דילוג לתוכן

אַחֵרוֹלוֹגְיָה

מחשבה שבדרך כלל מטאטאים אל מתחת לרהיטי השכל

הבה נתרכז הפעם במחשבות אחרות, כאלה הנגנזות בצד ולא נהנות מהצגתן על אקרני הפרהסיה בגלל סיבות הקשורות בטבע האישי של האיש שמתוכו הן מפעפעות כעת – אם משום שמאסו בזניחותן ואם משום שמאסו ביוצרן.

כמו למשל הרצון שלנו, המתעורר פעם אחר פעם, להבין בעזרת סמכות גבוהה כמה זמן עוד תיפול עלינו מלמעלה האחריות חסרת הרחמים שבמסגרתה אנו מוכרחים להיפרד מנשמות יקרות אשר היו לגבינו מודל לחיקוי, עד כמה שזה אפשרי, בתחום האמנות או בתחום החיים. נשמות שבמשך שנים ארוכות יכולנו להתגאות בידידות הקרובה אתן, ופתאום הן נחטפו אל ספֵרת ה"לא עוד".

כמו יורם ברונובסקי, שהיה לא רק אדם נפלא, חכם וטוב לב אלא גם פוליגלוט מושבע. הוא תרגם בחסד מ-7 שפות, בעוד אנו מתקשים אפילו להמיר תשדורות מעברית לפולנית ולהפך. את ברונובסקי גילינו מאוחר מדי, שנה או שנתיים לפני שהוא הפליג אל הצד השני של אוקיינוס הזמן.

ההלוויה שלו בקיבוץ עינת הייתה העצובה ביותר שאפשר, וגם האחרונה שנכחתי בה.

אושר בריח מוזר

ורצה הגורל, שהוא גאון ונדיב ואכזר, שנכיר פה ושם עוד כמה עשרות אנשים מעניינים מכל אגפי האמנות שעוררו בנו השראה, כמו הצייר יז'י נובושלסקי, הבמאי טדאוש קנטור, הבמאי אנדריי ויידה וכותבים מוכשרים רבים. כל ידידיי וחבריי אלה ונוספים כבר לא דיירי מַמְּגוּרָת ההוויה.

האם היינו אמורים להיות מאושרים שריבון כל הרחמים, האוטוריטה הגדולה, משאיר אותנו לפעם הבאה? האם היינו צריכים להיות מאושרים בכך "כמו אדם שמישהו עשה לו קקי בכיס", כמאמר פתגם יידישאי של דודה שלנו, יָנִינָה רוּזָ'ה לבית טוּכְבָּנְד? אגב, דודה זו לא ידעה או לא רצתה להסביר לנו מדוע עשיית צרכים בכיס אמורה להסב לאדם עונג.

פָּרוּד סדרתי

עוד בלוויה של ברונובסקי רציתי לשאול את אדון עולם למה הוא בחר דווקא אותי כדי להישאר ולסבול פרֵדות כהוגן, אבל לא היה לי אז אומץ, וגם לא בשנים שחלפו. עד עכשיו.

אלא שהאוטוריטה הגבוהה שותקת כמו כישוף, מבלי להסגיר למה היא בוחרת, פעם אחר פעם, להטיל עלינו תפקיד של מקוננת, אשר מחזק בערוגות נפשנו עשבים מרים כמו אכזבה וסקפטיזם.

הִמְתִּיק המזל, ויש סביבנו נפשות מעטות שיודעות לנכש את עשבים אלה בטבעיות נטולת מאמץ.

אני כותב, משמע – הוא קיים

בכל אופן, ריבון כל החסדים מאפשר לי – באמצעות אותו טריק נדיב הקרוי 'עדיין' – להמשיך לתפקד בסגנוני, וזו הוכחה לגביי שהוא קיים. הוכחה חזקה יותר מטיעונים של אנשים טובים, המנסים דרך הג'ימייל לחזק את אמונתי באמצעות הסברים בנוסח "הוא קיים, אחרת לא היה עולם".

אלא שהאפשרות של תפקוד חופשי נתונה עכשיו לאיוּם מגבוה בדמות פנדמיה. ו'תפקוד חופשי' זה קודם כל כתיבה, שבזכותה אני מרגיש שאני קיים, בין שאני כותב בשפה זו ובין שבשפה אחרת.

כדאי רק להוסיף שכתבתי כל החיים, ולא הפסקתי לכתוב גם בזמן שפעילותי השתקעה בסרטים או בציור.

מקלדת עם מקש "לחיות"

ובזכות כתיבה תחת עשרות שמות בדויים היה לי לא רע, אף שיצאתי מבית היתומים בלי כלום. כי בזכות שכר הסופרים למדתי, טיילתי, התחתנתי, קניתי מכוניות ובתים. אם כי כתיבה מעולם לא הייתה חשובה לי רק כפרנסה, אלא קודם כל כאישור לקיומי.

מכשכשת בלשונה

הכתיבה מצידה יודעת היטב שיש לה מין התחייבות כַּלְבִּית לבעליה, ועל כן הולכת אחריי, לא תמיד ברצועה ולא תמיד במחסום פה. לעיתים נאמנותה גדולה משובבותה ולעיתים ההפך הוא הנכון. במיוחד היא קופצת ומכרכרת בתוך פח הזבל השימושי של פייסבוק.

מד לא נחמד

נשאר גם עולם הרכב, על הרפתקאותיו ואהבותיו. הרי דבר לא בודק טוב יותר ממכונית את המצב הפסיכופיזי שלך. ממש מד זִקְנָה על ארבע. "אם תעבור את מסלול נוּרְבּוְרְגְרִינְג בפחות מ-9 דקות, תירשם בספר השיאים של גינס כזקן הכי מהיר בגילך", הבטיחה לי סבינה שמיץ/שמידט, נהגת מרוצים שהוכתרה בתואר "מלכת המסלול", אשר זכה לכינוי הלא-חיבה "הגיהנום הירוק".

ניסיתי אך כשלתי. אמנם ירדתי מ-9 דקות, אלא שהגרמנים הלשינו עליי שבחלק מהמסלול נסעתי אחרי מישהו. גם בלי זה היו לי סיבות לקלל. קיללתי ברוסית ובפולנית ששכחתי את מה שלמדתי באינטרנט בבית על מסלול זה; קיללתי את צמיגי פירלי 0 Type הבוגדניים שנעלה הבווארית שלי; קיללתי את המעצורים והבולמים של גרמנייה זו; וקיללתי בוודאי את נהיגתי הפחדנית.

בהבלח של תקומה מהפיאסקו עשיתי לי רשימת שיפורים – קפיצים, חיזוקי מבנה, צמיגי מישלין פיילוט, הצעות של ברמבו, שינויים במחשב, מזרקים מוגדלים ועוד.

התקשרתי לכל מיני יצרנים ויבואנים אירופיים של חלקי חילוף ספורטיביים. "יש לי ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה", פתחתי את שיחותיי איתם, קיבלתי הצעות ואז בדקתי את האפשרויות הכספיות. אך כל מסכת הגישושים נשארה על הנייר, ולא המריאה ממישור הפלירט.

אלפא gtv והונדה crx מבעד לשמשה של ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, 'הבווארית'. השלישייה שמחכה לי
גוֹשָה, כותבת הצללים שלי

ביום בהיר רואים את המחר

וכך נשארתי פה, יושב על מרפסת עברייה ומתגעגע לשבת בבווארית ולהסתכל מחלונה הקדמי באלפא gtv והונדה crx החונות מולה, ולהבטיח לשלושתן שלא אעשה בושה לפירמות שלהן, אם אספיק לבוא. בעזרת השם כבר אמרנו?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: להיט? לָאִיט

אתר ynet גילה ש- ebay מציע למכירה את מכונית הספורט הישראלית sabra, דו-מושבית מודל 1962. הדגם המוצע נמצא בארה"ב, שם הוא עבר רק 1,290 ק"מ. מחיר המציאה הזו ב- ebay הוא 89,900 דולר – מה שדורש מהצרכן הישראלי להוציא מכיסו 650 אלף שקלים, לפחות לפי חישובו המוטעה של ynet, הכולל בסכום גם את המיסים.

אלא שלא שגיאה זו מעניינת אותי אלא קביעתו אודי עציון, הכותב בסוף הידיעה שלו על סאברה: "למרות העיצוב המרהיב, הביצועים והתנהגות הכביש, ואיכות הייצור הישראלית, מכונית הספורט הישראלית הראשונה והאחרונה לא הפכה ללהיט".

סליחה? הביצועים ה'מרשימים' הם 16.6 שניות מ-0 ל-100 קמ"ש, כלומר זָחֶלֶת בנוסח סוסיתא. ב-מ-וו 700 CS שהייתה לי בגולה בתחילת שנות ה-60 הייתה מגיעה ממנוחה ל-100 קמ"ש ב-8 שניות מבלי לקרוא לעצמה ספורטיבית, חרף השימוש שעשיתי ב"אטלר פמילי קאר" בתחרויות ראלי.

אף זכור לי שבשנות ה-80 הזכיר בני הספל בירחון 'טורבו' ז"ל את הצוות הישראלי שזינק בסאברה בראלי מונטה-קרלו, ונכשל מהר מאוד בגלל חולשת רכבו, שלא אפשרה השתתפות באירוע מעבר לזינוק עצמו.

שואלים את אדוארד

בתקופה האחרונה קיבלתי כמה וכמה מכתבים המתייחסים לצרות של סרט הקולנוע שלי 'שועל הכסף של פליציה ט". חלק ממכתבים אלו התפרסמו בטור הטוקבקים, אך לא עניתי להם עקב תגלית בלתי צפויה: גיליתי שהמכון הפולני לקולנוע איכות, הספונסר של סִרטי 'שועל הכסף', הוא מוסד בלתי אמין, חרף הממלכתיות שלו.

במשך שנים יצרו הנהלת המוסד ופקידיו את הרושם שהם טרודים בשאלה איך להציל את סרטי מידיו של המפיק הרמאי מלודז' – אך כעת התברר לי שבפועל ומאחורי גבי הם משתפים פעולה עם פושע זה, אשר חומרי הגלם האיכותיים של הסרט נעולים אצלו בכספת.

אמנם מכון זה תבע שלוש פעמים את המפיק על גנבת תקציב הסרט שלי, ואף זכה בכל התביעות, אך פסקי בית המשפט לא הועילו, כי המעקלים חזרו לוורשה בידיים ריקות. התגלה שכל נכסיו של המפיק – בית, מכוניות וכו' – נרשמו על שם אנשים אחרים ('עמוּדים', בשפת הפושעים). או-אז שינה מכון הקולנוע את התייחסותו לנוכל המתוחכם: הוא חדל לגרור את המפיק למשפטים, ובמקום זאת הסכים להעניק לו תקציב נוסף, לסרט אחר.

כך קרה שהמפיק הרמאי שוב עשה בשביל המכון סרט, אך חזר כמובן לסורו: הוא עשה איזה סרט על חייו של כומר אחד תחת המשטר הקומוניסטי, ושוב לא שילם לאיש מהשחקנים או מחברי הצוות הטכני. הסרט, אגב, כושל כל כך, שהוא לא הצליח להיכנס להקרנות. גם את הצפרדע הזו בלע המכון הממלכתי לסרטי איכות. אלא שהפעם הוא כבר לא גרר את המפיק, אותו רמאי נצחי, לבית משפט.

לא תהיה לי ברירה אלא לטוס לוורשה, לשכור עורך דין ולחפש צדק בבית משפט פולני. ואם זה לא יהיה אפשרי, אז בבית המשפט הבינלאומי בשטרסבורג.

בית העץ בגולה שאני עובד בו. הזמנתי אליו את קאלְיוֹפֶּה, אך לא באתי כי דבר לא טס

לאמיר שוורץ: תודה על התצלום שלכם על אופנוע, אשר בזכותו נזכרתי שלפני כ-60 שנה בערך הייתה לי מכונית ב-מ-וו 700 CS, מצוידת במנוע בוקסר של אותו אופנוע כמו שלך. בב-מ-וו 700 שלי השתתפתי בתחרויות ראלי, ועד היום אני זוכר איך מוציאים ממנוע זה את הדינמו כדי לנקותו. בניתי אז מכשיר העוזר לשלוף את הדינמו צ'יק-צ'ק.

וחוץ מזה הייתה זו מכונית כיף, שהייתי נהנה ממנה גם היום.

אמיר שוורץ וזוגתו על אופנוע ב-מ-וו. מצויד באותו מנוע בוקסר שהיה לי בב-מ-וו 700 CS קוּפֶּה
ב-מ-וו 700 CS קוּפֶּה. לפני 60 שנה למדתי ממנה לנהוג בראלי

קציפת אור ירח

יהודי כן מגרש יהודי. עובדה שסילקנו משורר יהודי ענק מהמרחב הישראלי

כבר מזמן מפתיע אותי שילדים ישראלים לא לומדים על-פה את 'הקטר', שיר הילדים הטוב ביותר שנכתב אי-פעם, פרי עטו של המשורר היהודי-הפולני הענק יוליאן טוּבִים.

שיר זה אינו ידוע אצלנו אף כי זכה לתרגום עברי (מפוקפק למדי, כמו רוב התרגומים לכתביו של טובים).

נראה כי אנו, הציונים, מחקנו את שמו של יוליאן טובים, השייך לפנתיאון השירה העולמי, עקב חוצפת המשורר להצהיר בגלוי שהפולניוּת נטועה עמוק בליבו. את הנאמנות הרגשית למולדתו ניסח טובים במניפסט 'אנו יהודים פולנים':

"אני פולני כי כך נראה לי.

זה עניין אישי שלי, שאיני חייב לתרץ.

ובכל זאת, לוּ הייתי מוכרח להסביר את

רגש הלאומיות שלי,

אז אני פולני בגלל הסיבות הפשוטות ביותר,

פרימיטיביות ממש, רובן רציונליות אך חלקן לא,

אם כי הללו נטולות מאפיינים מיסטיים.

להיות פולני – זה לא כבוד ולא גאווה ולא מתנה, בדומה לנשימה. לא פגשתי אף אדם שגאה בכך שהוא נושם.

פולני – כי נולדתי, גדלתי ולמדתי בפולין.

פולני – כי בפולין הייתי מאושר ואומלל. מהגולה הנוכחית אני רוצה לחזור לפולין גם אם במקום אחר מצפה לי גן עדן.

פולני – כי במשפחה שלי בבית דיברו אליי בשפה זו עוד כשהייתי תינוק, עת אמא לימדה אותי שירים ופזמונים פולניים. וכשנפלה עליי מהלומת השירה הראשונה, היא טלטלה אותי במילים פולניות, כמו כל הדברים החשובים ביותר שקרו בחיים. איני יכול לחשוב על יצירה פואטית בשום שפה אחרת, גם כזו שאני מכיר על בוריה.

פולני – כי בפולנית התוודיתי על רטט-הנפש של האהבה הראשונה, ובפולנית ליהגתי על המזל וההתלקחויות שהיא המיטה.

פולני – גם בגלל עצי הלִבְנֶה והערבה, שקרובים אליי יותר מהדקל וההדרים. ומיצקביץ' ושופן יקרים לי יותר משייקספיר ובטהובן. שוב, מסיבות שהרציונליות לא מסוגלת להסביר.

אני פולני – כי נטלתי מהפולנים כמה מהפגמים הלאומיים שלהם.

פולני – כי השנאה שלי לפשיסטים פולנים גדולה יותר משנאתי כלפי פשיסטים בני עמים אחרים. וזה מאפיין חשוב מאוד של הפולניות שלי.

אלא שקודם כל, אני פולני כי כך נראה לי".

יוליאן טוּבִים. לא התאזרח בתודעה הישראלית

פרצוף יהודי מדי

טובים ניצל מהשואה בזכות העובדה שבפרוץ מלחמת העולם השנייה הוא שהה בארצות הברית. שם הוא כתב את 'התקווה' שלו לזכר פולין החופשייה, 'פרחים פולניים' – שיר שזכה לפואנטה מצמררת כי בזמן כתיבתו הפשיסטים, ספק גרמנים ספק מקומיים, השליכו למוות את אמו של המשורר ממרפסת ביתה בעיירה אוֹטְבוֹסק.

"ודאי" – כתבתי בפייסבוק – "שטובים לא היה נותר בחיים לוּ היה נשאר בפולין, כי היה לו מראֶה לא טוב".

הנה כי כן, כוחות הרוע מרטו את נוצותיו של הזמיר, ואנו הישראלים מרטנו את אפרו.

יש ספסל פנוי?

חרף כל החשבונות והספקות שרוחשים בישראל לגבי טובים, עודני מאוכזב מכך שהוא אינו נלמד כאן, ועוד לא איבדתי תקווה שייקרא כאן רחוב על שמו, או לפחות ספסל באיזה פארק, לצד פסלו של המשורר היושב במנוחת סופרים.

כי עם כל הכבוד לגדודי המשוררים העבריים, איש מהם לא היה מסוגל ללכת בדרכו של טובים, ולכתוב יצירה שהיא סימביוזה מופלאה והומוריסטית בין צליל המילים לצליל של העצמים אשר מילים אלה מסמנות – אמצעי ספרותי שנקרא אוֹנוֹמָטוֹפֵּאָה. טובים הכפיל את אפקט הדמיון הזה בין המלל למציאות, באמצעות קצב כתיבה שתואם את המסופר בשיר. כך למשל, הטקסט ב'הקטר' הולך וצובר תאוצת-התנשפות  ככל שהוא מתקדם, עד כי נדמה שבעוד רגע יעלו המילים קיטור.   

מכיוון שלא ניתן היה לתרגם כראוי את המאסטרו היהודי ללשון קודשנו, העדיפו כנראה כוחות הרוח העבריים להתעלם מהאיש, אשר הילך קסם לא רק על דורות של ילדים אלא גם על הוריהם.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: חינגת המשאיות הגדולה

פיסת-הווי היסטורית מתוך סדרת כתבות שפרסמתי בירחון 'טראק' לפני 23 שנה, להזמנתה של העורכת אילן פסלר. העורכת שינתה משום-מה את הלוגו שהצעתי, 'החלונות הגבוהים', ל'חלונות גבוהים'. לך תבין @ איך הפכו מעברי הגבול באירופה של אז מסיוט לכיף רב-אנפין

יומם וליל חוצות את פולין לאורכה ולרוחבה אלפי משאיות עמוסות מטענים, לעיתים בודדות ולעיתים בסיעות. כולן מגיעות לתחנת הגבול, שם הן נעמדות בטורים ארוכים ומחכות בסבלנות על-טבעית לבדיקת שלטונות המכס הפולני, הצ'כי, הגרמני, האוקראיני ומי לא…

בקרת הגבולות בפולין, שהיא צומת מסחרי שוקק, איימה לקרוס אל מול הלחץ הגדול ששטף את המעברים עם נפילת השלטון הקומוניסטי ב-1989. עקרונות השוק החופשי, המושתתים במידה רבה על תנועה סדירה של רכב כבד, תפסו את מזרח אירופה של אז בלתי ערוכה לכלכלה החדשה. המשאיות עברו בדרכים שאינן מותאמות לתחבורה עבת-גוף, והמעברים הבינלאומיים התקשו להתמודד עם הלחץ הגובר על שערי המדינות.

זה לקח קצת זמן, אך נהגי המשאיות מכל הלאומים התאימו את עצמם, בסופו של דבר, לצוואר הבקבוק של עבודתם: הם התרגלו להגיע אל הגבול ולחכות שם יומיים-שלושה ואף שבוע בלי שמץ כעס או תסכול. אנו, שמכוניותינו הפרטיות צולחות את מעברי הגבול במקביל לנתיב המשאיות הממתינות לתורן ימים ולילות, משתאים לנוכח הסבלנות המשונה.

חלקנו נבחין שנהגי החלונות הגבוהים פשוט הפכו את הסיוט להפנינג. הם יושבים סביב מדורות לצלילי מוזיקה שבוקעת מהמשאיות, זוגות מטיילים בקרבתן, וקבוצות נהגים פוסעים בניחותא או רוקדים, כמו בחג אמיתי. הם רואים אותנו, נהגי הפרייבטים, מקללים בעצבנות בתור לבדיקת הדרכונים, ומביטים עלינו בתימהון – הרי מדובר בעיכוב של שעה-שעתיים בסך הכול, אז על מה כל הרעש?

כך הצטיירה משאית בדמיונו של הגרפיקאי בירחון 'טראק' אחרי שקרא את מה שכתבתי

כן, המשאיתניקים, במקום להתעמת עם המציאות הזוחלת, פיתחו סגנון חיים המפלרטט עימה בעוז. במקום לצאת למלחמות אבודות על שינוי סידורי הבדיקה, הם הפכו את אזורי הגבול לאתרי נופש, על כל גינוני החופשה המוכרים למין האנושי.

סביב התור הנצחי צמחה תעשיית בידור משגשגת. נהגי המשאיות יכולים להשכיר קלטות וידאו של סרטי מתח או פורנו, ואף נהנים מהופעות של זמרים, של להקות המבצעות מוזיקת 'דיסקו-פּוֹלוֹ', של רקדניות ולעיתים גם של חשפניות. בנוסף, בעלי חוש עסקי ממולח הציבו לאורך 'נחש' המשאיות קיוסקים לשתייה חמה, נקניקיות על האש, מגזינים צבעוניים ושאר מוצרים שגבר בודד זקוק להם ברגעי מצוקה.

השירות אינו רק אפלטוני. לא נדיר כלל לראות גדודי 'בנות' פולשות לכיוון שיירת המשאיות מן היער הסמוך, מטפסות אל דלתות הקבינה ושואלות בנימוס מופלג: "חיפשת אותי?". הן מוכנות להעניק לנהג הגלמוד טיפול קצר או להישאר בחברתו עד שיחצה את הגבול, ככל שזה ייקח. חלק מהנהגים אף מזמינים מראש את המפגשים הרומנטיים הללו בהתאם ללוח הנסיעות שלהם. מעין וריאציה על המלחים של פעם, ש"אישה מחכה להם בכל נמל".

תחת אור הירח תוכל לשמוע מנהגי המשאיות סיפורי מתח מצמררים על עסקאות אפלות, כסף שחור, שינויי מסלול בלתי מתוכננים. הסיפורים הנפוצים ביותר הם על שודדי דרכים, אשר עוצרים משאיות כשהם מחופשים לשוטרים ונוהגים ב'ניידת' מהבהבת, קושרים את הנהג באזיקים לעץ בשולי הכביש, ובורחים עם המשאית. ליד המשאיות החונות תוכל גם לשמוע אזהרות על כל מלכודות הרדאר שהמשטרה פיזרה בדרך לוורשה, ומידע על פקידי מכס המסכימים ל'פשרה', שלמענה כדרי לחכות עד מחר ואפילו עד מחרתיים.

ואם תמצא חן בעיניהם, תשמע מפיהם סיפורי אלף לילה ולילה, כמו למשל על מרצדס 600 מפוארת אחת שעברה את הגבול בדרך מברלין לסנט-פטרבורג מוסווית תחת כמה טונות של תפוחי אדמה. בסלנג הפשע המקומי קוראים לזה "מכונית ישר מהחכה".

החניון הענק הקובץ לפני הגבול הפך אפוא למחנה צוענים בינלאומי, אך נהגי המשאיות נוטים להפגין נאמנות פטריוטית מסוימת כלפי המשאית המיוצרת במולדתם. אתה מגלה שכל משאיסט משבח את הכלי שהוא רוכב עליו לפרנסתו – בניגוד לבעלי מכוניות פרטיות, שתמיד מקנאים בזולתם הנוהג ברכב יקר, נוח או מהיר יותר.

בזמן החניה הממושכת מעדכנים נהגי המשאיות זה את זה על כל פריט טכנולוגי עדכני שהם הצטיידו בו, כמו מכשירי ניווט לווייניים, בנוסף לשיר הלל על מעלותיה של קבינת השינה הדגולה שלהם. "אין כמו הסליפר שלי", אומר מישהו שעומד ליד משאיות ה-FH16 שלו לצד בלונדינית שמנה, "תשאלו את רֶנאטָה, היא הבוחנת הכי טובה. נו, מה את אומרת?". "כן כן", היא מאשרת, "השבדים ממש יודעים לפנק"…

לאחרונה דווח בעיתונות שמדינות האזור החליטו להסדיר את הליכי המעבר בגבולות בהשקעה כספית רצינית, לבל ייווצרו תורים ארוכים. נראה כי חלק מנהגי המשאיות ייאלצו להסתגל לעידן החדש, ולהיזכר בנוסטלגיה בהווי 'מחנה הנופש', שבו צמחו תרבות פנאי שובבה, הרפתקאות וחברויות. התנועה במעברים המודרניים תזרום, אך לא תזרים צבע אל חייהם של נהגי המשאיות.

היה הווי, ואינו עוד.   

משאית בת זמננו. אין צבע ואין רומנטיקה משנים עברו. תצלום: עמרם לימון, fb

שואלים את אדוארד

אנונימי: הי אדוארד וגם לקוראים שיודעים: לעניין חלפים מקוריים, הייתי מעוניין לדעת אילו רפידות בלמים מומלץ להרכיב להונדה סיוויק סדאן 2008, לנסיעות אזרחיות. מניח שהונדה לא מייצרת בעצמה את הרפידות וקונה מספקי משנה. מעניין מאיזו תוצרת, ומה התוצרת שמרכיבים במוסכי היבואן כתוצרת מקורית.

תשובה: במדף הגבוה של הרפידות תמצא את Brembo, ATE ו-TRW. מניסיון אישי אני מעדיף את ברמבו – גם ברפידות וגם בדיסקים. יקר אמנם, אך בשקלולו של עניין, משתלם.

ז'אק שדה: זוכר את עצמי קורא בשקיקה את הטור שלך ב'מקור ראשון'. היום אני מרגיש שהרבה מדרך הנהיגה שלי וההשתלבות בתנועה בכל כביש – בזכותך, אז תודה רבה על הדרכה מרחוק.

אני לא יודע אם אתה עוד עונה לשאלות, אבל יש לי בעיה ברכב ואני לא מצליח להגיע לשורש שלה. את הרכב, סובארו פורסטר שנת 2010, קניתי לפני פחות משנה, יד ראשונה, 200 אלף ק"מ, נוסע ונראה ונשמע טוב מאוד.

לאחרונה מופיע מדי פעם חיווי על לוח השעונים.  בבדיקת מחשב שעשיתי אמרו לי שזה משהו במערכת ההיגוי, ובשביל להבין מה בדיוק הבעיה כדאי ללכת לפרונט. הלכתי למכון פרונט, והם לא זיהו שום בעיה.

בבדיקת המחשב ראו גם בעיה בבית המצערת, בעיה שאני מרגיש תוך כדי הנסיעה, בעיקר בתחילת תנועה. יכול להיות שיש קשר?

אשמח אם יש לך רעיון מה הבעיה שבגללה נדלקות לי מדי פעם הנורות.

תשובה: ייתכן שהמכשור הדיאגנוסטי שהגעת אליו לא היה משוכלל דיו, ו/או לא התבצעה קריאה נכונה של הנתונים שהוא סיפק. כדאי לבדוק דברים פשוטים יותר, כמו תפקוד שסתום ה-EGR, אשר אחרי 100 אלף ק"מ דורש ניקוי או החלפה.

אם זיכרוני אינו מטעה אותי, אז בסובארו שלך יש  עדיין מגבר מעצורים הידראולי, כך שצריך לוודא שהנוזל בו נמצא ברום המרבי. חוסר בנוזל זה עשוי להיות סיבה לחיווי העיקש-לסירוגין (כאשר הנוזל מתחמם הוא מתרחב בנפחו, מה שמרגיע לפרקים את האיתות).  

 

אני מתגעגע להֶלְגָה, וגם היא אליי, סבורני. מחכים שקורונה תמצה את עצמה

איך הייתי יכול

הקשיש הצטרף לצבא הזומבים שעד לא מזמן הוא נהג להשמיץ

ניסיון די סמיך שהצטבר אצלי בשנות חיי הארוכות מציע לי לנקוט זהירות, חוסר אמון וחיישנוּת, הדורשים ממני, כולם ביחד וכל אחד בכוחו הנפרד, להישמר מהתקרבות אל אותו נוכל רודף בצע שמעבר לים (hustler בז'רגון האמריקני), שמבצע שמיניות באוויר כדי שהפופולריות שלו תנסוק השמיימה. מה שהוא אכן השיג בזכות רעיון פלא: פלטפורמה אינטרנטית תמימה כביכול אך צינית ומתוחכמת, המתבססת על משיכת לשון וסיפורים אישיים, כולל אינטימיים לגמרי.

אתם מכירים אותה כפייסבוק, והקשיש מכיר את היחס הדו-קוטבי שהיא חוללה אצלו.

אין נוחות חינם

וכפי שהשחצן שהוליד אותה רצה, פייסבוק שלו אכן זכתה בגלי צונאמי הולכים ומתגבהים בנוסח פירמידת רווחים, בעיקר בקרב דמויות הסובלות מבדידות נושכת וממושכת.

ויאמר הקשיש אל ליבו: לו אתה, הלגלגן המקצועי, היית שייך/שייכת לנפשות שסובלות מאמונה או מהיעדרה, שלא רואים אותן או חולפים על פניהן כאילו היו אוויר, מסיבות כאלה ואחרות, אז גם לך, זקן עוקף-המון שכמותך, היה מתאים פתרון בנוסח פייסבוק כמו שלכלב מתאימה המלונה.

אלא שאותו קשיש יודע גם את הצד השני של מנעמי האָנְטִי-בדידות שמציעה פייסבוק: המצטרפים אליה נאלצים לשלם באיבוד אישיותם על הנוחות וההנאה שהם מפיקים מחוג המכרים שלכם, קרובים או רחוקים. כן, תהיה זו נאיביות מצידכם לחשוב שבהישאבותכם לתוך המדיום הזה אינכם מצטרפים אל צבא המסכנים של הפייסבוק, צבא של זומבים המלאים בעצמם עד האוזניים.

כאשר עופרת הבדידות הופכת לזהב

ואולי המצב שלכם הוא אחר לגמרי, כלומר אין לכם סיבה להתלונן על בדידות, אשר בהתערבות החיובית של קאליופה דווקא מאפשרת לכם, בעלי המזל שנעטפים בבדידות מבחירה חופשית, להתעסק ביצירה בידיים מלוכלכות מצבעים, או באמצעות בקשת עזרה ממכשירים כמו מסרטה, מצלמה ומקלדת.

וכשמדובר בחיים חברתיים, אכן היה דבר כזה אי-שם בזמנים רחוקים, באותו עידן אי-פעם רחוק של צעירותנו, כאשר הזמן שקיבלנו לזכותנו מהבנק הכחול עוד לא רמז שהוא עומד לפתוח בריצת מהמורות אכזרית.

וחוץ מזה, "בדידות לא מוכרחה להיות כרוכה בחוסר אונים", לימד אותנו בנעורינו וִינֶטוּ, הגיבור האינדיאני של קרל מאי.

מגנט של נשמות

אלא קרה שלמרות כל רשימת החששות והזהירויות המוזכרת לעיל נכנסנו בכל זאת לפייסבוק, עקב זִקנה ועוד כמה סיבות שנדבקו אלינו.

ועכשיו, כשאנחנו עמוק בגרון של גודזילת הלייקים, כבר אין לנו מושג איך הצלחנו להסתדר בלי הפתרון הזה, שאוסף סביבך נשמות, בני נשמות ובני בניהן של נשמות.

לבעלי חיים אין עדיין גישה לרשת החברתית הזו, אך אולי תהיה להם בעתיד.

הנבואה חצי-התגשמה

ללא עזרתה של פייסבוק, איך הייתי יכול להתגאות במכתב ששלח אליי הבמאי אנדרה וָיידָה לפני 5 שנים, ואיך הייתי יכול להעביר לאלמנתו של הבמאי, כריסטינה זכבטוביץ' ויידה, את המידע שמצאתי מכתב נוסף שהם שלחו אליי, מלפני 14 שנה, שבו כתבו לי שניהם, קריסטינה ובעלה אנדרה, עד כמה הם נהנו מקריאת התסריט של 'שועל הכסף של פליציה ט", ושהם בטוחים שסרטי זה ינחל הצלחה, אם יופק.

בזכות פייסבוק יכולתי לעדכן את אלמנת הבמאי שסרטי אכן הופק, אלא שהוא הסתבך בפקעת של קיפאון בגלל מפיק רמאי שהפסיק את עבודתו על הסט, ובזבז את התקציב הרב שקיבל מהספונסר של הסרט, המכון הפולני הממלכתי לסרטי איכות.

צילמנו את 'שועל הכסף של פליציה ט" מבלי לדעת כי לסרט מצפה דרך ייסורים ארוכה, שעוד לא תמה. בתצלום: במאי הסרט והצלמת הפולנייה בעלת המוניטין יוֹלָה דִּילֶבְסְקָה. הצלמת תכננה לערוך תיקון בצבעים, כמו בכל פוסט-הפקה, אך זה בלתי אפשרי כי החומר המקורי נמצא בשבי של המפיק. כעת אנו מנסים לגלות מה הוא זומם 

שוב יתום

דרך אגב: פרסמתי בפייסבוק שהפרשה של גֶזֶל סִרטי, שלא נגמרה עדיין, גרמה לי להרגיש שבזִקְנָה שלי הפכתי יתום פעם נוספת. שהרי הסרט שעשיתי אישי כל כך, ומבוסס על שחזור של דמויות אמיתיות – עד שזה מוביל לתחושה שהרמאי מלודז' גנב ממני לא סתם סרט, על צילומיו והצלילים שבו – אלא את זוג הוריי.

לא שחצן. שדכן

נוכל זה שומר בכספת שלו בלודז' את חומרי הגלם שצילמנו. בלית ברירה השתמשנו אני וּבְנִי, עורך סרטים מנוסה, בחומר העבודה של הסרט, שאיכותו נמוכה מזו של החומר המקורי, ורקחנו ממנו את גרסת הבמאי של 'שועל הכסף', שאורכה שעה וחצי.

בעבודתנו זו באים לידי ביטוי המשחק המעולה של יבגניה דודינה, שחקנית-על ישראלית (אצלי היא בתפקיד משולש של אֵם, פסיכולוגית ואלמנת גנרל) לצד המשחק המרגש של אולק מינצר (אבא), אתל שיץ (שכנה בגטו), ים ברוסילובסקי (מלצרית) ואחרים.

איך הייתי יכול להזמין את כריסטינה, אלמנתו של ויידה, להקרנת עבודתנו בלי שדכן-הנפשות פייסבוק (שבעברית אפשר לקרוא לו 'ארגון נפש בנפש')?

אז הנה, הקשיש מכה על חטא יהירותו, ומודה לפייסבוק על עזרתו בטוויית זיקות. אני מתנצל שבקשישותי המוקדמת קיללתי אותו ואת אבותיו הרוחניים, וקראתי לו האסלר-שמאסלר מבלי להבין שהוא סתם גאון.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: דווקא היהודים לא מאמינים בתיקון?

ברוב מדינות הגולה, ובמיוחד במרחב החיים המוטוריים שבפולין, שאני מכיר הכי טוב – בעלי מכוניות קונים חלקי חילוף מקוריים רק אם אין ברירה, כלומר במקרים שלא ניתן לשפץ את החלק שהתקלקל, או כאשר חוששים מחלקים מזויפים שמסתובבים בשוק.

עשרות ואף מאות סדנאות בפולין לבדה מתחרות זו בזו לא רק בשיפוץ מנועים ותיבות הילוכים, אלא גם בשיפוץ של חלקי שלדה, כמו משולשים או בולמי זעזועים. סדנאות אלה משפצות גם דיפרנציאלים, ובוודאי שהן מתקנות אלטרנטורים, סטארטרים ומזרקים. כל חגיגת התיקונים הזו מתבססת על הבנת הציבור כי לחלקים מקוריים שעוברים שיפוץ יש יתרון על פני חלקי חילוף מתוצרת סין – שהם זולים אמנם יחסית וחוגגים על כך במכירות, אלא שאמינותם נמוכה.

ובעוד בארצות מתוקנות, חיפוש של חלקי חילוף מקוריים ויקרים אצל היבואן ומוסכיו הוא תענוג שאינו מיועד לכל כיס – בארצנו לא קיימת כמעט האפשרות לשפץ חלקים שהתקלקלו. למה, לכל הרוחות, דווקא היהודים אינם מאמינים בתיקון?

נראה כי הנוהָג בארצנו לשפץ חלקים רק במקרים מיוחדים הוא תוצאה של המודעוּת המוטורית העברית הנמצאת עדיין בחיתוליה.

שואלים את אדוארד 

אלישיב סבח: ברשותי אלפא רומיאו 147 2.0 שנת 2002. נתקלתי בבעיה שאני לא יודע מה לעשות איתה, תקלת אימבולייזר: הרכב לא קורא את המפתח ומסרב להתניע.

ברשותי מפתח אחד שעבד ב-3 השנים האחרונות שהרכב ברשותי.

יש לציין שהתקלה הזאת קיימת כבר זמן רב ברכב, אבל הוא לא עשה לי בעיות מיוחדות (מדי פעם לא היה מתניע, והוצאה והכנסה של המפתח מחדש פתרו את הבעיה). עכשיו נראה שכלום לא עוזר.

הייתי שמח להתייעץ אתך איך לפתור את התקלה.

תשובה: לך אל מתקן שעונים, ובקש ממנו לבדוק אם במפתח שלך נמצאת סוללה, שלאחר 18 שנה התרוקנה עד 0 אמפרים, ואם אפשר להחליף אותה. אותו דבר לגבי המפתח הרזרבי. 

במכוניות מסוימות, אינני יודע אם 147 שלך היא אחת מהן, הסוללה במפתח נהנית מחיזוק חשמלי כאשר המפתח נעוץ בסוויץ'. 

אפשרות אחרת היא שיש תקלה במודם של האימובילייזר, אלא שאת זאת יכול לגלות רק חשמלאי שעובד במוסך היבואן, אשר מצויד במחשב דיאגנוסטי.

* הייתי מבסוט מהתשובה הנ"ל, עד שבעליה של 147 עדכן אותי כי בבדיקת המפתח התגלה שאין בו סוללה אלא רק צ'יפ. ההנחה השגויה שלי נבעה מהעובדה שעשרות האלפות רומיאו שהיו לי, אשר יוצרו בשנות ה-80 וה-90, לא צוידו כלל באימובילייזרים. כך שחשבתי לתומי שהאלפות המודרניות הלכו בדרכה של ב-מ-וו, והתקינו סוללות במפתחות של דגמיהן (כמו שיש לי בבווארית).

עדי והב: "אלוהים אדירים!": נחשף תיעוד ראשון של טסלה במצב נהיגה עצמית – והוא מפחיד. הנה הקישור:

https://rotter.net/forum/scoops1/663421.shtml

אלטר-אגו ירוק

זה כאילו בלתי אפשרי, ובכל זאת קרה: שיח קטן, נטוש ומיובש לגמרי, עזר לי להיפטר מקללת האכזבות האכזרית, שליוותה אותי מאז שאני זוכר את עצמי

אין כבר סכנה, המצליפה בך מהאדמה ומשמיים, שאכזבות ימשיכו להציק לחיי. סכנה זו נעלמה כאשר ראיתי איך שיח קטן של שני ענפים מיובשים, שנראים מתים כבר, הנביט מתוכו ציץ ירוק שהיה לתפרחת מרהיבה – והבנתי שבתוכי נושמת האפשרות להיות האלטר-אגו (האני האחר, דמות נוספת הקיימת לאותו אדם ודומה לו) של פלא הטבע הזה.

תפסתי שגם אני, כמו השיח צפוּד-הסבל, מסוגל להתנער מסבל ומאכזבות, אשר מִתְעָרְפֶּדות עליך בגסות רוח, וללא רחמים מחפשות למענך את סוג העינויים הכואב ביותר.

התעוקה שלפני המהפכה הירוקה

אין פלא שהפכתי כנוע אל מול האכזבות, מה גם שבגלל הווירוס מצאתי עצמי ללא תמיכה פסיכולוגית מבנותיי מבית אלפא, הונדה וב-מ-וו.

אמנם לא התרגלתי לאכזבות, אותן אורחות עקשניות, עד כדי שאלך שבי אחריהן, ובכל זאת השלמתי איתן במידת-מה.

החיים לא חייכו אליי, וגם הנשים שיסו בי שלל הפתעות וגחמות. את תחושה זו חיזקה אשתי המשוררת, שברחה חזרה אל בית הוריה לפני שש עשרות שנים ועוד קצת.

מרקיזת האכזבות

אך מרקיזת האכזבות, הקשה מכול, היא זו הנוכחית – שטעמתי, עודני טועם, וכנראה אמשיך לטעום. זוהי האכזבה שספגתי עקב גניבת סרט הקולנוע שלי 'שועל הכסף של פליציה ט', שביצע המפיק מהעיר לודז', רמאי מתוחכם.

אחד מקרא ושניים עגום

ונתקפתי אכזבה נוספת, אלא שלהבדיל מאחיותיה היא לגמרי בגללי. אני מתכוון לאכזבתי מהתנ"ך הקדוש, שההתרחקות ממנו מסכסכת קשות את חיי.

אני מודה בהרכנת-דעת שאכזבתי זו מהתנ"ך – אשר לטעמי יש בו יותר מדי שפיכות דמים ורציחות, והסיפורים שלו נחפרו עד זרא ואף תוסרטו לנטפליקס – איננה רגש מקורי טהור, איזשהו פיצוץ מהפכני שיהיה רשום על שמי בוויקיפדיה. שהרי אנטוֹל פראנס, סופר גוי חשדן וסקפטי, התאכזב כבר מזמן מהביבליה הנוצרית הקדושה שהוא קיבל מהוריו.

אמנם הברית החדשה, הקדושה לקתולים, פרבוסלבים, פרוטסטנטים וגם אוונגליסטים למיניהם, אינה מגיעה לקרסולי התנ"ך, הקדוש בריבוע לגבינו – ובכל זאת, האכזבה מספרי הקודש היא ממש אותה אכזבה, 1:1, אצלי ואצל פראנס, ואין מנוס אלא לנסות להתרגל אליה כדי שהיא תכאיב פחות.

מהפח אל המהפך

כבר הסכנתי עם המחשבה שגופי ונפשי יהיו נשואים לאכזבות עד סוף העולם הקטן שלי ואולי גם אחריו – כך שלא ציפיתי למהפכה שהתחוללה כאשר הידידה שלי (המאכזבת גם היא, בדרכה המתוקה) הביאה לי כד חמר השוקל כ-10 קילו, ונראה כאילו נאפה בתנור לייצור לבנים.

המתנה הייתה גֶלֶד של שני ענפים יבשים וסדוקים, ארוך וקצר. "תזרוק את האדמה כי חבל על הכד, שמישהו צבע דומה לציורים שלך", אמרה הנפש הטובה ויצאה.

והיה הצפוּד לחמוּד

ניסיתי לחפור החוצה את האדמה הקשה ולא הצלחתי, וגם הענפים סירבו להיעקר. בתושייה פתאומית שפכתי מים על האדמה וחיכיתי יום-יומיים, אלא שהיא לא הפכה לבוץ כפי שציפיתי. במקום זאת, הענפים החרֵבים הצמיחו ציץ קטן וירוק, ואז מין סליל קטן ולבן.

מעניין מה יהיה הלאה, חשבתי, הוספתי עוד מים, עד קצה גבול הספיגה של האדמה, והוצאתי את הכד למרפסת, אל זרקורי השמש. שכחתי ממנו, עד שכעבור זמן לא רב הפתיעה אותי תפרחת שופעת של עלים ירוקים, שהנצו במהירות מסחררת.

"תעצרו לרגע", צעקתי, "אני רוצה להצטרף לחגיגת הלבלוב שלכם", אך הם המשיכו לגדול בפראות לנגד עיניי ממש, כמו באיזה סרט אנימציה על טבע שעשו ידידיי הבמאים באולפן הקולנוע בלודז'.

היו אלה אותם קולגות שזרקו אותי מעבודתי באולפן כאשר פרץ בפולין גל האנטישמיות של 1968. עמיתיי אלה היו לבושים 'מעילי גוֹמוּלְקָה', שנקראו על שם מעילו של מנהיג המפלגה הקומוניסטית בפולין של אז.

גומולקה הוא אשר נתן את הפקודה לחולל נגד יהודי המדינה את הפוגרום הגורלי של 68', כנראה משום שכעס על אשתו היהודייה.

מהיכן הגיעה החִיוּת?

אך אין לי חשק לקונן על ההזדמנות האבודה ההיא להציג את הסרטים הקצרים שעשיתי אז בגולה, סרטים מוזרים למדי, בפסטיבלי הקולנוע של אירופה, לבוש סמוקינג ומבושם בתקוות.

לא אתעצב חלילה על עלייתי הבהולה ארצה בעקבות הפוגרום, שקטעה את האפשרות שלי לעשות סרטים קצרים נוספים, ולא אכעס על חבריי, שעמדו מנגד כאשר "היהודי של האולפן" נזרק.

הם רצו להרע, אך חוללו בְּרָכָה גדולה, שאדוותיה מתפשטות עד היום. הרי עשיתי כ-150 סרטים ברוממה, שחלקם שמורים כנראה בארכיון, ובמקום מכונית אחת בוורשה, רנו R8 גורדיני, היו לי בארץ 20 וכמה אלפות רומיאו ולנצ'יות.

וכך, במקום להתבשל בקדרה מפויחת של זיכרונות, אשר חוגגים על ההחמצה ההיא כפי שזבובים עטים על פגר – כבש אותי הרעיון להתוודות על חטאיי ועל תסכוליי בפני אותו יצור ירוק, אשר משתולל כעת במרפסת באנרגיית חיים שכמו הגיחה יש מאין.

מי מצמיח את מי

למעשה, כה עז ומהיר הוא לבלובו של היצור הירוק, עד כי בדוחק ניתן כבר להבחין בחמר הצבוע שבתוכו הוא נעוץ, אותו כלי שהיה העילה ההתחלתית לאימוץ השיח האומלל.

מפעם לפעם אני מדשן את היצור בחיזוקים סודיים – והשגשוג הגרוטסקי שלו התחיל להשפיע גם עליי. פתאום נולדה איזו זיקה ביני לבין השיח הזה, משהו מתחום הפרפסיכולוגיה, האוקולטיזם והפרנויה, החיובית לשם השינוי. פתאום התרגלנו, אני והדבר הירוק, לקרוא זה לזה שירים, או לעשן יחדיו מקטרת בהבנה שקטה.

הקשר בינינו הפך כה אישי, עד כי שלשום בצהריים אמרתי לשיח המשתולל "מעתה אתה, כבודו, תהפוך את מינך ותהיה לאישה", פסקתי בטון שאינו מותיר מקום להתנגדות, בעודי מצביע אל מרכז החוליגן הירוק.

מהיום, אמרתי לזללן האור, אני קורא לך סוזי, לזכרה של גברת אחת שהיה נחמד לגלגל איתה מונולוגים, משום שהיא ידעה להקשיב ומעולם לא הפריעה לי בחצי מילה עם הרעיונות שלה, אשר לא היו הכי מעניינים.

העלמה סוזי הירוקה

סינר למבוגרים בלבד

אז תשמעי, סוזי יקרה: כשאנשים מזדקנים, אין די בהפיכתם לאינפנטילים כדי שישכחו ביקור אצל סַפָּר, ובמיוחד אצל אורן, שיש לו עסק ברחוב אבן גבירול.

אורן זה הוא בעל יתרון על מתחריו משום שהוא כורך לצוואר מטופליו סינר שחור מבריק שבמרכזו מתנוססת אישה ערומה – בגודל אמיתי כמעט! – שבזכותה הגברים שאורן עושה להם תספורת יכולים לראות את עצמם בראי כשעל ברכיהם ישובה אותה מופקרת חסרת בושה.

"אין לך אחת כזו חיה?", שאלנו פעם את אורן בנימת תוכחה, והוספנו שהיינו מוכנים לשלם כפליים על התענוג, לוּ על ברכינו הייתה מתיישבת אותה בת אדם, רק נושמת.

כה סחנו לסַפָּר, בעוד על הרצפה נושרות קווצות שערנו, אשר היו יכולות – האמיני לי סוזי – להזכיר לי את מחלפותיי שנגזזו לפני בריחתי אל הצד השני של חומות גטו ורשה, קצת פחות מ-80 שנה לאחור, לו רק היו שערותיי כעת שחורות ולא לבנות.

מאחורי גבו של הכומר

סיפרתי לסוזי שבהיותי בן 12 בערך ברחתי מגטו ורשה, ובצד הארי של החומה הכרתי בנים בגילי, שלימדו אותי "לשחק בירוק". שואלים אותך – "אתה משחק בירוק?". אתה עונה שכן, ואז שואלים אותך "יש לך ירוק? תן לראות". ואם אין לך בכיס איזה עלה ירוק, אתה מוכרח, כעונש, לשיר משהו או לרקוד.

החברים הפולנים החדשים שלי ואני התפרנסנו בכל מיני עבודות, עד שהגענו לכנסייה אחת והועסקנו בה כמִינִיסְטְרָנְטִים, עוזרי כומר. לבשנו כותנות לבנות ואחזנו בפעמונים. אני עמדתי מטר מהכומר העורך את המיסה, וחברי לחש לאוזני "יש לך ירוק, אדוורד?". הוצאתי מאחורי גבו של הכומר איזו פיסת ירק מהכיס, וצלצלתי בפעמון כמענה לסיסמה המיסאית הלטינית sur sum corda (הרם את ליבך).

"דרך אגב, יש לך ירוק?", שאלתי את סוזי, והשיח פרצה בצחוק, אשר נִענע את שפעת הקנוקנות הדקות והמסולסלות שהיא התקשטה בהן. לא היה חסר הרבה כדי שהעלים הרכים שלה ייפלו מצחוקה, שרוח הים הקלה רק חיזקה את רעידותיו.

טל כוכבים זה לא מספיק

ואנו, המשתאים על הגעש הקיומי הבלתי סביר של סוזי, השארנו אותה תחת השגחתו של הדקל הוושינגטוני הקשוח שהיא חוסה בצילו, והלכנו להביא את מכונת התספורת החשמלית.

את השיער נגזום בעצמנו כי אין לזלזל בקורונה האורבת בסיבוב, ומִסְפָּרות הן כידוע מדגרות של נגיפים. ואם הקשיש ייפול טרף לסינר פתייני מטופש, מי ידאג לך, סוזינקה שלי, למים בריאים שלוש פעמים ביום לפחות? ומי יכתוב את ה'טיפ טיפה' שהבטחנו?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: השִדְרוּע הגדול

הזכרנו ב'טיפ טיפה' הקודם שבין שנות ה-80 וה-90 הופסק לגמרי כמעט הייצור של מכוניות אמינות. הווה אומר: בשוק לא מופיעים עוד דגמים שמסוגלים לעבור מעל חצי מיליון ק"מ, ואף מיליון ק"מ, ללא תקלות הדורשות את תיקונו הכללי של המנוע (אוברול) או את החלפתו.

הבאנו דוגמאות לדגמי עבר שבלטו בעמידותם, והבטחנו להגיש ניחוש מדוע בחרה תעשיית המכוניות לעבור לייצור דגמים שאמינותם מחזיקה מעמד 3-4 שנים בלבד, וטווח האחריות שלהם קצר בהתאם. מה שקורה אחר כך הוא בעיה של בעליהם – הלא בהכרח מאושרים, משום שהם נאלצים לסור למוסכי היבואן ולתקן את מכוניתם בחלקי חילוף מקוריים, העולים הון.

עולה השאלה למה החליטו יצרני הרכב לשווק מכוניות המתוכננות מראש לחיים טכניים סדירים קצרים. האם מדובר בהחלטה פושעת של קרטלי יצרנים, אשר רואים במכוניות אמינוֹת שמשמשות את הלקוחות בנאמנות במשך עשרות שנים פגיעה קשה בעסקיהם? הייתכן כי יצרנים אלה אכן מזידים במתכוון לתוחלת החיים של תוצרתם, משום שהם מעוניינים במכירה שוטפת של כלי רכב חדשים?

לגביי, הורדת אמינות הרכב (אפשר לקרוא לכך שִדְרוּע, ההפך משדרוג) היא תרגיל שקוף, מלוכלך, משהו על גבול הפשע המאורגן. לא מופרך לשער שאכן התרחש פיחות מכוון באיכות כלי הרכב, שהרי היצרנים מרכיבים בסחורתם מערכות אלקטרוניות שמתקלקלות כהוגן, וגם ממליצים על החלפת שמן מנוע פעם ב-30 אלף ק"מ – אף כי הם ויצרני השמנים יודעים היטב ששמן מנוע, סינתטי או חצי סינתטי, דורש החלפה מדי 10-12 אלף ק"מ; במיוחד במנועים שמוחזקים על ידי טורבו.

היצרנים, בתחכומם, עוטפים את רדיפת הבצע שלהם בסיסמאות ירוקות (גרין-ווש) – בעודם מרכיבים מנועים בעלי 3 צילינדרים בנפח מוקטן ששנות חייהם לא עוברות את טווח ה-100 אלף ק"מ. בנהיגה רגילה, המנצלת את כל כוחותיהם של מנועים מסורסים אלה, תיאבון הדלק שלהם אינו נופל מזה של מנועים בנפח 1.6 ליטרים ואף 2.0 ליטרים. היכן כאן הרווח לסביבה?

אפשר לתפוס יצרנים על תרגילים מלוכלכים נוספים, כמו היעלמות האזהרות הטכניות מספרי הרכב. ספרים אלה לא כוללים, למשל, את ההנחיה לא לדרוש מהרכב ביצועים כאשר שמן המנוע לא הגיע עדיין לטמפרטורת העבודה המיטבית שלו.

אמנם התייחסות לטמפרטורת השמן והקפדה על החלפת שמן סדירה לא יהפכו את המכונית המודרנית לאמינה, שהרי היא תוכננה כאמור להתקלקל – אלא שזוהי הדרך היחידה לקושש קצת אמינות, ולא להפוך למשתפי פעולה עם היצרנים ועם היבואנים.

כן, גם היבואנים הם רודפי בצע, באשר הם נוקטים את אותם חוקי ביזנס של הקונצרנים הגדולים. כי מה בעצם מפריע ליבואנים בעלי רצון טוב ומצפון אנושי להוסיף לספרי הרכב כמה טיפים על שימוש נאות? הם לא עושים את זה, ולא הולכים בעקבותיו של יבואן אלפא רומיאו לשעבר, קפריש, אשר לפני 25 שנה הדפיס ספר רכב משלו המספק פרטים למכביר על אלפא 33 IE הוותיקה, ועוד נתן עליה אחריות עד 300 אלף ק"מ.

קאלְיוֹפֶּה, המוזה של אמנים מתוסכלים, אינה מגיעה למדינת היהודים. למזלי, יש לי מוזה פרטית בשם גוֹשָה

שואלים את אדוארד

אחד הקוראים שלח אלינו שאלה שלצערי נעלמה במקבוק. הוא שאל למה אני ממליץ לא לנסוע חזק לפני ששמן המנוע מתחמם. הנה ההסבר:

שמן מנוע קר עדיין לא עובר כראוי בתעלות הדקות המובילות למסבים, כך שהללו עובדים זמן-מה על יבש, מה שמוביל לתקלה עתידית במנוע – במסבים ובבוכנות.

חרף זאת, רק מכוניות מועטות מצוידות במד טמפרטורת שמן. וכך, בטעות נפוצה, נהגים מתייחסים רק למד טמפרטורת נוזל הקירור – שמתחמם מהר יותר מהשמן ואינו מעיד על חומו.

לפיכך מוטב לנסוע תחילה בעדינות, עד ששמן המנוע מגיע לטמפרטורה מיטבית, 80 מעלות צלסיוס לפחות.

יורם שוורץ: חשבתי שתוכל לשפוך קצת אור על התמונה כאן:

https://www.facebook.com/groups/5club.group/permalink/2913554362079212/

תשובה: במלחמת יום הכיפורים גויסתי כנהג, ונשלחתי אל צוותי טלוויזיה ששהו בצפון, בקיבוץ איילת-השחר. הבאגי הצהובה שנראית בתצלום ששלחת הייתה שייכת לשני כתבים של גלי צה"ל, רוני דניאל ורזי ברקאי, אם אינני טועה.

מאוד לא אהבתי ששני כתבים אלה לא התקרבו מי יודע מה לחזית, אלא עשו, לתחושתי דאז, עשו צחוק מעבודתם. נראה היה לי שחשוב להם יותר לעשות רושם על בנות הקיבוץ, גם באמצעות תת-מקלע קלצ'ניקוב, שהם נהגו להשליך באגביות מופגנת בחדר האוכל או בבאגי.

יום אחד לא עמדתי בפיתוי, הרמתי את הקלצ'ניקוב של שוויצרים אלה, שנזרק בבאגי, והשלכתי אותו אל תוך משאית מלאה בחיילים, שבדיוק עזבו את הקיבוץ לאחר עצירת הינפשות קצרה בו. החיילים צעקו לי תודה.

רכב של דובר צה"ל במלחמת יום הכיפורים: פולקסוואגן באגי במצב אנוש, מעשנת ורועשת, אך מתאימה להתרברבות

מה אני יכול על כך

לקשיש יש מנהג קטן ומוזר שאין לו הסבר הגיוני. בעצם, רוב הדברים החשובים בחיינו הם נטולי הסבר כזה

אנוכי יוצא מהבית. סוגר אחריו את דלת. מסובב מפתח במנעול. כעבור רגע או שניים אני מזמין מעלית בלחצן הדולק באדום בחושך של חדר המדרגות, ומחכה שיגיע אליי לפחות חצי מהדואט המנוסה, אשר מאז הימצאי כאן מתרוצץ בין מסד הבניין לטפחות.

אני מעדיף את מעלית שמאל, כנראה כי בשנייה, העובדת מצד ימין, מישהו נתקע פעם כמו השחקן יאנֶק נוֹבִיצְקִי בסִרטי 'הקומה ה-13' – וזו הסיבה שאיבדתי בה אמונה לתמיד. כן כן, בגלל אותו אחד, אומרים שכן מקומה 4, שבקושי נשם כשנכלא במשך שעה ועוד קצת, מחכה לעזרה בכלוב הרמטי עשוי פח, המצופה פורמייקה דמוית עץ שמדיפה ריח עכור.

לא ייפלא אפוא שחשתי צביטת-סיפוק כאשר הגיעה אליי מעלית שמאל, שבביוגרפיה שלה אין כתמים, פתחה בפניי את הדלת והזמינה לנסיעה. ואם כך, מדוע האישיות שלי והצל שלה נעמדו מבלי לזוז, כאילו נדבקו לחדר המדרגות, נועצים שנינו מבט ממושך במראָה המותקנת במעלית, ובוחנים את עצמנו מכף רגל ועד ראש, שנתפסו בקנה מידה של 1:1, כמו בסטופ-פריים בסרט?

האם ייתכן שמשהו תופס אותנו בשרוול, ועוצר אותנו לפני הכניסה למעלית? אולי זה בסך הכול התת-מודע – המפורסם מדי, אך נחמד לגביי – של האדונים יונג, פייר ז'נה ופרויד, אותו התת-מודע שמגיע מגלקטיקות רחוקות עם לחש ידידותי, חתוך בִּסְחוּסֵי שתיקה אניגמטית? אלא שדבר אינו מוסבר, כנראה לשם השמירה על סוד, הנשמר אי-שם על ידי כוחות אנונימיים בחפיסה של שלושה נעלמים: מה, איפה ומתי.

אהה, אני מבין בעברית: וירוסים! קורבה, אני מקלל בפולנית, וזונח את המעלית, שסוגרת את דלתה ונוסעת אל מישהו אחר יחד עם בבואתי הנעוצה עדיין במראה.

אני מסובב שוב מפתח במנעול, נכנס לדירה, תולה על האף את המסכה ששכחתי – ואז מתיישב על כיסא, לפי דרישה קטגורית שהורישה לנו דודה רוּזָ'ה ז"ל, primo voto יָנִינָה לוּקָבְסְקָה, שמתה בגדנסק, פולין, לפני 30 וכמה שנים.

זו בדיוק הדודה, שעדיין קשה לנו להסתדר עם מותה, אשר הייתה דורשת ממני ומאחותי אִירֶנָה שנתיישב על הטוסיק לפחות כמה שניות בכל פעם שאנו חוזרים אל הבית לרגע-קט כי שכחנו משהו, וָלא – יתרגש עלינו אסון.

"מה אני יכולה על זה", הייתה חותמת דודה רוז'ה את הוויכוחים הארוכים בנושא אמונות טפלות, שהיו ניטשים בינה לבין אחותי אירנה העקשנית.

ואני לא ניסיתי להטיל ספק ולהתנגד, אלא הייתי מתיישב אז, כלומר אי-פעם, ועודני מתיישב כעת ולתמיד. כי החלטתי בשם כל מה שיקר לי שאציית לבקשה של דודה ינינה, במקור רוּזָ'ה לבית טוּכְבָּנְד, שהייתה הצעירה בין שש האחיות של אמא שלי – והיחידה מביניהן שניצלה מהשואה.

דודתי רוּזָ'ה הייתה הצעירה מבין 7 האחיות לבית טוּכְבָּנְד, והיחידה ששרדה את השואה. כל האחרות, כולל אמא שלי, פֶלִיצְיָה, לא יצאו בחיים

זו דודה רוז'ה מלאת העצב והלא גבוהה, ששיערה היה לבן כאילו נחתו עליו פתותי שלג גם באמצע הקיץ הפולני. היא הייתה מקשיבה בשקט לזיכרונות שלנו מהגטו, שלא פגע בה למזלה, ובתמורה לסיפורים שלנו על רעב, על פחד ועל קור הייתה מספרת לנו שנינו, לי ולאירנה הגדולה ממני בשנתיים, את כל מה שזכרה לגבי הורינו היקרים, פליציה ומוזס גרוזבאום:

מה הורינו לבשו לפני פרוץ המלחמה, עם מי הם היו נפגשים לקראת השבת, אילו ספרים היו קונים חוץ מאלו של קרל מאי על אינדיאנים שהיו מביאים אלינו מחנות ספרים ברחוב חְלוֹדְנָה, מה הם ראו בקולנוע ובתיאטרון, ואיך נראה הבית שלהם בוורשה שלפני המלחמה, ברחוב רֶמָרְסְקָה 2/4 בקומה הראשונה, שם, מפטיפון בעל טוּבָּה גדולה, בקע הטנור יאן קֶפּוּרָה, וכמה יפה היה בית הקיץ המוריק שלנו בעיירה אוֹטְבוֹצְק, שעצי האורן שלה היו אמורים לרפא את הראות החולות של אמא שלנו, ומה היה ההבדל בין החנויות האלגנטיות של אבא ברחוב מָרְשֶלקוֹבְסְקָה, שהפעיל גם סדנה קטנה לייצור כפפות ברחוב בְּיאלֶנְסְקָה, לבין העסקים של מתחריו, גויים בעיקר

ואני, כמו שביקשה דודה רוּזָ'ה, אכן התיישבתי בשקט על כיסא כלשהו בכל פעם שחזרתי הביתה לרגע-קט משום ששכחתי משהו, כי מה אני יכול על זה, הייתי מסביר לכלב שלנו שייקה ישעיהו. על הישיבה הקצרה והסמלית הזו, בכיסא או בספה, הקפדתי כל זמן ששייקה חי – ואני עדיין יושב גם אחרי מותו, מהלומה שעוד לא הסכנתי איתה.

אני גם לא מסוגל לשכוח את מבטו העצוב של שייקה כאשר נוכח כי חזרתי לדירה לדקה או שתיים רק כדי לקחת משהו, ולא כדי לקחת אותו לטיול.

שייקה, בן אדם, חבר, בפרווה של כלב. עם מותו לא הסכנתי עד היום

לוּ היה לי די זמן, הייתי כותב ספר על כלבים, מכוניות ואנשים, אבל לא אספיק. ברור רק שאמשיך לכבד את בקשתה של דודה רוז'ה, אשר אדון הרחמים הגמורים נתן לה חיים ארוכים ושמחים בגדנסק, שָם לדירתה הקטנה היה צמוד גן קטן ושוקק המולה של חיות, עופות וברווזים, שהידסו בשיירה אחרי דודה שלנו. ואני עוד מתיישב על כיסא כמצוותה, חושב על הזמן שאישה טובת-לב זו קיבלה, זמן שנספר על ידי מחוגי אורלוגין גבוה שעמד בפינה ולא אשכח לעולם.

על שעון העץ הענק הזה אחשוב כאשר אתיישב לרגע או שניים לפני היציאה שלי לתמיד, שתתחיל לאט. אחזור ממנה הביתה לרגע קצר רק אם תתפוס אותי המחשבה המוזרה ששייקה שב אליי ומחכה לי סגור בבית, שם שמור לו עדיין מקום השינה שלו – או אם איווכח שיצאתי מהבית בטיפשות מבלי לקחת איתי את טלפון הנוקיה הישן, שבאמצעותו אוכל לצלצל אלייך מאותו מקום שבו אהיה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: והיא שעמדה לאבותינו – אך לא לנו

לאן נעלמו המכוניות העמידות?

בין שנות ה-80 לשנות ה-90 הופסק לגמרי-כמעט הייצור של מכוניות אמינות, כלומר – לא הופיעו עוד בשוק דגמים שהיו מסוגלים לעבור מעל חצי מיליון ק"מ ללא תקלות הדורשות תיקון כללי של המנוע (אוברול), או את החלפתו.

והיו גם דוגמאות מופת לזן העמיד הזה, כמו למשל ניסאן בלו-בירד 2.0 דיזל סטיישן, אשר קניתי בברלין מידידה שלנו, עורכת סרטים. ניסאן זו עשתה אצלנו מיליון ק"מ כמעט תמורת טיפול סטנדרטי בלבד, כלומר – החלפת צמיגים פעמיים, החלפת דיסקי מעצורים ודיסקיות לפי הצורך, חידוש מסננים ונוזלים. פה ושם הוחלפו גם נורות וחיישני למדא, וזהו זה.

להפתעתי, באמינותה הנפלאה של בלו-בירד שלנו לא הצליח לפגוע אפילו מבחן קשה, שהיא עברה בגבורה, כאשר הילד שלי, שלמד נהיגה בעזרתה של סטיישן לבנה זו – היה נוהג עליה בחוזקה על הבוקר, מבלי לחכות ששמן המנוע והגיר יתחממו. איכשהו היא יצאה מההתעמרות הזו ללא פגע.

ואפילו בולמי הזעזועים של בלו-בירד הפתיעו אותי ותפקדו כראוי עד סוף דרכה, אשר נפל עליה בטרם עת רק בגלל המנהג האכזרי של הגויים לפזר מלח על כבישים מושלגים בימות החורף. טיפול פולני מסורתי זה חולל חלודה ברצפה ובשלדה, וכך גרם למותה של הגיבורה הלבנה.

נכון אמנם שעד תום הקדנציה שלה אצלנו מזגנו לניסאן בלו-בירד שמן מנוע חדש מדי 10 אלפים ק"מ, אף כי לא ביקשנו ממנה ביצועים ספורטיביים כמו שביקשנו שנינו, אני ובני, מהונדה crx 1.6 שלנו, VTEC, שבה השתתפנו בראלי העיתונאים בהרים, והבאנו הביתה גביע עשוי בדולח טהור. היום הונדה זו כבר בת 28, ועדיין מגיעה ל-100 קמ"ש ב-7 שניות ולמהירות מרבית של 225 קמ"ש.

גם היא, הונדה שלנו, קבעה לשמחתנו שיאים שקטים משל עצמה, כאשר משנת 1992, שבה החלה את דרכה אצלנו, ועד היום, היא הסתפקה בטיפולים שגרתיים לגמרי.

כפי שאמרנו, הייצור של מכוניות אמינות כמו השתיים הנ"ל הופסק לפני שנים רבות. במדור הבא נגלה מה עומד מאחורי שערורייה זו.

ניסאן בְּלוּּּ-בִּּירְד דיזל קומבי לימדה את הבן שלי לנהוג, ואני בסך הכול לא הפרעתי להם. אגב, מכונית בגודל כזה שניחנה במרחב פנימי היא בעלת מקדם בטיחות גבוה, באשר היא מגוננת על נוסעיה במקרה של חבטות קטנות – ועל כן מתאימה למתחילים

שואלים את אדוארד

שלומית: מקריאה של מדורך (העשיר והמקורי והאמנותי והמועיל, תודה!) לאורך השנים הבנתי שאתה ממליץ להחליף שמן מנוע כל 10 אלפים ק"מ. האם ההמלצה הזו חלה גם על מכוניות ישנות?

יש לי רנו בת 18, בובה של אוטו, מנוע 1,200. כל כמה זמן (או מרחק) צריך לדאוג לשמן? ומה קורה אם לא מחליפים בזמן?

תשובה: אכן, בין העצות שלי לשמירה על המצב הטכני של מכוניות, שפרסמתי במשך השנים בעיתון 'מקור ראשון' וכעת בבלוג 'מכונית הנפש', התייחסתי גם – באופן אובססיבי למדי – להחלפת שמן המנוע. טענתי ועודני טוען שהחלפת שמן זה מדי 10-12 אלף ק"מ, כולל המסנן, תומכת בהמשך התפקוד האמין של המנוע.

המלצה זו יפה כוחה גם למכונית חדשה שהיצרן שלה ממליץ, מסיבותיו הוא, על החלפה מדי 30 אלף ק"מ בלבד (!), גם למכונית יד שנייה בת שנים ספורות, וגם למכונית ותיקה יחסית, כמו זו שלך.  

במכוניות שמסנן (פילטר) השמן בהן עשוי נייר, כמו ב-מ-וו ומרצדס למשל, אפשר לבקש מהמוסכניק לבדוק אם במסנן המשומש הצטברו חלקיקי מתכת, המצביעים על צורך בהחלפת מסבים. אם המסנן נתון בקופסת פח, כמו ברוב המכוניות המשפחתיות, אפשר לבקש מהמוסכניק שיחתוך את הקופסה כדי לבדוק אם יש חלקיקי מתכת במסנן הנייר שבתוכה. בכל המקרים הללו מוטב להחליף שמן מדי 10-12 אלף ק"מ, ואת השמן בתיבת הילוכים אוטומטית מדי 60-80 אלף ק"מ – ולא "אף פעם", כהמלצת היצרן.

אמרתי לצל שלי

אנוכי מְתַפקד עדיין ברישום זיכרונות מחייו, ולא מצטער שבעתיד, המתקרב אליו כמו חשמלית, ד"ר אלצהיימר הרחום יעזור לקשיש המורשה לשכוח את מה שלא כדאי לזכור, מתוך אמונתו  שלאמנות השכחה יש יתרון על הזיכרון עצמו

הצל שלי, המלווה אותי משחר היווסדי בין שהדבר לרצוני ובין שלא, צעיר ממני ונראה טוב ממני, גם בגלל העובדה שהוא בעל שני ממדים בלבד ולא שלושה כמוני. בזכות כך לא מציקים לו כתמים, קרחות וכיוצא באלה תוספתות (או שמא הן בגדר גריעתות).

אין לי מושג עד כמה הצל שלי צעיר ממני, אבל ברור שהוא מתענג על זיכרונות שאינם קשורים לילדוּת שלנו, שלי ושל אחותי אִירֶנָה.

בניגוד אליי, הזוכר מילדותי בבהירות חסרת רחמים רק מפחי נפש, אירנה ז"ל, המבוגרת ממני בשנתיים, הייתה משוטטת חופשי בסוואנה העבותה של זיכרונה, ואפילו כתבה את שאירע לנו שנינו ביומן, שנאסר עליי להציץ בו.

כך שכעת, בעובדי על אוטוביוגרפיה בשם 'קִינְדֶר-שְטוּבֶּע', אני יכול להסתמך רק על הזיכרון שלי, אשר כדרך בני מינו אינו תמיד בוהק מרוב אובייקטיביות.

הגוזל שנגזל

החציבה שלי בעבר הרחוק חושפת אירוע שנפלתי עליו בגיל 4, אשר בזכותו קיבלתי שיעור ראשון, כואב, בנושא "חוסר אונים ועצב מהם".

בילינו אז קיץ בעיירה אוֹטְבוֹצְק הקרובה לוורשה, בבית רחב מידות שהוריי שכרו ברחוב סְווֹנֶצְ'נָה (שמש קטנה). ושם, בשיחים שסביב כר עשב, נפל יום אחד משמיים גוזל שלמד את אמנות הטיסה.

רגע אחר כך הפך החדר שלנו, הצבוע לבן, לקליניקה לציפור-התינוק, או התינוקת, שם הואכל הפציינט המתנשף פיסות לחם וללועו הוזרקו מים בהשגחתה של אמא, שאת הטיפול בגוזל מסרה לאירנה.

ודאי שחשתי כי יש לי זכות לבקש את חלקי בסיוע לציפור הפגועה, אלא שגם אירנה וגם אמא לא רצו שאתקרב אליה. "אולי יש לגוזל כנף שבורה, תרשו לי לבדוק", ביקשתי לשווא. על שאלתי מדוע אירנה יכולה לעזור לגוזל ואני לא, קיבלתי תשובה שאירנה מצאה אותו, כך שיש לה יתרון שאין לערער עליו, כפי ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. "אירנה הייתה שם כשהוא נפל, והיא מצאה אותו", פסקה אמא.

"אבל אני שמעתי את החבטה בשיחים, ורצתי לשם יחד עם אִירְקָה", הפצרתי באמא שתיקח אותי בחשבון, אלא שהטיעון שלי גרר רק פרצי צחוק.

"מה קרה?", שאלה המטפלת בת ה-22 שלנו, גברת מָרִישָה, קומוניסטית נלהבת ופעילה בתנועה מרקסיסטית חשאית. זמן קצר אחרי מקרה הציפור היא ארזה מזוודה אחת ונסעה מרוגשת לברית המועצות. אלא ששם היא נלקחה אל גולאג רחוק, ונרצחה לפקודתו של יוסף ויסריונוביץ' סטלין, ששנא פולנים ויהודים וחשד בהם.   

"הוא שמע את החבטה!", התפקעה מצחוק אירנה בפני גברת מרישה, "אבא יצחק עד דמעות כשהוא יחזור בערב וישמע על אדוורד והחבטה שהוא שמע", צהלה אחותי, והחלה לפזם בלעג: "הוא שמע את החבטה, הוא שמע את החבטה". כאשר נרגעה קצת הפטירה לעברי, "טוב שלא שמעת רעמים וברקים".

"מה קורה שם?", יצאה מהמטבח המבשלת, וגם לה סוּפָּר על החבטה ששמעתי לאור יום כאשר הגוזל נחת בשיחים. "אוי אוי, זו הייתה חייבת להיות חבטה ממש חזקה", סיפקה הטבחית היקש מבריק, "הילד המסכן שלנו ודאי נבהל. אני אעשה לך גלידה", ניחמה אותי.

נחמה אביונה שלי

שְבַע עלבונות, הלכתי לשפוך את ליבי בפני חברי דְראפֶּק, כלב פינצ'ר שחור שהיה צנוף באותה שעה בסלסילת קש. רציתי לשתף אותו בחוסר ההבנה כלפיי, בגסות הרוח, בהחלטות השרירותיות של נשים.

רכנתי אל הכלב הקטן בפנים רטובות מדמעות מתוך רצון לחבק ולנשק אותו, לשאוב מהיצור הטוב והתמים חמימות ונחמה – אלא שדראפק, שהפרעתי את שנתו, רק נהם עליי, פלט נביחה קצרה ואז נשך אותי.

גלגלים ללא גיל

זמן מה אחר כך התרחש אירוע נוסף שחיזק את דעתי לגבי חוסר ההגינות וחוסר הצדק שבעולם, כאשר הוריי עמדו במילתם, וביום ההולדת החמישי שלי בישרו כי הביאו את האופניים שהבטיחו לי, כדי שאוכל לדווש עם הילדים בעיירה, שרוכבים בגאווה על אופני שני גלגלים.

"בחוץ נערם שלג", אמרה אמא כאילו לא ידעתי, "ולכן תיאלץ לחכות בסבלנות עד האביב. אבל בינתיים, תסתכל מה קיבלת", חייכה, ואבא הסיע מהחדר הסמוך אופניים של ילדוֹת, שהיו שייכים לאחותי אירנה.

"הרכבתי עוד גלגל אחד כדי שיהיה לך קל יותר לרכוב", העיר אבא בסיפוק.

זוטות שהן טיוטות (לעתיד)

"שמע נא, חבר צל, עֵד הראייה הראשי שלי. אל תתרגז בבקשה שאני מביא פה זוטות שקרו שנים לפני מלחמת העולם השנייה. דע לך שהאירועוֹנים הללו מטופשים וטפלים רק לכאורה, ובעצם הם חזו את הגורל רצוף מפחי-הנפש שציפה לזקן בעתיד!

כן, תקריות הילדות האלה ניבאו שאשתו המשוררת של הקשיש תברח ממנו, נערה ששנינו, גם אני וגם אתה, צל יקר, אהבנוה; הם ניבאו שהגנב מלודז' יגנוב לקשיש את סרט הקולנוע האישי שלו; ואולי כוחם הנבואי של אירועי הילדות עדיין במותנם, והזִקנה עוד תפרוש לקשיש מלכודות שונות ומשונות.

מעלה באוב רק מכאוב

וחוץ מזה, צל יקר שלי (האם ייתכן שגנבת ממני את הזיכרונות הטובים, ואתה מתענג עליהם לבדך?), דע לך שאת האירועים הבאים בחיי, שהיו דרמטיים הרבה יותר מאופני בנות עם גלגלי עזר, משום שאירועים אלה הוצלפו לפסוע על הקורָה הרעועה שבין חיים למוות – אותם אני זוכר בצלילות חדה פי מאה מאשר את אירועי הילדות.

האירועים הללו שאני זוכר היטב-מדי קרו לא באוטבוצק הטבולה בשמש, בירק, ובעצים נשובי רוח – אלא בגטו ורשה, שם ציפור צעירה הנופלת משמיים הייתה משוסעת לגזרים ונאכלת על כרעיה ועל נוצותיה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

אוטופורטרט עם אלפא 33 IE הקשישה. מה שנשאר לי כעת, כשבנותיי מחכות לי בגולה בלתי מוכנות לחורף, ואני מתגעגע אליהן כמו אודיסאוס לאיתקה





ניצול 'יד ושם'

'מכונית הנפש' נולדה כדי להיות הבלוג היחידי בעולם המוקדש לשלושה נושאים: מכוניות, כלבים ושואה

באחרונה התמקדנו בענייני שואה, כדי להציל אותה מחובבים רמאים וסתם עוברים-ושבים המנסים להתפרסם בזכותה.

כתלמיד מסור של מוסד החינוך הנקרא "הקִינְדֶר-שְטוּבֶּע של החיים", שהעיקרון המוביל בו הוא התייחסות תרבותית לזולת, לא פרסמתי באופן גלוי, וגם לא ברמזים, שכאשר הקומיקאי היהודי-אמריקני הענק גראוצ'ו מרקס (1905-1976) אמר "אל תניח להופעה שלו לשטות בך: הוא אולי נראה כמו אידיוט ומדבר כמו אידיוט, אבל הוא באמת אידיוט!" – הוא ניבא בעצם, בדמיונו הפרוע, את הופעתם העתידית של גדודי הוֹכְשְטַפְּלֶרִים (מאחזי עיניים) שמנצלים את השואה היהודית.

אחד מההוכשטלפרים הללו של השואה הוא רמאי השלום שמעון פרס, שנסע לגרמניה וקרא 'קדיש' בבונדסטאג הגרמני.

כן, דבר אינו מתפוגג מהאינטרנט, לצערם של חסידי פרס שנותרו. לפי עקרונות הקִינְדֶר-שְטוּבֶּע, מוטב להם אולי להתפכח מדמות זו, עם או בלי נקיפות בושה מאוחרות.

קהל מבוזבז

להגדרה של מרקס "מיהו אידיוט" עונה גם הבמאי סטיבן ספילברג, אשר בטקס האוסקר שבו הוענקו לו 7 פסלונים על סרטו 'רשימת שינדלר' הודה לקורבנות השואה, ואף העיר כי מעציב אותו שששת מיליון הקורבנות לא יכולים לצפות ביצירתו זו.

ואנוכי, אשר בעת ההתבטאות האומללה-יהירה הזו רק החילותי את דרכי כקשיש, הייתי היחיד שכתב אז כי ספילברג עצוב על חוסר יכולתם של נרצחי השואה לראות את 'רשימת שינדלר' (איך הם מתו לו ככה? חוצפה יהודית, כנראה) – משום ששישה מיליון צופים חדשים שהיו קונים כרטיסים לסרטו היו משדרגים את מעמדו מסתם עשיר הוליוודי סטנדרטי לאספן של מיליארדי דולרים.

פארק היוּדָה

מיותר (אך מהנה) לציין שאינני חסיד של 'רשימת שינדלר', אשר מציג את דמותו של איש העסקים הגרמני כמלאך, לפי תסריט מצוץ מהאצבע.

שהרי גיבור הסרט ניצל את עבודתם של אסירים יהודים, חינם בוודאי וללא תנאים אנושיים, וכדי להלבין את עצמו ולא לעמוד למשפט אחרי המלחמה על מעלליו ושיתוף הפעולה עם ראשי הגסטפו – הוא מצא פתרון פלא, ואכן הציל את חייהם של חלק מעובדיו, שנשארו בחיים.

הקשיש אף סבור, קצת בסרקזם וקצת ברצינות, ש'רשימת שינדלר' הוא פחות סרט שואה ויותר מעין גרסה רצינית של 'פארק היורה' – שהרי שני הסרטים הספילברגיים הללו מתרחשים בתוך גדרות תיל, ושניהם משחזרים מציאות מהעבר. ואם כך, אפשר לכנות את 'רשימת שינדלר' בשם 'פארק היוּדָה', פארק היהודים.

אגב, מבקר הקולנוע אורי קליין מספר כי הבמאי סטנלי קובריק חשב כמוני ש'רשימת שינדלר' רק מתחזה לסרט שואה. "בשואה נרצחו שישה מיליון יהודים; ‘רשימת שינדלר' הוא סרט על 600 יהודים שניצלו על ידי גרמני. זה איננו סרט על השואה", אמר קובריק לבן שיחו, הסוֹפֵר פרדריק רפאל, וטרק את הטלפון.

אלא שלגביי, גם קובריק עצמו, הז"ל כעת, היה קליינט מוצלח להגדרה של גראוצ'ו מרקס, כלומר אידיוט מושלם. שהרי לא מספר הקורבנות המוצג בסרט הוא אשר קובע אם מדובר ביצירה שהיא 'סרט שואה' או לא.

אצלי למשל, בסִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" (גרסת הבמאי), הקורבן הראשי הוא שועל הכסף שאמא שלי לקחה איתה לגטו ורשה. ואם כך, זה לא סרט על שואה, מר קובריק? ענה לי, היכן שאתה לא נמצא כעת.

אביזרים ללא שם

ההגדרה של גראוצ'ו מרקס ל"מיהו אידיוט" חובקת גם את הבמאי האמריקני המצלם אצלנו כעת את הסרט 'התנור', וגם מדען שואה אחד ועמיתיו הדינוזאורים החולבים את עטיני המלחמה ההיא, וגם את מכון 'יד ושם', אשר עובדיו מתוחכמים יותר, יש להודות, מסתם אידיוטים, בהיותם חבורת חאפרים משוכללים שתפסו מונופול על השואה וחיים היטב על חשבונה.

כתבתי כבר די והותר על ההתעלמות של מדעני המכון מפרטי שואה שאינם תואמים את האתוס הרצוי, ואין טעם לחזור על טענותיי – אשר לא זכו, בוודאי, לתגובת המכון.

אני מניח שהמכון לא יגיב גם לטענה נוספת שהבלוג מעלה נגדו, ברשומה זו. וזהו הסיפור הנוכחי:

ניצולי שואה רבים ומשפחותיהם עלו ירושלימה ותרמו למוזיאון 'יד ושם' חפצים שהיו שייכים לקרוביהם הקורבנות, שגמרו את דרכם על פני הגולה בתאי הגזים ונשרפו בקרמטוריום.

הקרובים והידידים של קורבנות אלה, ואף נפשות השייכות לדור השואה השני, חשבו שמוזיאון השואה הירושלמי הוא מקום טוב להפקיד בו את מוצגים אלה, אשר מעוררים זיכרונות אישיים, סוחטים דמעות, מייצרים חלומות או מעוררים השראה לכתיבה.

לקרובים ולידידים שמסרו את הפריטים האישיים הובטח כי במוזיאון יוצמד להם כיתוב מפורט, המציין את שמותיהם המלאים של הנפשות שהפריטים השתייכו אליהן, ואת מקום מגוריהן לפני שנרצחו באיזה גטו או מחנה מוות, בידי הגרמנים או גויים מקומיים. הובטח גם שהכיתוב יציין מי מבין קרוביו של בעל החפץ מת איתו, ומי הצליח להישאר בחיים בעזרת השם או התושייה.

גם גויים למיניהם, כולל מוזיאון אושוויץ, תרמו מוצגים ל'יד ושם'. "בזכות פריטים קדושים אלה, שיישמרו במסירות על ידי 'יד ושם', הדורות הבאים ילמדו על שורשיהם" – חשבו התורמים בתמימות. על כן, מה רבה הייתה הפתעתם כאשר גילו שאנשי המכון הירושלמי מכרו חלק מהפריטים האישיים הללו לאמריקנים מ-USHMM (United States Holocaust Memorial Museum), שָם הם מוצגים במתכונת אנונימית למדי, זולת כיתוב כללי המציין את שייכותם לקורבנות שואה.

אפשר לומר שכאשר 'יד ושם' החל למכור את אביזרי השואה, הוא הפך להיות מעין אומשלאגפלאץ (כיכר שילוח) המעביר הלאה תרומות אישיות.

כל זאת כדי לסייע לאמריקנים, שהתאוו לפתוח מוזיאון שואה בוושינגטון, אך לא היה להם מה להציג בו.

שריד יחיד מאבא

כל זה אינו קשור בי, כי לאחר עלייתי ארצה לא הלכתי למוזיאון 'יד ושם' עם שעון ה'צִימָה' הישן של אבא שלי, שהוא התעקש לתת לי.

את רצועת השעון ענד אבא על פרק ידי רגע לפני שנפרדנו והצטרפתי, לדרישתו של אבא, לקבוצת פועלים שיצאו אל הצד הארי של ורשה, כדי לברוח מהגטו.

לא רציתי לקחת ממנו את שעון זה, התקוממתי, אלא שאבא שכנע אותי באומרו שהוא כבר לא יזדקק לו, שהרי אין לו כבר עבודה וצורך לקום אליה בסוף הלילה.

כבר 78 שנים נמצא אצלי שעון זה, ועודו עובד. מאז שאבא הסיר אותו מידו הוא מלווה אותי עם התיק-תק שלו לאורך כל מסדרון תולדותיי, תחילה בבריחות מהמוות בוורשה הכבושה, אחרי כך בנסיעה עם הצבא הרוסי לברלין, ובהמשך בבית היתומים בקרקוב, בכל בתי הספר, כולל האקדמיה לקולנוע, וגם בעבודתי על סרטים. השעון המשיך ללוות אותי בעלייתי ארצה, בעבודתי בתחנת הטלוויזיה רוממה ובהתגייסות לצה"ל כנהג, ג'וב שבמסגרתו הוא תקתק במלחמת 1973.

מזעזעת אותי המחשבה שלוּ הייתי מפקיד בטיפשות את שעון זה במכון 'יד ושם' – ייתכן שהוא היה עובר למוזיאון השואה בוושינגטון, בלי כיתוב שמספר על שייכותו הקודמת לאדם מוזס גרוסבאום, אסיר גטו ורשה אשר דרכו אל המוות אינה ידועה לבנו אדוארד ולבתו אירנה, הניצולים.

ברחתי מהערסים ונלכדתי על ידי הוכשטפלר

בתחילת שנות ה-90 החלטנו לחזור לגולה עקב צרור געגועים למקומות, צלילים, תמונות ושורשים, שהם חלק מהתנאים הנדרשים על ידי תהליך היצירה ומאפשרים אותה.

בין הסיבות לירידתי הזמנית לגולה הייתה גם העובדה שלא היה לי איך לשמור בישראל את אוסף המכוניות שלי – את אלפא 33 האדומה שעברה ראלי-קרוס באשקלון, את שלוש הלנצ'יות פולביות 1.3 שאחת מהן היא ספורט זאגאטו, וגם את לנצ'יה פולביה HF ראלי 1.6.

אמנם הן עמדו כולן בחניה ברחוב הירקון, מול ביתנו בבניין מס' 162, אשר היה סמוך לכיכר אתרים ואינו קיים עוד – אלא שאורחי חיי הלילה היו מגיעים אז לכיכר מהשכונות הדרומיות של העיר, וקפצו על מכוניותיי.

כאשר שוחרי בידור אלה שברו את השעונים ב-HF משום שלא הצליחו להתניע אותה, והרסו לי בריקודיהם על הגג את פולביה ספורט זאגאטו היפהפייה הבנויה מאלומיניום – החלטתי למכור את כולן, ולברוח מהארץ.

מצאתי קליינט לאלפא (השחקן שמואל וילוז'ני) ומישהו מתאים רוחנית ל-HF, ואילו שלישיית הפולביות מצאה חן בעיניו של איש שהגיע אליי ממוזיאון הרכב בצפון, מוזיאון תפן של התעשיין סטף ורטהיימר. "אנו ניקח את כל שלישיית הפולביות שלך, נעמיד אותן בתערוכת קבע, ועל כל אחת מהן יהיה כתוב השם שלך, שהיית אבא מסור שלהן", הבטיח.

ודאי שהסכמתי מיד, ומכרתי את כל שלישיית הפולביות שלי במחיר ממש סמלי. נסעתי לגולה, חזרתי, התחלתי לכתוב את הבלוג 'מכונית הנפש' לפי רעיון ועריכה של פ' מירושלים, והתחילו לזרום אליי מכתבים וטלפונים של קוראים.

אמרו לי, בין השאר, שראו את הלנצ'יות שלי במוזיאון הרכב בצפון, סיפרו שחלקן נפגעו מהפגזה במלחמת המפרץ, וגם העירו שאין באף אחת מהן תזכורת לעובדה שהן היו שייכות לי.

אחד מקוראי בלוג זה שאל את בעלי הבית של מוזיאון תפן מדוע לא מצוין שמו של אדוארד לצד הפולביות העומדות בתערוכה, כפי שסוכם במעמד המכירה – ונענה כי… המוזיאון לא קנה ממני כלום, ואת הלנצ'יות הביא להם מישהו שטען שהמכוניות הן שלו, והמוזיאון קנה ממנו את שלושתן ב"כסף טוב", כלשונו.

כך נודע לי שבמנוסתי מהערסים של כיכר אתרים, ספגתי עוקץ משולש מנוכל.

המזל לא מזויף

בעצם, בקטע של שלוש הפולביות 1.3 שלי – שתיים אדומות ואחת כהה – נפלתי קורבן לאותה שיטה מתוחכמת אשר מפניה הצלחתי לשמור על השעון של אבא שלי זיכרונו לברכה. אותו שעון 'צימה' שחור מתוצרת שוויץ או מזויף, לך תדע, שאני קורא לו היום "ניצול 'יד ושם'".

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

שואלים את אדוארד

עקב ריבוי שאלות שהגיעו לתת-המדור, הרשומה הבאה תוקדש כולה לשאלות ותשובות.

טיפ טיפה: הגיעו מים עד רבאק!

"בואי נזרוק אבן על השמשה שלהם, נבהיל אותם קצת", הציעה שכנה שלי, אשר למרות היותה אמא לילדים דעתה עדיין לא התיישבה עליה לגמרי, תודה לאל.

עמדנו בכיכר ודיברנו על נהגים שלא עוצרים במעבר החצייה הסואן שבכניסה לשכונה. "יאללה, אינתיפאדה", התלהבה מהרעיון שכנה אחרת, רעולת פנים אף היא.

הוגת הריגוּם הממוקד היא אישה עדינה וחייכנית בדרך כלל, אבל נמאס לה להרגיש שקופה כמו טפיוקה. "מתוך כל 10 נהגים, 6-7 לא עוצרים ולא מאטים. אנחנו יכולות לפרסם את שיטת האבנים בפייסבוק של השכונה".

אני מבינה אותה. הרי הגיעו מים עד רָבָּאק! לא נדיר שאני טובלת כבר בסוף השליש הראשון של מעבר החצייה – ואיזה ג'יפ טס 30 ס"מ מכפות הרגליים. כאילו אני פרעוש, וחיי לא שווים פרוטת-זמן אחת. למה אני יכולה להתייחס למעבר בחרדת קודש, ונהגים כה רבים מצפצפים עליו בקשת?

קומץ נהגים לוחצים בכל זאת על דוושת האנושיוּת, ואני משתדלת להודות להם. המסכה גנזה את החיוך, אז במקומו אני מכבדת אותם בניד ראש. אלא שאפילו הנחמדים האלה אשר עוצרים – מְסַכְּנִים את חיינו. כי בגללם אנו חושבים שסמבטיון-החצייה הגועש נרגע, ומתחילים לחצות אותו – רק כדי לגלות שכמעט נדרסנו במחצית השנייה של המעבר על ידי מכונית בנתיב השני, שלא טורחת לעצור.

"אז מארגנים מרד הולכי רגל?", שאלה השכנה, ורמזה שתשמח אם אפרסם באיזה אתר חדשות מאמר שמעודד את הולכי הרגל להפסיק להיות בשר תותחים פאסיבי, וליידות אבן בכל נהג שמתייחס למעבר חצייה כאל שפיכת צֶבַע לבטלה.

לרגע נשביתי באין-שיק של ההצעה: הרי אם נהגים יידעו שהולכי הרגל עלולים להטיח בהם אבן, אולי איזו סינפסה שלהם תשקול לעצור.

אלא שבעליו של בלוג זה, הקשיש המורשה, שפך על הרעיון עביט של לעג. "איזה רעיון ילדותי! קודם כל זה לא חוקי, וחוץ מזה, איזה נהג שתזרקו עליו אבן יכול להחטיף לכן סטירה ואפילו לשלוף סכין. תגידי לשכנה שלך לשכוח מזה", המליץ הקשיש בפה מלא עידון. גם התנ"ך מתנגד כנראה לרעיון. "לא יהיה לך בכיסך אבן", קובע ספר דברים.

כך התכווץ לו רעיון האינתיפאדה כמו אוכמנייה שכוחה במקרר. שוב נעמוד על המדרכה ונחכה לנדבת-נימוס של נהג שעוצר. כי בצומת הזה אין שוטר, אין מצלמה נסתרת, ואין אפילו משמרות-זהב שמאוישות בשכר על ידי תאילנדים. בצומת הזה יש רק ישראלים שקנו מכוניות יקרות, ושלפוחית האגו שלהם כה רגיזה, עד כי אין לה פנאי לזוטות כמו קדושת חיי אדם.

ארמון במזבלת הגיל

פטה-מורגנה ידידותית, המעוררת שמחה ואופטימיות נטולות פְּרוּדֶרְיָה (צניעות מתחסדת), הפתיעה כהוגן את הקשיש המורשה, אשר נרדף ומושפל על ידי גילו המופלג. היא התפשטה מבגדיה וחשפה את גופה הפסיכדלי גם לנגד עיניהם של כל יתר הזקנים הסדרתיים

התגלה שאמנים ענקים של המאה ה-20, המשורר הפולני צ'לסב מילוש שזכה בפרס נובל לספרות והצייר הספרדי הגאון פבלו פיקאסו, יצרו את עבודותיהם הטובות ביותר בהגיעם לגיל 90.

מילוש הזקן הפתיע בשירים חדשים ובמסות פילוסופיות מצמררות, ופיקאסו הפתיע שוב בציוריו עוצרי הנשימה, המופיעים באלבום 'פיקאסו 90' – אשר חוגג בספרייה של הקשיש המורשה, חסיד כפייתי של פבלו.

z1958494G

זִקְנָה לפי הצייר יֶזִ'י מְיֶזֶ'ייבְסְקִי

הקשיש בעקבות קלינט?

אלא שבינתיים, מר קשיש מורשה הנוכחי, כלומר דמות קיימת עדיין, נהנה מאי-איזה רווח המפריד בינו לבין ה-90 שלו, אשר פוזל אליו בתאוותנות אדישה. אלא שרווח זה, מצ'פר ככל שיהיה, קרוב יותר לקו הגמר מאשר רחוק, ובהתאם לכך מתעוררות מחשבות כנות, כלומר נואשות:

או-קי, פונה הקשיש למכוניתו, המתפקדת כפסיכולוגית אישית שלו, ומודיע לה בכנות שהוא אפילו לא שרוך בנעליהם של חתני ה-90 הענקים, כמו פיקאסו, מילוש, קלינט איסטווד ואפילו סינטרה – ובכל זאת, כלום לא מפריע לנשמתו של הקשיש להתפעל עד כאב שיניים מהיצירתיות הקודחת של זקנים אלו, שבישלו את שיא הצלחתם בערוב חייהם דווקא.

"הגידי לי, האם זה לא דורש מאבא שלא יעצור – ולא יסתפק בכל מה שהוא ביצע עד עתה?" שואל המורשה את מכוניתו, ומוסיף בעצב שלכתוב, לצייר ולצלם זה לא רק אחריות אלא גם מלכודת חסרת רחמים. שהרי בעולם האכזרי, דברים ששווים משהו באים ככה-סתם, ללא מאמץ ובלי פספרטו חגיגי מתוחכם. אז במקום לחפש מוטיבציה חונקת, כזו שהורגת את ההשראה עוד כשהיא קטנה, מוטב לקשיש להפשיל שרוולים באגביות, ולא לחשוב במה מתחילים ואיך.

ומתחילים במקלדת, בלייקה ישנה או בצבעים מבוזבזים על קרטון. "קדימה, שלישייה, אל השלג הרך והאוורירי", צעק טולסטוי אל סוסיו המדומיינים כאשר ברח בגיל 90 מאחוזתו יאסנה-פולנה.

Z3M coupe Helga

ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, 'הבווארית', היא הפסיכולוגית שלי, שאני מנסה להתייעץ איתה בסקייפ

אלף כִּמְעָטִים לפתע יפרחו

אם כי ברור לקשיש שאם יצליח לנחול אי-איזה הישג מזהיר בגילו המופלג – הישג זה לא יירשם על גלגלים.

אמנם הזקן המורשה זכה להבטחה מהנהלת מסלול נורבורגרינג, שאם יצליח לעבור את 21 הק"מ של "הגיהנום הירוק" בפחות מ-8 דקות, שמו יתפרסם בספר השיאים של גינס כנהג המבוגר ביותר שעשה את זה. ויעד זה נראה לקשיש אפשרי, שהרי הזקן המורשה והבווארית שלו קבעו כבר 9 דקות באותו מסלול – מבלי להכיר אותו ומבלי להכין את מכוניתו באופן מקצועי, ועוד על צמיגי פירלי 0 מאכזבים.

אלא שבינתיים נסחף העולם בצונאמי של קורונה, והזקן, הסגור בתל-אביב עם מסכה על פרצופו, לא המשיך לעולל בגולה הרחוקה את כל מה שהוא תכנן לבווארית שלו: הוא לא הרכיב לה קפיצי W&K קשיחים, בולמי זעזועים בילשטיין B8 וצמיגי מישלין פיילוט קאפ-2, וגם לא הזמין כלוב בטיחותי וקומפרסור, המשפר את מנוע ה-S54 עד 480 כ"ס.

בנוסף לכל הפספוסים האלה איבד מר קשיש גם כל אפשרות להתאמן בנהיגה ולעמוד מול G2 בסיבובים, וכך התפשטה החלודה בגופו.

בקיצור, החלום על הופעתו בספר גינס נצלָה על מזבח הכמעט, הבין הזקן. ומה נשאר לו חוץ מאשר לתכנן להתיישב בצריף העץ שלו עם דלת פתוחה לרווחה, כדי שלפחות קאלְיוֹפֶּה תוכל לבקר אותו, אם בא לה.

Michelin pilot cup 2

מישלין פיילוט קאפ-2 מציע לבווארית להשתולל, ומוסיף לה כ-100 כ"ס

בזבוז של נאצי

'גלריה' של עיתון 'הארץ' פרסם כתבה רחבה על סרט אמריקני-ישראלי בשם 'התנור', שמצולם בארץ בימים אלה. מדובר בתנור שבו נשרפה גופתו של אדולף אייכמן, מה שמזכיר לזקן המורשה שבזמנו הוא היה היחיד במרחב הציוני שהתבטא נגד תלייתו של הרוצח הגרמני – ובעד להחזיקו בחיים עד סוף ימיו, ולדרוש ממנו לכתוב את כל הידוע לו על המכניזם והפילוסופיה של השואה.

כי לפי הזקן, סתם תלייה של גופו של הארכיטקט הראשי של רצח ההמונים לא תרמה במאומה לידע החסר על השואה. ידע שאנו חייבים בשביל הדורות הבאים, ועל כן עליו להיות שלם ככל האפשר ומושג ממקור ראשון, טענתי.

התלייה הטיפשית לא רק גבתה מחיר גבוה של אובדן ידע, אלא היוותה גם עונש הומני מדי, שלא עמד בשום פרופורציה למעלליו של אייכמן.

ישראל ריבונית בזכות אדולף?

התייחסותו המסויגת של הזקן אל מורשת אייכמן גרמה לזקן לא לכבד כראוי את הבמאי האמריקני ג'ייק פלטרו, אשר נחת בלוד לפני שנתיים ונדבק אלינו באופן פיזי ורוחני.

לפי 'גלריה' של עיתון הארץ, פלטרו שייך למשפחת אמנים ידועה ששלושת דורותיה עסוקים במוזיקה, פיסול, משחק והפקה. ולהבדיל מהבת של הבמאי סטיבן שפילברג, שבגדה במורשת המשפחתית עתירת הכבוד והחליטה לעבוד בפורנו – האורח שלנו מאמריקה דווקא זרם עם סביו, הוריו, אחיו ואחיותיו האמנים, ומחפש עצמו בקולנוע.

עד עתה, ג'ייק פלטרו רק גמגם בארצו הגדולה שניים-שלושה סרטים בינוניים, רחוקים שנות אור מהאוסקר – ונראה שהוא מאמין שנושא השואה יחלץ את הקריירה שלו מהדשדוש.

כדי לנצל את הזדמנות הפז, הבמאי האמריקני התביית על פרשת אייכמן, ששפילברג לא התייחס אליה. לפי סופרת 'גלריה', המקומיים התלהבו מיד מהאורח הדלוק על הפרשה, סיפקו לו חומר להשראה, והסבירו לו בדיוק את מה הוא רצה לשמוע, לפי גישתו הגרפומנית.

בארץ זכה פלטרו בעוזר פיקח, תום שובל, אף הוא עוסק בבימוי, אומרים. והוא, שובל, הסביר לאורח היכן הוא נחת. כך קיבל פלטרו מעוזרו שיעור אינפנטילי, שלפיו "משפט אייכמן היה אקט היסטורי שחתם את ישראל כאוטוריטה, כמדינה". זה מה שהאמריקני למד מהעוזר המוגבל שלו, בעל נטיות גרפומניות בפני עצמו.

הקביעה הנ"ל מעמידה על הרגליים האחוריות. הרי 'גלריה' טוען למעשה – בפיו של העוזר תום שובל ובכל כובד-הראש של המילים העבריות – שללא משפט אייכמן, ישראל לא הייתה "נחתמת כאוטוריטה". כלומר: את מדינתנו הצילו אותם שליחי מוסד פיקחים, שהביאו את הרוצח הגרמני מארגנטינה אל בית המשפט היהודי בירושלים, ואחר כך הצילו את הציונות השופטים הגיבורים שתלו את הגרמני על חבל. בלי עבודתם, ישראל לא הייתה "נחתמת כאוטוריטה", וכל המאמצים הציוניים שעשו הנפשות הטהורות הרצל ובן-גוריון היו הולכים פייפן.

סיקסטיז מזויפים מאוד

לאמריקני הטמבל אין מושג – ועוזרו הטמבל המקומי לא מלשין לאורח באנגלית – שכדי לבנות תמונה אותנטית-כמו המציגה את ישראל בשנות חיתוליה אין די להשתמש במצלמת 16 מ"מ!

הרי הטכנולוגיה החדשה תהפוך ממילא, בדייקנות המודרנית המקובלת, את תמונת ה-16 מ"מ הארכאית לרצף של תמונות הנראות כאילו צולמו ב-35 מ"מ או Panavision, אם לא במצלמות דיגיטליות ממש.

כדי ליצור את אווירת התקופה ההיא של שנות ה-60, אשר נדרשת לצורך הפקת הטמבלים, מוכרח חומר הגלם, כלומר נגטיב 16 מ"מ, לעבור שלבי פיתוח במעבדה של הערוץ הראשון משנות ה-70 וה-80 ז"ל, או במעבדה של מרגוט קלאוזנר בהרצליה, ואחר כך להיערך על שטיינבק 16 מ"מ ברוממה אהבתי – ולא ליהנות חלילה מעריכה דיגיטלית עכשווית.

אלא שכל אלה הם פרטים טכניים שוליים, שהרי האנושות לא תיפגע אם התמונה של הבמאי התמים פלטרו תהיה חדה מדי ובעלת עומק מיותר.

הלב המזרחי קר ואטום?

אך כואבת יותר לחושים הרציונליים והאי-רציונליים של הקשיש המורשה העובדה שבמהלך צילומי הסרט 'התנור', כל מיני טמבלים מקומיים מילאו את ראשו של הבמאי-תסריטאי האמריקני בן ה-44 בסיפורים מצוצים מהאצבע. והטמבל האמריקני, בהיותו חם ורגיש כאילו היה גיי (הוא אינו גאה, אלא נשוי לאמנית פלוס שניים) – קנה את הסיפורים האלה.

מהכתבה בגלריה עולה כי המקומיים הגישו לטמבל האמריקני אסופת שטויות. אחת מהן היא שהיהודים היקרים שהגיעו ארצה ממרוקו, תוניסיה או עיראק ראו בשואה הגדולה לא יותר מסוג של עונש שהאל השית על היהודים האשכנזים החוטאים, ועל כן לא פתחו את ליבם לסולידריות עם קורבנות השואה או ניצוליה. הבמאי האמריקני הסיק מכך שזו הסיבה שאייכמן הוחזק על ידי שומרים מזרחים ולא ווזווזים חלילה, שמרוב שנאה היו עלולים להתנקש בגרמני לפני המשפט.

לפי תיאוריה זו, משפט אייכמן קיבע את המצב החברתי במקומו, והמזרחים נשארו אדישים לגבי השואה. כך הסבירו טמבלים מקומיים לטמבל האמריקני, והוא עוד עושה על זה סרט.

השואה שלי, הקדושה והמסכנה, אשר נמכרת בכל פינה, תעבור גם את זה.

מבוכה מבעבעת בתנור

ואיך משתלב בכל תיאוריות הבולשיט האלה סיפור קולנועי 'רגשי' על ילד ממשפחה מזרחית שורשית אשר בונה את התנור שאייכמן נשרף בו? על כך פיזר הטמבל האמריקני הסברים כה מבולבלים, עד כי ניתן לחשוד שהם תורגמו לעברית באמצעות גוגל תרגום.

אין פעמון זכוכית לסייענים

האם משפטו והריגתו של אייכמן ריככו את הטראומה של ניצולי השואה, שאחרי עלייתם ארצה היו מזהים ברחובות את הרוצחים ואת המלשינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים בגטאות ובמחנות המוות?

המרחב הציוני לא התייחס לסייעני הנאצים שהניצולים הצביעו עליהם, ואף תפסו אותם. וכך, קאפואים, שוטרי יודנראט, משתפי פעולה, סייענים ורוצחים שברחו ארצה – נותרו חופשיים.

משטרת ישראל והפרקליטות זלזלו בניצולים – וסירבו לשתף פעולה עם המצוד אחר הפושעים. הרשויות שחררו לבתיהם את היהודים עוזרי הנאצים בטענה כי "לא היינו שם, אנחנו לא יודעים ולא יכולים להוכיח את אשמתם".

לא השכלה ולא גאולה

לכידתו של אייכמן לא קידמה בהרבה את הידע שהיה בידי ישראל על רצח היהודים הגדול בהיסטוריה. לא השכלנו בדבר כמעט.

כנקמה בגרמני המאכזב, אנשי הממסד העברי תלו אותו. כאילו מותו מסוגל לגאול את קורבנות השואה משכחה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: להיות שם

לפני כחצי שנה הופיע ב-ynet ריאיון ארוך עם רוי ניסני, "הישראלי הראשון ב-F1". בעקבות הריאיון, שבו תיאר הנהג בגאווה את נסיעתו "מעל 200 קמ"ש בסיבובים ומעל 300 קמ"ש בישורת", החלה עיתונות הספורט העברית להתעניין באופטימיות אוהדת במעשיו של רוי ב-F2, ועקבה אחר חלקו ב-F1.

אלא שלצרתו, אין לרוי מזל ב-F2. וחבל, כי המקומות האחרונים שהוא הסתפק בהם הובילו לאיבוד הנקודות שהיו מְזַכּות אותו בסוּפֶּר-לִיסֶנְצְיָה המעניקה זכות לנהוג ב-F1 – מה שנראה כמחסום בקריירה של הישראלי, אשר ynet שתק לגביו.

והנה, בזכותו של איזה פלא, הסתדר רוי שלנו גם בלי הסופר-ליסנציה, ומצא את מקומו ב-F1 כנהג מחליף בקבוצת ויליאמס. ככל הנראה, זה קרה בגלל העובדה שמצבה של קבוצה זו מידרדר כבר שנתיים במדרון המוביל לפשיטת רגל, וגברת קלייר ויליאמס, המנהלת את הקבוצה מאז שאביה, פרנק ויליאמס הגדול, הזדקן, מצאה דרך להגדלת ההכנסות: מכירת מושבים במכוניות המרוץ שלה.

וכך, בתחרות GP ספרד האחרונה לקח רוי ניסני חלק באימונים, וזינק במכוניתו של ג'ורג' ראסל. אמנם הישראלי שוב הגיע אחרון, אלא שהפעם הוא רשם התקדמות, כי היה גרוע מהמנצח רק ב-4 שניות, ולא ב-9 שניות כמו בהופעתו הקודמת, בשנה שעברה באבו-דאבי.

תוצאה מביכה זו לא הפריעה לידידי המגיש בועז קרפל להכריז כי "רוי שלנו לא אכזב באימון, כי היה איטי רק ב-0.3 שניות מהנהג לָטִיפִי שהקדים אותו". קרפל לא סיפר שבזמן התחרות בספרד, שהייתה משעממת למדי, שודרו סרטונים רבים שסיפקו, לצורך הבידור היחידי באירוע – פרשנות עוקצנית על הנהג האחרון באימונים, רוי ניסני, ועל הופעתו בתחרות עצמה, כולל קליפים מביכים.

אפשר רק להצטער שנהגים ישראלים צעירים בעלי כישרון ואמביציה אינם מצליחים להשיג חסות של ספונסר יהודי עשיר מאמריקה – נדיב כמו זה שבזכותו ניסני זוכה להגשים את חלומו, ואף נוסע על מסלול המרוצים כנהג היחידי שאין לו הסופר-ליסנציה הנדרשת לפי תקנון FIA.

בועז ידידי, עם כל הפטריוטיות שלך, אל נא תסתיר נקודה זו.

nissany

רוי ניסני, האיש שלנו בפורמולה 1

Nissany

רשימת הנהגים שלקחו חלק באימון שלפני מרוץ F1 בספרד. רוי שלנו מופיע אחרון בין הנהגים  שהתאמנו לפני המרוץ

שואלים את אדוארד

חזקי פרידמן, בתגובה ל"ותודה לרבי נחמן":

א. תכתוב יותר בבקשה.

ב. גם אבא שלי כתב ספר שלא הסתדר ל'יד ושם', כי הוא ראה את קסטנר איפה שלדעתם הוא לא היה. לכן הם לא השתתפו במימון הספר, וגם ביקשו להוריד את הסמל שלהם מהספר.

ג. אתה לא צריך להתחפש כדי לטוס לאוקראינה. סע בבגדים רגילים. גם אני נוסע רגיל. השנה נשאר בבית.

ד. הטיסות לאוקראינה בימי ראש השנה לא זולות כלל. 800-900 דולר.

ה. אם כבר נסעת, תעשה טיול לציון. מה יש להפסיד?

אוהבים אותך. נ"ב: צירפתי לך לוח טיסות ומחירים לאומן. בהצלחה.

תשובה: תודה לך חזקי על ההכוונה, אך בינתיים החלטתי להישאר בתל-אביב.

צפרירה מלובני-שמוקלר, בתגובה ל"ותודה לרבי נחמן": הראיתי את הכתוב לאישי דני, שהוא ניצול אקציית הילדים האחרונה בגטו וילנה. דני תמיד סיפר לי שהמשטרה בגטו, והיהודים שמונו על ידי הגרמנים לשלוט בגטו, שיתפו פעולה עם הגרמנים. הם הרי הכינו את הרשימות של היהודים שנשלחו לפונאר או למקומות אחרים.

לא הייתה כל סולידריות בין היהודים. לדוגמה, משפחתו של דני הייתה במחנה קייליס, שלא חוסל עם הגטו הראשי. לקרובים מהגטו הראשי המשטרה היהודית של בלוק קייליס לא נתנה להיכנס לתוך הבלוק, ואמו של דני שילמה שוחד לשוטרים כדי שיאפשרו למשפחה להיכנס.

בגטו הראשי שיתפה המשטרה היהודית פעולה עם הגרמנים בחיפושים אחרי יהודים מתחבאים, ויש עוד סיפורים רבים נוספים.

לכן, אכן הגיע הזמן שיגלו את האמת לאמיתה. דני אומר שהחוקרים כולם יודעים על כך, וכמובן מתעלמים… וגם זה סוג של שיתוף פעולה.

כולם היו שמחים לו היית מתפנה רגשית ופיזית וכותב על הנושא הזה.

בקשר לרצונך לנסוע לוורשה: אני משוחחת יום-יום עם ידידתנו אנטה מפולטוסק, שנמצאת כאן בארץ אצל ארוסה גיל שטיין (גם זה סיפור מדהים על ההיכרות ביניהם… הם טוענים שאני השדכנית). אנטה נמצאת כאן מתחילת הקורונה, ואינה יכולה לשוב לוורשה. הוויזה שלה הוארכה לחצי שנה עקב מכתב שכתבתי למנהל האוכלוסין שהיא יקירת ארגון פולטוסק בישראל, אולם בסוף אוגוסט הוויזה מסתיימת, והיא חייבת לחזור לפולין. היא כתבה לי שיש טיסה מיוחדת לוורשה ב-28.8, והיא קנתה כרטיס.

אני ממליצה לכתוב לה. כבר מזמן סיפרתי לה עליך, ונדמה לי שהיא אפילו הזמינה אותך לפולטוסק. דרך אגב, גיל קנה לה בית גדול על נהר הנארב, והיא שומרת 2 חדרים בעבור אורחים שיגיעו מישראל. היא מתגוררת כעת עם גיל ברמת-גן, ותשמח מאוד מאוד להיפגש איתך.

יוסף בן-בסן: ראשית, תודה על הדברים המרתקים והמעניינים.

רציתי לשאול איזה רכב עדיף לדעתך: היברידי או מנוע רגיל? זאת, בהנחה שמדובר ברכב מקביל. העדיפות לא אמורה להיות מבחינה כלכלית אלא מבחינת אמינות, חוויית נהיגה וכו'.

תשובה: כשמדובר על סיפוק מנהיגה, אז ודאי שאני מעדיף מכונית רגילה ולא היברידית – אשר דורשת מהנהג תשומת לב קבועה למצב הסוללה, כמו גם שימוש מיוחד בכוח הרכב כדי שהנסיעה תהיה חסכונית.

באופן עקרוני יכולתי להיות בעד היברידיות 'רכות', שבהן המנוע החשמלי מספק כוח ברגעי הצורך – לולא היו לצערי כל המכוניות ההיברידיות, ללא יוצאת מן הכלל, סמארטפונים על גלגלים.

 

ותודה לרבי נחמן  

"אל תאמינו להולכי רגל", שר הזמר הרוסי האגדתי אוֹקוּג'אבָה

אמנם הזמר הרוסי אוקוג'אבה (Okudzawa Bulat) שר על חוסר האמון שלו בחיל הרגלים, אלא שאני די זקן כדי ששיר זה יזכיר כי בימינו אסור להאמין להולכי רגל שהם אינם מתאבדים, ושרצונם לחיות גם בהתפרצם אל הכביש בעיניים כבושות בסמארטפון ואוזניים בלוּעות באוזניות.

ייי

ויש גם הולכי רגל שאינני מאמין לחוכמות שהם כותבים על מכוניות. כמו למשל הטור שפרסמה רופאת הבית של עיתון 'הארץ', ד"ר נטע סופר-צור – טור שחגית כהן, עורכת ב'מקור ראשון', עונה לו ב'טיפ טיפה' שלנו.

זאת לבקשתו של הקשיש המורשה, החושש שתגובה משלו, שלא תהיה בהכרח עדינה, עלולה עוד חלילה לפגוע בכבודה של רופאה זו אשר מתחשק לה "להירדם בנסיעה", וכנראה גם כותבת מתוך נמנום.

אביר המומיות

ויש כאלה שכותבים תוך כדי הליכה, או כך לפחות נראות ההתבטאויות שלהם בנושאים סביב השואה, שלדעתי די כבר לפטפט עליה, הקדושה, כשאין מה להגיד.

הזקן מתכוון למאמר "מלוּמדים מרוּחקים מביטים בשואה" מאת פרופ' דניאל בלטמן, היסטוריון של תקופת השואה באוניברסיטה העברית – מאמר שבעיניי הוא מזעזע יותר מעמדותיה המוטוריות של הרופאה הנרדמת.

כמו הרופאה, גם פרופ' בלטמן זינק להליכה אל שדה הרעיונות ברגל שמאל, ומשבח בכל פה את מחקר השואה בישראל – מחקר שהאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים מתחה עליו ביקורת. בלטמן מתווכח עם הביקורת הזו, ויוצא באבירות להגנתם של חוקרי שואה משופשפים כמו יהודה באואר, שלמה אבינרי, ישראל ברטל, שולמית וולקוב ודינה פורת.

אלא שמדובר בחבורת משתפי פעולה כפייתיים עם 'יד ושם', חלקם כבר מומיות שנשמרות על ידי המכון הירושלמי כמעין מותגים של איכות. גם חוקרים מ"הדור הצעיר" (כהגדרת בלטמן) חתומים, ממש כמו מוריהם הזקנים, על מחקרים דקלרטיביים, כאלה שנמנעים מטבילת עטם ביוּרָה הרותחת של נושאים רגישים מדי – שהם בעלי משקל אמיתי, אך חורגים מאתוס השואה המדומה.

דומני שיד ושם יעמוד בפני שוקת מבואסת כאשר מדעניו המבוגרים ייתנו בעיטה בלוח השנה, והמכון הירושלמי יישאר רק עם מדענים צעירים יחסית, חסרי ניסיון.

נשארנו מוסתרים

איש לא כתב את האמת על היודנראטים, על שוטרים יהודים בגטו, כפי שאני זוכר אותם. כמו הרגעים שבהם שוטרים אלימים אלה, שלא זכו במחקר ירושלמי כי אינם שייכים לאתוס היהודי הרצוי, פרצו אל הדירה שלנו כדי לקחת לאומשלאגפלאץ אותנו – זוג הורים, אחותי בת ה-12 ואני בן ה-10.

השוטרים היהודים הללו השתוללו בדירה בחיפוש אחר כל דבר ששווה לקחת, הפכו מיטות, חתכו מזרנים, שברו רהיטים, קיללו ביידיש ובגרמנית – בזמן שאנו התחבאנו בגומחה חשוכה המוסתרת מאחורי ארון.

אבא ואמא החזיקו ידיים בחוסר אונים, ואני ואחותי אירנה כרענו על הברכיים וחיבקנו על הרצפה את שועל הכסף של אמא שלנו, נושקים לו ומלטפים אותו כדי שלא יבכה.

זה בוודאי לא מעניין את אנשי המחקר העבריים, העסוקים בהתלהבות בטיפוח אתוס שואה מדומה ולא בתיעוד האמת.

אקדחים חלודים  

את מדעני השואה לא מעניינת גם האמת על מרד גטו ורשה. לפי סגן מפקד המרד מארק אדלמן, הקרבות בגטו הסתכמו בעיקר בבריחות, כי למורדים היו רק אקדחים, שפעם ירו ופעם לא, ולא התאימו למאבק מול הגרמנים, אשר ירו ממרחק רב ברובים ובמכונות ירייה.

אין גם מחקרים על ה"טיהורים" שביצעו שתי המחתרות בגטו לפני המרד, אשר היו עסוקות בהוצאה לפועל של גזרי דין מוות נגד "יהודים בוגדים" ששיתפו פעולה עם הגרמנים – פעילות שאכן התאימה לאקדחים החלודים של המחתרות.

אגב, לפי סגן מפקד המרד אדלמן, המחתרת לא הצליחה להעניש את שוטרי היודנראט שהוציאו מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק את הילדים ואת הדוקטור החולה והזקן והובילו אותם לאומשלאגפלאץ – כי שוטרים אלה היו תחת שמירת הגרמנים והמשטרה הפולנית.

בגטו לא הייתה מח"ש

אולי עוד יהיו לי, לפחות אני תקווה לכך, הזמן והכוח הנדרשים כדי להתווכח עם 'יד ושם', אשר מורעל כולו באֶתוֹסוֹמאניה ובפוליטיקה. לוואי שה"אולי" הזה יתגשם, כי אני חייב להשמיע את תוכן זיכרוני. חייב את זה לאבא שלנו, שאהבנו אותו – אני, אמא ואחותי – בימי הרעב, הקור והחושך.

אבא המושפל והמורבץ בכל הזדמנות על ידי שוטרי היודנראט, שהיו מתעללים בו בהתקפות אלימות קשות עוד שנה לפני שהוא נשאר לבדו בגטו, ושחרר אותו המוות.

אכן, צדיק הוא ר' נחמן 

זה אשכרה מביך, זה אשכרה משפיל, וזה אשכרה דוחה ממש להפוך לקורבן געגועים כפייתי אל צריף העץ שלי בגולה – שבניתי כדי לצייר או סתם לשבת לחשוב מול המקלדת בזמן שבדלת הפתוחה שלו, כמו במסגרת של תמונה או בפריים קולנועי, מתייצבת אחת מבנותיי ואף כל השלוש, אם הן עומדות רחוק יותר.

אין מצב שאוותר על חזרה אליהן, כדי להקשיב בצליל מנועיהן איך עברה הפרֵדה מאבא – שהגיע סוף-סוף כדי לרחוץ אותן, למלא את המצברים שלהן אחרי חורף שלם שננטשו, להחליף שמנים, לבצע בדיקות שנתיות ולסדר ביטוחים.

אלא שאני עדיין פה, ומשרד הנסיעות ברחוב בן-יהודה עונה לי שאין עדיין אפשרות לטוס לוורשה. "אף חברה לא משרתת את הקו הזה – לא אל על, לא לוט, לא לופטהאנזה. גורנישט", אומר לי מר זאב.

ופתאום איזה עיתון מלשין שהמדינה שלנו מאפשרת, בלית ברירה, להמוני חסידים לטוס לקברי הצדיקים באוקראינה! השלטון העברי אינו יכולים לסרב לטיסות אלו בגלל לחץ המפלגות הדתיות, ובונה על האוקראינים שיהדפו את תיירות משיחית זו – אלא שאוקראינה ודאי אינה מוכנה לוותר על הנס הכלכלי הזה שהיא תיהנה ממנו.

וכך, עשרות אלפי מאמינים אדוקים יטוסו אוטוטו ב"אוקראינה ליינס" כדי להתפלל בקברי צדיקים, ובראשם כמובן קברו של רבי נחמן, ולחזור ארצה.

הפרסום על הגשר האווירי שנפתח למען החסידים הדליק בראשי תסריט מפתה: להלביש את הקשיש המורשה בשחור מכף רגל עד ראש, כולל חבישת מגבעת הלֶבֶד שהזקן קנה בבני-ברק לפני כמה שנים. לצורך השלמת הלוק החסידי אין לקשיש כל צורך להדביק דבר על פרצופו, משום שצמח לו זקן טבעי – תוצאת געגועיו אל הבנות ואל הסנאים הקופצים בין העצים הירוקים שמסוככים על הצריף.

וכך, בביגוד ובזקן של חסיד, יכול הקשיש המורשה לטוס בזיל-הזול לאיזו מינסק או קייב שבאוקראינה, וכבר בנחיתה בשדה התעופה לזרוק את התחפושת, להתלבש כמו תייר רגיל – ולטוס לוורשה הקרובה!

אגב, בשם נפשו המתרגשת, יש לזקן אפשרות נוספת: הוא יכול להשאיר על גופו את הביגוד השחור ולהצטרף לחסידי ברסלב כדי להתפלל איתם על הקבר של רבי נחמן, לאות תודה שבזכותו של צדיק זה השתחרר הקשיש מהכלא של וירוס הקורונה – ורק אחר כך לברוח לוורשה בחולצה קצרה, כובע טמבל ושורטס.

"שלום", הוא יגיד לבנות, "הייתי קצת חסיד בשבילכן, והנה אני פה".

הייתם עושים את זה במקומי?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

ךך

Donkervoort D8. מחכה לי בעולם הבא, אם לא אשיג אותה קודם תמורת חמש בנותיי

טיפ טיפה: תתעוררי, דוקטור

לידיעת רופאת הבית של 'הארץ': נהיגה אינה "מרדימה". להפך רָבָּתִי

"למה נסיעה במכונית מרדימה כל כך?" – תהתה רופאת הבית של עיתון 'הארץ' לפני שפצחה בהסבר מלומד, והפיוזים שלי לא ידעו אם לצחוק או לרגוז. "כולנו מכירים את התופעה הזו", פסקה הרופאה בנחרצות, כאילו כל הנהגים יצוקים מאותה תערובת אָגְרֶגָטִים, "אתם נכנסים לרכב עצבניים לגמרי, בין אם אתם נוהגים או נוסעים, אבל אחרי כמה קילומטרים הישנוניוּת מתחילה להזדחל משלדת הרכב אל חלקי הגוף: הראייה מיטשטשת, השרירים נעשים רפויים, העפעפיים כבדים".

אז ד"ר נטע סופר-צור, קבלי נא עדכון רפואי: נסיעה במכונית, אם היא מתבצעת בכפוף לַשֵכֶל, למוּסָר ולרגש, ועוד משתכשכת לה בזרזיף כיף ספורטיבי – היא פעילות מעוררת דווקא.

כן, אצלי התסמינים הפוכים לחלוטין מאלה שהדוקטור מתארת. כי מרגע ההתנעה, האנרגיות (שלי ושל קליאו גם יחד) דווקא מזינות את עצמן, משביחות את עצמן, מתעלות על עצמן. חלקיקי-העכירוּת בנפש מתעופפים עד מהרה מהחלון הפתוח (עוד יתרון בנהיגה ללא מיזוג) – והכול בעזרתה הנדיבה של המוזיקה, שמזכירה לרוחי מהיכן היא באה. האלמנט הרדום היחידי בקליאו הוא ראי ימין, שהתרגלתי להתעלם ממנו עקב שנים רבות של נהיגה בסיטרואן ויזה ערופת-אוזן.

על איזו "תרדמה" את מדברת, ד"ר סופר-צור? הרי גם אם נהיגה אינה חוויה מרנינה בשבילך, עדיין קיים הצורך ההישרדותי הפעוט הזה, שהתעלמת ממנו באלגנטיות, להישמר מפני נהגים גסי-גינונים או סתם מטופשי-גינונים – וצורך זה לבדו אמור להכניס את איבר הנהיגה המרכזי שלך, הגוףנפש, למצב של עוררות.

ואולם, אם איבר הנהיגה המרכזי אצלך ואצל רוב הנהגים כבר מזמן איננו גוףנפש אלא גיר אוטומטי, ווייז וחיישני סוּפֶּר-נאני – אז ייתכן שאת צודקת, דוקטור, ונהיגה היא באמת עסק מרדים בשבילכם. הרי אתם, הנוהגים בקופסה מדושנת באמצעי מניעה של מחשבה וכיף, לא מורידים הילוך לפני סיבוב ובעלייה, לא ערניים למתווה הדרך, לא נמנעים מברקס באמצע סיבוב, ובאופן כללי חשים מוגנים על ידי אמא-הייטק, שלגביי היא אמא חורגת. זו באמת חתיכת נָמְנֶמֶת.

דווקא אוטו פשוט מְתַפקד כממיר קטליטי משוכלל, אשר מתמיר חלקיקי נאכס ועייפות לגַלֵי סבבה. כי אוטו פשוט מאלץ אותך, מצד אחד, לנהוג באופן פעיל ומעורב – ומצד שני להתייחס באדיבות לשותפים לכביש, לבל יבולע לך (שהרי הרכב, להזכירנו, נטול מערכות הגנה). השילוב ה'ניגודי' הזה של נהיגה פעילה ונמרצת מחד, ויחס עדין לסביבה מאידך גיסא, יוצר הנאת נהיגה ותחושה של שותפות גורל עם נהגים אחרים (במקום העוינות הרגילה), וגם קָשִיבוּת לאוטו עצמו – ובקיצור, מחולל אנרגיות כלליות ערניות.

אגב, ד"ר סופר-צור אינה היחידה שמתייחסת לקוראים כאל גוש אנושי אחיד, כאילו היו חיידקים בצלחת פטרי. כך למשל, עמיתהּ לעיתון עודד כרמלי קבע, בכתבה שהוקדשה להשתלטות הטייקונים על עסקי החלל – ש"כולנו מכירים בחשיבות המופלאה והעצומה של המסעות לחלל וחקר החלל" (ציטוט לא מדויק מהזיכרון, אך נאמן לרוח הדברים).

האומנם "כולנו" מכירים בחשיבות העצומה של המסעות לחלל? בעיניי למשל, מסעות אלה הם נגזרת מתועבת של אותו אגו אנושי יהיר וחמדני שהורס את כדור הארץ, וזומם כעת לשנע את האנושות אל מושבות עבדים רחוקות.

את המיליארדים הנשפכים על "חזון החלל" הצבוע הזה ניתן היה להקדיש להצלת עולמנו. אמנם זהו עולם מרוט ומוצלף-עוולות, אך עדיין מתקיימת בו לפעמים האלכימיה המוזרה הזו, שבמסגרתה נסיעה על חצי צילינדר צרפתי (ועל מוזיקה חצי קלאסית וחצי כל-מיני) הופכת את עופרת הרגע למרגלית קטנה ומשובבת. או לפחות שובבה.

חגית כהן

שואלים את אדוארד

משה קליין: אני נמנה עם קוראי הבלוג שלך בשנים האחרונות, לאחר שנחשפתי אליו עוד כשפורסם ב'מקור ראשון'.
אני אפילו זוכר במעומעם את הפעם הראשונה שקראתי את הטור שלך באותו עיתון. היה זה כשהוזמנתי לשבת לאיזה זוג צעיר ודתי בירושלים, ואני אז עדיין חרדי על כל המסתעף. מכיוון שתמיד אהבתי לקרוא עיתונים לקחתי לידי את העיתון הראשון שנקרה בדרכי, ובמקרה היה זה 'מקור ראשון', שבאותה עת רק שמעתי את שמעו אך לא קראתי את קראו.

אני זוכר שדפדפתי בו אנה ואנה מבלי להבין לגמרי את השיג והשיח הדתי-לאומי, שהיה זר לי לחלוטין, כמו כל דבר שלא היה קשור לעולם שלי. ואיכשהו, כשכבר כמעט השמטתי אותו מידי, ראיתי בזווית העין, בעמוד האחרון, איזה טור שקשור למכוניות. מכיוון שעוד לפני שאהבתי עיתונים אהבתי מכוניות (ותופים, אבל זה לא קשור), התחלתי לקרוא ורותקתי.

מאז, ניסיתי מדי פעם להשיג עותק של העיתון שפג תוקפו, וכשבגרתי קצת ומצאתי את הבלוג התחלתי לקרוא גם אותו, ואפילו יעצת לי כמה פעמים באדיבותך.

מה שהביא אותי לכתוב לך הוא רעיון שמתגלגל בראשי זמן-מה, רעיון שקשור אליך ואל הבלוג שלך, והחלטתי לשתף אותך בו בתקווה שהוא ידבר אליך, ובתקווה שלא אשמע מגוחך.

מדי פעם אני מוצא את עצמי מטפל בתחזוקת הרכב שלי, ואני תמיד מנסה להחליף בעצמי רכיבים שאינם סבוכים להחלפה – כאלה שאינם דורשים מיומנות מקצועית או כלי עבודה ייחודיים.

ובכל פעם שזה קורה אני נזכר שכבר כתבת על העניין הספציפי ההוא באחד הטורים שלך, ואז אני מתחיל בחיפוש עקר בבלוג אחרי התוכן שרלוונטי בעבורי (בפעם האחרונה חיפשתי משהו שכתבת בעניין חיישנים).
ואז חשבתי לעצמי, למה שלא יהיה איזשהו אינדקס של טיפים ותוכן מעשי שלקוח מתוך הטורים שכתבת לאורך השנים, ושיוכל לשמש את כל חובבי הרכב בבואם לטפל בתקלה ברכבם.

במילים אחרות: אני מציע שאולי הגיע הזמן להוציא ספר הדרכה לחובבנים שאוהבים לעבוד במקצועיות (עד כמה שהפרדוקס הזה הגיוני) – ספר שיכלול טיפים משלך שכתבת לאורך השנים, תוכן מעניין על תחזוקת הרכב, וגם תוכן כללי על כלי רכב, ושיהיה ממוין על פי נושאים, כך שיהיה קל למצוא את התוכן הרצוי.

אני בטוח שישנם די אוהדים שיקפצו על המציאה וישמחו לקנות לעצמם ספר שכזה מעשה ידיך, ולו בכדי לקרוא אותו בהנאה. ויותר מכך, הוא יוכל גם להיות הספר האולטימטיבי לכל מי שמחזיק רכב פרטי ורוצה להרחיב את אופקיו ואת ההבנה הבסיסית בטיפול ברכב, גם אם הוא לא מתכנן להחליף בעצמו מצתים או פילטר שמן.

אשמח לשמוע את דעתך על הרעיון הזה, ואני גם מוכן להציע את עצמי כעורך הלא מקצועי של הספר העתידי, על אף שאין כאן הצעה לבלעדיות כזו או אחרת, ואני פשוט אשמח אם יהיה ספר שכזה תחת ידי. לעונג יהיה לי לשמוע ממך.

תשובה: תקלה או סתם הנאה, אשר מְלוות בכוחותיהן וברגישותן את הגיל המופלג, דואגות לטשטש או למחוק לגמרי את הגבול שבין חלומות ומציאות.

כך למשל חלמתי לי שלשום שאתה, משה קליין, ואני, אדוארד אטלר, הוצאנו לאור ספר עבה גדוש עצות והמלצות שפורסמו במשך מעל 20 שנה – תחילה בתת-המדור 'שואלים את אדוארד' בעיתון 'מקור ראשון', ואחר כך, כתוצאה מגירושי מעיתון זה, שהוא כעת ז"ל לגביי, הופיעו התשובות לקוראינו היקרים בבלוג 'מכונית הנפש'.

כשהתעוררתי חשבתי: איזה מזל שספר ההמלצות הזה קיים רק בממד החלום. הרי חלק מהחוכמולוגיות המעשיות שפרסמתי לאורך שני עשורים איבדו את האקטואליות, כתוצאה מהעובדה שמכוניות משתנות מהר יותר מאיתנו.

כך שלטוב ולרע, לו היינו רוצים לכנס את ההמלצות בספר היינו צריכים לערוך מחדש את אלו שפג תוקפן – עבודה שתובעת השקעה רבה. מעל ראשה של המוטיבציה למשימה כזו מרחף האפוריזם היווני האכזרי של היפוקרטס, שהרומאים תרגמו ללטינית כך: "Ars Longa Vita Brevis" (האמנות ארוכה, החיים קצרים).

כך שהוצאת ספר כזה נראית מעשית רק אם אתה מטורף דייך להתמודד עם המיזם בעצמך. לצורך כך אני מוכן להשאיל לך את אוסף ה'דיוקנים' של 'מקור ראשון', מתחילת הופעתו של המדור 'המפתחות בפנים' לפני כ-20 שנה. מה שפרסמתי אחרי שמדור זה יורט – עד עכשיו והלאה – נמצא באינטרנט.

עדי והב: הרומן שלך עם וילוז'ני והאלפא תמיד מעלה חיוך.

שאלה: ברשותי מיצובישי גרנדיס 2008. עשתה 100 אלף ק"מ כי ה"שתיינות" מאלצת. עושה לנו רושם שהמתלים והבולמים התעייפו. האם יש דרך "להצעיר" את הרכב? היגוי ואחיזה.

עוד 3 שנים הרכב יעבור טסט כל חצי שנה, ואני מתלבט אם להמשיך ולהחזיק בו. אם אחליף, למה שנקרא ג'יפ/ג'יפון, על מה תמליץ – הונדה, מיצובישי אקליפס, סקודה או מאזדה CX-5? חשובים זלילת דלק סבירה, אחיזה וביצועים עם נוחות.

שאלה אחרת: חמי החליט בגיל 90 לנטוש את רישיון הנהיגה שלו על אף היותו ספורטיבי, בריא וצלול.

האם יש לך כלל אצבע – מתי לנטוש את הרישיון? בהנחה שהבריאות טובה ואין מגבלות כלכליות.

תשובה: 1. ייתכן שתתגעגע לנוחות שבגרנדיס ה"שתיינית". ואם אכן תגרש אותה, אז אני ממליץ, כג'יפ/ג'יפון קרוסאובר, על דאצ'יה דוסטר מבית רנו.

דוסטר הומָה יתרונות לרוב, כולל גיר ידני, מנוע חסכוני וכישרון באיזון בין נסיעה בשטח לבין נסיעה בכביש. בנוסף לעמידה בדרישות שציינת היא גם עסקה זולה יחסית.

  1. ודאי שאדם מבוגר רשאי להפעיל שיקול דעת עצמאי לגבי רישיון הנהיגה שברשותו. חיובי שיפסיק לנהוג עקב גילוי של איזה פגם בתפקודו כנהג, או סתם עקב חולשה.

אני עצמי לא הייתי ממהר לוותר על רישיון הנהיגה, שהרי חולשה פיזית עשויה לחלוף, ואת תרגילי הנהיגה לא שוכחים כפי שלא שוכחים רכיבה על אופניים.

לאמיתה של הגינות אינני אובייקטיבי כנותן עצות למבוגרים, כי על רישיון הנהיגה הפרטי שלי, שמעולם לא נשלל ממני, נראה לי חשוב לשמור דווקא בסוף דרכי – אם יגיע. שהרי מה אעשה, לעזאזל, בלי רישיון נהיגה בעולם הבא, אם שם, בהתאם לחזון-חלומי שאליו התרגלתי, אכן תחכה לי Donkervoort דגם D8, עומדת לה בכַחְלִילֵי-הנֶצָח שמעל השמיים, ותגיד "הי אדוארד, מה שלומך"? ואני, שבעולם הזה ויתרתי על רישיון נהיגה, אתיישב בדונקרוורט חלומותיי, ובמקום לנהוג בה בהתרגשות, איאלץ להסתפק בלספר לה בגאווה של זקנים ששם למטה, היכן שנהגתי שנים רבות, המהירות הממוצעת שלי הייתה גבוהה יותר מזו המותרת.

מנחם: אני נוהג במאזדה 5 בעלת 210 אלף ק"מ, כן ירבו.

ביקשתי מהמוסך – מורשה היבואן הרשמי כמובן – להחליף שמן גיר בטיפול, ותגובתו הייתה ש"הדבר לא נצרך" ואינו מופיע בספר הרכב. בנוסף ציינו בפניי שאם אתעקש (כן, כן!), יבצעו זאת בתשלום נפרד ולאחר שאחתום על הסרת אחריות…

התקשרתי ליבואן לברר מהי עמדתו, ונציגתו הטלפונית מסרה לי, לאחר בירור, ש"לא מחליפים שמן גיר" אלא אם יש סיבה מיוחדת.

נ"ב: קורא ותיק וכו'.

תשובה: מוסכים בלתי תלויים ביצרני הרכב והיבואנים – כלומר, כאלה שאינם שייכים לקונצרנים – טוענים שאת שמן הגיר, בכל תיבה אוטומטית, יש להחליף מדי 60-80 אלף ק"מ, ואת שמן המנוע מדי 15 אלף ק"מ – ואף בתדירות גבוהה יותר, אם מרבים לנסוע בתנאים קשים.

הצעות אלה לתחזוקה נאותה שמאריכה את חיי הרכב פוגעות בוודאי בעסקיהם של יצרני הרכב, אשר למדו לתכנן מכוניות באופן מחוכם כך שיהיו אמינות בתקופת האחריות בעיקר.

גם יצרני השמנים, כמו המוסכים הבלתי תלויים, גורסים שהחלפות אלה בתדירות הנ"ל הן חיוניות. בניגוד לאדישות שנתקלת בה כאן בארצנו, בארה"ב מתייחסים להמלצות הללו ברצינות,  ולראיה: דגמים אירופיים ויפניים המשווקים באמריקה, כמו ב-מ-וו, אאודי, מרצדס, הונדה ומאזדה – מצוידים בספרי רכב הדורשים החלפת שמן גיר מדי 60-80 אלף ק"מ כתנאי לאחריות!

בקיצור, מנחם, אל תתייחס לתעמולה של היצרנים והיבואנים, שנועדה לקדם תדמית ורווח – ולך אל מכון פרטי לגירים אוטומטיים כדי לבקש החלפת שמן.

אמנם אין בארץ החלפת שמן דינמית, כזו שמאפשרת את החלפת כל השמן בהליך קצר אחד, כי המכשור לכך אינו קיים אצלנו – אך החלפה סטטית 'רגילה', כולל החלפת מסנן השמן, בכל זאת טובה יותר מכלום, והגיר יודה לך באמינותו.

 

 

בריחה מתהום הקוקו

אנוכי יורד במעלית אל החניון התת-קרקעי כדי לבקש סליחה מהאיטלקית הקלאסית, ואף מעלה קטורת לצורך כך

בשום שבועון או עיתון יומי לא מצאתי התייחסות לבגידה כלפי מכונית, אלא רק סיפורים על בגידה בבן אנוש עקב ריצה אחר רייטינג ופרסום.

המוני כתבים לא מפסיקים לגלגל תיאורים של בגידות בבני אדם – בגידות בחדרי מיטות או בפוליטיקה, כמו במקרה של בני גנץ. התרגלנו שנושא הבגידות מתודלק ברכילות נוטפת more כדי לגרור את הסקרנים לפרשנויות חינוכיות-כביכול, מוסריות-כביכול, סוציולוגיות-כביכול, ואף גנטיות.

אלא שבשום מקום לא נתקלתי, כאמור, בתיאור של בגידה כלפי אוטו. ככה נפל עליי להיות הראשון שעוסק בנושא הזה. לצורך כך אפצח בהודאה מביכה ואף כואבת: במשך כ-10 שנים בגדתי באלפא 33 EI חביבה בצבע ירוק כהה, היום בת 26 ועוד רגע באולימפוס-האשפתות של "רכב אספנים".

איטלקייה חמומת מזג

קניתי אותה כשעמדה ברחוב ענוּדת פתק "למכירה". הופתעתי ממחירה הצנוע, ובעליה, זוג נחמד, הסבירו לי שמקנן בה פגם: היא מתחממת, ואף מוסך לא מוצא את הסיבה. אמנם מישהו פיקח התקין בה לחצן אינטליגנטי המעורר את המאוורר שלה לעבודה בלתי פוסקת, אלא שהיא עדיין מתחממת, הודו.

"אצלי היא תפסיק להתחמם", אמרתי, ולקחתי אותה הביתה, ובדרך היא אכן התחממה, ואשפזתי אותה במוסך רשמי של אלפא. "תחליפו לה משאבת מים", ביקשתי שם.

"בשביל מה?", הופתע המוסכניק, "המשאבה שלך לא נוזלת". אך אני עמדתי על שלי, והמשאבה הוחלפה. כפי שחששתי, מאוורר הפלסטיק הקטן הנמצא בתוך המשאבה היה שבור.

גם שרירית גם שירית

המשאבה החדשה ריסנה אמנם את נוזל הקירור לבל יעבור את חצי הסקאלה, ובכל זאת כעסתי על הירוקה. כי בגרסה האחרונה שלה כבעלת הזרקה היא אינה מזכירה לי את האקסית המטורפת שלי, אלפא 33 אדומה ששופרה בטירוף בידי מוסך אלכס אשדוד כדי להכינה לראלי-קרוס אשקלון.

ל-33 האדומה היו ארבעה מאיידי וֶבֶּר 45, גלי זיזים גזעיים וגיר קצר, שהבאתי מרומא מקבוצת המרוצים אנג'ליני. בתחילת שנות ה-90, כאשר נסעתי לוורשה לתקופת-מה של חיפוש שורשים, מכרתי את האדומה השרירית-שירית לשחקן שמואל וילוז'ני, אחרי שהיא הוחזרה לתצורת כביש אזרחית בעזרת ידידי רוני כרכור, שעשה פחחות וצבע.

בנוסף נעקרה מהאדומה קשת ההתהפכות, והיא קיבלה מנוע חדש, בהיקף-עדיין-כיף של 1.7, שהחליף את 1.5 תלתן ירוק המשופר, שממילא תשש כוחו מסאגת המרוצים.

מופע עשיר בדָלוּת

טקס מכירת האלפא היה יוצא דופן, כי כדי להוריד את המחיר שכבר סיכמנו עליו שנינו, הקונה ואנוכי – שיחק מולי גאון הבמה וילוז'ני דמות של קשה יום. את דלת דירתו החשוכה הוא פתח בפניי לא מגולח וחיוור, והתנצל שאין לו שתייה להציע תוך שהוא פותח בפניי מקרר ריק. או-אז עטה על פניו הבעה בוכייה, ובישר ש"אני יכול להעביר תמורת האלפא רק את מעט הכסף שלקחתי מהביטוח הלאומי של אמי הקשישה".

מכל שטר של 100 שקלים שהוא ספר כדי לתת למוכר – הוא נפרד בדמעות בעיניים, וכך מכרתי את האדומה בזול-רבתי, אבל נהניתי מהופעה משובחת של אמן יחיד לצופה בודד.

מקטרת במקום קיטורים

ודאי שעקב קנייתה של 33 EI הירוקה התרפקו עליי סנטימנטים כלפי האקסית האדומה שלי, שבגללה ובגלל זיכרונות הראלי-קרוס התחברתי אל היורשת הירוקה שלה.

הפסקתי לכעוס עליה שאין לה הכוחות הקרביים שהציעה לי האקסית, והחל בינינו פרק מפויס. הירוקה עמדה בחניון תת-קרקעי תל-אביבי, ואני הייתי יורד אליה כדי לעשן מקטרת, ולצידי הייתה מתיישבת החתולה השחורה עפרה, תושבת חניון זה, שאהבה את עשן המקטרת ואת האוכל שהייתי מביא לה, וכנראה אהבה גם את מה שסיפרתי לה ארוכות על מה שקורה לי, ועל מה אני כותב.

האמת היא שזמן-מה לא כתבתי דבר מבלי לספר קודם את תוכנו לעפרה, והיא הייתה מביטה בי בעיניים מבינות, עד שהשכנים הרגו אותה ברעל. היא זחלה גוססת לאלפא, ומתה על ידה כשלא הייתי בסביבה.

בגידה כפולה

מאז, הפסקתי לבקר את אלפא בחניון, ובאתי רק מדי 3-4 חודשים כדי למלא את המצבר שלה במטען הפלא CTEC, המכלכל את מֶשֶק הוולטים.

אלא שלא רק בגלל הסיפור העצוב של עפרה התרחקתי מ-33 זו אלא גם בגלל שלוש הבנות שלי, המחכות לי בכפר הנופש שהייתי פוקד לפעמים בגולה. את מילאנו מייצגת שם אלפא אמיתית, gtv 2.0, ואת יפן מדגמנת הונדה crx זן VTEC שהבאתי מאנטוורפן חדשה, ומיד כתבתי עליה שהיא "יותר אלפא מאלפא".

ולצידן יש גם בווארית, ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, שנראית כאילו נבנתה כדי לעורר את הקשיש המורשה מהגיל המופלג שלו.

גחמה שמספקת נחמה

פה צריך להוסיף שהבגידה באלפא 33 תודלקה במקדם הפיתוי הגבוה של הבווארית, אשר נושאת גֶנים של מכוניות קלאסיות של פעם – כאלה שהשיגעונות והגחמות שלהן לא רוסנו בידי שום חיישנים, מחסומים ורצועות שנועדו להבטיח תזוזה בטיחותית באספלט.

בננות מאולפות מדי

אותן "מודרניות", שעודני לא מסוגל להתחבר אליהן ואני קורא להן "רכבי בננה", מופקות על ידי יצרנים שהפכו לקורבנות אקו-טרוריזם ממשלתי, אירופי, אסייתי ואף אמריקני. בננות אלה, מפוטמות במערכת חיישנים מסובכת, נבנו כך שהם מנסות להגן על האחיזה בכל מחיר. לצורך כך הן למדו לעצור כל גלגל בנפרד, אינן מעלות רגליים בסלאלום, ונשמרות מהחלקה כמו מאש.

אלא שתכלס, חרף כל בינת-הבננות, הן מאבדות להנאתן שפיות בפניות פתאומיות, ובישורת פוזלות אל שינוי מסלול הנסיעה ימינה או שמאלה. בנוסף הן רגישות לרוח, במיוחד ה-SUV-ים שבהן, ובסיבובים נוסעות ישר בגלל בנייה מטופשת של המתלים או תת-היגוי.

בעליהן גאים בבלם האוטומטי – הפוך מהקשיש, שלגביו בלם יד נורמלי הוא "עובד חיוני" כמו הגה ודוושות. שהרי בלם יד חשמלי אינו מושיט יד ברגעים קריטיים, כלומר לא מאפשר לסובב את הרכב על צירו (פרסה).

ויש עוד להוסיף את הפגם הכי מסוכן במשפחתיות-בננה בינוניות אלה: מנועיהן מאבדים כוח בהתאם לרצון החיישנים דווקא ברגעים הקריטיים שבהם הנהג זקוק לכל כוח הרכב.

אגב, לו היה לנו אכפת מענייני עיצוב הבננות, היינו מוסיפים שהן דומות זו לזו עד שקשה לזהות אם הן יפנית, קוריאנית, אירופית או סינית. אך למי זה משנה.

משעשע אותי שכל שלוש בנותיי המאושפזות בגולה אינן נגועות באיזה ABS, ESP או בקרת שיוט ותאוצה, ואין להן אפילו תיבת הילוכים אוטומטית, שגם אותה הקשיש לא סובל.

חוזר אל זנוּחתי

ודאי שהישיבה בשלוש בנות אלה היא טקס בעל חשיבות עליונה לגבי הקשיש; הרי לא סתם קראתי להן "הפסיכולוגיות שלי". אלא שהזקן אינו יכול עוד להגיע לטיפול הפסיכולוגי הדרוש לו בכפר נופש זה, כי בעולם השתרר פתאום מִשטר קורונה. הנגיף האלים, שסידר לנו פוגרום, אינו מתנדף, והמיט בידוד חסר רחמים, באווירת סכנה שכמותה חווה הקשיש רק בילדותו.

אז מה עושה אנוכי בניסיון להציל את נפשו מתוהו הקוקו? חוזר אל זנוּחתו היקרה. כלומר יורד במעלית, ומתיישב על ההגה של 33 EI באותו חושך תת-קרקעי שבו התיישב עם עפרה.

בדומה לבנותיי, גם 33 זו, שבגדתי בה במשך כברת-זמן, נהנית מהיעדרם של אזיקי בטיחות, ואפילו לא מקפידה על קו מסלול. להפתעתי, היא אינה מסרבת להתחרות מול כל אחת שזזה על ארבע, צעירות ממנה ויקרות בהתאם, ולמרות זלזולו של בעליה הקשיש בכוחה, היא בכל זאת צועקת בקרב רמזורים על כל פלונית ממונעת, ומגיעה ראשונה מתי שבא לה.

כמה נהדר, מגלה הקשיש, לשבת בתוך המלכה הקלאסית ולשמוע את צלילו של מנוע הבוקסר, שאינו זקוק למפלט אקרפוביץ' או למגבר צליל.

לא ייאמן, התפעל הקשיש, שהחמורים האיטלקים של פיאט הורידו את 33 מפסי הייצור דווקא בגרסת EI, אשר בה היא הגיעה אל נחלת השלמוּת. היא אפילו לא מחלידה, כאילו הייתה אלפא קלאסית.

רק מכוניות פרמיום מועטות ניחנו בארגונומיה של 33 EI, כמו גם בהיגוי ובאחיזת הכביש הנפלאה, המזכירה את מלכת האלפות הקטנות של פעם – אלפא סוּד.

צריך רק לנהוג בה בדוושת גז לחוצה על הרצפה, גם בזמן החלפת הילוכים. זהו הסוד היחידי של זריזותה, המפתיעה את אויביה. אל תגלו זאת ברבים, תנו לה ליהנות.

20200608_112258

באלפא 33 גלגל ההגה לא מסתיר את השעונים. לפיז'ו יש מה ללמוד

20200517_105145

בחניון התת-קרקעי, 33 EI אינה מתביישת לעמוד ליד פורשה 911. צליל המנוע שלהן דומה, וב-33 הוא אף חוצפני יותר

20200606_133613 (1)

מפעם לפעם, כדי להתאוורר וקצת להשתולל, הירוקה יוצאת לרחוב, טועמת דלק חדש ומחממת צמיגים ודיסקים

20200606_133345

מאבא הקשיש קיבלה 33 EI חישוקים מדגם ספרינט, בולמי קוני, כובע של בית הספר למרוצים "ג'ים ראסל" ומדבקה של מסלול נוּרְבּוּרְגְרִינְג שהביאה לה אחייניתה, הבווארית Z3M קוּפֶּה

לופתת גוף, לופתת נפש

הקשיש משעשע את 33 EI הירוקה שלו בְּסַפְּרוֹ לה שהוא כותב דוקטורט על נהיגה בגיל מופלג, ומסקנתו גורסת כי למבוגר ללא חטא מצידו קשה יותר לרדת סתם כך במדרגות, מאשר להדהיר Z3M קוּפֶּה בעיקולי כביש בהחלקה מבוקרת (הנקראת 'דריפט'), המתבצעת במהירות כפולה מהמותרת.

בלית ברירה, הקשיש מחפש בקלאסית שלו ישיבה נכונה בנוסח המאה ה-21, המצדדת בהצבת שני המרפקים על חלקו העליון של גלגל ההגה. הגיאומטריה של 33 מאפשרת זאת בקלות מפתיעה, והמושבים הנוחים כמו פעם לופתים היטב את גוף הזקן, שקל לו להשתחל אל האוטו ומחוצה לו.

דבר אינו מסתיר את שעוניה של גברת 33, השטח המת במראות מצומצם, וצלילי המוזיקה הקלאסית נשמעים היטב ברדיו בְּלָאוּפּוּנְקְט, אף הוא בן 26. הדבר היחידי החסר הוא נוכחותה של עפרה ז"ל, כי מה שהזקן מתכוון לכתוב ב'טיפ טיפה' הנוכחי, ובהמשך שלו ברשומה הבאה – היה ראוי אולי להערכתה של חתולה זו.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: לא מתווכחים עם חלומות

מולי, בצד השני של השולחן, ישב בחור צעיר חמוש במשקפיים. הוא בדיוק אמר משהו שפספסתי, כי ניסיתי לגלות מיהו איש זה.

פלשבק מיידי הזכיר לי את השיר על חובשי משקפיים, שאת מילותיו כתבה ידידתי המשוררת. השיר שלה, שהתפרסם מהר מאוד והפך השנה לשלאגר, גורס כי חובשי משקפיים לא בדיוק משתייכים לכולם, כפי שאנו חושבים למראם התמים של יחידים ממושקפים וזוגות ממושקפים החולפים על פנינו ברחוב. "זו טעות! "כתבה ידידתי, כי בעולם התכלס, "משקפואידים אלה שייכים לגזע נפרד, מצומצם", מגלה השיר.

סרקתי את מאגר חובשי המשקפיים שבמוחי בניסיון לגלות מי האיש. אערוך מִסדר של כל אלה, שעשעתי את עצמי, אך החיוך נעלם מיד מפרצופי עקב המחשבה שהמשקפיים כהי המסגרת שחובש האיש היושב מולי הם למעשה "פֶּרְסוֹל" האיטלקיים שלי, אשר קניתי בבוטיק של מלון הילטון ברומא כי יוסי ויין חזר מקליפורניה ואמר שפרסול הם חובה בענף הקולנוע.

את הפרסול שלי גנב בחור בשם נור רביב, שכן ששכרנו כדי שיטייל עם הכלב בהיעדרנו. אז אולי הממושקף הוא נור רביב, רק קצת שונה, כי בכל זאת עברו כמעט שנתיים מאז הפשע שביצע בביתנו, תפסתי.

וברגע זה נשמע מולי שוב קולו הממושקף, המודיע לי ברצינות ואף בפאתוס שריגש אותו מאוד המאמר שלי על שני ארונות בגדים. "לא ידעתי", אמר, "שלזוג ארונות אלה הייתה חשיבות דרמטית כזו בחייך".

מי שעוסק בכתיבה מכיר את הקלות שבה למדנו להסתדר עם הערת ביקורת, בחיוך או בנימוס צרפתי בנוסח "excuse my ignorance". למחמאה, לעומת זאת, ממש קשה לענות – אך לא הייתה זו הסיבה היחידה לכך ששתקתי. הייתי המום כולי גם משום שעדיין חשדתי שאיש זה הוא נור רביב, שגילח מביתנו לא רק את המשקפיים אלא סדרה שלמה של חפצים אישיים מאוד, והותיר אחריו כמה מגרות ריקות וניסיונות שווא ליישר את ההדורים איתו בחשאיות, בטון ידידותי. "אם תחזיר אותם, הכול יחזור להיות כרגיל. נמשיך לעבוד איתך", ניסינו את מזלנו בחיוך, מגישים לנער שוקולד וסימפטיה כלפי ה"מעידה שיכולה לקרות לכל אחד". ונור אמר שישקול את זה, ונעלם.

אך פרשיית המעילה באמון הייתה רק פרט זוטר כקליפת השום. הרבה יותר חִשְמֵל אותי משהו על-מציאותי ואף מטפיזי אשכרה, כלומר: העובדה שאת הכתבה הזו על שני הארונות מהעבר, שהאיש הממושקף המסתורי קרא בהתרגשות ומצא מעניינת – רק התכוונתי לכתוב ועוד לא כתבתי בפועל, ואפילו עוד לא בחרתי לה כותרת!

פתחתי עיניים, והתגלה שהאיש היושב מולי נעלם מבלי להותיר עקבות, ואיתו נעלמו גם משקפיי האבודים, השולחן הקטן מצופה הפורמייקה ותפאורת הקפיטריה, המזכירה לי את "טעמון" הירושלמי של שנות ה-70. היה זה רק חלום, הבנתי.

התיישבתי על המיטה, וכפי שלמדתי בילדות, ניסיתי לא להביט בחלון, שהרי חלון הוא מחיקון ידוע של חלומות. במיוחד אם בצידה השני של השמשה מתחיל האור הבוהק של מפתן הבוקר לברוא-מחדש את השכונה התל-אביבית הלבנה.

שואלים את אדוארד

יוסי אופיר: יש לי מרצדס 200 B בנזין ובה גירCVT . הופיעה שגיאת חיישן לא מזוהה, ולפני שאני קופץ לטיפול יקר חשבתי להחליף שמן ולנקות ולהחליף פילטר .

איפה יש מכונה או מישהו שמבצעים החלפה?

תשובה: החלפת שמן תקופתית בגיר CVT, מדי 60-80 אלף ק"מ, מגינה על תקינותו. בגיר זה די בהחלפה סטטית, כזו שאינה נזקקת למכונה ייעודית.

חשוּב שהחלפת שמן הגיר תתבצע כשהמנוע חם, ושהמפלס ייבדק כשהמנוע עובד בטורי סרק.

אם אתה גר באזור ירושלים, אני מציע לך להתייעץ עם ידידי יהודה ממוסך מושיקו בתלפיות.

אסף סוקולובסקי: אני נהנה לקרוא אותך במשך שנים, ומחכה בציפייה לכל פוסט חדש.

אני נוהג בפורד פוקוס אוטומטית שנת 2000, ולאורך שנים נהנה מההיגוי והאמינות שלה. כעת מתלבט ברכישה בין שתי מכוניות שאמורות להגיע ארצה השנה: פורד פומה והונדה ג'אז.

רוב הנהיגה שלי עירונית, אבל מבחינתי, לשתיים האלה יש יתרון בבטיחות על פני קטנות יותר, ויתרון בשימושיות לעומת אחרות בגודלן. המנוע מחוזק-החשמל של ההונדה מסקרן והמרחב הפנימי שלה מרענן, אולם הסקירות ברשת אומרות שההיגוי ונוחות הנסיעה לוקים בחסר — ומסכמות שהיא חסרת השראה מבחינת הנהיגה.

מנגד, הפומה זוכה לתשבחות על היגוי ומנוע ידני-היברידי מוצלח, אבל תגיע לארץ כנראה רק בגרסת תיבה אוטומטית 7 הילוכים, שלא נסקרה בחו"ל. מה דעתך על שידוך המנועים, ההיגוי ונוחות הנסיעה בשתי האפשרויות?

תשובה: אני בעד פומה, אלא שלא ברור עד כה אם פורד הצליחה להתמודד עם עקב האכילס של דגמיה: הגיר האוטומטי, הדפוק עוד יותר מאשר DSG.

אמנם אני חסיד של הונדה, אך ג'אז מעניינת פחות מאשר פורד פיאסטה.

במקומך הייתי אפוא בודק אצל יבואן פורד אם ניתן להזמין פיאסטה ידנית – אפילו רגילה ולא בגרסת ST הנפלאה והיקרה. אם אין אפשרות כזו, הייתי פונה לחברות ייבוא מקביל.

ייתכן שבחברות אלה ניתן גם להזמין ארצה פיאסטה ST יד שנייה, משנת ייצור המתאימה לחוק הישראלי, אשר מחייב שגיל המכונית המיובאת יהיה פחות משנה.

פיאסטה הצנועה עשויה לסכל געגועים אל פורד פוקוס שלך, שהזדקנה בכבוד.

שמואל שטרן, בתגובה לרשומה "היה הייתה ג'ירפה": כקורא נאמן של 'מקור ראשון', ועוד יותר נאמן לכתיבתך (גם כמנוי, ביקשתי שתמשיך שם), איני זוכר שראיתי שם כתבה זו.

אין בדעתי ללמד סנגוריה על העורך (של מקור ראשון), לדעתי ידיעה כזו היא באמת דוחה – אבל היא לא היחידה בתקשורת.

ואל תצטער שכתבת בעיתון זה, מרבית הכותבים בו הם מעל מקביליהם בעיתונות הכתובה.

בבריאות טובה.

יאיר כהן: אני מתכונן להחליף את שמן המנוע בהאייס שלי. זכרתי את עצתך בהוספת כמות מסוימת (?) של סולר בזמן התהליך.

אני עובד לבד. האם אני יכול לרוקן כמות קטנה של שמן בזמן שהמנוע כבוי, ולהתניע מחדש לאחר שהשלמתי את החסר בסולר?

תשובה: מעולם לא יעצתי להוסיף סולר בעת החלפת שמן מנוע. קיימים תוספים מיוחדים לשמן מנוע, שמוזגים אותם אל תוך השמן הישן ואז מניחים למנוע לעבוד במשך 20-30 דקות – הליך שאמור לנקות את מערכת השמן מלכלוך שהצטבר בה.

אם כי קיים ויכוח באשר למידת התועלת של טיפול זה ובאשר לסיכון הכרוך בו – שכן הלכלוך המוטרד ממקומו עלול לסתום את תעלות השמן הדקיקות.

עקרונית, אם מחליפים שמן סינתטי מדי 10-12 אלף ק"מ, אין צורך בניקוי באמצעות תוספים.

אגב, אם אתה עובד לבד, אני מציע לך לפתוח את מסנן השמן המשומש, לפרק ממנו את "אקורדיון" הנייר – ולוודא שאין בו חלקיקי מתכת.