מכונית הנפש

זה כאילו בלתי אפשרי, ובכל זאת קרה: שיח קטן, נטוש ומיובש לגמרי, עזר לי להיפטר מקללת האכזבות האכזרית, שליוותה אותי מאז שאני זוכר את עצמי

אין כבר סכנה, המצליפה בך מהאדמה ומשמיים, שאכזבות ימשיכו להציק לחיי. סכנה זו נעלמה כאשר ראיתי איך שיח קטן של שני ענפים מיובשים, שנראים מתים כבר, הנביט מתוכו ציץ ירוק שהיה לתפרחת מרהיבה – והבנתי שבתוכי נושמת האפשרות להיות האלטר-אגו (האני האחר, דמות נוספת הקיימת לאותו אדם ודומה לו) של פלא הטבע הזה.

תפסתי שגם אני, כמו השיח צפוּד-הסבל, מסוגל להתנער מסבל ומאכזבות, אשר מִתְעָרְפֶּדות עליך בגסות רוח, וללא רחמים מחפשות למענך את סוג העינויים הכואב ביותר.

התעוקה שלפני המהפכה הירוקה

אין פלא שהפכתי כנוע אל מול האכזבות, מה גם שבגלל הווירוס מצאתי עצמי ללא תמיכה פסיכולוגית מבנותיי מבית אלפא, הונדה וב-מ-וו.

אמנם לא התרגלתי לאכזבות, אותן אורחות עקשניות, עד כדי שאלך שבי אחריהן, ובכל זאת השלמתי איתן במידת-מה.

החיים לא חייכו אליי, וגם הנשים שיסו בי שלל הפתעות וגחמות. את תחושה זו חיזקה אשתי המשוררת, שברחה חזרה אל בית הוריה לפני שש עשרות שנים ועוד קצת.

מרקיזת האכזבות

אך מרקיזת האכזבות, הקשה מכול, היא זו הנוכחית – שטעמתי, עודני טועם, וכנראה אמשיך לטעום. זוהי האכזבה שספגתי עקב גניבת סרט הקולנוע שלי 'שועל הכסף של פליציה ט', שביצע המפיק מהעיר לודז', רמאי מתוחכם.

אחד מקרא ושניים עגום

ונתקפתי אכזבה נוספת, אלא שלהבדיל מאחיותיה היא לגמרי בגללי. אני מתכוון לאכזבתי מהתנ"ך הקדוש, שההתרחקות ממנו מסכסכת קשות את חיי.

אני מודה בהרכנת-דעת שאכזבתי זו מהתנ"ך – אשר לטעמי יש בו יותר מדי שפיכות דמים ורציחות, והסיפורים שלו נחפרו עד זרא ואף תוסרטו לנטפליקס – איננה רגש מקורי טהור, איזשהו פיצוץ מהפכני שיהיה רשום על שמי בוויקיפדיה. שהרי אנטוֹל פראנס, סופר גוי חשדן וסקפטי, התאכזב כבר מזמן מהביבליה הנוצרית הקדושה שהוא קיבל מהוריו.

אמנם הברית החדשה, הקדושה לקתולים, פרבוסלבים, פרוטסטנטים וגם אוונגליסטים למיניהם, אינה מגיעה לקרסולי התנ"ך, הקדוש בריבוע לגבינו – ובכל זאת, האכזבה מספרי הקודש היא ממש אותה אכזבה, 1:1, אצלי ואצל פראנס, ואין מנוס אלא לנסות להתרגל אליה כדי שהיא תכאיב פחות.

מהפח אל המהפך

כבר הסכנתי עם המחשבה שגופי ונפשי יהיו נשואים לאכזבות עד סוף העולם הקטן שלי ואולי גם אחריו – כך שלא ציפיתי למהפכה שהתחוללה כאשר הידידה שלי (המאכזבת גם היא, בדרכה המתוקה) הביאה לי כד חמר השוקל כ-10 קילו, ונראה כאילו נאפה בתנור לייצור לבנים.

המתנה הייתה גֶלֶד של שני ענפים יבשים וסדוקים, ארוך וקצר. "תזרוק את האדמה כי חבל על הכד, שמישהו צבע דומה לציורים שלך", אמרה הנפש הטובה ויצאה.

והיה הצפוּד לחמוּד

ניסיתי לחפור החוצה את האדמה הקשה ולא הצלחתי, וגם הענפים סירבו להיעקר. בתושייה פתאומית שפכתי מים על האדמה וחיכיתי יום-יומיים, אלא שהיא לא הפכה לבוץ כפי שציפיתי. במקום זאת, הענפים החרֵבים הצמיחו ציץ קטן וירוק, ואז מין סליל קטן ולבן.

מעניין מה יהיה הלאה, חשבתי, הוספתי עוד מים, עד קצה גבול הספיגה של האדמה, והוצאתי את הכד למרפסת, אל זרקורי השמש. שכחתי ממנו, עד שכעבור זמן לא רב הפתיעה אותי תפרחת שופעת של עלים ירוקים, שהנצו במהירות מסחררת.

"תעצרו לרגע", צעקתי, "אני רוצה להצטרף לחגיגת הלבלוב שלכם", אך הם המשיכו לגדול בפראות לנגד עיניי ממש, כמו באיזה סרט אנימציה על טבע שעשו ידידיי הבמאים באולפן הקולנוע בלודז'.

היו אלה אותם קולגות שזרקו אותי מעבודתי באולפן כאשר פרץ בפולין גל האנטישמיות של 1968. עמיתיי אלה היו לבושים 'מעילי גוֹמוּלְקָה', שנקראו על שם מעילו של מנהיג המפלגה הקומוניסטית בפולין של אז.

גומולקה הוא אשר נתן את הפקודה לחולל נגד יהודי המדינה את הפוגרום הגורלי של 68', כנראה משום שכעס על אשתו היהודייה.

מהיכן הגיעה החִיוּת?

אך אין לי חשק לקונן על ההזדמנות האבודה ההיא להציג את הסרטים הקצרים שעשיתי אז בגולה, סרטים מוזרים למדי, בפסטיבלי הקולנוע של אירופה, לבוש סמוקינג ומבושם בתקוות.

לא אתעצב חלילה על עלייתי הבהולה ארצה בעקבות הפוגרום, שקטעה את האפשרות שלי לעשות סרטים קצרים נוספים, ולא אכעס על חבריי, שעמדו מנגד כאשר "היהודי של האולפן" נזרק.

הם רצו להרע, אך חוללו בְּרָכָה גדולה, שאדוותיה מתפשטות עד היום. הרי עשיתי כ-150 סרטים ברוממה, שחלקם שמורים כנראה בארכיון, ובמקום מכונית אחת בוורשה, רנו R8 גורדיני, היו לי בארץ 20 וכמה אלפות רומיאו ולנצ'יות.

וכך, במקום להתבשל בקדרה מפויחת של זיכרונות, אשר חוגגים על ההחמצה ההיא כפי שזבובים עטים על פגר – כבש אותי הרעיון להתוודות על חטאיי ועל תסכוליי בפני אותו יצור ירוק, אשר משתולל כעת במרפסת באנרגיית חיים שכמו הגיחה יש מאין.

מי מצמיח את מי

למעשה, כה עז ומהיר הוא לבלובו של היצור הירוק, עד כי בדוחק ניתן כבר להבחין בחמר הצבוע שבתוכו הוא נעוץ, אותו כלי שהיה העילה ההתחלתית לאימוץ השיח האומלל.

מפעם לפעם אני מדשן את היצור בחיזוקים סודיים – והשגשוג הגרוטסקי שלו התחיל להשפיע גם עליי. פתאום נולדה איזו זיקה ביני לבין השיח הזה, משהו מתחום הפרפסיכולוגיה, האוקולטיזם והפרנויה, החיובית לשם השינוי. פתאום התרגלנו, אני והדבר הירוק, לקרוא זה לזה שירים, או לעשן יחדיו מקטרת בהבנה שקטה.

הקשר בינינו הפך כה אישי, עד כי שלשום בצהריים אמרתי לשיח המשתולל "מעתה אתה, כבודו, תהפוך את מינך ותהיה לאישה", פסקתי בטון שאינו מותיר מקום להתנגדות, בעודי מצביע אל מרכז החוליגן הירוק.

מהיום, אמרתי לזללן האור, אני קורא לך סוזי, לזכרה של גברת אחת שהיה נחמד לגלגל איתה מונולוגים, משום שהיא ידעה להקשיב ומעולם לא הפריעה לי בחצי מילה עם הרעיונות שלה, אשר לא היו הכי מעניינים.

סינר למבוגרים בלבד

אז תשמעי, סוזי יקרה: כשאנשים מזדקנים, אין די בהפיכתם לאינפנטילים כדי שישכחו ביקור אצל סַפָּר, ובמיוחד אצל אורן, שיש לו עסק ברחוב אבן גבירול.

אורן זה הוא בעל יתרון על מתחריו משום שהוא כורך לצוואר מטופליו סינר שחור מבריק שבמרכזו מתנוססת אישה ערומה – בגודל אמיתי כמעט! – שבזכותה הגברים שאורן עושה להם תספורת יכולים לראות את עצמם בראי כשעל ברכיהם ישובה אותה מופקרת חסרת בושה.

"אין לך אחת כזו חיה?", שאלנו פעם את אורן בנימת תוכחה, והוספנו שהיינו מוכנים לשלם כפליים על התענוג, לוּ על ברכינו הייתה מתיישבת אותה בת אדם, רק נושמת.

כה סחנו לסַפָּר, בעוד על הרצפה נושרות קווצות שערנו, אשר היו יכולות – האמיני לי סוזי – להזכיר לי את מחלפותיי שנגזזו לפני בריחתי אל הצד השני של חומות גטו ורשה, קצת פחות מ-80 שנה לאחור, לו רק היו שערותיי כעת שחורות ולא לבנות.

מאחורי גבו של הכומר

סיפרתי לסוזי שבהיותי בן 12 בערך ברחתי מגטו ורשה, ובצד הארי של החומה הכרתי בנים בגילי, שלימדו אותי "לשחק בירוק". שואלים אותך – "אתה משחק בירוק?". אתה עונה שכן, ואז שואלים אותך "יש לך ירוק? תן לראות". ואם אין לך בכיס איזה עלה ירוק, אתה מוכרח, כעונש, לשיר משהו או לרקוד.

החברים הפולנים החדשים שלי ואני התפרנסנו בכל מיני עבודות, עד שהגענו לכנסייה אחת והועסקנו בה כמִינִיסְטְרָנְטִים, עוזרי כומר. לבשנו כותנות לבנות ואחזנו בפעמונים. אני עמדתי מטר מהכומר העורך את המיסה, וחברי לחש לאוזני "יש לך ירוק, אדוורד?". הוצאתי מאחורי גבו של הכומר איזו פיסת ירק מהכיס, וצלצלתי בפעמון כמענה לסיסמה המיסאית הלטינית sur sum corda (הרם את ליבך).

"דרך אגב, יש לך ירוק?", שאלתי את סוזי, והשיח פרצה בצחוק, אשר נִענע את שפעת הקנוקנות הדקות והמסולסלות שהיא התקשטה בהן. לא היה חסר הרבה כדי שהעלים הרכים שלה ייפלו מצחוקה, שרוח הים הקלה רק חיזקה את רעידותיו.

טל כוכבים זה לא מספיק

ואנו, המשתאים על הגעש הקיומי הבלתי סביר של סוזי, השארנו אותה תחת השגחתו של הדקל הוושינגטוני הקשוח שהיא חוסה בצילו, והלכנו להביא את מכונת התספורת החשמלית.

את השיער נגזום בעצמנו כי אין לזלזל בקורונה האורבת בסיבוב, ומִסְפָּרות הן כידוע מדגרות של נגיפים. ואם הקשיש ייפול טרף לסינר פתייני מטופש, מי ידאג לך, סוזינקה שלי, למים בריאים שלוש פעמים ביום לפחות? ומי יכתוב את ה'טיפ טיפה' שהבטחנו?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: השִדְרוּע הגדול

הזכרנו ב'טיפ טיפה' הקודם שבין שנות ה-80 וה-90 הופסק לגמרי כמעט הייצור של מכוניות אמינות. הווה אומר: בשוק לא מופיעים עוד דגמים שמסוגלים לעבור מעל חצי מיליון ק"מ, ואף מיליון ק"מ, ללא תקלות הדורשות את תיקונו הכללי של המנוע (אוברול) או את החלפתו.

הבאנו דוגמאות לדגמי עבר שבלטו בעמידותם, והבטחנו להגיש ניחוש מדוע בחרה תעשיית המכוניות לעבור לייצור דגמים שאמינותם מחזיקה מעמד 3-4 שנים בלבד, וטווח האחריות שלהם קצר בהתאם. מה שקורה אחר כך הוא בעיה של בעליהם – הלא בהכרח מאושרים, משום שהם נאלצים לסור למוסכי היבואן ולתקן את מכוניתם בחלקי חילוף מקוריים, העולים הון.

עולה השאלה למה החליטו יצרני הרכב לשווק מכוניות המתוכננות מראש לחיים טכניים סדירים קצרים. האם מדובר בהחלטה פושעת של קרטלי יצרנים, אשר רואים במכוניות אמינוֹת שמשמשות את הלקוחות בנאמנות במשך עשרות שנים פגיעה קשה בעסקיהם? הייתכן כי יצרנים אלה אכן מזידים במתכוון לתוחלת החיים של תוצרתם, משום שהם מעוניינים במכירה שוטפת של כלי רכב חדשים?

לגביי, הורדת אמינות הרכב (אפשר לקרוא לכך שִדְרוּע, ההפך משדרוג) היא תרגיל שקוף, מלוכלך, משהו על גבול הפשע המאורגן. לא מופרך לשער שאכן התרחש פיחות מכוון באיכות כלי הרכב, שהרי היצרנים מרכיבים בסחורתם מערכות אלקטרוניות שמתקלקלות כהוגן, וגם ממליצים על החלפת שמן מנוע פעם ב-30 אלף ק"מ – אף כי הם ויצרני השמנים יודעים היטב ששמן מנוע, סינתטי או חצי סינתטי, דורש החלפה מדי 10-12 אלף ק"מ; במיוחד במנועים שמוחזקים על ידי טורבו.

היצרנים, בתחכומם, עוטפים את רדיפת הבצע שלהם בסיסמאות ירוקות (גרין-ווש) – בעודם מרכיבים מנועים בעלי 3 צילינדרים בנפח מוקטן ששנות חייהם לא עוברות את טווח ה-100 אלף ק"מ. בנהיגה רגילה, המנצלת את כל כוחותיהם של מנועים מסורסים אלה, תיאבון הדלק שלהם אינו נופל מזה של מנועים בנפח 1.6 ליטרים ואף 2.0 ליטרים. היכן כאן הרווח לסביבה?

אפשר לתפוס יצרנים על תרגילים מלוכלכים נוספים, כמו היעלמות האזהרות הטכניות מספרי הרכב. ספרים אלה לא כוללים, למשל, את ההנחיה לא לדרוש מהרכב ביצועים כאשר שמן המנוע לא הגיע עדיין לטמפרטורת העבודה המיטבית שלו.

אמנם התייחסות לטמפרטורת השמן והקפדה על החלפת שמן סדירה לא יהפכו את המכונית המודרנית לאמינה, שהרי היא תוכננה כאמור להתקלקל – אלא שזוהי הדרך היחידה לקושש קצת אמינות, ולא להפוך למשתפי פעולה עם היצרנים ועם היבואנים.

כן, גם היבואנים הם רודפי בצע, באשר הם נוקטים את אותם חוקי ביזנס של הקונצרנים הגדולים. כי מה בעצם מפריע ליבואנים בעלי רצון טוב ומצפון אנושי להוסיף לספרי הרכב כמה טיפים על שימוש נאות? הם לא עושים את זה, ולא הולכים בעקבותיו של יבואן אלפא רומיאו לשעבר, קפריש, אשר לפני 25 שנה הדפיס ספר רכב משלו המספק פרטים למכביר על אלפא 33 IE הוותיקה, ועוד נתן עליה אחריות עד 300 אלף ק"מ.

שואלים את אדוארד

אחד הקוראים שלח אלינו שאלה שלצערי נעלמה במקבוק. הוא שאל למה אני ממליץ לא לנסוע חזק לפני ששמן המנוע מתחמם. הנה ההסבר:

שמן מנוע קר עדיין לא עובר כראוי בתעלות הדקות המובילות למסבים, כך שהללו עובדים זמן-מה על יבש, מה שמוביל לתקלה עתידית במנוע – במסבים ובבוכנות.

חרף זאת, רק מכוניות מועטות מצוידות במד טמפרטורת שמן. וכך, בטעות נפוצה, נהגים מתייחסים רק למד טמפרטורת נוזל הקירור – שמתחמם מהר יותר מהשמן ואינו מעיד על חומו.

לפיכך מוטב לנסוע תחילה בעדינות, עד ששמן המנוע מגיע לטמפרטורה מיטבית, 80 מעלות צלסיוס לפחות.

יורם שוורץ: חשבתי שתוכל לשפוך קצת אור על התמונה כאן:

https://www.facebook.com/groups/5club.group/permalink/2913554362079212/

תשובה: במלחמת יום הכיפורים גויסתי כנהג, ונשלחתי אל צוותי טלוויזיה ששהו בצפון, בקיבוץ איילת-השחר. הבאגי הצהובה שנראית בתצלום ששלחת הייתה שייכת לשני כתבים של גלי צה"ל, רוני דניאל ורזי ברקאי, אם אינני טועה.

מאוד לא אהבתי ששני כתבים אלה לא התקרבו מי יודע מה לחזית, אלא עשו, לתחושתי דאז, עשו צחוק מעבודתם. נראה היה לי שחשוב להם יותר לעשות רושם על בנות הקיבוץ, גם באמצעות תת-מקלע קלצ'ניקוב, שהם נהגו להשליך באגביות מופגנת בחדר האוכל או בבאגי.

יום אחד לא עמדתי בפיתוי, הרמתי את הקלצ'ניקוב של שוויצרים אלה, שנזרק בבאגי, והשלכתי אותו אל תוך משאית מלאה בחיילים, שבדיוק עזבו את הקיבוץ לאחר עצירת הינפשות קצרה בו. החיילים צעקו לי תודה.

'מכונית הנפש' נולדה כדי להיות הבלוג היחידי בעולם המוקדש לשלושה נושאים: מכוניות, כלבים ושואה

באחרונה התמקדנו בענייני שואה, כדי להציל אותה מחובבים רמאים וסתם עוברים-ושבים המנסים להתפרסם בזכותה.

כתלמיד מסור של מוסד החינוך הנקרא "הקִינְדֶר-שְטוּבֶּע של החיים", שהעיקרון המוביל בו הוא התייחסות תרבותית לזולת, לא פרסמתי באופן גלוי, וגם לא ברמזים, שכאשר הקומיקאי היהודי-אמריקני הענק גראוצ'ו מרקס (1905-1976) אמר "אל תניח להופעה שלו לשטות בך: הוא אולי נראה כמו אידיוט ומדבר כמו אידיוט, אבל הוא באמת אידיוט!" – הוא ניבא בעצם, בדמיונו הפרוע, את הופעתם העתידית של גדודי הוֹכְשְטַפְּלֶרִים (מאחזי עיניים) שמנצלים את השואה היהודית.

אחד מההוכשטלפרים הללו של השואה הוא רמאי השלום שמעון פרס, שנסע לגרמניה וקרא 'קדיש' בבונדסטאג הגרמני.

כן, דבר אינו מתפוגג מהאינטרנט, לצערם של חסידי פרס שנותרו. לפי עקרונות הקִינְדֶר-שְטוּבֶּע, מוטב להם אולי להתפכח מדמות זו, עם או בלי נקיפות בושה מאוחרות.

קהל מבוזבז

להגדרה של מרקס "מיהו אידיוט" עונה גם הבמאי סטיבן ספילברג, אשר בטקס האוסקר שבו הוענקו לו 7 פסלונים על סרטו 'רשימת שינדלר' הודה לקורבנות השואה, ואף העיר כי מעציב אותו שששת מיליון הקורבנות לא יכולים לצפות ביצירתו זו.

ואנוכי, אשר בעת ההתבטאות האומללה-יהירה הזו רק החילותי את דרכי כקשיש, הייתי היחיד שכתב אז כי ספילברג עצוב על חוסר יכולתם של נרצחי השואה לראות את 'רשימת שינדלר' (איך הם מתו לו ככה? חוצפה יהודית, כנראה) – משום ששישה מיליון צופים חדשים שהיו קונים כרטיסים לסרטו היו משדרגים את מעמדו מסתם עשיר הוליוודי סטנדרטי לאספן של מיליארדי דולרים.

פארק היוּדָה

מיותר (אך מהנה) לציין שאינני חסיד של 'רשימת שינדלר', אשר מציג את דמותו של איש העסקים הגרמני כמלאך, לפי תסריט מצוץ מהאצבע.

שהרי גיבור הסרט ניצל את עבודתם של אסירים יהודים, חינם בוודאי וללא תנאים אנושיים, וכדי להלבין את עצמו ולא לעמוד למשפט אחרי המלחמה על מעלליו ושיתוף הפעולה עם ראשי הגסטפו – הוא מצא פתרון פלא, ואכן הציל את חייהם של חלק מעובדיו, שנשארו בחיים.

הקשיש אף סבור, קצת בסרקזם וקצת ברצינות, ש'רשימת שינדלר' הוא פחות סרט שואה ויותר מעין גרסה רצינית של 'פארק היורה' – שהרי שני הסרטים הספילברגיים הללו מתרחשים בתוך גדרות תיל, ושניהם משחזרים מציאות מהעבר. ואם כך, אפשר לכנות את 'רשימת שינדלר' בשם 'פארק היוּדָה', פארק היהודים.

אגב, מבקר הקולנוע אורי קליין מספר כי הבמאי סטנלי קובריק חשב כמוני ש'רשימת שינדלר' רק מתחזה לסרט שואה. "בשואה נרצחו שישה מיליון יהודים; ‘רשימת שינדלר' הוא סרט על 600 יהודים שניצלו על ידי גרמני. זה איננו סרט על השואה", אמר קובריק לבן שיחו, הסוֹפֵר פרדריק רפאל, וטרק את הטלפון.

אלא שלגביי, גם קובריק עצמו, הז"ל כעת, היה קליינט מוצלח להגדרה של גראוצ'ו מרקס, כלומר אידיוט מושלם. שהרי לא מספר הקורבנות המוצג בסרט הוא אשר קובע אם מדובר ביצירה שהיא 'סרט שואה' או לא.

אצלי למשל, בסִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט" (גרסת הבמאי), הקורבן הראשי הוא שועל הכסף שאמא שלי לקחה איתה לגטו ורשה. ואם כך, זה לא סרט על שואה, מר קובריק? ענה לי, היכן שאתה לא נמצא כעת.

אביזרים ללא שם

ההגדרה של גראוצ'ו מרקס ל"מיהו אידיוט" חובקת גם את הבמאי האמריקני המצלם אצלנו כעת את הסרט 'התנור', וגם מדען שואה אחד ועמיתיו הדינוזאורים החולבים את עטיני המלחמה ההיא, וגם את מכון 'יד ושם', אשר עובדיו מתוחכמים יותר, יש להודות, מסתם אידיוטים, בהיותם חבורת חאפרים משוכללים שתפסו מונופול על השואה וחיים היטב על חשבונה.

כתבתי כבר די והותר על ההתעלמות של מדעני המכון מפרטי שואה שאינם תואמים את האתוס הרצוי, ואין טעם לחזור על טענותיי – אשר לא זכו, בוודאי, לתגובת המכון.

אני מניח שהמכון לא יגיב גם לטענה נוספת שהבלוג מעלה נגדו, ברשומה זו. וזהו הסיפור הנוכחי:

ניצולי שואה רבים ומשפחותיהם עלו ירושלימה ותרמו למוזיאון 'יד ושם' חפצים שהיו שייכים לקרוביהם הקורבנות, שגמרו את דרכם על פני הגולה בתאי הגזים ונשרפו בקרמטוריום.

הקרובים והידידים של קורבנות אלה, ואף נפשות השייכות לדור השואה השני, חשבו שמוזיאון השואה הירושלמי הוא מקום טוב להפקיד בו את מוצגים אלה, אשר מעוררים זיכרונות אישיים, סוחטים דמעות, מייצרים חלומות או מעוררים השראה לכתיבה.

לקרובים ולידידים שמסרו את הפריטים האישיים הובטח כי במוזיאון יוצמד להם כיתוב מפורט, המציין את שמותיהם המלאים של הנפשות שהפריטים השתייכו אליהן, ואת מקום מגוריהן לפני שנרצחו באיזה גטו או מחנה מוות, בידי הגרמנים או גויים מקומיים. הובטח גם שהכיתוב יציין מי מבין קרוביו של בעל החפץ מת איתו, ומי הצליח להישאר בחיים בעזרת השם או התושייה.

גם גויים למיניהם, כולל מוזיאון אושוויץ, תרמו מוצגים ל'יד ושם'. "בזכות פריטים קדושים אלה, שיישמרו במסירות על ידי 'יד ושם', הדורות הבאים ילמדו על שורשיהם" – חשבו התורמים בתמימות. על כן, מה רבה הייתה הפתעתם כאשר גילו שאנשי המכון הירושלמי מכרו חלק מהפריטים האישיים הללו לאמריקנים מ-USHMM (United States Holocaust Memorial Museum), שָם הם מוצגים במתכונת אנונימית למדי, זולת כיתוב כללי המציין את שייכותם לקורבנות שואה.

אפשר לומר שכאשר 'יד ושם' החל למכור את אביזרי השואה, הוא הפך להיות מעין אומשלאגפלאץ (כיכר שילוח) המעביר הלאה תרומות אישיות.

כל זאת כדי לסייע לאמריקנים, שהתאוו לפתוח מוזיאון שואה בוושינגטון, אך לא היה להם מה להציג בו.

שריד יחיד מאבא

כל זה אינו קשור בי, כי לאחר עלייתי ארצה לא הלכתי למוזיאון 'יד ושם' עם שעון ה'צִימָה' הישן של אבא שלי, שהוא התעקש לתת לי.

את רצועת השעון ענד אבא על פרק ידי רגע לפני שנפרדנו והצטרפתי, לדרישתו של אבא, לקבוצת פועלים שיצאו אל הצד הארי של ורשה, כדי לברוח מהגטו.

לא רציתי לקחת ממנו את שעון זה, התקוממתי, אלא שאבא שכנע אותי באומרו שהוא כבר לא יזדקק לו, שהרי אין לו כבר עבודה וצורך לקום אליה בסוף הלילה.

כבר 78 שנים נמצא אצלי שעון זה, ועודו עובד. מאז שאבא הסיר אותו מידו הוא מלווה אותי עם התיק-תק שלו לאורך כל מסדרון תולדותיי, תחילה בבריחות מהמוות בוורשה הכבושה, אחרי כך בנסיעה עם הצבא הרוסי לברלין, ובהמשך בבית היתומים בקרקוב, בכל בתי הספר, כולל האקדמיה לקולנוע, וגם בעבודתי על סרטים. השעון המשיך ללוות אותי בעלייתי ארצה, בעבודתי בתחנת הטלוויזיה רוממה ובהתגייסות לצה"ל כנהג, ג'וב שבמסגרתו הוא תקתק במלחמת 1973.

מזעזעת אותי המחשבה שלוּ הייתי מפקיד בטיפשות את שעון זה במכון 'יד ושם' – ייתכן שהוא היה עובר למוזיאון השואה בוושינגטון, בלי כיתוב שמספר על שייכותו הקודמת לאדם מוזס גרוסבאום, אסיר גטו ורשה אשר דרכו אל המוות אינה ידועה לבנו אדוארד ולבתו אירנה, הניצולים.

ברחתי מהערסים ונלכדתי על ידי הוכשטפלר

בתחילת שנות ה-90 החלטנו לחזור לגולה עקב צרור געגועים למקומות, צלילים, תמונות ושורשים, שהם חלק מהתנאים הנדרשים על ידי תהליך היצירה ומאפשרים אותה.

בין הסיבות לירידתי הזמנית לגולה הייתה גם העובדה שלא היה לי איך לשמור בישראל את אוסף המכוניות שלי – את אלפא 33 האדומה שעברה ראלי-קרוס באשקלון, את שלוש הלנצ'יות פולביות 1.3 שאחת מהן היא ספורט זאגאטו, וגם את לנצ'יה פולביה HF ראלי 1.6.

אמנם הן עמדו כולן בחניה ברחוב הירקון, מול ביתנו בבניין מס' 162, אשר היה סמוך לכיכר אתרים ואינו קיים עוד – אלא שאורחי חיי הלילה היו מגיעים אז לכיכר מהשכונות הדרומיות של העיר, וקפצו על מכוניותיי.

כאשר שוחרי בידור אלה שברו את השעונים ב-HF משום שלא הצליחו להתניע אותה, והרסו לי בריקודיהם על הגג את פולביה ספורט זאגאטו היפהפייה הבנויה מאלומיניום – החלטתי למכור את כולן, ולברוח מהארץ.

מצאתי קליינט לאלפא (השחקן שמואל וילוז'ני) ומישהו מתאים רוחנית ל-HF, ואילו שלישיית הפולביות מצאה חן בעיניו של איש שהגיע אליי ממוזיאון הרכב בצפון, מוזיאון תפן של התעשיין סטף ורטהיימר. "אנו ניקח את כל שלישיית הפולביות שלך, נעמיד אותן בתערוכת קבע, ועל כל אחת מהן יהיה כתוב השם שלך, שהיית אבא מסור שלהן", הבטיח.

ודאי שהסכמתי מיד, ומכרתי את כל שלישיית הפולביות שלי במחיר ממש סמלי. נסעתי לגולה, חזרתי, התחלתי לכתוב את הבלוג 'מכונית הנפש' לפי רעיון ועריכה של פ' מירושלים, והתחילו לזרום אליי מכתבים וטלפונים של קוראים.

אמרו לי, בין השאר, שראו את הלנצ'יות שלי במוזיאון הרכב בצפון, סיפרו שחלקן נפגעו מהפגזה במלחמת המפרץ, וגם העירו שאין באף אחת מהן תזכורת לעובדה שהן היו שייכות לי.

אחד מקוראי בלוג זה שאל את בעלי הבית של מוזיאון תפן מדוע לא מצוין שמו של אדוארד לצד הפולביות העומדות בתערוכה, כפי שסוכם במעמד המכירה – ונענה כי… המוזיאון לא קנה ממני כלום, ואת הלנצ'יות הביא להם מישהו שטען שהמכוניות הן שלו, והמוזיאון קנה ממנו את שלושתן ב"כסף טוב", כלשונו.

כך נודע לי שבמנוסתי מהערסים של כיכר אתרים, ספגתי עוקץ משולש מנוכל.

המזל לא מזויף

בעצם, בקטע של שלוש הפולביות 1.3 שלי – שתיים אדומות ואחת כהה – נפלתי קורבן לאותה שיטה מתוחכמת אשר מפניה הצלחתי לשמור על השעון של אבא שלי זיכרונו לברכה. אותו שעון 'צימה' שחור מתוצרת שוויץ או מזויף, לך תדע, שאני קורא לו היום "ניצול 'יד ושם'".

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

שואלים את אדוארד

עקב ריבוי שאלות שהגיעו לתת-המדור, הרשומה הבאה תוקדש כולה לשאלות ותשובות.

טיפ טיפה: הגיעו מים עד רבאק!

"בואי נזרוק אבן על השמשה שלהם, נבהיל אותם קצת", הציעה שכנה שלי, אשר למרות היותה אמא לילדים דעתה עדיין לא התיישבה עליה לגמרי, תודה לאל.

עמדנו בכיכר ודיברנו על נהגים שלא עוצרים במעבר החצייה הסואן שבכניסה לשכונה. "יאללה, אינתיפאדה", התלהבה מהרעיון שכנה אחרת, רעולת פנים אף היא.

הוגת הריגוּם הממוקד היא אישה עדינה וחייכנית בדרך כלל, אבל נמאס לה להרגיש שקופה כמו טפיוקה. "מתוך כל 10 נהגים, 6-7 לא עוצרים ולא מאטים. אנחנו יכולות לפרסם את שיטת האבנים בפייסבוק של השכונה".

אני מבינה אותה. הרי הגיעו מים עד רָבָּאק! לא נדיר שאני טובלת כבר בסוף השליש הראשון של מעבר החצייה – ואיזה ג'יפ טס 30 ס"מ מכפות הרגליים. כאילו אני פרעוש, וחיי לא שווים פרוטת-זמן אחת. למה אני יכולה להתייחס למעבר בחרדת קודש, ונהגים כה רבים מצפצפים עליו בקשת?

קומץ נהגים לוחצים בכל זאת על דוושת האנושיוּת, ואני משתדלת להודות להם. המסכה גנזה את החיוך, אז במקומו אני מכבדת אותם בניד ראש. אלא שאפילו הנחמדים האלה אשר עוצרים – מְסַכְּנִים את חיינו. כי בגללם אנו חושבים שסמבטיון-החצייה הגועש נרגע, ומתחילים לחצות אותו – רק כדי לגלות שכמעט נדרסנו במחצית השנייה של המעבר על ידי מכונית בנתיב השני, שלא טורחת לעצור.

"אז מארגנים מרד הולכי רגל?", שאלה השכנה, ורמזה שתשמח אם אפרסם באיזה אתר חדשות מאמר שמעודד את הולכי הרגל להפסיק להיות בשר תותחים פאסיבי, וליידות אבן בכל נהג שמתייחס למעבר חצייה כאל שפיכת צֶבַע לבטלה.

לרגע נשביתי באין-שיק של ההצעה: הרי אם נהגים יידעו שהולכי הרגל עלולים להטיח בהם אבן, אולי איזו סינפסה שלהם תשקול לעצור.

אלא שבעליו של בלוג זה, הקשיש המורשה, שפך על הרעיון עביט של לעג. "איזה רעיון ילדותי! קודם כל זה לא חוקי, וחוץ מזה, איזה נהג שתזרקו עליו אבן יכול להחטיף לכן סטירה ואפילו לשלוף סכין. תגידי לשכנה שלך לשכוח מזה", המליץ הקשיש בפה מלא עידון. גם התנ"ך מתנגד כנראה לרעיון. "לא יהיה לך בכיסך אבן", קובע ספר דברים.

כך התכווץ לו רעיון האינתיפאדה כמו אוכמנייה שכוחה במקרר. שוב נעמוד על המדרכה ונחכה לנדבת-נימוס של נהג שעוצר. כי בצומת הזה אין שוטר, אין מצלמה נסתרת, ואין אפילו משמרות-זהב שמאוישות בשכר על ידי תאילנדים. בצומת הזה יש רק ישראלים שקנו מכוניות יקרות, ושלפוחית האגו שלהם כה רגיזה, עד כי אין לה פנאי לזוטות כמו קדושת חיי אדם.

פטה-מורגנה ידידותית, המעוררת שמחה ואופטימיות נטולות פְּרוּדֶרְיָה (צניעות מתחסדת), הפתיעה כהוגן את הקשיש המורשה, אשר נרדף ומושפל על ידי גילו המופלג. היא התפשטה מבגדיה וחשפה את גופה הפסיכדלי גם לנגד עיניהם של כל יתר הזקנים הסדרתיים

התגלה שאמנים ענקים של המאה ה-20, המשורר הפולני צ'לסב מילוש שזכה בפרס נובל לספרות והצייר הספרדי הגאון פבלו פיקאסו, יצרו את עבודותיהם הטובות ביותר בהגיעם לגיל 90.

מילוש הזקן הפתיע בשירים חדשים ובמסות פילוסופיות מצמררות, ופיקאסו הפתיע שוב בציוריו עוצרי הנשימה, המופיעים באלבום 'פיקאסו 90' – אשר חוגג בספרייה של הקשיש המורשה, חסיד כפייתי של פבלו.

זִקְנָה לפי הצייר יֶזִ'י מְיֶזֶ'ייבְסְקִי

הקשיש בעקבות קלינט?

אלא שבינתיים, מר קשיש מורשה הנוכחי, כלומר דמות קיימת עדיין, נהנה מאי-איזה רווח המפריד בינו לבין ה-90 שלו, אשר פוזל אליו בתאוותנות אדישה. אלא שרווח זה, מצ'פר ככל שיהיה, קרוב יותר לקו הגמר מאשר רחוק, ובהתאם לכך מתעוררות מחשבות כנות, כלומר נואשות:

או-קי, פונה הקשיש למכוניתו, המתפקדת כפסיכולוגית אישית שלו, ומודיע לה בכנות שהוא אפילו לא שרוך בנעליהם של חתני ה-90 הענקים, כמו פיקאסו, מילוש, קלינט איסטווד ואפילו סינטרה – ובכל זאת, כלום לא מפריע לנשמתו של הקשיש להתפעל עד כאב שיניים מהיצירתיות הקודחת של זקנים אלו, שבישלו את שיא הצלחתם בערוב חייהם דווקא.

"הגידי לי, האם זה לא דורש מאבא שלא יעצור – ולא יסתפק בכל מה שהוא ביצע עד עתה?" שואל המורשה את מכוניתו, ומוסיף בעצב שלכתוב, לצייר ולצלם זה לא רק אחריות אלא גם מלכודת חסרת רחמים. שהרי בעולם האכזרי, דברים ששווים משהו באים ככה-סתם, ללא מאמץ ובלי פספרטו חגיגי מתוחכם. אז במקום לחפש מוטיבציה חונקת, כזו שהורגת את ההשראה עוד כשהיא קטנה, מוטב לקשיש להפשיל שרוולים באגביות, ולא לחשוב במה מתחילים ואיך.

ומתחילים במקלדת, בלייקה ישנה או בצבעים מבוזבזים על קרטון. "קדימה, שלישייה, אל השלג הרך והאוורירי", צעק טולסטוי אל סוסיו המדומיינים כאשר ברח בגיל 90 מאחוזתו יאסנה-פולנה.

ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, 'הבווארית', היא הפסיכולוגית שלי, שאני מנסה להתייעץ איתה בסקייפ

אלף כִּמְעָטִים לפתע יפרחו

אם כי ברור לקשיש שאם יצליח לנחול אי-איזה הישג מזהיר בגילו המופלג – הישג זה לא יירשם על גלגלים.

אמנם הזקן המורשה זכה להבטחה מהנהלת מסלול נורבורגרינג, שאם יצליח לעבור את 21 הק"מ של "הגיהנום הירוק" בפחות מ-8 דקות, שמו יתפרסם בספר השיאים של גינס כנהג המבוגר ביותר שעשה את זה. ויעד זה נראה לקשיש אפשרי, שהרי הזקן המורשה והבווארית שלו קבעו כבר 9 דקות באותו מסלול – מבלי להכיר אותו ומבלי להכין את מכוניתו באופן מקצועי, ועוד על צמיגי פירלי 0 מאכזבים.

אלא שבינתיים נסחף העולם בצונאמי של קורונה, והזקן, הסגור בתל-אביב עם מסכה על פרצופו, לא המשיך לעולל בגולה הרחוקה את כל מה שהוא תכנן לבווארית שלו: הוא לא הרכיב לה קפיצי W&K קשיחים, בולמי זעזועים בילשטיין B8 וצמיגי מישלין פיילוט קאפ-2, וגם לא הזמין כלוב בטיחותי וקומפרסור, המשפר את מנוע ה-S54 עד 480 כ"ס.

בנוסף לכל הפספוסים האלה איבד מר קשיש גם כל אפשרות להתאמן בנהיגה ולעמוד מול G2 בסיבובים, וכך התפשטה החלודה בגופו.

בקיצור, החלום על הופעתו בספר גינס נצלָה על מזבח הכמעט, הבין הזקן. ומה נשאר לו חוץ מאשר לתכנן להתיישב בצריף העץ שלו עם דלת פתוחה לרווחה, כדי שלפחות קאלְיוֹפֶּה תוכל לבקר אותו, אם בא לה.

מישלין פיילוט קאפ-2 מציע לבווארית להשתולל, ומוסיף לה כ-100 כ"ס

בזבוז של נאצי

'גלריה' של עיתון 'הארץ' פרסם כתבה רחבה על סרט אמריקני-ישראלי בשם 'התנור', שמצולם בארץ בימים אלה. מדובר בתנור שבו נשרפה גופתו של אדולף אייכמן, מה שמזכיר לזקן המורשה שבזמנו הוא היה היחיד במרחב הציוני שהתבטא נגד תלייתו של הרוצח הגרמני – ובעד להחזיקו בחיים עד סוף ימיו, ולדרוש ממנו לכתוב את כל הידוע לו על המכניזם והפילוסופיה של השואה.

כי לפי הזקן, סתם תלייה של גופו של הארכיטקט הראשי של רצח ההמונים לא תרמה במאומה לידע החסר על השואה. ידע שאנו חייבים בשביל הדורות הבאים, ועל כן עליו להיות שלם ככל האפשר ומושג ממקור ראשון, טענתי.

התלייה הטיפשית לא רק גבתה מחיר גבוה של אובדן ידע, אלא היוותה גם עונש הומני מדי, שלא עמד בשום פרופורציה למעלליו של אייכמן.

ישראל ריבונית בזכות אדולף?

התייחסותו המסויגת של הזקן אל מורשת אייכמן גרמה לזקן לא לכבד כראוי את הבמאי האמריקני ג'ייק פלטרו, אשר נחת בלוד לפני שנתיים ונדבק אלינו באופן פיזי ורוחני.

לפי 'גלריה' של עיתון הארץ, פלטרו שייך למשפחת אמנים ידועה ששלושת דורותיה עסוקים במוזיקה, פיסול, משחק והפקה. ולהבדיל מהבת של הבמאי סטיבן שפילברג, שבגדה במורשת המשפחתית עתירת הכבוד והחליטה לעבוד בפורנו – האורח שלנו מאמריקה דווקא זרם עם סביו, הוריו, אחיו ואחיותיו האמנים, ומחפש עצמו בקולנוע.

עד עתה, ג'ייק פלטרו רק גמגם בארצו הגדולה שניים-שלושה סרטים בינוניים, רחוקים שנות אור מהאוסקר – ונראה שהוא מאמין שנושא השואה יחלץ את הקריירה שלו מהדשדוש.

כדי לנצל את הזדמנות הפז, הבמאי האמריקני התביית על פרשת אייכמן, ששפילברג לא התייחס אליה. לפי סופרת 'גלריה', המקומיים התלהבו מיד מהאורח הדלוק על הפרשה, סיפקו לו חומר להשראה, והסבירו לו בדיוק את מה הוא רצה לשמוע, לפי גישתו הגרפומנית.

בארץ זכה פלטרו בעוזר פיקח, תום שובל, אף הוא עוסק בבימוי, אומרים. והוא, שובל, הסביר לאורח היכן הוא נחת. כך קיבל פלטרו מעוזרו שיעור אינפנטילי, שלפיו "משפט אייכמן היה אקט היסטורי שחתם את ישראל כאוטוריטה, כמדינה". זה מה שהאמריקני למד מהעוזר המוגבל שלו, בעל נטיות גרפומניות בפני עצמו.

הקביעה הנ"ל מעמידה על הרגליים האחוריות. הרי 'גלריה' טוען למעשה – בפיו של העוזר תום שובל ובכל כובד-הראש של המילים העבריות – שללא משפט אייכמן, ישראל לא הייתה "נחתמת כאוטוריטה". כלומר: את מדינתנו הצילו אותם שליחי מוסד פיקחים, שהביאו את הרוצח הגרמני מארגנטינה אל בית המשפט היהודי בירושלים, ואחר כך הצילו את הציונות השופטים הגיבורים שתלו את הגרמני על חבל. בלי עבודתם, ישראל לא הייתה "נחתמת כאוטוריטה", וכל המאמצים הציוניים שעשו הנפשות הטהורות הרצל ובן-גוריון היו הולכים פייפן.

סיקסטיז מזויפים מאוד

לאמריקני הטמבל אין מושג – ועוזרו הטמבל המקומי לא מלשין לאורח באנגלית – שכדי לבנות תמונה אותנטית-כמו המציגה את ישראל בשנות חיתוליה אין די להשתמש במצלמת 16 מ"מ!

הרי הטכנולוגיה החדשה תהפוך ממילא, בדייקנות המודרנית המקובלת, את תמונת ה-16 מ"מ הארכאית לרצף של תמונות הנראות כאילו צולמו ב-35 מ"מ או Panavision, אם לא במצלמות דיגיטליות ממש.

כדי ליצור את אווירת התקופה ההיא של שנות ה-60, אשר נדרשת לצורך הפקת הטמבלים, מוכרח חומר הגלם, כלומר נגטיב 16 מ"מ, לעבור שלבי פיתוח במעבדה של הערוץ הראשון משנות ה-70 וה-80 ז"ל, או במעבדה של מרגוט קלאוזנר בהרצליה, ואחר כך להיערך על שטיינבק 16 מ"מ ברוממה אהבתי – ולא ליהנות חלילה מעריכה דיגיטלית עכשווית.

אלא שכל אלה הם פרטים טכניים שוליים, שהרי האנושות לא תיפגע אם התמונה של הבמאי התמים פלטרו תהיה חדה מדי ובעלת עומק מיותר.

הלב המזרחי קר ואטום?

אך כואבת יותר לחושים הרציונליים והאי-רציונליים של הקשיש המורשה העובדה שבמהלך צילומי הסרט 'התנור', כל מיני טמבלים מקומיים מילאו את ראשו של הבמאי-תסריטאי האמריקני בן ה-44 בסיפורים מצוצים מהאצבע. והטמבל האמריקני, בהיותו חם ורגיש כאילו היה גיי (הוא אינו גאה, אלא נשוי לאמנית פלוס שניים) – קנה את הסיפורים האלה.

מהכתבה בגלריה עולה כי המקומיים הגישו לטמבל האמריקני אסופת שטויות. אחת מהן היא שהיהודים היקרים שהגיעו ארצה ממרוקו, תוניסיה או עיראק ראו בשואה הגדולה לא יותר מסוג של עונש שהאל השית על היהודים האשכנזים החוטאים, ועל כן לא פתחו את ליבם לסולידריות עם קורבנות השואה או ניצוליה. הבמאי האמריקני הסיק מכך שזו הסיבה שאייכמן הוחזק על ידי שומרים מזרחים ולא ווזווזים חלילה, שמרוב שנאה היו עלולים להתנקש בגרמני לפני המשפט.

לפי תיאוריה זו, משפט אייכמן קיבע את המצב החברתי במקומו, והמזרחים נשארו אדישים לגבי השואה. כך הסבירו טמבלים מקומיים לטמבל האמריקני, והוא עוד עושה על זה סרט.

השואה שלי, הקדושה והמסכנה, אשר נמכרת בכל פינה, תעבור גם את זה.

מבוכה מבעבעת בתנור

ואיך משתלב בכל תיאוריות הבולשיט האלה סיפור קולנועי 'רגשי' על ילד ממשפחה מזרחית שורשית אשר בונה את התנור שאייכמן נשרף בו? על כך פיזר הטמבל האמריקני הסברים כה מבולבלים, עד כי ניתן לחשוד שהם תורגמו לעברית באמצעות גוגל תרגום.

אין פעמון זכוכית לסייענים

האם משפטו והריגתו של אייכמן ריככו את הטראומה של ניצולי השואה, שאחרי עלייתם ארצה היו מזהים ברחובות את הרוצחים ואת המלשינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים בגטאות ובמחנות המוות?

המרחב הציוני לא התייחס לסייעני הנאצים שהניצולים הצביעו עליהם, ואף תפסו אותם. וכך, קאפואים, שוטרי יודנראט, משתפי פעולה, סייענים ורוצחים שברחו ארצה – נותרו חופשיים.

משטרת ישראל והפרקליטות זלזלו בניצולים – וסירבו לשתף פעולה עם המצוד אחר הפושעים. הרשויות שחררו לבתיהם את היהודים עוזרי הנאצים בטענה כי "לא היינו שם, אנחנו לא יודעים ולא יכולים להוכיח את אשמתם".

לא השכלה ולא גאולה

לכידתו של אייכמן לא קידמה בהרבה את הידע שהיה בידי ישראל על רצח היהודים הגדול בהיסטוריה. לא השכלנו בדבר כמעט.

כנקמה בגרמני המאכזב, אנשי הממסד העברי תלו אותו. כאילו מותו מסוגל לגאול את קורבנות השואה משכחה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: להיות שם

לפני כחצי שנה הופיע ב-ynet ריאיון ארוך עם רוי ניסני, "הישראלי הראשון ב-F1". בעקבות הריאיון, שבו תיאר הנהג בגאווה את נסיעתו "מעל 200 קמ"ש בסיבובים ומעל 300 קמ"ש בישורת", החלה עיתונות הספורט העברית להתעניין באופטימיות אוהדת במעשיו של רוי ב-F2, ועקבה אחר חלקו ב-F1.

אלא שלצרתו, אין לרוי מזל ב-F2. וחבל, כי המקומות האחרונים שהוא הסתפק בהם הובילו לאיבוד הנקודות שהיו מְזַכּות אותו בסוּפֶּר-לִיסֶנְצְיָה המעניקה זכות לנהוג ב-F1 – מה שנראה כמחסום בקריירה של הישראלי, אשר ynet שתק לגביו.

והנה, בזכותו של איזה פלא, הסתדר רוי שלנו גם בלי הסופר-ליסנציה, ומצא את מקומו ב-F1 כנהג מחליף בקבוצת ויליאמס. ככל הנראה, זה קרה בגלל העובדה שמצבה של קבוצה זו מידרדר כבר שנתיים במדרון המוביל לפשיטת רגל, וגברת קלייר ויליאמס, המנהלת את הקבוצה מאז שאביה, פרנק ויליאמס הגדול, הזדקן, מצאה דרך להגדלת ההכנסות: מכירת מושבים במכוניות המרוץ שלה.

וכך, בתחרות GP ספרד האחרונה לקח רוי ניסני חלק באימונים, וזינק במכוניתו של ג'ורג' ראסל. אמנם הישראלי שוב הגיע אחרון, אלא שהפעם הוא רשם התקדמות, כי היה גרוע מהמנצח רק ב-4 שניות, ולא ב-9 שניות כמו בהופעתו הקודמת, בשנה שעברה באבו-דאבי.

תוצאה מביכה זו לא הפריעה לידידי המגיש בועז קרפל להכריז כי "רוי שלנו לא אכזב באימון, כי היה איטי רק ב-0.3 שניות מהנהג לָטִיפִי שהקדים אותו". קרפל לא סיפר שבזמן התחרות בספרד, שהייתה משעממת למדי, שודרו סרטונים רבים שסיפקו, לצורך הבידור היחידי באירוע – פרשנות עוקצנית על הנהג האחרון באימונים, רוי ניסני, ועל הופעתו בתחרות עצמה, כולל קליפים מביכים.

אפשר רק להצטער שנהגים ישראלים צעירים בעלי כישרון ואמביציה אינם מצליחים להשיג חסות של ספונסר יהודי עשיר מאמריקה – נדיב כמו זה שבזכותו ניסני זוכה להגשים את חלומו, ואף נוסע על מסלול המרוצים כנהג היחידי שאין לו הסופר-ליסנציה הנדרשת לפי תקנון FIA.

בועז ידידי, עם כל הפטריוטיות שלך, אל נא תסתיר נקודה זו.

רוי ניסני, האיש שלנו בפורמולה 1

רשימת הנהגים שלקחו חלק באימון שלפני מרוץ F1 בספרד. רוי שלנו מופיע אחרון בין הנהגים  שהתאמנו לפני המרוץ

שואלים את אדוארד

חזקי פרידמן, בתגובה ל"ותודה לרבי נחמן":

א. תכתוב יותר בבקשה.

ב. גם אבא שלי כתב ספר שלא הסתדר ל'יד ושם', כי הוא ראה את קסטנר איפה שלדעתם הוא לא היה. לכן הם לא השתתפו במימון הספר, וגם ביקשו להוריד את הסמל שלהם מהספר.

ג. אתה לא צריך להתחפש כדי לטוס לאוקראינה. סע בבגדים רגילים. גם אני נוסע רגיל. השנה נשאר בבית.

ד. הטיסות לאוקראינה בימי ראש השנה לא זולות כלל. 800-900 דולר.

ה. אם כבר נסעת, תעשה טיול לציון. מה יש להפסיד?

אוהבים אותך. נ"ב: צירפתי לך לוח טיסות ומחירים לאומן. בהצלחה.

תשובה: תודה לך חזקי על ההכוונה, אך בינתיים החלטתי להישאר בתל-אביב.

צפרירה מלובני-שמוקלר, בתגובה ל"ותודה לרבי נחמן": הראיתי את הכתוב לאישי דני, שהוא ניצול אקציית הילדים האחרונה בגטו וילנה. דני תמיד סיפר לי שהמשטרה בגטו, והיהודים שמונו על ידי הגרמנים לשלוט בגטו, שיתפו פעולה עם הגרמנים. הם הרי הכינו את הרשימות של היהודים שנשלחו לפונאר או למקומות אחרים.

לא הייתה כל סולידריות בין היהודים. לדוגמה, משפחתו של דני הייתה במחנה קייליס, שלא חוסל עם הגטו הראשי. לקרובים מהגטו הראשי המשטרה היהודית של בלוק קייליס לא נתנה להיכנס לתוך הבלוק, ואמו של דני שילמה שוחד לשוטרים כדי שיאפשרו למשפחה להיכנס.

בגטו הראשי שיתפה המשטרה היהודית פעולה עם הגרמנים בחיפושים אחרי יהודים מתחבאים, ויש עוד סיפורים רבים נוספים.

לכן, אכן הגיע הזמן שיגלו את האמת לאמיתה. דני אומר שהחוקרים כולם יודעים על כך, וכמובן מתעלמים… וגם זה סוג של שיתוף פעולה.

כולם היו שמחים לו היית מתפנה רגשית ופיזית וכותב על הנושא הזה.

בקשר לרצונך לנסוע לוורשה: אני משוחחת יום-יום עם ידידתנו אנטה מפולטוסק, שנמצאת כאן בארץ אצל ארוסה גיל שטיין (גם זה סיפור מדהים על ההיכרות ביניהם… הם טוענים שאני השדכנית). אנטה נמצאת כאן מתחילת הקורונה, ואינה יכולה לשוב לוורשה. הוויזה שלה הוארכה לחצי שנה עקב מכתב שכתבתי למנהל האוכלוסין שהיא יקירת ארגון פולטוסק בישראל, אולם בסוף אוגוסט הוויזה מסתיימת, והיא חייבת לחזור לפולין. היא כתבה לי שיש טיסה מיוחדת לוורשה ב-28.8, והיא קנתה כרטיס.

אני ממליצה לכתוב לה. כבר מזמן סיפרתי לה עליך, ונדמה לי שהיא אפילו הזמינה אותך לפולטוסק. דרך אגב, גיל קנה לה בית גדול על נהר הנארב, והיא שומרת 2 חדרים בעבור אורחים שיגיעו מישראל. היא מתגוררת כעת עם גיל ברמת-גן, ותשמח מאוד מאוד להיפגש איתך.

יוסף בן-בסן: ראשית, תודה על הדברים המרתקים והמעניינים.

רציתי לשאול איזה רכב עדיף לדעתך: היברידי או מנוע רגיל? זאת, בהנחה שמדובר ברכב מקביל. העדיפות לא אמורה להיות מבחינה כלכלית אלא מבחינת אמינות, חוויית נהיגה וכו'.

תשובה: כשמדובר על סיפוק מנהיגה, אז ודאי שאני מעדיף מכונית רגילה ולא היברידית – אשר דורשת מהנהג תשומת לב קבועה למצב הסוללה, כמו גם שימוש מיוחד בכוח הרכב כדי שהנסיעה תהיה חסכונית.

באופן עקרוני יכולתי להיות בעד היברידיות 'רכות', שבהן המנוע החשמלי מספק כוח ברגעי הצורך – לולא היו לצערי כל המכוניות ההיברידיות, ללא יוצאת מן הכלל, סמארטפונים על גלגלים.

 

"אל תאמינו להולכי רגל", שר הזמר הרוסי האגדתי אוֹקוּג'אבָה

אמנם הזמר הרוסי אוקוג'אבה (Okudzawa Bulat) שר על חוסר האמון שלו בחיל הרגלים, אלא שאני די זקן כדי ששיר זה יזכיר כי בימינו אסור להאמין להולכי רגל שהם אינם מתאבדים, ושרצונם לחיות גם בהתפרצם אל הכביש בעיניים כבושות בסמארטפון ואוזניים בלוּעות באוזניות.

ויש גם הולכי רגל שאינני מאמין לחוכמות שהם כותבים על מכוניות. כמו למשל הטור שפרסמה רופאת הבית של עיתון 'הארץ', ד"ר נטע סופר-צור – טור שחגית כהן, עורכת ב'מקור ראשון', עונה לו ב'טיפ טיפה' שלנו.

זאת לבקשתו של הקשיש המורשה, החושש שתגובה משלו, שלא תהיה בהכרח עדינה, עלולה עוד חלילה לפגוע בכבודה של רופאה זו אשר מתחשק לה "להירדם בנסיעה", וכנראה גם כותבת מתוך נמנום.

אביר המומיות

ויש כאלה שכותבים תוך כדי הליכה, או כך לפחות נראות ההתבטאויות שלהם בנושאים סביב השואה, שלדעתי די כבר לפטפט עליה, הקדושה, כשאין מה להגיד.

הזקן מתכוון למאמר "מלוּמדים מרוּחקים מביטים בשואה" מאת פרופ' דניאל בלטמן, היסטוריון של תקופת השואה באוניברסיטה העברית – מאמר שבעיניי הוא מזעזע יותר מעמדותיה המוטוריות של הרופאה הנרדמת.

כמו הרופאה, גם פרופ' בלטמן זינק להליכה אל שדה הרעיונות ברגל שמאל, ומשבח בכל פה את מחקר השואה בישראל – מחקר שהאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים מתחה עליו ביקורת. בלטמן מתווכח עם הביקורת הזו, ויוצא באבירות להגנתם של חוקרי שואה משופשפים כמו יהודה באואר, שלמה אבינרי, ישראל ברטל, שולמית וולקוב ודינה פורת.

אלא שמדובר בחבורת משתפי פעולה כפייתיים עם 'יד ושם', חלקם כבר מומיות שנשמרות על ידי המכון הירושלמי כמעין מותגים של איכות. גם חוקרים מ"הדור הצעיר" (כהגדרת בלטמן) חתומים, ממש כמו מוריהם הזקנים, על מחקרים דקלרטיביים, כאלה שנמנעים מטבילת עטם ביוּרָה הרותחת של נושאים רגישים מדי – שהם בעלי משקל אמיתי, אך חורגים מאתוס השואה המדומה.

דומני שיד ושם יעמוד בפני שוקת מבואסת כאשר מדעניו המבוגרים ייתנו בעיטה בלוח השנה, והמכון הירושלמי יישאר רק עם מדענים צעירים יחסית, חסרי ניסיון.

נשארנו מוסתרים

איש לא כתב את האמת על היודנראטים, על שוטרים יהודים בגטו, כפי שאני זוכר אותם. כמו הרגעים שבהם שוטרים אלימים אלה, שלא זכו במחקר ירושלמי כי אינם שייכים לאתוס היהודי הרצוי, פרצו אל הדירה שלנו כדי לקחת לאומשלאגפלאץ אותנו – זוג הורים, אחותי בת ה-12 ואני בן ה-10.

השוטרים היהודים הללו השתוללו בדירה בחיפוש אחר כל דבר ששווה לקחת, הפכו מיטות, חתכו מזרנים, שברו רהיטים, קיללו ביידיש ובגרמנית – בזמן שאנו התחבאנו בגומחה חשוכה המוסתרת מאחורי ארון.

אבא ואמא החזיקו ידיים בחוסר אונים, ואני ואחותי אירנה כרענו על הברכיים וחיבקנו על הרצפה את שועל הכסף של אמא שלנו, נושקים לו ומלטפים אותו כדי שלא יבכה.

זה בוודאי לא מעניין את אנשי המחקר העבריים, העסוקים בהתלהבות בטיפוח אתוס שואה מדומה ולא בתיעוד האמת.

אקדחים חלודים  

את מדעני השואה לא מעניינת גם האמת על מרד גטו ורשה. לפי סגן מפקד המרד מארק אדלמן, הקרבות בגטו הסתכמו בעיקר בבריחות, כי למורדים היו רק אקדחים, שפעם ירו ופעם לא, ולא התאימו למאבק מול הגרמנים, אשר ירו ממרחק רב ברובים ובמכונות ירייה.

אין גם מחקרים על ה"טיהורים" שביצעו שתי המחתרות בגטו לפני המרד, אשר היו עסוקות בהוצאה לפועל של גזרי דין מוות נגד "יהודים בוגדים" ששיתפו פעולה עם הגרמנים – פעילות שאכן התאימה לאקדחים החלודים של המחתרות.

אגב, לפי סגן מפקד המרד אדלמן, המחתרת לא הצליחה להעניש את שוטרי היודנראט שהוציאו מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק את הילדים ואת הדוקטור החולה והזקן והובילו אותם לאומשלאגפלאץ – כי שוטרים אלה היו תחת שמירת הגרמנים והמשטרה הפולנית.

בגטו לא הייתה מח"ש

אולי עוד יהיו לי, לפחות אני תקווה לכך, הזמן והכוח הנדרשים כדי להתווכח עם 'יד ושם', אשר מורעל כולו באֶתוֹסוֹמאניה ובפוליטיקה. לוואי שה"אולי" הזה יתגשם, כי אני חייב להשמיע את תוכן זיכרוני. חייב את זה לאבא שלנו, שאהבנו אותו – אני, אמא ואחותי – בימי הרעב, הקור והחושך.

אבא המושפל והמורבץ בכל הזדמנות על ידי שוטרי היודנראט, שהיו מתעללים בו בהתקפות אלימות קשות עוד שנה לפני שהוא נשאר לבדו בגטו, ושחרר אותו המוות.

אכן, צדיק הוא ר' נחמן 

זה אשכרה מביך, זה אשכרה משפיל, וזה אשכרה דוחה ממש להפוך לקורבן געגועים כפייתי אל צריף העץ שלי בגולה – שבניתי כדי לצייר או סתם לשבת לחשוב מול המקלדת בזמן שבדלת הפתוחה שלו, כמו במסגרת של תמונה או בפריים קולנועי, מתייצבת אחת מבנותיי ואף כל השלוש, אם הן עומדות רחוק יותר.

אין מצב שאוותר על חזרה אליהן, כדי להקשיב בצליל מנועיהן איך עברה הפרֵדה מאבא – שהגיע סוף-סוף כדי לרחוץ אותן, למלא את המצברים שלהן אחרי חורף שלם שננטשו, להחליף שמנים, לבצע בדיקות שנתיות ולסדר ביטוחים.

אלא שאני עדיין פה, ומשרד הנסיעות ברחוב בן-יהודה עונה לי שאין עדיין אפשרות לטוס לוורשה. "אף חברה לא משרתת את הקו הזה – לא אל על, לא לוט, לא לופטהאנזה. גורנישט", אומר לי מר זאב.

ופתאום איזה עיתון מלשין שהמדינה שלנו מאפשרת, בלית ברירה, להמוני חסידים לטוס לקברי הצדיקים באוקראינה! השלטון העברי אינו יכולים לסרב לטיסות אלו בגלל לחץ המפלגות הדתיות, ובונה על האוקראינים שיהדפו את תיירות משיחית זו – אלא שאוקראינה ודאי אינה מוכנה לוותר על הנס הכלכלי הזה שהיא תיהנה ממנו.

וכך, עשרות אלפי מאמינים אדוקים יטוסו אוטוטו ב"אוקראינה ליינס" כדי להתפלל בקברי צדיקים, ובראשם כמובן קברו של רבי נחמן, ולחזור ארצה.

הפרסום על הגשר האווירי שנפתח למען החסידים הדליק בראשי תסריט מפתה: להלביש את הקשיש המורשה בשחור מכף רגל עד ראש, כולל חבישת מגבעת הלֶבֶד שהזקן קנה בבני-ברק לפני כמה שנים. לצורך השלמת הלוק החסידי אין לקשיש כל צורך להדביק דבר על פרצופו, משום שצמח לו זקן טבעי – תוצאת געגועיו אל הבנות ואל הסנאים הקופצים בין העצים הירוקים שמסוככים על הצריף.

וכך, בביגוד ובזקן של חסיד, יכול הקשיש המורשה לטוס בזיל-הזול לאיזו מינסק או קייב שבאוקראינה, וכבר בנחיתה בשדה התעופה לזרוק את התחפושת, להתלבש כמו תייר רגיל – ולטוס לוורשה הקרובה!

אגב, בשם נפשו המתרגשת, יש לזקן אפשרות נוספת: הוא יכול להשאיר על גופו את הביגוד השחור ולהצטרף לחסידי ברסלב כדי להתפלל איתם על הקבר של רבי נחמן, לאות תודה שבזכותו של צדיק זה השתחרר הקשיש מהכלא של וירוס הקורונה – ורק אחר כך לברוח לוורשה בחולצה קצרה, כובע טמבל ושורטס.

"שלום", הוא יגיד לבנות, "הייתי קצת חסיד בשבילכן, והנה אני פה".

הייתם עושים את זה במקומי?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

Donkervoort D8. מחכה לי בעולם הבא, אם לא אשיג אותה קודם תמורת חמש בנותיי

טיפ טיפה: תתעוררי, דוקטור

לידיעת רופאת הבית של 'הארץ': נהיגה אינה "מרדימה". להפך רָבָּתִי

"למה נסיעה במכונית מרדימה כל כך?" – תהתה רופאת הבית של עיתון 'הארץ' לפני שפצחה בהסבר מלומד, והפיוזים שלי לא ידעו אם לצחוק או לרגוז. "כולנו מכירים את התופעה הזו", פסקה הרופאה בנחרצות, כאילו כל הנהגים יצוקים מאותה תערובת אָגְרֶגָטִים, "אתם נכנסים לרכב עצבניים לגמרי, בין אם אתם נוהגים או נוסעים, אבל אחרי כמה קילומטרים הישנוניוּת מתחילה להזדחל משלדת הרכב אל חלקי הגוף: הראייה מיטשטשת, השרירים נעשים רפויים, העפעפיים כבדים".

אז ד"ר נטע סופר-צור, קבלי נא עדכון רפואי: נסיעה במכונית, אם היא מתבצעת בכפוף לַשֵכֶל, למוּסָר ולרגש, ועוד משתכשכת לה בזרזיף כיף ספורטיבי – היא פעילות מעוררת דווקא.

כן, אצלי התסמינים הפוכים לחלוטין מאלה שהדוקטור מתארת. כי מרגע ההתנעה, האנרגיות (שלי ושל קליאו גם יחד) דווקא מזינות את עצמן, משביחות את עצמן, מתעלות על עצמן. חלקיקי-העכירוּת בנפש מתעופפים עד מהרה מהחלון הפתוח (עוד יתרון בנהיגה ללא מיזוג) – והכול בעזרתה הנדיבה של המוזיקה, שמזכירה לרוחי מהיכן היא באה. האלמנט הרדום היחידי בקליאו הוא ראי ימין, שהתרגלתי להתעלם ממנו עקב שנים רבות של נהיגה בסיטרואן ויזה ערופת-אוזן.

על איזו "תרדמה" את מדברת, ד"ר סופר-צור? הרי גם אם נהיגה אינה חוויה מרנינה בשבילך, עדיין קיים הצורך ההישרדותי הפעוט הזה, שהתעלמת ממנו באלגנטיות, להישמר מפני נהגים גסי-גינונים או סתם מטופשי-גינונים – וצורך זה לבדו אמור להכניס את איבר הנהיגה המרכזי שלך, הגוףנפש, למצב של עוררות.

ואולם, אם איבר הנהיגה המרכזי אצלך ואצל רוב הנהגים כבר מזמן איננו גוףנפש אלא גיר אוטומטי, ווייז וחיישני סוּפֶּר-נאני – אז ייתכן שאת צודקת, דוקטור, ונהיגה היא באמת עסק מרדים בשבילכם. הרי אתם, הנוהגים בקופסה מדושנת באמצעי מניעה של מחשבה וכיף, לא מורידים הילוך לפני סיבוב ובעלייה, לא ערניים למתווה הדרך, לא נמנעים מברקס באמצע סיבוב, ובאופן כללי חשים מוגנים על ידי אמא-הייטק, שלגביי היא אמא חורגת. זו באמת חתיכת נָמְנֶמֶת.

דווקא אוטו פשוט מְתַפקד כממיר קטליטי משוכלל, אשר מתמיר חלקיקי נאכס ועייפות לגַלֵי סבבה. כי אוטו פשוט מאלץ אותך, מצד אחד, לנהוג באופן פעיל ומעורב – ומצד שני להתייחס באדיבות לשותפים לכביש, לבל יבולע לך (שהרי הרכב, להזכירנו, נטול מערכות הגנה). השילוב ה'ניגודי' הזה של נהיגה פעילה ונמרצת מחד, ויחס עדין לסביבה מאידך גיסא, יוצר הנאת נהיגה ותחושה של שותפות גורל עם נהגים אחרים (במקום העוינות הרגילה), וגם קָשִיבוּת לאוטו עצמו – ובקיצור, מחולל אנרגיות כלליות ערניות.

אגב, ד"ר סופר-צור אינה היחידה שמתייחסת לקוראים כאל גוש אנושי אחיד, כאילו היו חיידקים בצלחת פטרי. כך למשל, עמיתהּ לעיתון עודד כרמלי קבע, בכתבה שהוקדשה להשתלטות הטייקונים על עסקי החלל – ש"כולנו מכירים בחשיבות המופלאה והעצומה של המסעות לחלל וחקר החלל" (ציטוט לא מדויק מהזיכרון, אך נאמן לרוח הדברים).

האומנם "כולנו" מכירים בחשיבות העצומה של המסעות לחלל? בעיניי למשל, מסעות אלה הם נגזרת מתועבת של אותו אגו אנושי יהיר וחמדני שהורס את כדור הארץ, וזומם כעת לשנע את האנושות אל מושבות עבדים רחוקות.

את המיליארדים הנשפכים על "חזון החלל" הצבוע הזה ניתן היה להקדיש להצלת עולמנו. אמנם זהו עולם מרוט ומוצלף-עוולות, אך עדיין מתקיימת בו לפעמים האלכימיה המוזרה הזו, שבמסגרתה נסיעה על חצי צילינדר צרפתי (ועל מוזיקה חצי קלאסית וחצי כל-מיני) הופכת את עופרת הרגע למרגלית קטנה ומשובבת. או לפחות שובבה.

חגית כהן

שואלים את אדוארד

משה קליין: אני נמנה עם קוראי הבלוג שלך בשנים האחרונות, לאחר שנחשפתי אליו עוד כשפורסם ב'מקור ראשון'.
אני אפילו זוכר במעומעם את הפעם הראשונה שקראתי את הטור שלך באותו עיתון. היה זה כשהוזמנתי לשבת לאיזה זוג צעיר ודתי בירושלים, ואני אז עדיין חרדי על כל המסתעף. מכיוון שתמיד אהבתי לקרוא עיתונים לקחתי לידי את העיתון הראשון שנקרה בדרכי, ובמקרה היה זה 'מקור ראשון', שבאותה עת רק שמעתי את שמעו אך לא קראתי את קראו.

אני זוכר שדפדפתי בו אנה ואנה מבלי להבין לגמרי את השיג והשיח הדתי-לאומי, שהיה זר לי לחלוטין, כמו כל דבר שלא היה קשור לעולם שלי. ואיכשהו, כשכבר כמעט השמטתי אותו מידי, ראיתי בזווית העין, בעמוד האחרון, איזה טור שקשור למכוניות. מכיוון שעוד לפני שאהבתי עיתונים אהבתי מכוניות (ותופים, אבל זה לא קשור), התחלתי לקרוא ורותקתי.

מאז, ניסיתי מדי פעם להשיג עותק של העיתון שפג תוקפו, וכשבגרתי קצת ומצאתי את הבלוג התחלתי לקרוא גם אותו, ואפילו יעצת לי כמה פעמים באדיבותך.

מה שהביא אותי לכתוב לך הוא רעיון שמתגלגל בראשי זמן-מה, רעיון שקשור אליך ואל הבלוג שלך, והחלטתי לשתף אותך בו בתקווה שהוא ידבר אליך, ובתקווה שלא אשמע מגוחך.

מדי פעם אני מוצא את עצמי מטפל בתחזוקת הרכב שלי, ואני תמיד מנסה להחליף בעצמי רכיבים שאינם סבוכים להחלפה – כאלה שאינם דורשים מיומנות מקצועית או כלי עבודה ייחודיים.

ובכל פעם שזה קורה אני נזכר שכבר כתבת על העניין הספציפי ההוא באחד הטורים שלך, ואז אני מתחיל בחיפוש עקר בבלוג אחרי התוכן שרלוונטי בעבורי (בפעם האחרונה חיפשתי משהו שכתבת בעניין חיישנים).
ואז חשבתי לעצמי, למה שלא יהיה איזשהו אינדקס של טיפים ותוכן מעשי שלקוח מתוך הטורים שכתבת לאורך השנים, ושיוכל לשמש את כל חובבי הרכב בבואם לטפל בתקלה ברכבם.

במילים אחרות: אני מציע שאולי הגיע הזמן להוציא ספר הדרכה לחובבנים שאוהבים לעבוד במקצועיות (עד כמה שהפרדוקס הזה הגיוני) – ספר שיכלול טיפים משלך שכתבת לאורך השנים, תוכן מעניין על תחזוקת הרכב, וגם תוכן כללי על כלי רכב, ושיהיה ממוין על פי נושאים, כך שיהיה קל למצוא את התוכן הרצוי.

אני בטוח שישנם די אוהדים שיקפצו על המציאה וישמחו לקנות לעצמם ספר שכזה מעשה ידיך, ולו בכדי לקרוא אותו בהנאה. ויותר מכך, הוא יוכל גם להיות הספר האולטימטיבי לכל מי שמחזיק רכב פרטי ורוצה להרחיב את אופקיו ואת ההבנה הבסיסית בטיפול ברכב, גם אם הוא לא מתכנן להחליף בעצמו מצתים או פילטר שמן.

אשמח לשמוע את דעתך על הרעיון הזה, ואני גם מוכן להציע את עצמי כעורך הלא מקצועי של הספר העתידי, על אף שאין כאן הצעה לבלעדיות כזו או אחרת, ואני פשוט אשמח אם יהיה ספר שכזה תחת ידי. לעונג יהיה לי לשמוע ממך.

תשובה: תקלה או סתם הנאה, אשר מְלוות בכוחותיהן וברגישותן את הגיל המופלג, דואגות לטשטש או למחוק לגמרי את הגבול שבין חלומות ומציאות.

כך למשל חלמתי לי שלשום שאתה, משה קליין, ואני, אדוארד אטלר, הוצאנו לאור ספר עבה גדוש עצות והמלצות שפורסמו במשך מעל 20 שנה – תחילה בתת-המדור 'שואלים את אדוארד' בעיתון 'מקור ראשון', ואחר כך, כתוצאה מגירושי מעיתון זה, שהוא כעת ז"ל לגביי, הופיעו התשובות לקוראינו היקרים בבלוג 'מכונית הנפש'.

כשהתעוררתי חשבתי: איזה מזל שספר ההמלצות הזה קיים רק בממד החלום. הרי חלק מהחוכמולוגיות המעשיות שפרסמתי לאורך שני עשורים איבדו את האקטואליות, כתוצאה מהעובדה שמכוניות משתנות מהר יותר מאיתנו.

כך שלטוב ולרע, לו היינו רוצים לכנס את ההמלצות בספר היינו צריכים לערוך מחדש את אלו שפג תוקפן – עבודה שתובעת השקעה רבה. מעל ראשה של המוטיבציה למשימה כזו מרחף האפוריזם היווני האכזרי של היפוקרטס, שהרומאים תרגמו ללטינית כך: "Ars Longa Vita Brevis" (האמנות ארוכה, החיים קצרים).

כך שהוצאת ספר כזה נראית מעשית רק אם אתה מטורף דייך להתמודד עם המיזם בעצמך. לצורך כך אני מוכן להשאיל לך את אוסף ה'דיוקנים' של 'מקור ראשון', מתחילת הופעתו של המדור 'המפתחות בפנים' לפני כ-20 שנה. מה שפרסמתי אחרי שמדור זה יורט – עד עכשיו והלאה – נמצא באינטרנט.

עדי והב: הרומן שלך עם וילוז'ני והאלפא תמיד מעלה חיוך.

שאלה: ברשותי מיצובישי גרנדיס 2008. עשתה 100 אלף ק"מ כי ה"שתיינות" מאלצת. עושה לנו רושם שהמתלים והבולמים התעייפו. האם יש דרך "להצעיר" את הרכב? היגוי ואחיזה.

עוד 3 שנים הרכב יעבור טסט כל חצי שנה, ואני מתלבט אם להמשיך ולהחזיק בו. אם אחליף, למה שנקרא ג'יפ/ג'יפון, על מה תמליץ – הונדה, מיצובישי אקליפס, סקודה או מאזדה CX-5? חשובים זלילת דלק סבירה, אחיזה וביצועים עם נוחות.

שאלה אחרת: חמי החליט בגיל 90 לנטוש את רישיון הנהיגה שלו על אף היותו ספורטיבי, בריא וצלול.

האם יש לך כלל אצבע – מתי לנטוש את הרישיון? בהנחה שהבריאות טובה ואין מגבלות כלכליות.

תשובה: 1. ייתכן שתתגעגע לנוחות שבגרנדיס ה"שתיינית". ואם אכן תגרש אותה, אז אני ממליץ, כג'יפ/ג'יפון קרוסאובר, על דאצ'יה דוסטר מבית רנו.

דוסטר הומָה יתרונות לרוב, כולל גיר ידני, מנוע חסכוני וכישרון באיזון בין נסיעה בשטח לבין נסיעה בכביש. בנוסף לעמידה בדרישות שציינת היא גם עסקה זולה יחסית.

2. ודאי שאדם מבוגר רשאי להפעיל שיקול דעת עצמאי לגבי רישיון הנהיגה שברשותו. חיובי שיפסיק לנהוג עקב גילוי של איזה פגם בתפקודו כנהג, או סתם עקב חולשה.

אני עצמי לא הייתי ממהר לוותר על רישיון הנהיגה, שהרי חולשה פיזית עשויה לחלוף, ואת תרגילי הנהיגה לא שוכחים כפי שלא שוכחים רכיבה על אופניים.

לאמיתה של הגינות אינני אובייקטיבי כנותן עצות למבוגרים, כי על רישיון הנהיגה הפרטי שלי, שמעולם לא נשלל ממני, נראה לי חשוב לשמור דווקא בסוף דרכי – אם יגיע. שהרי מה אעשה, לעזאזל, בלי רישיון נהיגה בעולם הבא, אם שם, בהתאם לחזון-חלומי שאליו התרגלתי, אכן תחכה לי Donkervoort דגם D8, עומדת לה בכַחְלִילֵי-הנֶצָח שמעל השמיים, ותגיד "הי אדוארד, מה שלומך"? ואני, שבעולם הזה ויתרתי על רישיון נהיגה, אתיישב בדונקרוורט חלומותיי, ובמקום לנהוג בה בהתרגשות, איאלץ להסתפק בלספר לה בגאווה של זקנים ששם למטה, היכן שנהגתי שנים רבות, המהירות הממוצעת שלי הייתה גבוהה יותר מזו המותרת.

מנחם: אני נוהג במאזדה 5 בעלת 210 אלף ק"מ, כן ירבו.

ביקשתי מהמוסך – מורשה היבואן הרשמי כמובן – להחליף שמן גיר בטיפול, ותגובתו הייתה ש"הדבר לא נצרך" ואינו מופיע בספר הרכב. בנוסף ציינו בפניי שאם אתעקש (כן, כן!), יבצעו זאת בתשלום נפרד ולאחר שאחתום על הסרת אחריות…

התקשרתי ליבואן לברר מהי עמדתו, ונציגתו הטלפונית מסרה לי, לאחר בירור, ש"לא מחליפים שמן גיר" אלא אם יש סיבה מיוחדת.

נ"ב: קורא ותיק וכו'.

תשובה: מוסכים בלתי תלויים ביצרני הרכב והיבואנים – כלומר, כאלה שאינם שייכים לקונצרנים – טוענים שאת שמן הגיר, בכל תיבה אוטומטית, יש להחליף מדי 60-80 אלף ק"מ, ואת שמן המנוע מדי 15 אלף ק"מ – ואף בתדירות גבוהה יותר, אם מרבים לנסוע בתנאים קשים.

הצעות אלה לתחזוקה נאותה שמאריכה את חיי הרכב פוגעות בוודאי בעסקיהם של יצרני הרכב, אשר למדו לתכנן מכוניות באופן מחוכם כך שיהיו אמינות בתקופת האחריות בעיקר.

גם יצרני השמנים, כמו המוסכים הבלתי תלויים, גורסים שהחלפות אלה בתדירות הנ"ל הן חיוניות. בניגוד לאדישות שנתקלת בה כאן בארצנו, בארה"ב מתייחסים להמלצות הללו ברצינות,  ולראיה: דגמים אירופיים ויפניים המשווקים באמריקה, כמו ב-מ-וו, אאודי, מרצדס, הונדה ומאזדה – מצוידים בספרי רכב הדורשים החלפת שמן גיר מדי 60-80 אלף ק"מ כתנאי לאחריות!

בקיצור, מנחם, אל תתייחס לתעמולה של היצרנים והיבואנים, שנועדה לקדם תדמית ורווח – ולך אל מכון פרטי לגירים אוטומטיים כדי לבקש החלפת שמן.

אמנם אין בארץ החלפת שמן דינמית, כזו שמאפשרת את החלפת כל השמן בהליך קצר אחד, כי המכשור לכך אינו קיים אצלנו – אך החלפה סטטית 'רגילה', כולל החלפת מסנן השמן, בכל זאת טובה יותר מכלום, והגיר יודה לך באמינותו.

 

 

בסוף קיץ 1939, שבוע או שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ההורים שלנו הסכימו סוף-סוף לקחת אותנו לקרקס, מה שאנו, אני ואחותי אִירֶנָה, ביקשנו זמן רב

בוויכוחים הממושכים שהתנהלו בביתנו בנושא הקרקס ומה רע בו אולי, למדנו מאבא על השפל התרבותי המביך שמגולם בקרקס, אשר בדיוק כמו האנטישמיות, גם הוא שעשוע פלבאי של גויים. ואמא הוסיפה שהחיות בקרקס עוברות התעללות ואילוף ברברי.

נגד ביקורנו בקרקס הועלו עוד נימוקים כבדי משקל, שלא את כולם אני זוכר, אך בזיכרוני נחרת לתמיד היום שבו הורינו נכנעו להפצרותינו העיקשות, המלוות בבכי.

מחוץ לעולם הנורמלי

וכך, בצהרי היום, נסעה כל הרביעייה שלנו בכרכרה מדירתנו ברחוב רֶמָרְסְקָה 2/4, הסמוכה לכיכר הבנק שבמרכז ורשה, אל הפרברים הרחוקים של העיר, שם נטה הקרקס את אוהלו הענק.

הייתה זו ללא ספק נסיעה פנטסטית, אקזוטית, שכן הכרכרה השחורה הרתומה לסוס לבן נשאה אותנו הרחק מהציוויליזציה העירונית הנורמלית, אל מחוץ לגבולות בירת פולין, על רחובותיה סואני הרכב אשר גדושים הולכי רגל חופזים, על בתיה האפורים ועל החנויות והחשמליות האדומות שלה, האצות תמיד לאיזה מקום מלוות בצלצולי אזהרה. עולם אחר מבית הקיץ הפסטורלי שלנו בעיירה אוֹטְבוֹצְק.

עד שקרה הדבר שהשתוקקנו אליו, ומצאנו עצמנו בתפאורה אגדתית, שכמותה עוד לא ראינו.

אצילה שמשרתת

זה התחיל במפגש עם ג'ירפה אמיתית, שהכרנו עד כה רק מהתמונות באנציקלופדיה על הפאונה והפלורה של אפריקה, או מהציורים במִקראה של הלשונאי מריאן פאלְסְקִי, שממנו למדנו פולנית.

והנה כאן עמדה מולנו ג'ירפה חיה ואמיתית, שאולפה לתפקד כמארחת של באי הקרקס, כאילו הייתה ה-charge d'affaires של המקום. היא עמדה בפתח האוהל על רגליים באורך אינסופי, וקיבלה את פניהם של הילדים והוריהם בפרווה לבנה כשלג.

צווארה היה נטוי באופן אריסטוקרטי, ובסופו, אי-שם למעלה, ניצב ראשה, שנראה כנוגע בשמיים העשויים ברזנט של האוהל הענק, אשר ניצב על דשא מהוה לצד קרונות מגורים על גלגלים, שביניהם הייתה תלויה כביסה לייבוש וסוסים עמדו ואכלו.

הטינו את ראשינו אל-על בשיפוע חד, עד כי עינינו פגשו בעיניה של הג'ירפה, אשר דלקו בשחור עז-מבע, סוּפֶּר אנושי. בעיניה של האימננציה האפריקנית בעלת ארבע הרגליים אפשר היה לזהות הבנה וחוכמה.

"היא לבנה לגמרי, ולא דומה לאלה שבציורים, שהן בעלות חברבורות חומות", התפלאה אירנה, ואבא שלנו, שהביט בחיה תמירת-החן יחד איתנו, אמר שג'ירפה כזו מקורה בטנזניה, שם נולדות ג'ירפות בהירות, בדיוק כפי שבאפריקה קיים גזע אנושי של לבקנים.

ועוד גילה לנו אבא את הסוד שג'ירפות צחות אלה הן בעלות כוחות מאגיים מיוחדים, אשר ג'ירפות רגילות לא ניחנו בהם. "אם, למשל, תלחשו לאוזניה של ג'ירפה לבנה זו את המשאלות הפרטיות ביותר שלכם, אז לפי אמונה סקנדינבית עתיקה, כל המשאלות הללו, עד האחרונה, יתגשמו במלואן".

"אבל איך נגיע לאוזניים שלה?", צחקה אירנה, ואנו דחקנו באבא "תביא לנו סולם, תביא לנו סולם". ביקשנו ממנו שוב ושוב, ואמא חייכה. עד שהפסקנו לבקש כי צלצל הגונג המסמן להיכנס לאוהל. אז זזנו, ואני לא הצלחתי לבקש מהג'ירפה אופניים, שהרי היה זה בלתי אפשרי בלי סולם.

הג'ירפה ליוותה אותנו במבט עצוב כאשר חלפנו על פניה מחייכים מבלי להסתכל לאחור, כי כאמור, נשמע הגונג והמופע החל.

לוּ היה לנו סולם

פחות משנה אחר כך, לכודים בגטו ורשה בדירה מוזנחת ופרוצה לרוחות שחלקנו עם משפחות אחרות, כבר לא הייתה לנו סיבה לחייך.

חשבנו בצער שהיינו יכולים לבקש מהג'ירפה שלא תהיה מלחמה, עם כל הסבל שמלווה אותה כמו היסגרות בגטו, קור, רעב ומוות שאורב ברחוב.

מטפיזיקה שמחזקת אמונה

"מה אני יכולה על זה", הייתה אומרת ביידיש דודתנו רוּזָ'ה מצד אמי, הצעירה מבין שבע האחיות לבית טוּכְבָּנְד, וכעבור מעל 70 שנה נזכרתי בביטוי היידישאי של הדודה ואימצתי אותו.

"מה אני יכול על זה", הערתי בעודי מנסה להציל משכחה את זיכרון הג'ירפה, השייך להתלהבויות הילדותיות שלנו מתקופת הטרום גירוש מגן עדן.

המחשבות האובססיביות שלנו על חזרתנו אל הג'ירפה הלבנה ועל גובהה המטאפיזי אשכרה היו חיוניות לנו בגטו, ובעצם נותרו חיוניות גם 8 עשורים כמעט אחריו – עד שהתחוללה פואנטה מקברית, אשר ניערה בגסות את חלום הג'ירפה מהעפעפיים.

גם אחותי אירנה, הגדולה ממני בשנתיים, לא שכחה לרגע את הג'ירפה שחיכתה לנו על השביל המוביל לקרקס, וכאשר פרצה המלחמה ומטוסי יוּנְקֶרְס גרמניים הפציצו את אוהל הקרקס, היא הייתה מודאגת מה עלה בגורלה.

לאחותי היה מזל בלתי ייאמן שנפטרה לפני הפואנטה הנאלחת של סיפור הג'ירפה שכה הקסימה אותנו.

מחזיקים אצבעות לנסיכה

אלא שבינתיים, כלומר לפני 70 וכמה שנים, פעמה בנו עדיין התקווה שדבר אינו מסכן את הג'ירפה שלנו, ומכיוון שלא הצלחנו לשתף אותה במשאלות ליבנו, נאלצנו להסתפק בלדמיין זאת בבית הקיץ שלנו באוֹטְבוֹצְק, שם תפסה אותנו המלחמה.

האמנו בכל עוצמת האמונה הילדותית, גדושת הפצפוצים המתוקים של האופטימיות, שהג'ירפה שלנו יצאה מההפגזות הגרמניות ללא פגע, שהרי מגובה שתי קומותיה היא יכלה להבחין בכל סכנה בסביבה. האמנו גם שמצאה את מקומה בין החיות שניצלו, ורצו בפאניקה כדי להתרחק מהפצצות שהושלכו מהמטוסים הגרמניים.

אך מאבא שמענו שמכשיר הרדיו שלנו מספר רק על מאמצי ההגנה על בירת פולין, ולא נאמרה בו אף מילה על הג'ירפה שלנו.

על גורל הנסיכה ארוכת הרגליים שלנו שתקו גם העיתונים, שסיפרו על החרדה והייאוש של התושבים שאיבדו קורת גג מעל ראשם. רק ידיעה זעירה דיווחה על בריחת אנשי הקרקס, הליצנים והלהטוטנים, אשר נטשו את מה שנשאר מהאוהל והקרוואנים אחרי ההפגזה והאש, קשרו את הסוסים לעגלות וברחו מזרחה מהעיר העולה בלהבות.

למזלה, הייתה גויה

ואחר כך, בגטו ורשה, היינו מספרים על הג'ירפה לשועל הכסף של אמא שלנו. היינו מצמידים את פנינו לפרווה שלו, שהדיפה עדיין את ניחוח הבושם "Soir De Paris" שמלפני המלחמה, כדי לבכות יחד עם השועל בדמעות חמות ומלוחות.

ואבא עודד אותנו באומרו שלג'ירפה לא אונה כל רע וגם לא יקרה, שהרי ריבון העולמות, שרחמיו אינסופיים, ודאי ברא אותה כגויה, ארית, ועל כן יש לה אישור לִחְיוֹת זמן-מה. "היא אינה יהודייה נרדפת המוכרחה לשבת בגטו, ולא נשלחה למחנה מוות", ניחם אותנו אבא.

למה זה פורסם?

מאז הימים ההם עברו כאמור 70 וכמה שנים, שבמהלכן ליווה אותנו זיכרון הג'ירפה בחמימותו התמימה. לכן הייתי מעדיף לא להיתקל בעיתון 'מקור ראשון' בסיפור הגבורה של האיש ההוא, אשר קנה במכירה פומבית בלונדון את הג'ירפה שהייתה שייכת לגן החיות של מייקל ג'קסון, רק כדי לשחוט בעצמו את הקורבן התמיר ולאכול אותו.

איש זה, שהצטלם עם סכין ענקית והסביר איך לשסף את גרונם של בעלי החיים שהוא מוצא בעולם, הוא בעל אובססיה להרחיב את התפריט הכשר במיני בשר, עור וחלקי פנים של חיות אקזוטיות. אנושות נורמלית מביטה בסלידה על אדם מסוג זה, אך בעולמנו האכזר הוא זכה בכתבה מפרגנת.

הכתבה התפרסמה דווקא בעיתון שעבדתי בו מתחילת הקמתו לפני 20 שנה ועד לא מזמן. לוּ הייתי יודע שמקור ראשון יפרסם כתבה המתעללת בזיכרונות הקדושים של ילדותי, לא הייתי משקיע בעיתון זה אפילו מילה כתובה אחת.

אך אל חשש, אחותי אירנה. לא אספר לך את האמת הנוראית על הברבריות הזו, כאשר ניפגש אי-שם מעל השמיים הכחולים וניזכר שוב, בפעם האחרונה אולי, בהיקסמות ההיא שלנו, ובאמונה המושלמת שלנו בטוב ליבה של הג'ירפה, שהיא חברת אמת של ילדים. גם לאחר שהם הופכים יתומים.

צחה מכל רוע, ונאחזנו בכך בהיותנו בגטו. ג'ירפה לבנה

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: להפוך את הווירוס לנראה

אמנם אפידמולוגיה אינה בין הנושאים שבלוג זה עוסק בהם, כמו מכוניות, סוציולוגיה, שואה וכלבים, אלא שבימים אלו חש גם אני צורך לשתף ברעיון שצץ בי, ועשוי אולי לתרום ללחימה מול הווירוס האלים, אשר מטרתו העיקרית היא חיסול אנשים בגילי.

את הרעיון התניע בי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, כאשר הגדיר את הקורונה "אויב בלתי נראה". אחרי תקופת דגירה קצרצרה של הרעיון אצלי, לא נותר לי כעת אלא להגישו למומחים. הנה:

אם כוחו של אויב הקורונה הוא בחמקנות שלו, בדומה ליכולתם של מטוסי קרב מודרניים מגזע 5 ו-6 – אז מיד נדלקה בי המחשבה שבמלחמת האין-ברירה מול הווירוס הנ"ל יהיה חיובי, לפני הכול, לשלול ממנו את השקיפות שלו, המאפשרת לו להתעלל באנושות חסרת הגנה.

לאור כך, אני פונה אל החוקרים המנוסים העובדים במכון הביולוגי בנס-ציונה – אל מנהל המכון פרופ' שמואל שפירא ואנשי צוותו ד"ר זיו קלויזנר, ד"ר אייל פטל וד"ר איתן הירש – שכישרונותיהם תוארו בנימה של אפותיאוזה על ידי כתב 'הארץ' אסף רונאל (5.4.20, י"א בניסן).

אני מאמין שבכוחות משותפים יוכל צוות זה במכון הביולוגי להחדיר בווירוס הקורונה בכפייה את תכונת ההידלקות, תופעה הקיימת כבר אלפי שנים אצל מיקרו-חרקים העונים לשם הלטיני lampyrus noctiluca, באנגלית firefly וביידיש leuchtkafern (שלקחה את ההגדרה מהנאצים).

יצורים אלה פשוט דולקים מבלי לקבל אנרגיה ממקור חיצוני, כלומר דולקים בחינם. כך שלפי טענתי, החובבנית לגמרי, אין פשוט יותר למכון בנס-ציונה מאשר לקחת יצור דולק כזה ולבדוק במיקרוסקופ-על מהו הסוד הביולוגי הגורם להידלקות המוזרה של יצורים אלה, ולהעביר יכולת זו, המסתורית או כבר לא כל כך – אל וירוס הקורונה. הרי יש להניח שאחרי חודשיים של מחקר בווירוס זה, הוא כבר נתפס ונמצא תחת אופטיקה אלקטרונית במכון.

קדימה, רבותיי המדענים. תנו לווירוס להידלק.

שואלים את אדוארד

יאיר כהן: קניתי מיני ג'יפ סובארו פורסטר דגם B שנת 2006 נפח מנוע 2,000 סמ"ק, ואמרו לי שצריכת הדלק שלו 1:12 מחוץ לעיר.

לאחר שרכשתי אותו גיליתי שהוא צורך 1:7.5. החלפתי מיד פלאגים ופילטר אוויר, וזה ממש לא עזר. אשמח לייעוץ.

תשובה: סובארו פורסטר היא מכונית נפלאה, שאת צרתה הבודדה גילית בעצמך. הדרך היחידה למתן את צריכת הדלק שלה היא לנסוע בהתחשבות, כלומר להשתמש במעצורים כמה שפחות ולשמור על לחץ אוויר נכון בגלגלים.

רק הייה זהיר: נסיעה בסל"ד נמוך מדי, שמומלצת מטעמי חיסכון (מדומה) בדלק, גורמת לקיצור חייו הסדירים של המנוע.

יעקב: אני תמיד שמח לקרוא את הכתבות שלך, ואני אוהב את התשובות שלך, שהן ישירות, בלי לקחת בחשבון מי יפסיק לפרסם אצלך…

ברשותי וולוו XC90 שנת 2009 מנוע 3.2 בנזין, אוטומטית בעלת 6 הילוכים – אייסין, awd. היא עשתה 132 אלף קילומטר, אני יד שלישית, במקור היה רכב מנהל בליסינג.

הבעיה: האוטו מרעיש מעט ורועד לפני החלפת הילוך או במאמץ, ומרגישים כאילו חסר לו כוח – וזאת בעיקר כשהמנוע קר, אך לא רק. כתוצאה מזה האוטו לא נעים לנהיגה – כי הוא יומיים ככה, ויום מצוין וחלק. מה שמתסכל אותי מאוד, עד כדי רצון להיפטר ממנו.

מערכת הפליטה נבדקה, תקינה לחלוטין. בחברה אמרו לי שזה בגלל המותחנים של הטיימינג. שילמתי 2,000 שקלים כדי להחליפם, והכול נשאר כרגיל. יש לציין שבבדיקת הטרום-רכישה (לפני שנה) צוין "רעש ממערכת פליטה ומדחס".

יש לי תחושה שאין באזור שלי (ירושלים) מישהו שמבין באמת בכלי הרכב האלו. יש לך רעיון לפתרון?

תשובה: נראה לי שהמקור לתקלה הוא שסתום ה-EGR. יש לנקות אותו, אם זה אפשרי, או להחליפו בחדש מקורי (לא סיני, שהוא זול אמנם אך בעייתי מלידה).

אלי כהן: מר אטלר היקר! רכשתי לאחרונה מרצדס ויטו (רכב בעבור נכה) שקיים בה מנגנון עצור/סע. האם שימוש תכוף במנגנון זה לא גורם נזק מצטבר?
האם 'בריא' למערכת הטורבו, ולמנוע בכלל, להפסיק את פעולתו ללא הכנה מוקדמת? (דקה או שתיים פעולה בסרק כמו בתום נסיעה). ובכלל, מה דעתך על מנגנון זה? האם לדעתך רב נזקו על תועלתו?

תשובה: אם בוויטו שלך לא מותקן כפתור המבטל את פעולתה של מערכת עצור/סע, אתה מוכרח ללכת למוסך מורשה של היבואן, ולבקש שיפרקו את מערכת זו (מבלי לאבד את האחריות לרכב).

בדיוק כפי שחשדת, מערכת זו פוגעת באמינות המכונית, והחיסכון בדלק שמושג בזכותה הוא תיאורטי בלבד.

אגב, גם אם קיים במכונית במקור כפתור המבטל את פעולת עצור/סע, זהו אינו פתרון ראוי, שכן יש לזכור ללחוץ עליו לפני כל נסיעה.