך סמסטר ארוך אחד – אלא שאז הכרתי את אנדז'יי ויידה, שעזב את בית הספר לאמנויות לטובת האקדמיה לקולנוע כי "אין להשוות בין אפשרויות ההבעה בציור לבין אפשרויות ההבעה בקולנוע, שאין להן גבול". ההטפות של ויידה, שבתקופה ההיא עוד לא דרך כוכבו, פעלו עליי את פעולתן – ואני ערקתי אל האקדמיה לקולנוע בלודז', משוכנע עד האוזניים בפלאיוּת המקצוע.

אך לא שכחתי את הסמסטר שלי באקדמיה לציור בקרקוב, ובמיוחד את הכיתה של פרופסור שטרן. עוזרו של הפרופסור היה מציב על הפודיום כיסא, שעליו התיישבה גברת בגיל שאונורה דה בלזק דיבר עליו. האסיסטנט סידר תאורה על המודל, והציב סביבה כנים למען המתחילים באמנות הציור.

וכשכבר היינו מוכנים לעבוד, הגיע פרופ' שטרן כדי ללמד אותנו שרישום או ציור אינם שווים הרבה אם אנו לא טורחים להכיר קודם את האדם שמשמש לנו מודל: מה מדאיג אותו, מה הוא מחבב, במה הוא עוסק חוץ מאשר לדגמן לסטודנטים. "כמה שיותר ידע עליו, יותר טוב", הסביר לנו המאסטרו, שידענו כי הוא נחשב צייר רציני, אך לא הכרנו שום עבודה שלו, כך שלא יכולנו לנסות לחקות אותו, כפי שהיה מקובל מול פרופסורים אחרים.

קשוחה. זהירה. מתרככת

ברניס הקשיבה להסבר שלי על החובה לערוך היכרות קצרה לפני שאצייר או אצלם אותה, והסכימה לכך, אך לרדת למסעדה לא רצתה. "אולי אחר כך, אם אחרי הדגמון אהיה רעבה".

שאלתי אותה מה יש לה נגד היכרות קלה בינינו על כוס יין. "אסור לנו לשתות שום דבר, כי אף פעם אין לדעת אם מישהו לא מוסיף משהו למשקה כדי לגרום לבחורה טשטוש או איבוד הכרה", הסבירה בטון מוכני, כאילו הייתה מקריאה תנאי שימוש בקטלוג של איזה מוצר.

"הבקבוק הזה סגור וחתום בלקה", הראיתי לה, "יש כאן חולץ פקקים, כך ששום תעלולים של פשע לא יכולים להתרחש כאן. חוץ מזה אני אשתה ראשון, כך שאני אהיה ארנב הניסיונות שלך", הבטחתי. "ואם אאבד הכרה ואפול, אז תוכלי לבצע בי מעשים מגונים כמה שבא לך", הבטחתי. ברניס התרצתה, אך לגמה מעט יין, רק כדי כיסוי קרקעית הכוס. מתוך נימוס שתיתי אף אני כזית.

אמרתי לה את שמי, אף שידעה אותו כבר מהבוסית שלה, והיא ענתה ששמה ברניס, והקשנו שוב כוסות בשיטת הבְּרוּדֶרְשאפְט הפולני – מנהג שלאחריו השותים חדלים לשוחח בגוף שלישי, ופונים זה אל זה ישירות בגוף שני.

הברודרשאפט שלנו כלל נשיקה מרפרפת על הלחי, מפלס היין בבקבוק צלל ברכות, ובשלב מה התיישבה ברניס על קצה המיטה ושאלה אם היא יכולה כבר להתפשט.

הדחליל התאילנדי

ביקשתי שלא תתפשט, שהרי אנחנו עוד לא מכירים זה את זה, הגשתי לה שטר של 50 דולר וביקשתי שתכניס אותו לתיקה כי זה בשבילה ולא לבוסית. אז תגידי, שאלתי, יש לך חבר כמו בשיר "האם הגברת גרה לבד/ או יחד איתו?/ האם בבית מחכה אמא/ עם מצברוח רע?"

"חבר שלי", ענתה ברניס, "הוא אלוף פולין באגרוף תאילנדי. זו אמנות לחימה שבה מתאבק אחד מתעלל בשני באגרופים, בעיטות ונשיכות. חברי הוא קנאי בלתי רגיל", הוסיפה בגאווה.

"או! זה בדיוק מה שסיפרה לי הבוסית שלך", שיקרתי, "כשהצעתי לה שתעזוב את אלבום התמונות ותדגמן בשבילי בעצמה. היא אמרה לי שהחבר שלה, מתאגרף תאילנדי, יתרתח מרוב קנאה".

ברניס בלעה את השקר שלי בחיוך, והסבירה שהסיפור על המתאגרף התאילנדי הקנאי עובד טוב על לקוחות ש"מקבלים שכל של קוף כשהם רואים בחורה עירומה". ברגע שטיפוסים כאלה שומעים על חבר אלים, הם מאבדים מיד חשק לעשות שטויות. "ככה זה", הסבירה, חלצה את נעליה הגבוהות והחלה להתפשט במיומנות.

"חכי", ביקשתי, "אני אלך לחדר האמבטיה, ותזמיני אותי כשתהיי מוכנה". היה לי ברור שברניס רוצה כבר להתחיל לדגמן כדי להדגיש שהיא מקצוענית שלא מוכנה להתעסק עם שטויות של לקוחות. היא תחבה לתיקה את 50 הדולר, אך הדפה את הרעיון שאחכה בחדר האמבטיה בזמן הסטריפטיז שלה. "הרי כשאני אהיה עירומה אתה תבוא בריצה לבוש רק בחלוק. כבר קרו לי מקרים כאלה".

הבהרתי לה שאני לא בונה על כך שתמורת 50 דולר טיפשיים תעמוד לרשותי גם דוגמנית יפה וגם בת זוג למיטה. את חדר האמבטיה החשוך אני צריך, הסברתי, רק כדי לטפל במצלמת הניקון ובקסטה עם הסרט.

וכך קרה. הכנתי את המצלמה במשך כמה דקות, שבמהלכן חלף בי הרהור מחויך שהתרחיש שמפניו חששה ברניס – שארוץ לעברה עם חלוק – אינו רע כל כך, שהרי לוּ תרחיש זה היה מתממש, הניקון הייתה יכולה לצלם אותי בעצמה יושב בחלוק המלון לצד ברניס העירומה, היא עם כוס ביד ואני עם מקטרת בפה. אני מכיר לא מעט יהודים טרופיים 'נחמדים' אליי שימותו מקנאה למראה תצלום כזה.

אלא שהותרתי את הרעיון הזה לפעם הבאה, יצאתי מחדר האמבטיה והתחלתי לעבוד.

לרדות את צוף הפרצוף

בחרתי להתרכז בפורטרט שלה, אף כי ברניס נטולת הבגדים עלתה על ברניס הלבושה – וזאת בזכות שכיות מסוימות שלא יפורטו כאן, אך גם בזכות ההיעדר המוחלט של התחסדות אצלה.

כיוונתי אל יריעת עיתון את הזרקור של מנורת השידה, כך שהאור החוזר מהעיתון הוטל בריקושטים על פניה של ברניס. את הצל שנותר בכל זאת על פרצופה גירשתי בעזרת הדיודה של ניקון. אלא שעדיין היה חסר לי משהו אישי. משהו שהיה יכול לקשר את ברניס איתי. אז הנחתי על האף שלה את משקפי השמש הכהים שלי, פֶּרְסוֹל איטלקיים, ורק אז חשתי כי בשלו התנאים ללחוץ על כפתור המצלמה.

הפרסול שלי וברניס. דווקא התאימו

אלא שלפתע התעוררתי בגלל דפיקות בדלת, שהיו תחילה די שקטות ואחר כך התרעמו. ניקיתי מעיניי את שיירי החלום, ופתחתי את הדלת. במסגרת הפספרטו של המשקוף עמדה ברניס, אמרה את ה"היי, נייס טו מיט יו אדוורד", ונכנסה לתוך הדמיון שלי בנקישת נעליה האדומות הגבוהות.

בגרסה זו החוזרת על עצמה, ספק בדיונית ספק מציאותית, הבוסית של ברניס שכחה לומר לה שאני מדבר פולנית, גם אם גרועה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: נגמר התוהו ובוהו

נגמר התוהו ובוהו, כי מעתה ואילך הקשיש המורשה יכול ליהנות מתוכנם של כל הלפטופים הקודמים שלו, כולל הפי-סי שעבדו ב-XP ז"ל.

כן, כל מה שהטרום-זקן כתב, או שרק רשם כדי לא לשכוח, נמצא כעת בהישג ידו של הזקן הנוכחי, בזכות עבודתו של טכנאי מחשבים תל-אביבי מעולה, עידן ראבד. אם באיזה עתיד מדומיין הקשיש היה מאבד לרגע את טעמו ואת אישיותו, ומתחיל פתאום להחזיק במכונית מודרנית הדומה למחשב על גלגלים – אז הזקן היה חולם לפחות שעידן ראבד יופקד גם על חיה זו הנושמת אלקטרוניקה.

אלא שאין אפשרות כזו, כי עידן הוא חסיד מושבע של אופניים, ומכוניות מעניינות אותו כפי שאותי מעניין אם מירי רגב קראה צ'כוב או לא.

מה עוד שבמקום כל הבלגן והבלבול המחשבי סידר לי עידן שני מקבוקים, כדי שאחד יתנחל בתל-אביב והשני יהיה בגולה, באותו מקום קר ואכזרי שבו נמצאות שתיים מתוך עדר בנותיו של הזקן, הידועות כפסיכולוגיות שלו.

וכדי לתת ביטוי לתרועת הגעגוע אל שתי מכוניות אלה, געגוע מתוצרת הפנדמיה – בחרו שני המקבוקים להתעטף בתצלומים של בנות אלה המחכות לאבא: ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה מתנוססת בדסקטופ של לפטופ אחד, והונדה crx VTEC בלפטופ השני. הגרמנייה נהנית ממנוע 6 צילינדרים 3.2 ליטרים, 340 כ"ס N/A, כלומר נטולת טורבו, מה שלא מפריע לה לזנק מ-0 ל-100 קמ"ש ב-5 שניות; ואילו crx, המצוידת במנוע 1.6 ליטרים, אף הוא בוודאי N/A, זקוקה ל-6.8 שניות ממנוחה ל-100 קמ"ש.

אמנם crx היא בת 29 (גיל נפלא לבנות), אך המתחרות שלה לקבוצת 1.6 יכולות רק להריח את המפלט של רוצחת עדינה זו. בצעירותה אף לקחה crx שלי אליפות פולין בראלי העיתונאים היוקרתי, חרף העובדה שבתקופה ההיא היפנית עוד לא לבשה צמיגי כמעט-סליקס, כלומר טויו r888, המגפיים הנוכחיים שלה.

במקום לגלגל מחשבות כהות, תרחישי סטרס ואת כל הפחדים בדרך לאיתקה המעיקים על האוחזים בגיל השלישי ועוד קצת – הקשיש המורשה מעדיף לדמיין נהיגה בזוג בנותיו. ונזכר הזקן שהוא עוד לא הספיק לבדוק: האם צמיגי פיילוט ספורט קאפ של מישלין מגיעים לרמה של טויו?

אופס, עוד סיבה להמשיך לנשום.

מחכות לי באיתקה

שואלים את אדוארד

משה קליין: את המלצותיך להתנעת מנוע הרכב בבוקר כמה דקות לפני תחילת הנסיעה כדי להביאו לטמפרטורת עבודה, קראתי שוב ושוב לאורך השנים שאני עוקב אחרי המדור שלך (תחילה ב'מקור ראשון' והיום בבלוג). קראתי את זה, בווריאציות שונות, גם במגזינים שונים בבריטניה ובאתרי אינטרנט אחרים שעוסקים בתחום.

לאחרונה נתקלתי בלינק מאתר וואלה, ודי נדהמתי. בכתבה שאין מאחוריה שֵם וחתומה על ידי מערכת וואלה מובאת עצה מטופשת לחלוטין, שאין לי מושג מה התועלת שמאחורי פרסומה (בהנחה הברורה שמאחורי כל כתבה שאף אחד לא חתום עליה, כנראה מישהו שילם עליה).

ולא רק שאין תועלת בעצה הזו, אלא נזק בצידה. אני משאיר את זה להתרשמותך, ומעניין יהיה לקרוא את תגובתך.

בברכת בריאות טובה ואריכות ימים, ויום הולדת שמח.

תשובה: אכן, עצתי בעינה עומדת: במשך כמה-עשרה הדקות שאחרי התנעת המנוע מומלץ לנסוע בזהירות ובעדינות, עד ששמן המנוע מתחמם כראוי. נא לא לשכוח שמד-החום של נוזל הקירור אינו רלוונטי לגבי השמן, כי טמפרטורת השמן עולה לאט יותר מאשר טמפרטורת הנוזל.

בשום פנים ואופן אין לדרוש מהמנוע לעבוד בכל כוחו כאשר השמן אינו מוכן עדיין למטרה זו.

אגב: יצרני מכוניות החלו באחרונה להמליץ על שימוש בשמנים צמיגיים פחות, כמו למשל OW30 בב-מ-וו ו- 5W30במרצדס. התגלה באותה הזדמנות ששמנים בצמיגות מופחתת מגבירים את כוח המנוע בכמה אחוזים.

אחיה וישליצקי, גוש עציון: הציעו לי סקודה אוקטביה סטיישן (קומבי) 2014, מנוע 1.2 טורבו גיר אוטומטי DSG.

שמעתי רבות על הגיר הנ"ל, אבל ישנן דעות לכאן ולכאן. אשמח מאוד לשמוע דעתך.

תשובה: אין סיבה לחשוש מ-DSG, אלא שבקנייה של מכונית המצוידת בגיר זה מוטב להקפיד על כמה כללי זהירות כדי לא לקבל חתול בשק:

1. אם המכונית טופלה במוסך של היבואן, יש לברר אם תיבת הילוכים זו עברה כבר החלפת מצמדים אחת לפחות, ואם הוחלפו בה חלקים אחרים. אם כך קרה, יש לברר אם קיימת אחריות של צ'מפיון על התיקון האחרון.

2. מומלץ לבדוק גם את תפקודה של תיבת הילוכים זו – האם היא מרעישה, מתחממת? האם היא מחליפה הילוכים בלי קפיצות וחריקות?

3. DSG של קונצרן VAG היא תיבת ההילוכים הטובה ביותר בין תיבות ההילוכים האוטומטיות והחצי-אוטומטיות – הן בגלל כישרונה הספורטיבי והן בגלל חסכנותה בדלק. אלא אין לשכוח שנהנים ממנה רק כשהיא מתפקדת כראוי.

4. עקב האכילס של תיבות DSG באשר הן הוא נסיעה עירונית איטית, ולכן את מצבה של תיבת הילוכים זו מוטב לבחון קודם כל בנסיעות כאלו.

אם תפגשו את דומיניק

בני משפחתו של האיש הזקן, אלה הקרובים ואלה הרחוקים, חיכו בכיליון סבלנות שהוא ימות סוף סוף, וישאיר להם את דירת שני החדרים ברחוב הראשי, שהם תכננו למכור. הם חיכו לרגע שאפשר יהיה לפנות את הספרים, אשר גדשו את המדפים עד התקרה, ולמכור אותם לאנטיקווריאט. הזקן, באצילותו הרבה, המתיק להם את ייסורי ההמתנה כאשר ביקש "לוויה צנועה וקבר הכי פשוט". המשפחה הייתה שבעת רצון. כך לא תצטרך לבזבז את הכסף שהזקן הפקיד בתוכניות חיסכון.

בסופו של דבר אירע הבלתי נמנע, והזקן נקרא אל עולמו. עוד לפני שקברו אותו בחלקתו, נפגשו היורשים הלהוטים במשרד של עורך דין כדי לשמוע את פרטי הצוואה.

או-אז התגלה שהרכוש שהותיר אחריו המנוח גדול בהרבה מכפי ששיערו. בין השאר, היה בבעלותו של הזקן יער במזרח המדינה, שאת עציו אפשר לכרות ולמכור לתעשיית העץ ואת הקרקע שלו מותר לנצל לבנייה, כמה תמונות יקרות ומניות בבנק. באותו בנק החזיק הזקן גם כספת, שבה מצאו היורשים שעון זהב יקר ומכתבים ישנים. המכתבים נזרקו מיד. איש מבני המשפחה לא התעניין בהם.

עורך הדין המשיך להקריא את הצוואה, והיורשים לא משלו עוד ברוחם וטפחו זה לזה על השכם. רק בן הדוד של המת, היחיד מביניהם שעד הרגע האחרון היה מבקר את הזקן הנחלש בדירתו, עושה לו קניות ושומע את תלונותיו על בריאותו, חיכה עדיין, בעצבנות גוברת, לשמוע מהו הנתח שגוזרת לו הצוואה. יכול להיות שדווקא אותי הוא שכח, ניקר החשש בבן הדוד, עד שבסופו של דבר נקב העורך דין גם בשמו.

"המנוח", אמר העורך דין, "החליט להשאיר לך את כלבו דומיניק, וביקש למסור לך שהכלב דומיניק אהב אותך, ובכל ביקור שלך היה מקבל אותך בשמחה. 'אני משאיר לך כלב שיאהב אותך, יישב ליד מיטתך ויחכה לך בבית עד שתחזור מהעבודה'", קרא העורך דין מפיסת נייר את פנייתו האישית של הזקן לבן דודו, סגר את הצוואה בתיק ובירך את היורשים.

בן הדוד שקיבל את הכלב היה רגוז. הוא לא ידע שהכלב היה הנפש הכי יקרה לליבו של הזקן. לכלב היה הזקן מספר מה כואב לו, ומדבר על בדידות. בפני הכלב הוא הודה שבכל פעם קשה לו יותר לקום מהכיסא. באוזני הכלב היה הזקן מקריא קטעים מרגשים מהספרים העומדים על המדפים, ולכלב הוא הראה תצלומים מצהיבים וסיפר על אהבות ישנות. זאת ועוד: לא לדרישתו של הרופא חדל הזקן לעשן מקטרת אלא למענו של הכלב דומיניק, לבל ייספג העשן בפרוותו ולבל יפגע בעיניו הטובות.

כאשר חדל הזקן לנשום שכב הכלב דומיניק למרגלות מיטתו, ובכה אחריו בדמעות של כלב. הייתה זו צעקתו הנוראה של דומיניק אשר בגינה ניפצו השכנים את הדלת והזמינו אמבולנס.

בן הדוד שקיבל את דומיניק הלך לבית שהוא הכיר כה טוב ועלה לקומה השנייה, שם דומיניק שכב עדיין למרגלות המיטה הריקה. הגבר חיבר רצועה לקולר, וגרר בכוח את הכלב מהדירה שהוא לא רצה לעזוב. כאשר הגיעו לרחוב, שחרר אותו מהרצועה. "לֵך לְךָ, ותתפגר כמו האדון שלך", צעק בן הדוד, ודומיניק הלך לבדו ברחוב שמוביל לשום-מקום.

אם תיתקלו בכלב עייף שנשרכת אחריו רצועה שאף יד לא אוחזת בה – לא יד אנושית, ולא יד רחמנית המושטת מהעננים – תנו לו, כדי שהוא יוכל להגיע למקום שהוא רוצה להיות בו, קערת מים ופיסת לחם. א-בִּיסָלע בְּרוֹיְט, נשמע עדיין בזיכרוני התחנון של מקבצי הנדבות היהודים, שהיו מתים ברעב ברחובות גטו ורשה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה אישי

כשאני עצמי מסתכל על עצמי – זאת אומרת, מבצע מחקר אישי ללא כוונת רווח – מתגלה לי, בכל זאת, שאינני שייך לאלה האוהבים דרמטיזציה.

אלא שוב בכל זאת: קשה לי להבליג מול העוול שבו כיבדה אותי ה-Zaraza (כך אני קורא בפולנית לפנדמיה), אשר ערכה עליי מצור ומחקה את כל מה שתכננתי.

ותכננתי אני, בסך הכול, להגיע ל-90 בשקט נפשי ובסיפוק על רשימה ארוכה של דברים. כמו למשל העובדה שזכיתי להכיר אנשים מעניינים, אמנים ואנשי רוח; ושהצלחתי לא להימנות על אף מפלגה פוליטית, או דתית חלילה, גונבות סדרתיות של זמן, ועוד גוררות את המחשבה לכיוון האבסטרקט המוסכם – ובמקום שטויות אלה הצלחתי דווקא לרקוח כל מיני תעלולים בכתיבה, בציור ובקולנוע.

וכך, לקראת 90 מִשֶלִי, אני אפילו גאה בכמה אבני דרך שלי בקולנוע, סרטים שהבאתי למסכים, לרבות הסרט האחרון, 'שועל הכסף של פליציה ט", שנגנב ממני בידי הגנב מלודז'.

אלא שלקראת אותו 90 – אשר הייתי מסתפק בו מבלי לחשוב על המשך בנוסח 100, שחבריי החדשים בפייסבוק ממליצים לי להגיע אליו (חלילה) – תכננתי לחזור ברגל אחת לגולה, שם מחכות לי 4 מכוניות מבית אלפא, הונדה וב-מ-וו, הלא היא Z3M קוּפֶּה האהובה. תכננתי לא להתמקד שם, אצל הגויים, בתענוגות נהיגה, אלא לעשות הכול כדי לקבל לידיי את 'שועל הכסף', ולא להסתפק עוד בגרסת הבמאי, אף כי בְּנִי ערך אותה במיטב כישרונו ודמיונו.

כן כן, לפני מכת הפנדמיה היה לי ברור שהחומרים המקוריים של סִרטי – תמונות ופסקול – יחזרו אליי. רציתי לבקש את עזרת הדין, שהרי הספונסר הפולני של 'שועל הכסף', אותו מכון לסרטי איכות בוורשה, בגד בי, ומשום מה משתף פעולה עם הגנב. ואם אכשל בבתי המשפט, תכננתי, לא ארים ידיים בוודאי, אלא אחטוף קריזה ווזווזית טהורה, כלומר מוצדקת, ואקנה בשוק קָרְצֶלָק בוורשה שוט-גאן קליבר 12 כדי לחסל בעצמי את הרמאי מלודז'. מחיר החיסול יהיה צנוע, ואף הוגן: עד סוף ימיי אשב בכלא, על חשבון המדינה בעניינים כמו גג על ראשי, אוכל וכביסה. הכלוא ימשיך לכתוב שם, ואף בשלווה חדשה ומפתיעה, את מדורו על שואה, כלבים ומכוניות.

ואז, בהיותי מוחזק אצל הגויים בדאגה ובבטיחות, הייתי מסכים, אולי אולי, לעבור במעט את ה-90.

אלא ראו, ידידיי, כיצד הערימה עליי המציאות: את כל הרעיונות הללו שהתגלגלו והתנחלו בראשו של הקשיש המורשה שדדה ממני הפנדמיה הארורה, האנטישמית, המקוללת, חסרת הרחמים. מעניין למי היא תמכור את הסחורה הגנובה הזו.

תמונה

מזל טוב

ריקוד מבעית

פעמים רבות ביקשתי את ההנהלה העליונה של הטבע שתגלה לי מי כותב את התסריטים לחלומות שמוקרנים בפניי. מי מביים אותם, מי מעצב את התפאורה והתלבושות שבהם, ומי כותב את הפסקול.

אלא שהמלכות העליונה לא גילתה לי בזכות מי אני צופה בסדרת הסיפורים שבכיכובי, המרצדים בצבעים טבעיים בכל פעם שאני עוצם עיניים מתי שהוא ובמקום כלשהו.

וכך, לא אדע בפאתי חיי מי ארגן שאחלום על חתונה עם בת השאה באיראן, על ניצחון במרוץ מכוניות בחלק הצפוני של מסלול נורבורגרינג ועל פרס ראשון בטוטו-לוטו, אשר אִפשר לי להביא אל קורת ביתי את דגם NSX הקסום של הונדה, מספר 1 בסולם הנחשקוֹת המוטוריות שלי, אשר בבנייתו לקח חלק איירטון סנה.

לנוכח שתיקתו הבְּצוּרָה של מאסטרו הטבע בנושא האחראים לחלומותיי, היה זה אך טבעי שהוא החליט לשמור לעצמו גם את פרטי האמנים אשר חתומים על התסריט, התפאורה, העריכה והבימוי של אותו קטע לילי מבעית שהתארע עליי בחדר האמבטיה.

בסך הכול רציתי לחזור למיטה, שבה חיכתה לי כלבתי היפהפייה גוֹשָה, אשר אחרי עוד ניתוח כליות, שלישי במספר, מעדיפה לנהום ולנשוף את חלומותיה הכלביים ממש על פדחתי.

אלא שהמציאות כיבדה אותי בנחת זרועה, השמאלית לפי תורת הסוד, ובדרך חזרה אל חדר השינה אחז בי לפתע גל קור, שהקפיא את צעדיי. הקור התקדם בגופי מלמעלה למטה, כמו מסך יורד, ובהגיעו אל חָזִי הטיח בו מהלומת כפור מצמיתה.

עברתי מהליכה לזחילה, עדיין בהכרה אך ללא יכולת לטפס אל המיטה. בכוחותיו האחרונים ובשביבי הכרה מסתחררים ניסה הקשיש, שתכנן לעבור חלק את יום ההולדת ה-89, להיעמד על רגליו חצי מטר מהמיטה – אך בכל אחד משניים-שלושה הניסיונות הוא נפל לרצפה כמו גוש קרח, פעם על הגב ופעם על פרצופו, עד כי חבול מכל הכיוונים הוא הפסיק להבין מה מנוגן פה. זאת אומרת, נגמר לו הסרט.

לפתע נפתחה שִמְשִייָת-מזל מעל ראשו של הקשיש החבוט: נפש טובה אחת, נאה במקרה, שהתרגלה כבר זמן-מה לדאוג לזקן, שמעה מתישהו בין סוף הלילה לתחילת הבוקר חבטה אחר חבטה, ורצה אל חדר השינה בחושבה שנפלה שם איזו שידה. אולי זו רעידת האדמה שעיתון 'הארץ' מתריע מפניה כבר שנים, תוך שהוא רומז כי ארצנו ראויה לפורענות כזו בגלל גזענות, אפרטהייד וריצת המקומיים אחרי כסף.

אלא שרגע אחר כך נתקלה נפש טובה זו בגוף שרוע על הרצפה, השכוב על גבו למרגלות המיטה ואינו מגיב לצעקות ולטלטלות, ונתבהלה לצלצל לעזרה.

שלושת המלאכים של מד"א, אולי ארבעה, הצליחו להחזיר את הקשיש אל שפיות, חלקית לפחות, והוציאו אותו מחדר השינה על כיסא גלגלים מתקפל. בדרך אל האמבולנס נשקף אל הזקן במראה הגדולה התלויה בסלון רצף של פריימים זזים, אשר הראו בתנופת-ודאות את סצנת הפינוי של הקשיש מהבית.

באמבולנס שהסיע לאיכילוב הבין הזקן שהסרט שהוא משחק בו כעת נצמד לסגנון הריאליסטי, אשר יצא מהאופנה זה מכבר, ושאין לו נטייה לפיוטיוּת או לנגיעות של פנטזיה. ככל הנראה, סדרן הטאלנטים העליון לא רצה לבזבז על קשיש זוטר שכמותי במאי בעל שיעור קומה, קרי – בעל נפש מסוכסכת.

אלא שפתאום תפסתי, אם לחרדתי ואם בהקלה, שהבמאי של הסרט הזה הוא אני: קשיש קירח ולא מגולח, מלופף בכבלים המודבקים על בטנו, על חזהו ועל ראשו.

סֵבֶל סְבָלִים הכול סֵבֶל, קיללתי, והוספתי בפולנית ש"מגיע לך, קשיש שכמוך, לחטוף עונש בדמותה של הפקה לא-מי-יודע-מה כזו, שלא יכולה לזכות אפילו בגרגר של רייטינג, שבה אתה חתום על התסריט, על הבימוי ועוד על התפקיד הראשי".

שלא נדע עוד חלטורה כזו, רטנתי, אך הנפש הטובה ראתה את זה הפוך לגמרי. "היה לך מזל מְקוּרְמָל", קבעה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה

כבר אחרי שצוות חדר המיון תיקן את הזקן כפי שמתקנים מכונית ישנה, נדלקה פתאום בראשו החבול מכל כיוון של הפציינט המחשבה שכל הסיפור המקאברי, מקפיא הדם בוורידים, שהתרקם סביבו דה-פקטו, כלומר קרה באמת, משאיר למרות הכול טעם של אופטימיות. כמעט הפי-אנד.

הרי מקרה זה מלמד שאפקט הקור – אם אחד כזה ירצה לבקר שוב להנאתו – מאפשר לכל קשיש לרקוד את המוות בשקט ובלי כאב.

אַחֵרוֹלוֹגְיָה

מחשבה שבדרך כלל מטאטאים אל מתחת לרהיטי השכל

הבה נתרכז הפעם במחשבות אחרות, כאלה הנגנזות בצד ולא נהנות מהצגתן על אקרני הפרהסיה בגלל סיבות הקשורות בטבע האישי של האיש שמתוכו הן מפעפעות כעת – אם משום שמאסו בזניחותן ואם משום שמאסו ביוצרן.

כמו למשל הרצון שלנו, המתעורר פעם אחר פעם, להבין בעזרת סמכות גבוהה כמה זמן עוד תיפול עלינו מלמעלה האחריות חסרת הרחמים שבמסגרתה אנו מוכרחים להיפרד מנשמות יקרות אשר היו לגבינו מודל לחיקוי, עד כמה שזה אפשרי, בתחום האמנות או בתחום החיים. נשמות שבמשך שנים ארוכות יכולנו להתגאות בידידות הקרובה אתן, ופתאום הן נחטפו אל ספֵרת ה"לא עוד".

כמו יורם ברונובסקי, שהיה לא רק אדם נפלא, חכם וטוב לב אלא גם פוליגלוט מושבע. הוא תרגם בחסד מ-7 שפות, בעוד אנו מתקשים אפילו להמיר תשדורות מעברית לפולנית ולהפך. את ברונובסקי גילינו מאוחר מדי, שנה או שנתיים לפני שהוא הפליג אל הצד השני של אוקיינוס הזמן.

ההלוויה שלו בקיבוץ עינת הייתה העצובה ביותר שאפשר, וגם האחרונה שנכחתי בה.

אושר בריח מוזר

ורצה הגורל, שהוא גאון ונדיב ואכזר, שנכיר פה ושם עוד כמה עשרות אנשים מעניינים מכל אגפי האמנות שעוררו בנו השראה, כמו הצייר יז'י נובושלסקי, הבמאי טדאוש קנטור, הבמאי אנדריי ויידה וכותבים מוכשרים רבים. כל ידידיי וחבריי אלה ונוספים כבר לא דיירי מַמְּגוּרָת ההוויה.

האם היינו אמורים להיות מאושרים שריבון כל הרחמים, האוטוריטה הגדולה, משאיר אותנו לפעם הבאה? האם היינו צריכים להיות מאושרים בכך "כמו אדם שמישהו עשה לו קקי בכיס", כמאמר פתגם יידישאי של דודה שלנו, יָנִינָה רוּזָ'ה לבית טוּכְבָּנְד? אגב, דודה זו לא ידעה או לא רצתה להסביר לנו מדוע עשיית צרכים בכיס אמורה להסב לאדם עונג.

פָּרוּד סדרתי

עוד בלוויה של ברונובסקי רציתי לשאול את אדון עולם למה הוא בחר דווקא אותי כדי להישאר ולסבול פרֵדות כהוגן, אבל לא היה לי אז אומץ, וגם לא בשנים שחלפו. עד עכשיו.

אלא שהאוטוריטה הגבוהה שותקת כמו כישוף, מבלי להסגיר למה היא בוחרת, פעם אחר פעם, להטיל עלינו תפקיד של מקוננת, אשר מחזק בערוגות נפשנו עשבים מרים כמו אכזבה וסקפטיזם.

הִמְתִּיק המזל, ויש סביבנו נפשות מעטות שיודעות לנכש את עשבים אלה בטבעיות נטולת מאמץ.

אני כותב, משמע – הוא קיים

בכל אופן, ריבון כל החסדים מאפשר לי – באמצעות אותו טריק נדיב הקרוי 'עדיין' – להמשיך לתפקד בסגנוני, וזו הוכחה לגביי שהוא קיים. הוכחה חזקה יותר מטיעונים של אנשים טובים, המנסים דרך הג'ימייל לחזק את אמונתי באמצעות הסברים בנוסח "הוא קיים, אחרת לא היה עולם".

אלא שהאפשרות של תפקוד חופשי נתונה עכשיו לאיוּם מגבוה בדמות פנדמיה. ו'תפקוד חופשי' זה קודם כל כתיבה, שבזכותה אני מרגיש שאני קיים, בין שאני כותב בשפה זו ובין שבשפה אחרת.

כדאי רק להוסיף שכתבתי כל החיים, ולא הפסקתי לכתוב גם בזמן שפעילותי השתקעה בסרטים או בציור.

מקלדת עם מקש "לחיות"

ובזכות כתיבה תחת עשרות שמות בדויים היה לי לא רע, אף שיצאתי מבית היתומים בלי כלום. כי בזכות שכר הסופרים למדתי, טיילתי, התחתנתי, קניתי מכוניות ובתים. אם כי כתיבה מעולם לא הייתה חשובה לי רק כפרנסה, אלא קודם כל כאישור לקיומי.

מכשכשת בלשונה

הכתיבה מצידה יודעת היטב שיש לה מין התחייבות כַּלְבִּית לבעליה, ועל כן הולכת אחריי, לא תמיד ברצועה ולא תמיד במחסום פה. לעיתים נאמנותה גדולה משובבותה ולעיתים ההפך הוא הנכון. במיוחד היא קופצת ומכרכרת בתוך פח הזבל השימושי של פייסבוק.

מד לא נחמד

נשאר גם עולם הרכב, על הרפתקאותיו ואהבותיו. הרי דבר לא בודק טוב יותר ממכונית את המצב הפסיכופיזי שלך. ממש מד זִקְנָה על ארבע. "אם תעבור את מסלול נוּרְבּוְרְגְרִינְג בפחות מ-9 דקות, תירשם בספר השיאים של גינס כזקן הכי מהיר בגילך", הבטיחה לי סבינה שמיץ/שמידט, נהגת מרוצים שהוכתרה בתואר "מלכת המסלול", אשר זכה לכינוי הלא-חיבה "הגיהנום הירוק".

ניסיתי אך כשלתי. אמנם ירדתי מ-9 דקות, אלא שהגרמנים הלשינו עליי שבחלק מהמסלול נסעתי אחרי מישהו. גם בלי זה היו לי סיבות לקלל. קיללתי ברוסית ובפולנית ששכחתי את מה שלמדתי באינטרנט בבית על מסלול זה; קיללתי את צמיגי פירלי 0 Type הבוגדניים שנעלה הבווארית שלי; קיללתי את המעצורים והבולמים של גרמנייה זו; וקיללתי בוודאי את נהיגתי הפחדנית.

בהבלח של תקומה מהפיאסקו עשיתי לי רשימת שיפורים – קפיצים, חיזוקי מבנה, צמיגי מישלין פיילוט, הצעות של ברמבו, שינויים במחשב, מזרקים מוגדלים ועוד.

התקשרתי לכל מיני יצרנים ויבואנים אירופיים של חלקי חילוף ספורטיביים. "יש לי ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה", פתחתי את שיחותיי איתם, קיבלתי הצעות ואז בדקתי את האפשרויות הכספיות. אך כל מסכת הגישושים נשארה על הנייר, ולא המריאה ממישור הפלירט.

אלפא gtv והונדה crx מבעד לשמשה של ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, 'הבווארית'. השלישייה שמחכה לי
גוֹשָה, כותבת הצללים שלי

ביום בהיר רואים את המחר

וכך נשארתי פה, יושב על מרפסת עברייה ומתגעגע לשבת בבווארית ולהסתכל מחלונה הקדמי באלפא gtv והונדה crx החונות מולה, ולהבטיח לשלושתן שלא אעשה בושה לפירמות שלהן, אם אספיק לבוא. בעזרת השם כבר אמרנו?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: להיט? לָאִיט

אתר ynet גילה ש- ebay מציע למכירה את מכונית הספורט הישראלית sabra, דו-מושבית מודל 1962. הדגם המוצע נמצא בארה"ב, שם הוא עבר רק 1,290 ק"מ. מחיר המציאה הזו ב- ebay הוא 89,900 דולר – מה שדורש מהצרכן הישראלי להוציא מכיסו 650 אלף שקלים, לפחות לפי חישובו המוטעה של ynet, הכולל בסכום גם את המיסים.

אלא שלא שגיאה זו מעניינת אותי אלא קביעתו אודי עציון, הכותב בסוף הידיעה שלו על סאברה: "למרות העיצוב המרהיב, הביצועים והתנהגות הכביש, ואיכות הייצור הישראלית, מכונית הספורט הישראלית הראשונה והאחרונה לא הפכה ללהיט".

סליחה? הביצועים ה'מרשימים' הם 16.6 שניות מ-0 ל-100 קמ"ש, כלומר זָחֶלֶת בנוסח סוסיתא. ב-מ-וו 700 CS שהייתה לי בגולה בתחילת שנות ה-60 הייתה מגיעה ממנוחה ל-100 קמ"ש ב-8 שניות מבלי לקרוא לעצמה ספורטיבית, חרף השימוש שעשיתי ב"אטלר פמילי קאר" בתחרויות ראלי.

אף זכור לי שבשנות ה-80 הזכיר בני הספל בירחון 'טורבו' ז"ל את הצוות הישראלי שזינק בסאברה בראלי מונטה-קרלו, ונכשל מהר מאוד בגלל חולשת רכבו, שלא אפשרה השתתפות באירוע מעבר לזינוק עצמו.

שואלים את אדוארד

בתקופה האחרונה קיבלתי כמה וכמה מכתבים המתייחסים לצרות של סרט הקולנוע שלי 'שועל הכסף של פליציה ט". חלק ממכתבים אלו התפרסמו בטור הטוקבקים, אך לא עניתי להם עקב תגלית בלתי צפויה: גיליתי שהמכון הפולני לקולנוע איכות, הספונסר של סִרטי 'שועל הכסף', הוא מוסד בלתי אמין, חרף הממלכתיות שלו.

במשך שנים יצרו הנהלת המוסד ופקידיו את הרושם שהם טרודים בשאלה איך להציל את סרטי מידיו של המפיק הרמאי מלודז' – אך כעת התברר לי שבפועל ומאחורי גבי הם משתפים פעולה עם פושע זה, אשר חומרי הגלם האיכותיים של הסרט נעולים אצלו בכספת.

אמנם מכון זה תבע שלוש פעמים את המפיק על גנבת תקציב הסרט שלי, ואף זכה בכל התביעות, אך פסקי בית המשפט לא הועילו, כי המעקלים חזרו לוורשה בידיים ריקות. התגלה שכל נכסיו של המפיק – בית, מכוניות וכו' – נרשמו על שם אנשים אחרים ('עמוּדים', בשפת הפושעים). או-אז שינה מכון הקולנוע את התייחסותו לנוכל המתוחכם: הוא חדל לגרור את המפיק למשפטים, ובמקום זאת הסכים להעניק לו תקציב נוסף, לסרט אחר.

כך קרה שהמפיק הרמאי שוב עשה בשביל המכון סרט, אך חזר כמובן לסורו: הוא עשה איזה סרט על חייו של כומר אחד תחת המשטר הקומוניסטי, ושוב לא שילם לאיש מהשחקנים או מחברי הצוות הטכני. הסרט, אגב, כושל כל כך, שהוא לא הצליח להיכנס להקרנות. גם את הצפרדע הזו בלע המכון הממלכתי לסרטי איכות. אלא שהפעם הוא כבר לא גרר את המפיק, אותו רמאי נצחי, לבית משפט.

לא תהיה לי ברירה אלא לטוס לוורשה, לשכור עורך דין ולחפש צדק בבית משפט פולני. ואם זה לא יהיה אפשרי, אז בבית המשפט הבינלאומי בשטרסבורג.

בית העץ בגולה שאני עובד בו. הזמנתי אליו את קאלְיוֹפֶּה, אך לא באתי כי דבר לא טס

לאמיר שוורץ: תודה על התצלום שלכם על אופנוע, אשר בזכותו נזכרתי שלפני כ-60 שנה בערך הייתה לי מכונית ב-מ-וו 700 CS, מצוידת במנוע בוקסר של אותו אופנוע כמו שלך. בב-מ-וו 700 שלי השתתפתי בתחרויות ראלי, ועד היום אני זוכר איך מוציאים ממנוע זה את הדינמו כדי לנקותו. בניתי אז מכשיר העוזר לשלוף את הדינמו צ'יק-צ'ק.

וחוץ מזה הייתה זו מכונית כיף, שהייתי נהנה ממנה גם היום.

אמיר שוורץ וזוגתו על אופנוע ב-מ-וו. מצויד באותו מנוע בוקסר שהיה לי בב-מ-וו 700 CS קוּפֶּה
ב-מ-וו 700 CS קוּפֶּה. לפני 60 שנה למדתי ממנה לנהוג בראלי

קציפת אור ירח

יהודי כן מגרש יהודי. עובדה שסילקנו משורר יהודי ענק מהמרחב הישראלי

כבר מזמן מפתיע אותי שילדים ישראלים לא לומדים על-פה את 'הקטר', שיר הילדים הטוב ביותר שנכתב אי-פעם, פרי עטו של המשורר היהודי-הפולני הענק יוליאן טוּבִים.

שיר זה אינו ידוע אצלנו אף כי זכה לתרגום עברי (מפוקפק למדי, כמו רוב התרגומים לכתביו של טובים).

נראה כי אנו, הציונים, מחקנו את שמו של יוליאן טובים, השייך לפנתיאון השירה העולמי, עקב חוצפת המשורר להצהיר בגלוי שהפולניוּת נטועה עמוק בליבו. את הנאמנות הרגשית למולדתו ניסח טובים במניפסט 'אנו יהודים פולנים':

"אני פולני כי כך נראה לי.

זה עניין אישי שלי, שאיני חייב לתרץ.

ובכל זאת, לוּ הייתי מוכרח להסביר את

רגש הלאומיות שלי,

אז אני פולני בגלל הסיבות הפשוטות ביותר,

פרימיטיביות ממש, רובן רציונליות אך חלקן לא,

אם כי הללו נטולות מאפיינים מיסטיים.

להיות פולני – זה לא כבוד ולא גאווה ולא מתנה, בדומה לנשימה. לא פגשתי אף אדם שגאה בכך שהוא נושם.

פולני – כי נולדתי, גדלתי ולמדתי בפולין.

פולני – כי בפולין הייתי מאושר ואומלל. מהגולה הנוכחית אני רוצה לחזור לפולין גם אם במקום אחר מצפה לי גן עדן.

פולני – כי במשפחה שלי בבית דיברו אליי בשפה זו עוד כשהייתי תינוק, עת אמא לימדה אותי שירים ופזמונים פולניים. וכשנפלה עליי מהלומת השירה הראשונה, היא טלטלה אותי במילים פולניות, כמו כל הדברים החשובים ביותר שקרו בחיים. איני יכול לחשוב על יצירה פואטית בשום שפה אחרת, גם כזו שאני מכיר על בוריה.

פולני – כי בפולנית התוודיתי על רטט-הנפש של האהבה הראשונה, ובפולנית ליהגתי על המזל וההתלקחויות שהיא המיטה.

פולני – גם בגלל עצי הלִבְנֶה והערבה, שקרובים אליי יותר מהדקל וההדרים. ומיצקביץ' ושופן יקרים לי יותר משייקספיר ובטהובן. שוב, מסיבות שהרציונליות לא מסוגלת להסביר.

אני פולני – כי נטלתי מהפולנים כמה מהפגמים הלאומיים שלהם.

פולני – כי השנאה שלי לפשיסטים פולנים גדולה יותר משנאתי כלפי פשיסטים בני עמים אחרים. וזה מאפיין חשוב מאוד של הפולניות שלי.

אלא שקודם כל, אני פולני כי כך נראה לי".

יוליאן טוּבִים. לא התאזרח בתודעה הישראלית

פרצוף יהודי מדי

טובים ניצל מהשואה בזכות העובדה שבפרוץ מלחמת העולם השנייה הוא שהה בארצות הברית. שם הוא כתב את 'התקווה' שלו לזכר פולין החופשייה, 'פרחים פולניים' – שיר שזכה לפואנטה מצמררת כי בזמן כתיבתו הפשיסטים, ספק גרמנים ספק מקומיים, השליכו למוות את אמו של המשורר ממרפסת ביתה בעיירה אוֹטְבוֹסק.

"ודאי" – כתבתי בפייסבוק – "שטובים לא היה נותר בחיים לוּ היה נשאר בפולין, כי היה לו מראֶה לא טוב".

הנה כי כן, כוחות הרוע מרטו את נוצותיו של הזמיר, ואנו הישראלים מרטנו את אפרו.

יש ספסל פנוי?

חרף כל החשבונות והספקות שרוחשים בישראל לגבי טובים, עודני מאוכזב מכך שהוא אינו נלמד כאן, ועוד לא איבדתי תקווה שייקרא כאן רחוב על שמו, או לפחות ספסל באיזה פארק, לצד פסלו של המשורר היושב במנוחת סופרים.

כי עם כל הכבוד לגדודי המשוררים העבריים, איש מהם לא היה מסוגל ללכת בדרכו של טובים, ולכתוב יצירה שהיא סימביוזה מופלאה והומוריסטית בין צליל המילים לצליל של העצמים אשר מילים אלה מסמנות – אמצעי ספרותי שנקרא אוֹנוֹמָטוֹפֵּאָה. טובים הכפיל את אפקט הדמיון הזה בין המלל למציאות, באמצעות קצב כתיבה שתואם את המסופר בשיר. כך למשל, הטקסט ב'הקטר' הולך וצובר תאוצת-התנשפות  ככל שהוא מתקדם, עד כי נדמה שבעוד רגע יעלו המילים קיטור.   

מכיוון שלא ניתן היה לתרגם כראוי את המאסטרו היהודי ללשון קודשנו, העדיפו כנראה כוחות הרוח העבריים להתעלם מהאיש, אשר הילך קסם לא רק על דורות של ילדים אלא גם על הוריהם.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: חינגת המשאיות הגדולה

פיסת-הווי היסטורית מתוך סדרת כתבות שפרסמתי בירחון 'טראק' לפני 23 שנה, להזמנתה של העורכת אילן פסלר. העורכת שינתה משום-מה את הלוגו שהצעתי, 'החלונות הגבוהים', ל'חלונות גבוהים'. לך תבין @ איך הפכו מעברי הגבול באירופה של אז מסיוט לכיף רב-אנפין

יומם וליל חוצות את פולין לאורכה ולרוחבה אלפי משאיות עמוסות מטענים, לעיתים בודדות ולעיתים בסיעות. כולן מגיעות לתחנת הגבול, שם הן נעמדות בטורים ארוכים ומחכות בסבלנות על-טבעית לבדיקת שלטונות המכס הפולני, הצ'כי, הגרמני, האוקראיני ומי לא…

בקרת הגבולות בפולין, שהיא צומת מסחרי שוקק, איימה לקרוס אל מול הלחץ הגדול ששטף את המעברים עם נפילת השלטון הקומוניסטי ב-1989. עקרונות השוק החופשי, המושתתים במידה רבה על תנועה סדירה של רכב כבד, תפסו את מזרח אירופה של אז בלתי ערוכה לכלכלה החדשה. המשאיות עברו בדרכים שאינן מותאמות לתחבורה עבת-גוף, והמעברים הבינלאומיים התקשו להתמודד עם הלחץ הגובר על שערי המדינות.

זה לקח קצת זמן, אך נהגי המשאיות מכל הלאומים התאימו את עצמם, בסופו של דבר, לצוואר הבקבוק של עבודתם: הם התרגלו להגיע אל הגבול ולחכות שם יומיים-שלושה ואף שבוע בלי שמץ כעס או תסכול. אנו, שמכוניותינו הפרטיות צולחות את מעברי הגבול במקביל לנתיב המשאיות הממתינות לתורן ימים ולילות, משתאים לנוכח הסבלנות המשונה.

חלקנו נבחין שנהגי החלונות הגבוהים פשוט הפכו את הסיוט להפנינג. הם יושבים סביב מדורות לצלילי מוזיקה שבוקעת מהמשאיות, זוגות מטיילים בקרבתן, וקבוצות נהגים פוסעים בניחותא או רוקדים, כמו בחג אמיתי. הם רואים אותנו, נהגי הפרייבטים, מקללים בעצבנות בתור לבדיקת הדרכונים, ומביטים עלינו בתימהון – הרי מדובר בעיכוב של שעה-שעתיים בסך הכול, אז על מה כל הרעש?

כך הצטיירה משאית בדמיונו של הגרפיקאי בירחון 'טראק' אחרי שקרא את מה שכתבתי

כן, המשאיתניקים, במקום להתעמת עם המציאות הזוחלת, פיתחו סגנון חיים המפלרטט עימה בעוז. במקום לצאת למלחמות אבודות על שינוי סידורי הבדיקה, הם הפכו את אזורי הגבול לאתרי נופש, על כל גינוני החופשה המוכרים למין האנושי.

סביב התור הנצחי צמחה תעשיית בידור משגשגת. נהגי המשאיות יכולים להשכיר קלטות וידאו של סרטי מתח או פורנו, ואף נהנים מהופעות של זמרים, של להקות המבצעות מוזיקת 'דיסקו-פּוֹלוֹ', של רקדניות ולעיתים גם של חשפניות. בנוסף, בעלי חוש עסקי ממולח הציבו לאורך 'נחש' המשאיות קיוסקים לשתייה חמה, נקניקיות על האש, מגזינים צבעוניים ושאר מוצרים שגבר בודד זקוק להם ברגעי מצוקה.

השירות אינו רק אפלטוני. לא נדיר כלל לראות גדודי 'בנות' פולשות לכיוון שיירת המשאיות מן היער הסמוך, מטפסות אל דלתות הקבינה ושואלות בנימוס מופלג: "חיפשת אותי?". הן מוכנות להעניק לנהג הגלמוד טיפול קצר או להישאר בחברתו עד שיחצה את הגבול, ככל שזה ייקח. חלק מהנהגים אף מזמינים מראש את המפגשים הרומנטיים הללו בהתאם ללוח הנסיעות שלהם. מעין וריאציה על המלחים של פעם, ש"אישה מחכה להם בכל נמל".

תחת אור הירח תוכל לשמוע מנהגי המשאיות סיפורי מתח מצמררים על עסקאות אפלות, כסף שחור, שינויי מסלול בלתי מתוכננים. הסיפורים הנפוצים ביותר הם על שודדי דרכים, אשר עוצרים משאיות כשהם מחופשים לשוטרים ונוהגים ב'ניידת' מהבהבת, קושרים את הנהג באזיקים לעץ בשולי הכביש, ובורחים עם המשאית. ליד המשאיות החונות תוכל גם לשמוע אזהרות על כל מלכודות הרדאר שהמשטרה פיזרה בדרך לוורשה, ומידע על פקידי מכס המסכימים ל'פשרה', שלמענה כדרי לחכות עד מחר ואפילו עד מחרתיים.

ואם תמצא חן בעיניהם, תשמע מפיהם סיפורי אלף לילה ולילה, כמו למשל על מרצדס 600 מפוארת אחת שעברה את הגבול בדרך מברלין לסנט-פטרבורג מוסווית תחת כמה טונות של תפוחי אדמה. בסלנג הפשע המקומי קוראים לזה "מכונית ישר מהחכה".

החניון הענק הקובץ לפני הגבול הפך אפוא למחנה צוענים בינלאומי, אך נהגי המשאיות נוטים להפגין נאמנות פטריוטית מסוימת כלפי המשאית המיוצרת במולדתם. אתה מגלה שכל משאיסט משבח את הכלי שהוא רוכב עליו לפרנסתו – בניגוד לבעלי מכוניות פרטיות, שתמיד מקנאים בזולתם הנוהג ברכב יקר, נוח או מהיר יותר.

בזמן החניה הממושכת מעדכנים נהגי המשאיות זה את זה על כל פריט טכנולוגי עדכני שהם הצטיידו בו, כמו מכשירי ניווט לווייניים, בנוסף לשיר הלל על מעלותיה של קבינת השינה הדגולה שלהם. "אין כמו הסליפר שלי", אומר מישהו שעומד ליד משאיות ה-FH16 שלו לצד בלונדינית שמנה, "תשאלו את רֶנאטָה, היא הבוחנת הכי טובה. נו, מה את אומרת?". "כן כן", היא מאשרת, "השבדים ממש יודעים לפנק"…

לאחרונה דווח בעיתונות שמדינות האזור החליטו להסדיר את הליכי המעבר בגבולות בהשקעה כספית רצינית, לבל ייווצרו תורים ארוכים. נראה כי חלק מנהגי המשאיות ייאלצו להסתגל לעידן החדש, ולהיזכר בנוסטלגיה בהווי 'מחנה הנופש', שבו צמחו תרבות פנאי שובבה, הרפתקאות וחברויות. התנועה במעברים המודרניים תזרום, אך לא תזרים צבע אל חייהם של נהגי המשאיות.

היה הווי, ואינו עוד.   

משאית בת זמננו. אין צבע ואין רומנטיקה משנים עברו. תצלום: עמרם לימון, fb

שואלים את אדוארד

אנונימי: הי אדוארד וגם לקוראים שיודעים: לעניין חלפים מקוריים, הייתי מעוניין לדעת אילו רפידות בלמים מומלץ להרכיב להונדה סיוויק סדאן 2008, לנסיעות אזרחיות. מניח שהונדה לא מייצרת בעצמה את הרפידות וקונה מספקי משנה. מעניין מאיזו תוצרת, ומה התוצרת שמרכיבים במוסכי היבואן כתוצרת מקורית.

תשובה: במדף הגבוה של הרפידות תמצא את Brembo, ATE ו-TRW. מניסיון אישי אני מעדיף את ברמבו – גם ברפידות וגם בדיסקים. יקר אמנם, אך בשקלולו של עניין, משתלם.

ז'אק שדה: זוכר את עצמי קורא בשקיקה את הטור שלך ב'מקור ראשון'. היום אני מרגיש שהרבה מדרך הנהיגה שלי וההשתלבות בתנועה בכל כביש – בזכותך, אז תודה רבה על הדרכה מרחוק.

אני לא יודע אם אתה עוד עונה לשאלות, אבל יש לי בעיה ברכב ואני לא מצליח להגיע לשורש שלה. את הרכב, סובארו פורסטר שנת 2010, קניתי לפני פחות משנה, יד ראשונה, 200 אלף ק"מ, נוסע ונראה ונשמע טוב מאוד.

לאחרונה מופיע מדי פעם חיווי על לוח השעונים.  בבדיקת מחשב שעשיתי אמרו לי שזה משהו במערכת ההיגוי, ובשביל להבין מה בדיוק הבעיה כדאי ללכת לפרונט. הלכתי למכון פרונט, והם לא זיהו שום בעיה.

בבדיקת המחשב ראו גם בעיה בבית המצערת, בעיה שאני מרגיש תוך כדי הנסיעה, בעיקר בתחילת תנועה. יכול להיות שיש קשר?

אשמח אם יש לך רעיון מה הבעיה שבגללה נדלקות לי מדי פעם הנורות.

תשובה: ייתכן שהמכשור הדיאגנוסטי שהגעת אליו לא היה משוכלל דיו, ו/או לא התבצעה קריאה נכונה של הנתונים שהוא סיפק. כדאי לבדוק דברים פשוטים יותר, כמו תפקוד שסתום ה-EGR, אשר אחרי 100 אלף ק"מ דורש ניקוי או החלפה.

אם זיכרוני אינו מטעה אותי, אז בסובארו שלך יש  עדיין מגבר מעצורים הידראולי, כך שצריך לוודא שהנוזל בו נמצא ברום המרבי. חוסר בנוזל זה עשוי להיות סיבה לחיווי העיקש-לסירוגין (כאשר הנוזל מתחמם הוא מתרחב בנפחו, מה שמרגיע לפרקים את האיתות).  

 

אני מתגעגע להֶלְגָה, וגם היא אליי, סבורני. מחכים שקורונה תמצה את עצמה

איך הייתי יכול

הקשיש הצטרף לצבא הזומבים שעד לא מזמן הוא נהג להשמיץ

ניסיון די סמיך שהצטבר אצלי בשנות חיי הארוכות מציע לי לנקוט זהירות, חוסר אמון וחיישנוּת, הדורשים ממני, כולם ביחד וכל אחד בכוחו הנפרד, להישמר מהתקרבות אל אותו נוכל רודף בצע שמעבר לים (hustler בז'רגון האמריקני), שמבצע שמיניות באוויר כדי שהפופולריות שלו תנסוק השמיימה. מה שהוא אכן השיג בזכות רעיון פלא: פלטפורמה אינטרנטית תמימה כביכול אך צינית ומתוחכמת, המתבססת על משיכת לשון וסיפורים אישיים, כולל אינטימיים לגמרי.

אתם מכירים אותה כפייסבוק, והקשיש מכיר את היחס הדו-קוטבי שהיא חוללה אצלו.

אין נוחות חינם

וכפי שהשחצן שהוליד אותה רצה, פייסבוק שלו אכן זכתה בגלי צונאמי הולכים ומתגבהים בנוסח פירמידת רווחים, בעיקר בקרב דמויות הסובלות מבדידות נושכת וממושכת.

ויאמר הקשיש אל ליבו: לו אתה, הלגלגן המקצועי, היית שייך/שייכת לנפשות שסובלות מאמונה או מהיעדרה, שלא רואים אותן או חולפים על פניהן כאילו היו אוויר, מסיבות כאלה ואחרות, אז גם לך, זקן עוקף-המון שכמותך, היה מתאים פתרון בנוסח פייסבוק כמו שלכלב מתאימה המלונה.

אלא שאותו קשיש יודע גם את הצד השני של מנעמי האָנְטִי-בדידות שמציעה פייסבוק: המצטרפים אליה נאלצים לשלם באיבוד אישיותם על הנוחות וההנאה שהם מפיקים מחוג המכרים שלכם, קרובים או רחוקים. כן, תהיה זו נאיביות מצידכם לחשוב שבהישאבותכם לתוך המדיום הזה אינכם מצטרפים אל צבא המסכנים של הפייסבוק, צבא של זומבים המלאים בעצמם עד האוזניים.

כאשר עופרת הבדידות הופכת לזהב

ואולי המצב שלכם הוא אחר לגמרי, כלומר אין לכם סיבה להתלונן על בדידות, אשר בהתערבות החיובית של קאליופה דווקא מאפשרת לכם, בעלי המזל שנעטפים בבדידות מבחירה חופשית, להתעסק ביצירה בידיים מלוכלכות מצבעים, או באמצעות בקשת עזרה ממכשירים כמו מסרטה, מצלמה ומקלדת.

וכשמדובר בחיים חברתיים, אכן היה דבר כזה אי-שם בזמנים רחוקים, באותו עידן אי-פעם רחוק של צעירותנו, כאשר הזמן שקיבלנו לזכותנו מהבנק הכחול עוד לא רמז שהוא עומד לפתוח בריצת מהמורות אכזרית.

וחוץ מזה, "בדידות לא מוכרחה להיות כרוכה בחוסר אונים", לימד אותנו בנעורינו וִינֶטוּ, הגיבור האינדיאני של קרל מאי.

מגנט של נשמות

אלא קרה שלמרות כל רשימת החששות והזהירויות המוזכרת לעיל נכנסנו בכל זאת לפייסבוק, עקב זִקנה ועוד כמה סיבות שנדבקו אלינו.

ועכשיו, כשאנחנו עמוק בגרון של גודזילת הלייקים, כבר אין לנו מושג איך הצלחנו להסתדר בלי הפתרון הזה, שאוסף סביבך נשמות, בני נשמות ובני בניהן של נשמות.

לבעלי חיים אין עדיין גישה לרשת החברתית הזו, אך אולי תהיה להם בעתיד.

הנבואה חצי-התגשמה

ללא עזרתה של פייסבוק, איך הייתי יכול להתגאות במכתב ששלח אליי הבמאי אנדרה וָיידָה לפני 5 שנים, ואיך הייתי יכול להעביר לאלמנתו של הבמאי, כריסטינה זכבטוביץ' ויידה, את המידע שמצאתי מכתב נוסף שהם שלחו אליי, מלפני 14 שנה, שבו כתבו לי שניהם, קריסטינה ובעלה אנדרה, עד כמה הם נהנו מקריאת התסריט של 'שועל הכסף של פליציה ט", ושהם בטוחים שסרטי זה ינחל הצלחה, אם יופק.

בזכות פייסבוק יכולתי לעדכן את אלמנת הבמאי שסרטי אכן הופק, אלא שהוא הסתבך בפקעת של קיפאון בגלל מפיק רמאי שהפסיק את עבודתו על הסט, ובזבז את התקציב הרב שקיבל מהספונסר של הסרט, המכון הפולני הממלכתי לסרטי איכות.

צילמנו את 'שועל הכסף של פליציה ט" מבלי לדעת כי לסרט מצפה דרך ייסורים ארוכה, שעוד לא תמה. בתצלום: במאי הסרט והצלמת הפולנייה בעלת המוניטין יוֹלָה דִּילֶבְסְקָה. הצלמת תכננה לערוך תיקון בצבעים, כמו בכל פוסט-הפקה, אך זה בלתי אפשרי כי החומר המקורי נמצא בשבי של המפיק. כעת אנו מנסים לגלות מה הוא זומם 

שוב יתום

דרך אגב: פרסמתי בפייסבוק שהפרשה של גֶזֶל סִרטי, שלא נגמרה עדיין, גרמה לי להרגיש שבזִקְנָה שלי הפכתי יתום פעם נוספת. שהרי הסרט שעשיתי אישי כל כך, ומבוסס על שחזור של דמויות אמיתיות – עד שזה מוביל לתחושה שהרמאי מלודז' גנב ממני לא סתם סרט, על צילומיו והצלילים שבו – אלא את זוג הוריי.

לא שחצן. שדכן

נוכל זה שומר בכספת שלו בלודז' את חומרי הגלם שצילמנו. בלית ברירה השתמשנו אני וּבְנִי, עורך סרטים מנוסה, בחומר העבודה של הסרט, שאיכותו נמוכה מזו של החומר המקורי, ורקחנו ממנו את גרסת הבמאי של 'שועל הכסף', שאורכה שעה וחצי.

בעבודתנו זו באים לידי ביטוי המשחק המעולה של יבגניה דודינה, שחקנית-על ישראלית (אצלי היא בתפקיד משולש של אֵם, פסיכולוגית ואלמנת גנרל) לצד המשחק המרגש של אולק מינצר (אבא), אתל שיץ (שכנה בגטו), ים ברוסילובסקי (מלצרית) ואחרים.

איך הייתי יכול להזמין את כריסטינה, אלמנתו של ויידה, להקרנת עבודתנו בלי שדכן-הנפשות פייסבוק (שבעברית אפשר לקרוא לו 'ארגון נפש בנפש')?

אז הנה, הקשיש מכה על חטא יהירותו, ומודה לפייסבוק על עזרתו בטוויית זיקות. אני מתנצל שבקשישותי המוקדמת קיללתי אותו ואת אבותיו הרוחניים, וקראתי לו האסלר-שמאסלר מבלי להבין שהוא סתם גאון.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: דווקא היהודים לא מאמינים בתיקון?

ברוב מדינות הגולה, ובמיוחד במרחב החיים המוטוריים שבפולין, שאני מכיר הכי טוב – בעלי מכוניות קונים חלקי חילוף מקוריים רק אם אין ברירה, כלומר במקרים שלא ניתן לשפץ את החלק שהתקלקל, או כאשר חוששים מחלקים מזויפים שמסתובבים בשוק.

עשרות ואף מאות סדנאות בפולין לבדה מתחרות זו בזו לא רק בשיפוץ מנועים ותיבות הילוכים, אלא גם בשיפוץ של חלקי שלדה, כמו משולשים או בולמי זעזועים. סדנאות אלה משפצות גם דיפרנציאלים, ובוודאי שהן מתקנות אלטרנטורים, סטארטרים ומזרקים. כל חגיגת התיקונים הזו מתבססת על הבנת הציבור כי לחלקים מקוריים שעוברים שיפוץ יש יתרון על פני חלקי חילוף מתוצרת סין – שהם זולים אמנם יחסית וחוגגים על כך במכירות, אלא שאמינותם נמוכה.

ובעוד בארצות מתוקנות, חיפוש של חלקי חילוף מקוריים ויקרים אצל היבואן ומוסכיו הוא תענוג שאינו מיועד לכל כיס – בארצנו לא קיימת כמעט האפשרות לשפץ חלקים שהתקלקלו. למה, לכל הרוחות, דווקא היהודים אינם מאמינים בתיקון?

נראה כי הנוהָג בארצנו לשפץ חלקים רק במקרים מיוחדים הוא תוצאה של המודעוּת המוטורית העברית הנמצאת עדיין בחיתוליה.

שואלים את אדוארד 

אלישיב סבח: ברשותי אלפא רומיאו 147 2.0 שנת 2002. נתקלתי בבעיה שאני לא יודע מה לעשות איתה, תקלת אימבולייזר: הרכב לא קורא את המפתח ומסרב להתניע.

ברשותי מפתח אחד שעבד ב-3 השנים האחרונות שהרכב ברשותי.

יש לציין שהתקלה הזאת קיימת כבר זמן רב ברכב, אבל הוא לא עשה לי בעיות מיוחדות (מדי פעם לא היה מתניע, והוצאה והכנסה של המפתח מחדש פתרו את הבעיה). עכשיו נראה שכלום לא עוזר.

הייתי שמח להתייעץ אתך איך לפתור את התקלה.

תשובה: לך אל מתקן שעונים, ובקש ממנו לבדוק אם במפתח שלך נמצאת סוללה, שלאחר 18 שנה התרוקנה עד 0 אמפרים, ואם אפשר להחליף אותה. אותו דבר לגבי המפתח הרזרבי. 

במכוניות מסוימות, אינני יודע אם 147 שלך היא אחת מהן, הסוללה במפתח נהנית מחיזוק חשמלי כאשר המפתח נעוץ בסוויץ'. 

אפשרות אחרת היא שיש תקלה במודם של האימובילייזר, אלא שאת זאת יכול לגלות רק חשמלאי שעובד במוסך היבואן, אשר מצויד במחשב דיאגנוסטי.

* הייתי מבסוט מהתשובה הנ"ל, עד שבעליה של 147 עדכן אותי כי בבדיקת המפתח התגלה שאין בו סוללה אלא רק צ'יפ. ההנחה השגויה שלי נבעה מהעובדה שעשרות האלפות רומיאו שהיו לי, אשר יוצרו בשנות ה-80 וה-90, לא צוידו כלל באימובילייזרים. כך שחשבתי לתומי שהאלפות המודרניות הלכו בדרכה של ב-מ-וו, והתקינו סוללות במפתחות של דגמיהן (כמו שיש לי בבווארית).

עדי והב: "אלוהים אדירים!": נחשף תיעוד ראשון של טסלה במצב נהיגה עצמית – והוא מפחיד. הנה הקישור:

https://rotter.net/forum/scoops1/663421.shtml