דילוג לתוכן

ארמון במזבלת הגיל

פטה-מורגנה ידידותית, המעוררת שמחה ואופטימיות נטולות פְּרוּדֶרְיָה (צניעות מתחסדת), הפתיעה כהוגן את הקשיש המורשה, אשר נרדף ומושפל על ידי גילו המופלג. היא התפשטה מבגדיה וחשפה את גופה הפסיכדלי גם לנגד עיניהם של כל יתר הזקנים הסדרתיים

התגלה שאמנים ענקים של המאה ה-20, המשורר הפולני צ'לסב מילוש שזכה בפרס נובל לספרות והצייר הספרדי הגאון פבלו פיקאסו, יצרו את עבודותיהם הטובות ביותר בהגיעם לגיל 90.

מילוש הזקן הפתיע בשירים חדשים ובמסות פילוסופיות מצמררות, ופיקאסו הפתיע שוב בציוריו עוצרי הנשימה, המופיעים באלבום 'פיקאסו 90' – אשר חוגג בספרייה של הקשיש המורשה, חסיד כפייתי של פבלו.

z1958494G

זִקְנָה לפי הצייר יֶזִ'י מְיֶזֶ'ייבְסְקִי

הקשיש בעקבות קלינט?

אלא שבינתיים, מר קשיש מורשה הנוכחי, כלומר דמות קיימת עדיין, נהנה מאי-איזה רווח המפריד בינו לבין ה-90 שלו, אשר פוזל אליו בתאוותנות אדישה. אלא שרווח זה, מצ'פר ככל שיהיה, קרוב יותר לקו הגמר מאשר רחוק, ובהתאם לכך מתעוררות מחשבות כנות, כלומר נואשות:

או-קי, פונה הקשיש למכוניתו, המתפקדת כפסיכולוגית אישית שלו, ומודיע לה בכנות שהוא אפילו לא שרוך בנעליהם של חתני ה-90 הענקים, כמו פיקאסו, מילוש, קלינט איסטווד ואפילו סינטרה – ובכל זאת, כלום לא מפריע לנשמתו של הקשיש להתפעל עד כאב שיניים מהיצירתיות הקודחת של זקנים אלו, שבישלו את שיא הצלחתם בערוב חייהם דווקא.

"הגידי לי, האם זה לא דורש מאבא שלא יעצור – ולא יסתפק בכל מה שהוא ביצע עד עתה?" שואל המורשה את מכוניתו, ומוסיף בעצב שלכתוב, לצייר ולצלם זה לא רק אחריות אלא גם מלכודת חסרת רחמים. שהרי בעולם האכזרי, דברים ששווים משהו באים ככה-סתם, ללא מאמץ ובלי פספרטו חגיגי מתוחכם. אז במקום לחפש מוטיבציה חונקת, כזו שהורגת את ההשראה עוד כשהיא קטנה, מוטב לקשיש להפשיל שרוולים באגביות, ולא לחשוב במה מתחילים ואיך.

ומתחילים במקלדת, בלייקה ישנה או בצבעים מבוזבזים על קרטון. "קדימה, שלישייה, אל השלג הרך והאוורירי", צעק טולסטוי אל סוסיו המדומיינים כאשר ברח בגיל 90 מאחוזתו יאסנה-פולנה.

Z3M coupe Helga

ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, 'הבווארית', היא הפסיכולוגית שלי, שאני מנסה להתייעץ איתה בסקייפ

אלף כִּמְעָטִים לפתע יפרחו

אם כי ברור לקשיש שאם יצליח לנחול אי-איזה הישג מזהיר בגילו המופלג – הישג זה לא יירשם על גלגלים.

אמנם הזקן המורשה זכה להבטחה מהנהלת מסלול נורבורגרינג, שאם יצליח לעבור את 21 הק"מ של "הגיהנום הירוק" בפחות מ-8 דקות, שמו יתפרסם בספר השיאים של גינס כנהג המבוגר ביותר שעשה את זה. ויעד זה נראה לקשיש אפשרי, שהרי הזקן המורשה והבווארית שלו קבעו כבר 9 דקות באותו מסלול – מבלי להכיר אותו ומבלי להכין את מכוניתו באופן מקצועי, ועוד על צמיגי פירלי 0 מאכזבים.

אלא שבינתיים נסחף העולם בצונאמי של קורונה, והזקן, הסגור בתל-אביב עם מסכה על פרצופו, לא המשיך לעולל בגולה הרחוקה את כל מה שהוא תכנן לבווארית שלו: הוא לא הרכיב לה קפיצי W&K קשיחים, בולמי זעזועים בילשטיין B8 וצמיגי מישלין פיילוט קאפ-2, וגם לא הזמין כלוב בטיחותי וקומפרסור, המשפר את מנוע ה-S54 עד 480 כ"ס.

בנוסף לכל הפספוסים האלה איבד מר קשיש גם כל אפשרות להתאמן בנהיגה ולעמוד מול G2 בסיבובים, וכך התפשטה החלודה בגופו.

בקיצור, החלום על הופעתו בספר גינס נצלָה על מזבח הכמעט, הבין הזקן. ומה נשאר לו חוץ מאשר לתכנן להתיישב בצריף העץ שלו עם דלת פתוחה לרווחה, כדי שלפחות קאלְיוֹפֶּה תוכל לבקר אותו, אם בא לה.

Michelin pilot cup 2

מישלין פיילוט קאפ-2 מציע לבווארית להשתולל, ומוסיף לה כ-100 כ"ס

בזבוז של נאצי

'גלריה' של עיתון 'הארץ' פרסם כתבה רחבה על סרט אמריקני-ישראלי בשם 'התנור', שמצולם בארץ בימים אלה. מדובר בתנור שבו נשרפה גופתו של אדולף אייכמן, מה שמזכיר לזקן המורשה שבזמנו הוא היה היחיד במרחב הציוני שהתבטא נגד תלייתו של הרוצח הגרמני – ובעד להחזיקו בחיים עד סוף ימיו, ולדרוש ממנו לכתוב את כל הידוע לו על המכניזם והפילוסופיה של השואה.

כי לפי הזקן, סתם תלייה של גופו של הארכיטקט הראשי של רצח ההמונים לא תרמה במאומה לידע החסר על השואה. ידע שאנו חייבים בשביל הדורות הבאים, ועל כן עליו להיות שלם ככל האפשר ומושג ממקור ראשון, טענתי.

התלייה הטיפשית לא רק גבתה מחיר גבוה של אובדן ידע, אלא היוותה גם עונש הומני מדי, שלא עמד בשום פרופורציה למעלליו של אייכמן.

ישראל ריבונית בזכות אדולף?

התייחסותו המסויגת של הזקן אל מורשת אייכמן גרמה לזקן לא לכבד כראוי את הבמאי האמריקני ג'ייק פלטרו, אשר נחת בלוד לפני שנתיים ונדבק אלינו באופן פיזי ורוחני.

לפי 'גלריה' של עיתון הארץ, פלטרו שייך למשפחת אמנים ידועה ששלושת דורותיה עסוקים במוזיקה, פיסול, משחק והפקה. ולהבדיל מהבת של הבמאי סטיבן שפילברג, שבגדה במורשת המשפחתית עתירת הכבוד והחליטה לעבוד בפורנו – האורח שלנו מאמריקה דווקא זרם עם סביו, הוריו, אחיו ואחיותיו האמנים, ומחפש עצמו בקולנוע.

עד עתה, ג'ייק פלטרו רק גמגם בארצו הגדולה שניים-שלושה סרטים בינוניים, רחוקים שנות אור מהאוסקר – ונראה שהוא מאמין שנושא השואה יחלץ את הקריירה שלו מהדשדוש.

כדי לנצל את הזדמנות הפז, הבמאי האמריקני התביית על פרשת אייכמן, ששפילברג לא התייחס אליה. לפי סופרת 'גלריה', המקומיים התלהבו מיד מהאורח הדלוק על הפרשה, סיפקו לו חומר להשראה, והסבירו לו בדיוק את מה הוא רצה לשמוע, לפי גישתו הגרפומנית.

בארץ זכה פלטרו בעוזר פיקח, תום שובל, אף הוא עוסק בבימוי, אומרים. והוא, שובל, הסביר לאורח היכן הוא נחת. כך קיבל פלטרו מעוזרו שיעור אינפנטילי, שלפיו "משפט אייכמן היה אקט היסטורי שחתם את ישראל כאוטוריטה, כמדינה". זה מה שהאמריקני למד מהעוזר המוגבל שלו, בעל נטיות גרפומניות בפני עצמו.

הקביעה הנ"ל מעמידה על הרגליים האחוריות. הרי 'גלריה' טוען למעשה – בפיו של העוזר תום שובל ובכל כובד-הראש של המילים העבריות – שללא משפט אייכמן, ישראל לא הייתה "נחתמת כאוטוריטה". כלומר: את מדינתנו הצילו אותם שליחי מוסד פיקחים, שהביאו את הרוצח הגרמני מארגנטינה אל בית המשפט היהודי בירושלים, ואחר כך הצילו את הציונות השופטים הגיבורים שתלו את הגרמני על חבל. בלי עבודתם, ישראל לא הייתה "נחתמת כאוטוריטה", וכל המאמצים הציוניים שעשו הנפשות הטהורות הרצל ובן-גוריון היו הולכים פייפן.

סיקסטיז מזויפים מאוד

לאמריקני הטמבל אין מושג – ועוזרו הטמבל המקומי לא מלשין לאורח באנגלית – שכדי לבנות תמונה אותנטית-כמו המציגה את ישראל בשנות חיתוליה אין די להשתמש במצלמת 16 מ"מ!

הרי הטכנולוגיה החדשה תהפוך ממילא, בדייקנות המודרנית המקובלת, את תמונת ה-16 מ"מ הארכאית לרצף של תמונות הנראות כאילו צולמו ב-35 מ"מ או Panavision, אם לא במצלמות דיגיטליות ממש.

כדי ליצור את אווירת התקופה ההיא של שנות ה-60, אשר נדרשת לצורך הפקת הטמבלים, מוכרח חומר הגלם, כלומר נגטיב 16 מ"מ, לעבור שלבי פיתוח במעבדה של הערוץ הראשון משנות ה-70 וה-80 ז"ל, או במעבדה של מרגוט קלאוזנר בהרצליה, ואחר כך להיערך על שטיינבק 16 מ"מ ברוממה אהבתי – ולא ליהנות חלילה מעריכה דיגיטלית עכשווית.

אלא שכל אלה הם פרטים טכניים שוליים, שהרי האנושות לא תיפגע אם התמונה של הבמאי התמים פלטרו תהיה חדה מדי ובעלת עומק מיותר.

הלב המזרחי קר ואטום?

אך כואבת יותר לחושים הרציונליים והאי-רציונליים של הקשיש המורשה העובדה שבמהלך צילומי הסרט 'התנור', כל מיני טמבלים מקומיים מילאו את ראשו של הבמאי-תסריטאי האמריקני בן ה-44 בסיפורים מצוצים מהאצבע. והטמבל האמריקני, בהיותו חם ורגיש כאילו היה גיי (הוא אינו גאה, אלא נשוי לאמנית פלוס שניים) – קנה את הסיפורים האלה.

מהכתבה בגלריה עולה כי המקומיים הגישו לטמבל האמריקני אסופת שטויות. אחת מהן היא שהיהודים היקרים שהגיעו ארצה ממרוקו, תוניסיה או עיראק ראו בשואה הגדולה לא יותר מסוג של עונש שהאל השית על היהודים האשכנזים החוטאים, ועל כן לא פתחו את ליבם לסולידריות עם קורבנות השואה או ניצוליה. הבמאי האמריקני הסיק מכך שזו הסיבה שאייכמן הוחזק על ידי שומרים מזרחים ולא ווזווזים חלילה, שמרוב שנאה היו עלולים להתנקש בגרמני לפני המשפט.

לפי תיאוריה זו, משפט אייכמן קיבע את המצב החברתי במקומו, והמזרחים נשארו אדישים לגבי השואה. כך הסבירו טמבלים מקומיים לטמבל האמריקני, והוא עוד עושה על זה סרט.

השואה שלי, הקדושה והמסכנה, אשר נמכרת בכל פינה, תעבור גם את זה.

מבוכה מבעבעת בתנור

ואיך משתלב בכל תיאוריות הבולשיט האלה סיפור קולנועי 'רגשי' על ילד ממשפחה מזרחית שורשית אשר בונה את התנור שאייכמן נשרף בו? על כך פיזר הטמבל האמריקני הסברים כה מבולבלים, עד כי ניתן לחשוד שהם תורגמו לעברית באמצעות גוגל תרגום.

אין פעמון זכוכית לסייענים

האם משפטו והריגתו של אייכמן ריככו את הטראומה של ניצולי השואה, שאחרי עלייתם ארצה היו מזהים ברחובות את הרוצחים ואת המלשינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים בגטאות ובמחנות המוות?

המרחב הציוני לא התייחס לסייעני הנאצים שהניצולים הצביעו עליהם, ואף תפסו אותם. וכך, קאפואים, שוטרי יודנראט, משתפי פעולה, סייענים ורוצחים שברחו ארצה – נותרו חופשיים.

משטרת ישראל והפרקליטות זלזלו בניצולים – וסירבו לשתף פעולה עם המצוד אחר הפושעים. הרשויות שחררו לבתיהם את היהודים עוזרי הנאצים בטענה כי "לא היינו שם, אנחנו לא יודעים ולא יכולים להוכיח את אשמתם".

לא השכלה ולא גאולה

לכידתו של אייכמן לא קידמה בהרבה את הידע שהיה בידי ישראל על רצח היהודים הגדול בהיסטוריה. לא השכלנו בדבר כמעט.

כנקמה בגרמני המאכזב, אנשי הממסד העברי תלו אותו. כאילו מותו מסוגל לגאול את קורבנות השואה משכחה.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: להיות שם

לפני כחצי שנה הופיע ב-ynet ריאיון ארוך עם רוי ניסני, "הישראלי הראשון ב-F1". בעקבות הריאיון, שבו תיאר הנהג בגאווה את נסיעתו "מעל 200 קמ"ש בסיבובים ומעל 300 קמ"ש בישורת", החלה עיתונות הספורט העברית להתעניין באופטימיות אוהדת במעשיו של רוי ב-F2, ועקבה אחר חלקו ב-F1.

אלא שלצרתו, אין לרוי מזל ב-F2. וחבל, כי המקומות האחרונים שהוא הסתפק בהם הובילו לאיבוד הנקודות שהיו מְזַכּות אותו בסוּפֶּר-לִיסֶנְצְיָה המעניקה זכות לנהוג ב-F1 – מה שנראה כמחסום בקריירה של הישראלי, אשר ynet שתק לגביו.

והנה, בזכותו של איזה פלא, הסתדר רוי שלנו גם בלי הסופר-ליסנציה, ומצא את מקומו ב-F1 כנהג מחליף בקבוצת ויליאמס. ככל הנראה, זה קרה בגלל העובדה שמצבה של קבוצה זו מידרדר כבר שנתיים במדרון המוביל לפשיטת רגל, וגברת קלייר ויליאמס, המנהלת את הקבוצה מאז שאביה, פרנק ויליאמס הגדול, הזדקן, מצאה דרך להגדלת ההכנסות: מכירת מושבים במכוניות המרוץ שלה.

וכך, בתחרות GP ספרד האחרונה לקח רוי ניסני חלק באימונים, וזינק במכוניתו של ג'ורג' ראסל. אמנם הישראלי שוב הגיע אחרון, אלא שהפעם הוא רשם התקדמות, כי היה גרוע מהמנצח רק ב-4 שניות, ולא ב-9 שניות כמו בהופעתו הקודמת, בשנה שעברה באבו-דאבי.

תוצאה מביכה זו לא הפריעה לידידי המגיש בועז קרפל להכריז כי "רוי שלנו לא אכזב באימון, כי היה איטי רק ב-0.3 שניות מהנהג לָטִיפִי שהקדים אותו". קרפל לא סיפר שבזמן התחרות בספרד, שהייתה משעממת למדי, שודרו סרטונים רבים שסיפקו, לצורך הבידור היחידי באירוע – פרשנות עוקצנית על הנהג האחרון באימונים, רוי ניסני, ועל הופעתו בתחרות עצמה, כולל קליפים מביכים.

אפשר רק להצטער שנהגים ישראלים צעירים בעלי כישרון ואמביציה אינם מצליחים להשיג חסות של ספונסר יהודי עשיר מאמריקה – נדיב כמו זה שבזכותו ניסני זוכה להגשים את חלומו, ואף נוסע על מסלול המרוצים כנהג היחידי שאין לו הסופר-ליסנציה הנדרשת לפי תקנון FIA.

בועז ידידי, עם כל הפטריוטיות שלך, אל נא תסתיר נקודה זו.

nissany

רוי ניסני, האיש שלנו בפורמולה 1

Nissany

רשימת הנהגים שלקחו חלק באימון שלפני מרוץ F1 בספרד. רוי שלנו מופיע אחרון בין הנהגים  שהתאמנו לפני המרוץ

שואלים את אדוארד

חזקי פרידמן, בתגובה ל"ותודה לרבי נחמן":

א. תכתוב יותר בבקשה.

ב. גם אבא שלי כתב ספר שלא הסתדר ל'יד ושם', כי הוא ראה את קסטנר איפה שלדעתם הוא לא היה. לכן הם לא השתתפו במימון הספר, וגם ביקשו להוריד את הסמל שלהם מהספר.

ג. אתה לא צריך להתחפש כדי לטוס לאוקראינה. סע בבגדים רגילים. גם אני נוסע רגיל. השנה נשאר בבית.

ד. הטיסות לאוקראינה בימי ראש השנה לא זולות כלל. 800-900 דולר.

ה. אם כבר נסעת, תעשה טיול לציון. מה יש להפסיד?

אוהבים אותך. נ"ב: צירפתי לך לוח טיסות ומחירים לאומן. בהצלחה.

תשובה: תודה לך חזקי על ההכוונה, אך בינתיים החלטתי להישאר בתל-אביב.

צפרירה מלובני-שמוקלר, בתגובה ל"ותודה לרבי נחמן": הראיתי את הכתוב לאישי דני, שהוא ניצול אקציית הילדים האחרונה בגטו וילנה. דני תמיד סיפר לי שהמשטרה בגטו, והיהודים שמונו על ידי הגרמנים לשלוט בגטו, שיתפו פעולה עם הגרמנים. הם הרי הכינו את הרשימות של היהודים שנשלחו לפונאר או למקומות אחרים.

לא הייתה כל סולידריות בין היהודים. לדוגמה, משפחתו של דני הייתה במחנה קייליס, שלא חוסל עם הגטו הראשי. לקרובים מהגטו הראשי המשטרה היהודית של בלוק קייליס לא נתנה להיכנס לתוך הבלוק, ואמו של דני שילמה שוחד לשוטרים כדי שיאפשרו למשפחה להיכנס.

בגטו הראשי שיתפה המשטרה היהודית פעולה עם הגרמנים בחיפושים אחרי יהודים מתחבאים, ויש עוד סיפורים רבים נוספים.

לכן, אכן הגיע הזמן שיגלו את האמת לאמיתה. דני אומר שהחוקרים כולם יודעים על כך, וכמובן מתעלמים… וגם זה סוג של שיתוף פעולה.

כולם היו שמחים לו היית מתפנה רגשית ופיזית וכותב על הנושא הזה.

בקשר לרצונך לנסוע לוורשה: אני משוחחת יום-יום עם ידידתנו אנטה מפולטוסק, שנמצאת כאן בארץ אצל ארוסה גיל שטיין (גם זה סיפור מדהים על ההיכרות ביניהם… הם טוענים שאני השדכנית). אנטה נמצאת כאן מתחילת הקורונה, ואינה יכולה לשוב לוורשה. הוויזה שלה הוארכה לחצי שנה עקב מכתב שכתבתי למנהל האוכלוסין שהיא יקירת ארגון פולטוסק בישראל, אולם בסוף אוגוסט הוויזה מסתיימת, והיא חייבת לחזור לפולין. היא כתבה לי שיש טיסה מיוחדת לוורשה ב-28.8, והיא קנתה כרטיס.

אני ממליצה לכתוב לה. כבר מזמן סיפרתי לה עליך, ונדמה לי שהיא אפילו הזמינה אותך לפולטוסק. דרך אגב, גיל קנה לה בית גדול על נהר הנארב, והיא שומרת 2 חדרים בעבור אורחים שיגיעו מישראל. היא מתגוררת כעת עם גיל ברמת-גן, ותשמח מאוד מאוד להיפגש איתך.

יוסף בן-בסן: ראשית, תודה על הדברים המרתקים והמעניינים.

רציתי לשאול איזה רכב עדיף לדעתך: היברידי או מנוע רגיל? זאת, בהנחה שמדובר ברכב מקביל. העדיפות לא אמורה להיות מבחינה כלכלית אלא מבחינת אמינות, חוויית נהיגה וכו'.

תשובה: כשמדובר על סיפוק מנהיגה, אז ודאי שאני מעדיף מכונית רגילה ולא היברידית – אשר דורשת מהנהג תשומת לב קבועה למצב הסוללה, כמו גם שימוש מיוחד בכוח הרכב כדי שהנסיעה תהיה חסכונית.

באופן עקרוני יכולתי להיות בעד היברידיות 'רכות', שבהן המנוע החשמלי מספק כוח ברגעי הצורך – לולא היו לצערי כל המכוניות ההיברידיות, ללא יוצאת מן הכלל, סמארטפונים על גלגלים.

 

ותודה לרבי נחמן  

"אל תאמינו להולכי רגל", שר הזמר הרוסי האגדתי אוֹקוּג'אבָה

אמנם הזמר הרוסי אוקוג'אבה (Okudzawa Bulat) שר על חוסר האמון שלו בחיל הרגלים, אלא שאני די זקן כדי ששיר זה יזכיר כי בימינו אסור להאמין להולכי רגל שהם אינם מתאבדים, ושרצונם לחיות גם בהתפרצם אל הכביש בעיניים כבושות בסמארטפון ואוזניים בלוּעות באוזניות.

ייי

ויש גם הולכי רגל שאינני מאמין לחוכמות שהם כותבים על מכוניות. כמו למשל הטור שפרסמה רופאת הבית של עיתון 'הארץ', ד"ר נטע סופר-צור – טור שחגית כהן, עורכת ב'מקור ראשון', עונה לו ב'טיפ טיפה' שלנו.

זאת לבקשתו של הקשיש המורשה, החושש שתגובה משלו, שלא תהיה בהכרח עדינה, עלולה עוד חלילה לפגוע בכבודה של רופאה זו אשר מתחשק לה "להירדם בנסיעה", וכנראה גם כותבת מתוך נמנום.

אביר המומיות

ויש כאלה שכותבים תוך כדי הליכה, או כך לפחות נראות ההתבטאויות שלהם בנושאים סביב השואה, שלדעתי די כבר לפטפט עליה, הקדושה, כשאין מה להגיד.

הזקן מתכוון למאמר "מלוּמדים מרוּחקים מביטים בשואה" מאת פרופ' דניאל בלטמן, היסטוריון של תקופת השואה באוניברסיטה העברית – מאמר שבעיניי הוא מזעזע יותר מעמדותיה המוטוריות של הרופאה הנרדמת.

כמו הרופאה, גם פרופ' בלטמן זינק להליכה אל שדה הרעיונות ברגל שמאל, ומשבח בכל פה את מחקר השואה בישראל – מחקר שהאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים מתחה עליו ביקורת. בלטמן מתווכח עם הביקורת הזו, ויוצא באבירות להגנתם של חוקרי שואה משופשפים כמו יהודה באואר, שלמה אבינרי, ישראל ברטל, שולמית וולקוב ודינה פורת.

אלא שמדובר בחבורת משתפי פעולה כפייתיים עם 'יד ושם', חלקם כבר מומיות שנשמרות על ידי המכון הירושלמי כמעין מותגים של איכות. גם חוקרים מ"הדור הצעיר" (כהגדרת בלטמן) חתומים, ממש כמו מוריהם הזקנים, על מחקרים דקלרטיביים, כאלה שנמנעים מטבילת עטם ביוּרָה הרותחת של נושאים רגישים מדי – שהם בעלי משקל אמיתי, אך חורגים מאתוס השואה המדומה.

דומני שיד ושם יעמוד בפני שוקת מבואסת כאשר מדעניו המבוגרים ייתנו בעיטה בלוח השנה, והמכון הירושלמי יישאר רק עם מדענים צעירים יחסית, חסרי ניסיון.

נשארנו מוסתרים

איש לא כתב את האמת על היודנראטים, על שוטרים יהודים בגטו, כפי שאני זוכר אותם. כמו הרגעים שבהם שוטרים אלימים אלה, שלא זכו במחקר ירושלמי כי אינם שייכים לאתוס היהודי הרצוי, פרצו אל הדירה שלנו כדי לקחת לאומשלאגפלאץ אותנו – זוג הורים, אחותי בת ה-12 ואני בן ה-10.

השוטרים היהודים הללו השתוללו בדירה בחיפוש אחר כל דבר ששווה לקחת, הפכו מיטות, חתכו מזרנים, שברו רהיטים, קיללו ביידיש ובגרמנית – בזמן שאנו התחבאנו בגומחה חשוכה המוסתרת מאחורי ארון.

אבא ואמא החזיקו ידיים בחוסר אונים, ואני ואחותי אירנה כרענו על הברכיים וחיבקנו על הרצפה את שועל הכסף של אמא שלנו, נושקים לו ומלטפים אותו כדי שלא יבכה.

זה בוודאי לא מעניין את אנשי המחקר העבריים, העסוקים בהתלהבות בטיפוח אתוס שואה מדומה ולא בתיעוד האמת.

אקדחים חלודים  

את מדעני השואה לא מעניינת גם האמת על מרד גטו ורשה. לפי סגן מפקד המרד מארק אדלמן, הקרבות בגטו הסתכמו בעיקר בבריחות, כי למורדים היו רק אקדחים, שפעם ירו ופעם לא, ולא התאימו למאבק מול הגרמנים, אשר ירו ממרחק רב ברובים ובמכונות ירייה.

אין גם מחקרים על ה"טיהורים" שביצעו שתי המחתרות בגטו לפני המרד, אשר היו עסוקות בהוצאה לפועל של גזרי דין מוות נגד "יהודים בוגדים" ששיתפו פעולה עם הגרמנים – פעילות שאכן התאימה לאקדחים החלודים של המחתרות.

אגב, לפי סגן מפקד המרד אדלמן, המחתרת לא הצליחה להעניש את שוטרי היודנראט שהוציאו מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק את הילדים ואת הדוקטור החולה והזקן והובילו אותם לאומשלאגפלאץ – כי שוטרים אלה היו תחת שמירת הגרמנים והמשטרה הפולנית.

בגטו לא הייתה מח"ש

אולי עוד יהיו לי, לפחות אני תקווה לכך, הזמן והכוח הנדרשים כדי להתווכח עם 'יד ושם', אשר מורעל כולו באֶתוֹסוֹמאניה ובפוליטיקה. לוואי שה"אולי" הזה יתגשם, כי אני חייב להשמיע את תוכן זיכרוני. חייב את זה לאבא שלנו, שאהבנו אותו – אני, אמא ואחותי – בימי הרעב, הקור והחושך.

אבא המושפל והמורבץ בכל הזדמנות על ידי שוטרי היודנראט, שהיו מתעללים בו בהתקפות אלימות קשות עוד שנה לפני שהוא נשאר לבדו בגטו, ושחרר אותו המוות.

אכן, צדיק הוא ר' נחמן 

זה אשכרה מביך, זה אשכרה משפיל, וזה אשכרה דוחה ממש להפוך לקורבן געגועים כפייתי אל צריף העץ שלי בגולה – שבניתי כדי לצייר או סתם לשבת לחשוב מול המקלדת בזמן שבדלת הפתוחה שלו, כמו במסגרת של תמונה או בפריים קולנועי, מתייצבת אחת מבנותיי ואף כל השלוש, אם הן עומדות רחוק יותר.

אין מצב שאוותר על חזרה אליהן, כדי להקשיב בצליל מנועיהן איך עברה הפרֵדה מאבא – שהגיע סוף-סוף כדי לרחוץ אותן, למלא את המצברים שלהן אחרי חורף שלם שננטשו, להחליף שמנים, לבצע בדיקות שנתיות ולסדר ביטוחים.

אלא שאני עדיין פה, ומשרד הנסיעות ברחוב בן-יהודה עונה לי שאין עדיין אפשרות לטוס לוורשה. "אף חברה לא משרתת את הקו הזה – לא אל על, לא לוט, לא לופטהאנזה. גורנישט", אומר לי מר זאב.

ופתאום איזה עיתון מלשין שהמדינה שלנו מאפשרת, בלית ברירה, להמוני חסידים לטוס לקברי הצדיקים באוקראינה! השלטון העברי אינו יכולים לסרב לטיסות אלו בגלל לחץ המפלגות הדתיות, ובונה על האוקראינים שיהדפו את תיירות משיחית זו – אלא שאוקראינה ודאי אינה מוכנה לוותר על הנס הכלכלי הזה שהיא תיהנה ממנו.

וכך, עשרות אלפי מאמינים אדוקים יטוסו אוטוטו ב"אוקראינה ליינס" כדי להתפלל בקברי צדיקים, ובראשם כמובן קברו של רבי נחמן, ולחזור ארצה.

הפרסום על הגשר האווירי שנפתח למען החסידים הדליק בראשי תסריט מפתה: להלביש את הקשיש המורשה בשחור מכף רגל עד ראש, כולל חבישת מגבעת הלֶבֶד שהזקן קנה בבני-ברק לפני כמה שנים. לצורך השלמת הלוק החסידי אין לקשיש כל צורך להדביק דבר על פרצופו, משום שצמח לו זקן טבעי – תוצאת געגועיו אל הבנות ואל הסנאים הקופצים בין העצים הירוקים שמסוככים על הצריף.

וכך, בביגוד ובזקן של חסיד, יכול הקשיש המורשה לטוס בזיל-הזול לאיזו מינסק או קייב שבאוקראינה, וכבר בנחיתה בשדה התעופה לזרוק את התחפושת, להתלבש כמו תייר רגיל – ולטוס לוורשה הקרובה!

אגב, בשם נפשו המתרגשת, יש לזקן אפשרות נוספת: הוא יכול להשאיר על גופו את הביגוד השחור ולהצטרף לחסידי ברסלב כדי להתפלל איתם על הקבר של רבי נחמן, לאות תודה שבזכותו של צדיק זה השתחרר הקשיש מהכלא של וירוס הקורונה – ורק אחר כך לברוח לוורשה בחולצה קצרה, כובע טמבל ושורטס.

"שלום", הוא יגיד לבנות, "הייתי קצת חסיד בשבילכן, והנה אני פה".

הייתם עושים את זה במקומי?

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

ךך

Donkervoort D8. מחכה לי בעולם הבא, אם לא אשיג אותה קודם תמורת חמש בנותיי

טיפ טיפה: תתעוררי, דוקטור

לידיעת רופאת הבית של 'הארץ': נהיגה אינה "מרדימה". להפך רָבָּתִי

"למה נסיעה במכונית מרדימה כל כך?" – תהתה רופאת הבית של עיתון 'הארץ' לפני שפצחה בהסבר מלומד, והפיוזים שלי לא ידעו אם לצחוק או לרגוז. "כולנו מכירים את התופעה הזו", פסקה הרופאה בנחרצות, כאילו כל הנהגים יצוקים מאותה תערובת אָגְרֶגָטִים, "אתם נכנסים לרכב עצבניים לגמרי, בין אם אתם נוהגים או נוסעים, אבל אחרי כמה קילומטרים הישנוניוּת מתחילה להזדחל משלדת הרכב אל חלקי הגוף: הראייה מיטשטשת, השרירים נעשים רפויים, העפעפיים כבדים".

אז ד"ר נטע סופר-צור, קבלי נא עדכון רפואי: נסיעה במכונית, אם היא מתבצעת בכפוף לַשֵכֶל, למוּסָר ולרגש, ועוד משתכשכת לה בזרזיף כיף ספורטיבי – היא פעילות מעוררת דווקא.

כן, אצלי התסמינים הפוכים לחלוטין מאלה שהדוקטור מתארת. כי מרגע ההתנעה, האנרגיות (שלי ושל קליאו גם יחד) דווקא מזינות את עצמן, משביחות את עצמן, מתעלות על עצמן. חלקיקי-העכירוּת בנפש מתעופפים עד מהרה מהחלון הפתוח (עוד יתרון בנהיגה ללא מיזוג) – והכול בעזרתה הנדיבה של המוזיקה, שמזכירה לרוחי מהיכן היא באה. האלמנט הרדום היחידי בקליאו הוא ראי ימין, שהתרגלתי להתעלם ממנו עקב שנים רבות של נהיגה בסיטרואן ויזה ערופת-אוזן.

על איזו "תרדמה" את מדברת, ד"ר סופר-צור? הרי גם אם נהיגה אינה חוויה מרנינה בשבילך, עדיין קיים הצורך ההישרדותי הפעוט הזה, שהתעלמת ממנו באלגנטיות, להישמר מפני נהגים גסי-גינונים או סתם מטופשי-גינונים – וצורך זה לבדו אמור להכניס את איבר הנהיגה המרכזי שלך, הגוףנפש, למצב של עוררות.

ואולם, אם איבר הנהיגה המרכזי אצלך ואצל רוב הנהגים כבר מזמן איננו גוףנפש אלא גיר אוטומטי, ווייז וחיישני סוּפֶּר-נאני – אז ייתכן שאת צודקת, דוקטור, ונהיגה היא באמת עסק מרדים בשבילכם. הרי אתם, הנוהגים בקופסה מדושנת באמצעי מניעה של מחשבה וכיף, לא מורידים הילוך לפני סיבוב ובעלייה, לא ערניים למתווה הדרך, לא נמנעים מברקס באמצע סיבוב, ובאופן כללי חשים מוגנים על ידי אמא-הייטק, שלגביי היא אמא חורגת. זו באמת חתיכת נָמְנֶמֶת.

דווקא אוטו פשוט מְתַפקד כממיר קטליטי משוכלל, אשר מתמיר חלקיקי נאכס ועייפות לגַלֵי סבבה. כי אוטו פשוט מאלץ אותך, מצד אחד, לנהוג באופן פעיל ומעורב – ומצד שני להתייחס באדיבות לשותפים לכביש, לבל יבולע לך (שהרי הרכב, להזכירנו, נטול מערכות הגנה). השילוב ה'ניגודי' הזה של נהיגה פעילה ונמרצת מחד, ויחס עדין לסביבה מאידך גיסא, יוצר הנאת נהיגה ותחושה של שותפות גורל עם נהגים אחרים (במקום העוינות הרגילה), וגם קָשִיבוּת לאוטו עצמו – ובקיצור, מחולל אנרגיות כלליות ערניות.

אגב, ד"ר סופר-צור אינה היחידה שמתייחסת לקוראים כאל גוש אנושי אחיד, כאילו היו חיידקים בצלחת פטרי. כך למשל, עמיתהּ לעיתון עודד כרמלי קבע, בכתבה שהוקדשה להשתלטות הטייקונים על עסקי החלל – ש"כולנו מכירים בחשיבות המופלאה והעצומה של המסעות לחלל וחקר החלל" (ציטוט לא מדויק מהזיכרון, אך נאמן לרוח הדברים).

האומנם "כולנו" מכירים בחשיבות העצומה של המסעות לחלל? בעיניי למשל, מסעות אלה הם נגזרת מתועבת של אותו אגו אנושי יהיר וחמדני שהורס את כדור הארץ, וזומם כעת לשנע את האנושות אל מושבות עבדים רחוקות.

את המיליארדים הנשפכים על "חזון החלל" הצבוע הזה ניתן היה להקדיש להצלת עולמנו. אמנם זהו עולם מרוט ומוצלף-עוולות, אך עדיין מתקיימת בו לפעמים האלכימיה המוזרה הזו, שבמסגרתה נסיעה על חצי צילינדר צרפתי (ועל מוזיקה חצי קלאסית וחצי כל-מיני) הופכת את עופרת הרגע למרגלית קטנה ומשובבת. או לפחות שובבה.

חגית כהן

שואלים את אדוארד

משה קליין: אני נמנה עם קוראי הבלוג שלך בשנים האחרונות, לאחר שנחשפתי אליו עוד כשפורסם ב'מקור ראשון'.
אני אפילו זוכר במעומעם את הפעם הראשונה שקראתי את הטור שלך באותו עיתון. היה זה כשהוזמנתי לשבת לאיזה זוג צעיר ודתי בירושלים, ואני אז עדיין חרדי על כל המסתעף. מכיוון שתמיד אהבתי לקרוא עיתונים לקחתי לידי את העיתון הראשון שנקרה בדרכי, ובמקרה היה זה 'מקור ראשון', שבאותה עת רק שמעתי את שמעו אך לא קראתי את קראו.

אני זוכר שדפדפתי בו אנה ואנה מבלי להבין לגמרי את השיג והשיח הדתי-לאומי, שהיה זר לי לחלוטין, כמו כל דבר שלא היה קשור לעולם שלי. ואיכשהו, כשכבר כמעט השמטתי אותו מידי, ראיתי בזווית העין, בעמוד האחרון, איזה טור שקשור למכוניות. מכיוון שעוד לפני שאהבתי עיתונים אהבתי מכוניות (ותופים, אבל זה לא קשור), התחלתי לקרוא ורותקתי.

מאז, ניסיתי מדי פעם להשיג עותק של העיתון שפג תוקפו, וכשבגרתי קצת ומצאתי את הבלוג התחלתי לקרוא גם אותו, ואפילו יעצת לי כמה פעמים באדיבותך.

מה שהביא אותי לכתוב לך הוא רעיון שמתגלגל בראשי זמן-מה, רעיון שקשור אליך ואל הבלוג שלך, והחלטתי לשתף אותך בו בתקווה שהוא ידבר אליך, ובתקווה שלא אשמע מגוחך.

מדי פעם אני מוצא את עצמי מטפל בתחזוקת הרכב שלי, ואני תמיד מנסה להחליף בעצמי רכיבים שאינם סבוכים להחלפה – כאלה שאינם דורשים מיומנות מקצועית או כלי עבודה ייחודיים.

ובכל פעם שזה קורה אני נזכר שכבר כתבת על העניין הספציפי ההוא באחד הטורים שלך, ואז אני מתחיל בחיפוש עקר בבלוג אחרי התוכן שרלוונטי בעבורי (בפעם האחרונה חיפשתי משהו שכתבת בעניין חיישנים).
ואז חשבתי לעצמי, למה שלא יהיה איזשהו אינדקס של טיפים ותוכן מעשי שלקוח מתוך הטורים שכתבת לאורך השנים, ושיוכל לשמש את כל חובבי הרכב בבואם לטפל בתקלה ברכבם.

במילים אחרות: אני מציע שאולי הגיע הזמן להוציא ספר הדרכה לחובבנים שאוהבים לעבוד במקצועיות (עד כמה שהפרדוקס הזה הגיוני) – ספר שיכלול טיפים משלך שכתבת לאורך השנים, תוכן מעניין על תחזוקת הרכב, וגם תוכן כללי על כלי רכב, ושיהיה ממוין על פי נושאים, כך שיהיה קל למצוא את התוכן הרצוי.

אני בטוח שישנם די אוהדים שיקפצו על המציאה וישמחו לקנות לעצמם ספר שכזה מעשה ידיך, ולו בכדי לקרוא אותו בהנאה. ויותר מכך, הוא יוכל גם להיות הספר האולטימטיבי לכל מי שמחזיק רכב פרטי ורוצה להרחיב את אופקיו ואת ההבנה הבסיסית בטיפול ברכב, גם אם הוא לא מתכנן להחליף בעצמו מצתים או פילטר שמן.

אשמח לשמוע את דעתך על הרעיון הזה, ואני גם מוכן להציע את עצמי כעורך הלא מקצועי של הספר העתידי, על אף שאין כאן הצעה לבלעדיות כזו או אחרת, ואני פשוט אשמח אם יהיה ספר שכזה תחת ידי. לעונג יהיה לי לשמוע ממך.

תשובה: תקלה או סתם הנאה, אשר מְלוות בכוחותיהן וברגישותן את הגיל המופלג, דואגות לטשטש או למחוק לגמרי את הגבול שבין חלומות ומציאות.

כך למשל חלמתי לי שלשום שאתה, משה קליין, ואני, אדוארד אטלר, הוצאנו לאור ספר עבה גדוש עצות והמלצות שפורסמו במשך מעל 20 שנה – תחילה בתת-המדור 'שואלים את אדוארד' בעיתון 'מקור ראשון', ואחר כך, כתוצאה מגירושי מעיתון זה, שהוא כעת ז"ל לגביי, הופיעו התשובות לקוראינו היקרים בבלוג 'מכונית הנפש'.

כשהתעוררתי חשבתי: איזה מזל שספר ההמלצות הזה קיים רק בממד החלום. הרי חלק מהחוכמולוגיות המעשיות שפרסמתי לאורך שני עשורים איבדו את האקטואליות, כתוצאה מהעובדה שמכוניות משתנות מהר יותר מאיתנו.

כך שלטוב ולרע, לו היינו רוצים לכנס את ההמלצות בספר היינו צריכים לערוך מחדש את אלו שפג תוקפן – עבודה שתובעת השקעה רבה. מעל ראשה של המוטיבציה למשימה כזו מרחף האפוריזם היווני האכזרי של היפוקרטס, שהרומאים תרגמו ללטינית כך: "Ars Longa Vita Brevis" (האמנות ארוכה, החיים קצרים).

כך שהוצאת ספר כזה נראית מעשית רק אם אתה מטורף דייך להתמודד עם המיזם בעצמך. לצורך כך אני מוכן להשאיל לך את אוסף ה'דיוקנים' של 'מקור ראשון', מתחילת הופעתו של המדור 'המפתחות בפנים' לפני כ-20 שנה. מה שפרסמתי אחרי שמדור זה יורט – עד עכשיו והלאה – נמצא באינטרנט.

עדי והב: הרומן שלך עם וילוז'ני והאלפא תמיד מעלה חיוך.

שאלה: ברשותי מיצובישי גרנדיס 2008. עשתה 100 אלף ק"מ כי ה"שתיינות" מאלצת. עושה לנו רושם שהמתלים והבולמים התעייפו. האם יש דרך "להצעיר" את הרכב? היגוי ואחיזה.

עוד 3 שנים הרכב יעבור טסט כל חצי שנה, ואני מתלבט אם להמשיך ולהחזיק בו. אם אחליף, למה שנקרא ג'יפ/ג'יפון, על מה תמליץ – הונדה, מיצובישי אקליפס, סקודה או מאזדה CX-5? חשובים זלילת דלק סבירה, אחיזה וביצועים עם נוחות.

שאלה אחרת: חמי החליט בגיל 90 לנטוש את רישיון הנהיגה שלו על אף היותו ספורטיבי, בריא וצלול.

האם יש לך כלל אצבע – מתי לנטוש את הרישיון? בהנחה שהבריאות טובה ואין מגבלות כלכליות.

תשובה: 1. ייתכן שתתגעגע לנוחות שבגרנדיס ה"שתיינית". ואם אכן תגרש אותה, אז אני ממליץ, כג'יפ/ג'יפון קרוסאובר, על דאצ'יה דוסטר מבית רנו.

דוסטר הומָה יתרונות לרוב, כולל גיר ידני, מנוע חסכוני וכישרון באיזון בין נסיעה בשטח לבין נסיעה בכביש. בנוסף לעמידה בדרישות שציינת היא גם עסקה זולה יחסית.

  1. ודאי שאדם מבוגר רשאי להפעיל שיקול דעת עצמאי לגבי רישיון הנהיגה שברשותו. חיובי שיפסיק לנהוג עקב גילוי של איזה פגם בתפקודו כנהג, או סתם עקב חולשה.

אני עצמי לא הייתי ממהר לוותר על רישיון הנהיגה, שהרי חולשה פיזית עשויה לחלוף, ואת תרגילי הנהיגה לא שוכחים כפי שלא שוכחים רכיבה על אופניים.

לאמיתה של הגינות אינני אובייקטיבי כנותן עצות למבוגרים, כי על רישיון הנהיגה הפרטי שלי, שמעולם לא נשלל ממני, נראה לי חשוב לשמור דווקא בסוף דרכי – אם יגיע. שהרי מה אעשה, לעזאזל, בלי רישיון נהיגה בעולם הבא, אם שם, בהתאם לחזון-חלומי שאליו התרגלתי, אכן תחכה לי Donkervoort דגם D8, עומדת לה בכַחְלִילֵי-הנֶצָח שמעל השמיים, ותגיד "הי אדוארד, מה שלומך"? ואני, שבעולם הזה ויתרתי על רישיון נהיגה, אתיישב בדונקרוורט חלומותיי, ובמקום לנהוג בה בהתרגשות, איאלץ להסתפק בלספר לה בגאווה של זקנים ששם למטה, היכן שנהגתי שנים רבות, המהירות הממוצעת שלי הייתה גבוהה יותר מזו המותרת.

מנחם: אני נוהג במאזדה 5 בעלת 210 אלף ק"מ, כן ירבו.

ביקשתי מהמוסך – מורשה היבואן הרשמי כמובן – להחליף שמן גיר בטיפול, ותגובתו הייתה ש"הדבר לא נצרך" ואינו מופיע בספר הרכב. בנוסף ציינו בפניי שאם אתעקש (כן, כן!), יבצעו זאת בתשלום נפרד ולאחר שאחתום על הסרת אחריות…

התקשרתי ליבואן לברר מהי עמדתו, ונציגתו הטלפונית מסרה לי, לאחר בירור, ש"לא מחליפים שמן גיר" אלא אם יש סיבה מיוחדת.

נ"ב: קורא ותיק וכו'.

תשובה: מוסכים בלתי תלויים ביצרני הרכב והיבואנים – כלומר, כאלה שאינם שייכים לקונצרנים – טוענים שאת שמן הגיר, בכל תיבה אוטומטית, יש להחליף מדי 60-80 אלף ק"מ, ואת שמן המנוע מדי 15 אלף ק"מ – ואף בתדירות גבוהה יותר, אם מרבים לנסוע בתנאים קשים.

הצעות אלה לתחזוקה נאותה שמאריכה את חיי הרכב פוגעות בוודאי בעסקיהם של יצרני הרכב, אשר למדו לתכנן מכוניות באופן מחוכם כך שיהיו אמינות בתקופת האחריות בעיקר.

גם יצרני השמנים, כמו המוסכים הבלתי תלויים, גורסים שהחלפות אלה בתדירות הנ"ל הן חיוניות. בניגוד לאדישות שנתקלת בה כאן בארצנו, בארה"ב מתייחסים להמלצות הללו ברצינות,  ולראיה: דגמים אירופיים ויפניים המשווקים באמריקה, כמו ב-מ-וו, אאודי, מרצדס, הונדה ומאזדה – מצוידים בספרי רכב הדורשים החלפת שמן גיר מדי 60-80 אלף ק"מ כתנאי לאחריות!

בקיצור, מנחם, אל תתייחס לתעמולה של היצרנים והיבואנים, שנועדה לקדם תדמית ורווח – ולך אל מכון פרטי לגירים אוטומטיים כדי לבקש החלפת שמן.

אמנם אין בארץ החלפת שמן דינמית, כזו שמאפשרת את החלפת כל השמן בהליך קצר אחד, כי המכשור לכך אינו קיים אצלנו – אך החלפה סטטית 'רגילה', כולל החלפת מסנן השמן, בכל זאת טובה יותר מכלום, והגיר יודה לך באמינותו.

 

 

בריחה מתהום הקוקו

אנוכי יורד במעלית אל החניון התת-קרקעי כדי לבקש סליחה מהאיטלקית הקלאסית, ואף מעלה קטורת לצורך כך

בשום שבועון או עיתון יומי לא מצאתי התייחסות לבגידה כלפי מכונית, אלא רק סיפורים על בגידה בבן אנוש עקב ריצה אחר רייטינג ופרסום.

המוני כתבים לא מפסיקים לגלגל תיאורים של בגידות בבני אדם – בגידות בחדרי מיטות או בפוליטיקה, כמו במקרה של בני גנץ. התרגלנו שנושא הבגידות מתודלק ברכילות נוטפת more כדי לגרור את הסקרנים לפרשנויות חינוכיות-כביכול, מוסריות-כביכול, סוציולוגיות-כביכול, ואף גנטיות.

אלא שבשום מקום לא נתקלתי, כאמור, בתיאור של בגידה כלפי אוטו. ככה נפל עליי להיות הראשון שעוסק בנושא הזה. לצורך כך אפצח בהודאה מביכה ואף כואבת: במשך כ-10 שנים בגדתי באלפא 33 EI חביבה בצבע ירוק כהה, היום בת 26 ועוד רגע באולימפוס-האשפתות של "רכב אספנים".

איטלקייה חמומת מזג

קניתי אותה כשעמדה ברחוב ענוּדת פתק "למכירה". הופתעתי ממחירה הצנוע, ובעליה, זוג נחמד, הסבירו לי שמקנן בה פגם: היא מתחממת, ואף מוסך לא מוצא את הסיבה. אמנם מישהו פיקח התקין בה לחצן אינטליגנטי המעורר את המאוורר שלה לעבודה בלתי פוסקת, אלא שהיא עדיין מתחממת, הודו.

"אצלי היא תפסיק להתחמם", אמרתי, ולקחתי אותה הביתה, ובדרך היא אכן התחממה, ואשפזתי אותה במוסך רשמי של אלפא. "תחליפו לה משאבת מים", ביקשתי שם.

"בשביל מה?", הופתע המוסכניק, "המשאבה שלך לא נוזלת". אך אני עמדתי על שלי, והמשאבה הוחלפה. כפי שחששתי, מאוורר הפלסטיק הקטן הנמצא בתוך המשאבה היה שבור.

גם שרירית גם שירית

המשאבה החדשה ריסנה אמנם את נוזל הקירור לבל יעבור את חצי הסקאלה, ובכל זאת כעסתי על הירוקה. כי בגרסה האחרונה שלה כבעלת הזרקה היא אינה מזכירה לי את האקסית המטורפת שלי, אלפא 33 אדומה ששופרה בטירוף בידי מוסך אלכס אשדוד כדי להכינה לראלי-קרוס אשקלון.

ל-33 האדומה היו ארבעה מאיידי וֶבֶּר 45, גלי זיזים גזעיים וגיר קצר, שהבאתי מרומא מקבוצת המרוצים אנג'ליני. בתחילת שנות ה-90, כאשר נסעתי לוורשה לתקופת-מה של חיפוש שורשים, מכרתי את האדומה השרירית-שירית לשחקן שמואל וילוז'ני, אחרי שהיא הוחזרה לתצורת כביש אזרחית בעזרת ידידי רוני כרכור, שעשה פחחות וצבע.

בנוסף נעקרה מהאדומה קשת ההתהפכות, והיא קיבלה מנוע חדש, בהיקף-עדיין-כיף של 1.7, שהחליף את 1.5 תלתן ירוק המשופר, שממילא תשש כוחו מסאגת המרוצים.

מופע עשיר בדָלוּת

טקס מכירת האלפא היה יוצא דופן, כי כדי להוריד את המחיר שכבר סיכמנו עליו שנינו, הקונה ואנוכי – שיחק מולי גאון הבמה וילוז'ני דמות של קשה יום. את דלת דירתו החשוכה הוא פתח בפניי לא מגולח וחיוור, והתנצל שאין לו שתייה להציע תוך שהוא פותח בפניי מקרר ריק. או-אז עטה על פניו הבעה בוכייה, ובישר ש"אני יכול להעביר תמורת האלפא רק את מעט הכסף שלקחתי מהביטוח הלאומי של אמי הקשישה".

מכל שטר של 100 שקלים שהוא ספר כדי לתת למוכר – הוא נפרד בדמעות בעיניים, וכך מכרתי את האדומה בזול-רבתי, אבל נהניתי מהופעה משובחת של אמן יחיד לצופה בודד.

מקטרת במקום קיטורים

ודאי שעקב קנייתה של 33 EI הירוקה התרפקו עליי סנטימנטים כלפי האקסית האדומה שלי, שבגללה ובגלל זיכרונות הראלי-קרוס התחברתי אל היורשת הירוקה שלה.

הפסקתי לכעוס עליה שאין לה הכוחות הקרביים שהציעה לי האקסית, והחל בינינו פרק מפויס. הירוקה עמדה בחניון תת-קרקעי תל-אביבי, ואני הייתי יורד אליה כדי לעשן מקטרת, ולצידי הייתה מתיישבת החתולה השחורה עפרה, תושבת חניון זה, שאהבה את עשן המקטרת ואת האוכל שהייתי מביא לה, וכנראה אהבה גם את מה שסיפרתי לה ארוכות על מה שקורה לי, ועל מה אני כותב.

האמת היא שזמן-מה לא כתבתי דבר מבלי לספר קודם את תוכנו לעפרה, והיא הייתה מביטה בי בעיניים מבינות, עד שהשכנים הרגו אותה ברעל. היא זחלה גוססת לאלפא, ומתה על ידה כשלא הייתי בסביבה.

בגידה כפולה

מאז, הפסקתי לבקר את אלפא בחניון, ובאתי רק מדי 3-4 חודשים כדי למלא את המצבר שלה במטען הפלא CTEC, המכלכל את מֶשֶק הוולטים.

אלא שלא רק בגלל הסיפור העצוב של עפרה התרחקתי מ-33 זו אלא גם בגלל שלוש הבנות שלי, המחכות לי בכפר הנופש שהייתי פוקד לפעמים בגולה. את מילאנו מייצגת שם אלפא אמיתית, gtv 2.0, ואת יפן מדגמנת הונדה crx זן VTEC שהבאתי מאנטוורפן חדשה, ומיד כתבתי עליה שהיא "יותר אלפא מאלפא".

ולצידן יש גם בווארית, ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, שנראית כאילו נבנתה כדי לעורר את הקשיש המורשה מהגיל המופלג שלו.

גחמה שמספקת נחמה

פה צריך להוסיף שהבגידה באלפא 33 תודלקה במקדם הפיתוי הגבוה של הבווארית, אשר נושאת גֶנים של מכוניות קלאסיות של פעם – כאלה שהשיגעונות והגחמות שלהן לא רוסנו בידי שום חיישנים, מחסומים ורצועות שנועדו להבטיח תזוזה בטיחותית באספלט.

בננות מאולפות מדי

אותן "מודרניות", שעודני לא מסוגל להתחבר אליהן ואני קורא להן "רכבי בננה", מופקות על ידי יצרנים שהפכו לקורבנות אקו-טרוריזם ממשלתי, אירופי, אסייתי ואף אמריקני. בננות אלה, מפוטמות במערכת חיישנים מסובכת, נבנו כך שהם מנסות להגן על האחיזה בכל מחיר. לצורך כך הן למדו לעצור כל גלגל בנפרד, אינן מעלות רגליים בסלאלום, ונשמרות מהחלקה כמו מאש.

אלא שתכלס, חרף כל בינת-הבננות, הן מאבדות להנאתן שפיות בפניות פתאומיות, ובישורת פוזלות אל שינוי מסלול הנסיעה ימינה או שמאלה. בנוסף הן רגישות לרוח, במיוחד ה-SUV-ים שבהן, ובסיבובים נוסעות ישר בגלל בנייה מטופשת של המתלים או תת-היגוי.

בעליהן גאים בבלם האוטומטי – הפוך מהקשיש, שלגביו בלם יד נורמלי הוא "עובד חיוני" כמו הגה ודוושות. שהרי בלם יד חשמלי אינו מושיט יד ברגעים קריטיים, כלומר לא מאפשר לסובב את הרכב על צירו (פרסה).

ויש עוד להוסיף את הפגם הכי מסוכן במשפחתיות-בננה בינוניות אלה: מנועיהן מאבדים כוח בהתאם לרצון החיישנים דווקא ברגעים הקריטיים שבהם הנהג זקוק לכל כוח הרכב.

אגב, לו היה לנו אכפת מענייני עיצוב הבננות, היינו מוסיפים שהן דומות זו לזו עד שקשה לזהות אם הן יפנית, קוריאנית, אירופית או סינית. אך למי זה משנה.

משעשע אותי שכל שלוש בנותיי המאושפזות בגולה אינן נגועות באיזה ABS, ESP או בקרת שיוט ותאוצה, ואין להן אפילו תיבת הילוכים אוטומטית, שגם אותה הקשיש לא סובל.

חוזר אל זנוּחתי

ודאי שהישיבה בשלוש בנות אלה היא טקס בעל חשיבות עליונה לגבי הקשיש; הרי לא סתם קראתי להן "הפסיכולוגיות שלי". אלא שהזקן אינו יכול עוד להגיע לטיפול הפסיכולוגי הדרוש לו בכפר נופש זה, כי בעולם השתרר פתאום מִשטר קורונה. הנגיף האלים, שסידר לנו פוגרום, אינו מתנדף, והמיט בידוד חסר רחמים, באווירת סכנה שכמותה חווה הקשיש רק בילדותו.

אז מה עושה אנוכי בניסיון להציל את נפשו מתוהו הקוקו? חוזר אל זנוּחתו היקרה. כלומר יורד במעלית, ומתיישב על ההגה של 33 EI באותו חושך תת-קרקעי שבו התיישב עם עפרה.

בדומה לבנותיי, גם 33 זו, שבגדתי בה במשך כברת-זמן, נהנית מהיעדרם של אזיקי בטיחות, ואפילו לא מקפידה על קו מסלול. להפתעתי, היא אינה מסרבת להתחרות מול כל אחת שזזה על ארבע, צעירות ממנה ויקרות בהתאם, ולמרות זלזולו של בעליה הקשיש בכוחה, היא בכל זאת צועקת בקרב רמזורים על כל פלונית ממונעת, ומגיעה ראשונה מתי שבא לה.

כמה נהדר, מגלה הקשיש, לשבת בתוך המלכה הקלאסית ולשמוע את צלילו של מנוע הבוקסר, שאינו זקוק למפלט אקרפוביץ' או למגבר צליל.

לא ייאמן, התפעל הקשיש, שהחמורים האיטלקים של פיאט הורידו את 33 מפסי הייצור דווקא בגרסת EI, אשר בה היא הגיעה אל נחלת השלמוּת. היא אפילו לא מחלידה, כאילו הייתה אלפא קלאסית.

רק מכוניות פרמיום מועטות ניחנו בארגונומיה של 33 EI, כמו גם בהיגוי ובאחיזת הכביש הנפלאה, המזכירה את מלכת האלפות הקטנות של פעם – אלפא סוּד.

צריך רק לנהוג בה בדוושת גז לחוצה על הרצפה, גם בזמן החלפת הילוכים. זהו הסוד היחידי של זריזותה, המפתיעה את אויביה. אל תגלו זאת ברבים, תנו לה ליהנות.

20200608_112258

באלפא 33 גלגל ההגה לא מסתיר את השעונים. לפיז'ו יש מה ללמוד

20200517_105145

בחניון התת-קרקעי, 33 EI אינה מתביישת לעמוד ליד פורשה 911. צליל המנוע שלהן דומה, וב-33 הוא אף חוצפני יותר

20200606_133613 (1)

מפעם לפעם, כדי להתאוורר וקצת להשתולל, הירוקה יוצאת לרחוב, טועמת דלק חדש ומחממת צמיגים ודיסקים

20200606_133345

מאבא הקשיש קיבלה 33 EI חישוקים מדגם ספרינט, בולמי קוני, כובע של בית הספר למרוצים "ג'ים ראסל" ומדבקה של מסלול נוּרְבּוּרְגְרִינְג שהביאה לה אחייניתה, הבווארית Z3M קוּפֶּה

לופתת גוף, לופתת נפש

הקשיש משעשע את 33 EI הירוקה שלו בְּסַפְּרוֹ לה שהוא כותב דוקטורט על נהיגה בגיל מופלג, ומסקנתו גורסת כי למבוגר ללא חטא מצידו קשה יותר לרדת סתם כך במדרגות, מאשר להדהיר Z3M קוּפֶּה בעיקולי כביש בהחלקה מבוקרת (הנקראת 'דריפט'), המתבצעת במהירות כפולה מהמותרת.

בלית ברירה, הקשיש מחפש בקלאסית שלו ישיבה נכונה בנוסח המאה ה-21, המצדדת בהצבת שני המרפקים על חלקו העליון של גלגל ההגה. הגיאומטריה של 33 מאפשרת זאת בקלות מפתיעה, והמושבים הנוחים כמו פעם לופתים היטב את גוף הזקן, שקל לו להשתחל אל האוטו ומחוצה לו.

דבר אינו מסתיר את שעוניה של גברת 33, השטח המת במראות מצומצם, וצלילי המוזיקה הקלאסית נשמעים היטב ברדיו בְּלָאוּפּוּנְקְט, אף הוא בן 26. הדבר היחידי החסר הוא נוכחותה של עפרה ז"ל, כי מה שהזקן מתכוון לכתוב ב'טיפ טיפה' הנוכחי, ובהמשך שלו ברשומה הבאה – היה ראוי אולי להערכתה של חתולה זו.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: לא מתווכחים עם חלומות

מולי, בצד השני של השולחן, ישב בחור צעיר חמוש במשקפיים. הוא בדיוק אמר משהו שפספסתי, כי ניסיתי לגלות מיהו איש זה.

פלשבק מיידי הזכיר לי את השיר על חובשי משקפיים, שאת מילותיו כתבה ידידתי המשוררת. השיר שלה, שהתפרסם מהר מאוד והפך השנה לשלאגר, גורס כי חובשי משקפיים לא בדיוק משתייכים לכולם, כפי שאנו חושבים למראם התמים של יחידים ממושקפים וזוגות ממושקפים החולפים על פנינו ברחוב. "זו טעות! "כתבה ידידתי, כי בעולם התכלס, "משקפואידים אלה שייכים לגזע נפרד, מצומצם", מגלה השיר.

סרקתי את מאגר חובשי המשקפיים שבמוחי בניסיון לגלות מי האיש. אערוך מִסדר של כל אלה, שעשעתי את עצמי, אך החיוך נעלם מיד מפרצופי עקב המחשבה שהמשקפיים כהי המסגרת שחובש האיש היושב מולי הם למעשה "פֶּרְסוֹל" האיטלקיים שלי, אשר קניתי בבוטיק של מלון הילטון ברומא כי יוסי ויין חזר מקליפורניה ואמר שפרסול הם חובה בענף הקולנוע.

את הפרסול שלי גנב בחור בשם נור רביב, שכן ששכרנו כדי שיטייל עם הכלב בהיעדרנו. אז אולי הממושקף הוא נור רביב, רק קצת שונה, כי בכל זאת עברו כמעט שנתיים מאז הפשע שביצע בביתנו, תפסתי.

וברגע זה נשמע מולי שוב קולו הממושקף, המודיע לי ברצינות ואף בפאתוס שריגש אותו מאוד המאמר שלי על שני ארונות בגדים. "לא ידעתי", אמר, "שלזוג ארונות אלה הייתה חשיבות דרמטית כזו בחייך".

מי שעוסק בכתיבה מכיר את הקלות שבה למדנו להסתדר עם הערת ביקורת, בחיוך או בנימוס צרפתי בנוסח "excuse my ignorance". למחמאה, לעומת זאת, ממש קשה לענות – אך לא הייתה זו הסיבה היחידה לכך ששתקתי. הייתי המום כולי גם משום שעדיין חשדתי שאיש זה הוא נור רביב, שגילח מביתנו לא רק את המשקפיים אלא סדרה שלמה של חפצים אישיים מאוד, והותיר אחריו כמה מגרות ריקות וניסיונות שווא ליישר את ההדורים איתו בחשאיות, בטון ידידותי. "אם תחזיר אותם, הכול יחזור להיות כרגיל. נמשיך לעבוד איתך", ניסינו את מזלנו בחיוך, מגישים לנער שוקולד וסימפטיה כלפי ה"מעידה שיכולה לקרות לכל אחד". ונור אמר שישקול את זה, ונעלם.

אך פרשיית המעילה באמון הייתה רק פרט זוטר כקליפת השום. הרבה יותר חִשְמֵל אותי משהו על-מציאותי ואף מטפיזי אשכרה, כלומר: העובדה שאת הכתבה הזו על שני הארונות מהעבר, שהאיש הממושקף המסתורי קרא בהתרגשות ומצא מעניינת – רק התכוונתי לכתוב ועוד לא כתבתי בפועל, ואפילו עוד לא בחרתי לה כותרת!

פתחתי עיניים, והתגלה שהאיש היושב מולי נעלם מבלי להותיר עקבות, ואיתו נעלמו גם משקפיי האבודים, השולחן הקטן מצופה הפורמייקה ותפאורת הקפיטריה, המזכירה לי את "טעמון" הירושלמי של שנות ה-70. היה זה רק חלום, הבנתי.

התיישבתי על המיטה, וכפי שלמדתי בילדות, ניסיתי לא להביט בחלון, שהרי חלון הוא מחיקון ידוע של חלומות. במיוחד אם בצידה השני של השמשה מתחיל האור הבוהק של מפתן הבוקר לברוא-מחדש את השכונה התל-אביבית הלבנה.

שואלים את אדוארד

יוסי אופיר: יש לי מרצדס 200 B בנזין ובה גירCVT . הופיעה שגיאת חיישן לא מזוהה, ולפני שאני קופץ לטיפול יקר חשבתי להחליף שמן ולנקות ולהחליף פילטר .

איפה יש מכונה או מישהו שמבצעים החלפה?

תשובה: החלפת שמן תקופתית בגיר CVT, מדי 60-80 אלף ק"מ, מגינה על תקינותו. בגיר זה די בהחלפה סטטית, כזו שאינה נזקקת למכונה ייעודית.

חשוּב שהחלפת שמן הגיר תתבצע כשהמנוע חם, ושהמפלס ייבדק כשהמנוע עובד בטורי סרק.

אם אתה גר באזור ירושלים, אני מציע לך להתייעץ עם ידידי יהודה ממוסך מושיקו בתלפיות.

אסף סוקולובסקי: אני נהנה לקרוא אותך במשך שנים, ומחכה בציפייה לכל פוסט חדש.

אני נוהג בפורד פוקוס אוטומטית שנת 2000, ולאורך שנים נהנה מההיגוי והאמינות שלה. כעת מתלבט ברכישה בין שתי מכוניות שאמורות להגיע ארצה השנה: פורד פומה והונדה ג'אז.

רוב הנהיגה שלי עירונית, אבל מבחינתי, לשתיים האלה יש יתרון בבטיחות על פני קטנות יותר, ויתרון בשימושיות לעומת אחרות בגודלן. המנוע מחוזק-החשמל של ההונדה מסקרן והמרחב הפנימי שלה מרענן, אולם הסקירות ברשת אומרות שההיגוי ונוחות הנסיעה לוקים בחסר — ומסכמות שהיא חסרת השראה מבחינת הנהיגה.

מנגד, הפומה זוכה לתשבחות על היגוי ומנוע ידני-היברידי מוצלח, אבל תגיע לארץ כנראה רק בגרסת תיבה אוטומטית 7 הילוכים, שלא נסקרה בחו"ל. מה דעתך על שידוך המנועים, ההיגוי ונוחות הנסיעה בשתי האפשרויות?

תשובה: אני בעד פומה, אלא שלא ברור עד כה אם פורד הצליחה להתמודד עם עקב האכילס של דגמיה: הגיר האוטומטי, הדפוק עוד יותר מאשר DSG.

אמנם אני חסיד של הונדה, אך ג'אז מעניינת פחות מאשר פורד פיאסטה.

במקומך הייתי אפוא בודק אצל יבואן פורד אם ניתן להזמין פיאסטה ידנית – אפילו רגילה ולא בגרסת ST הנפלאה והיקרה. אם אין אפשרות כזו, הייתי פונה לחברות ייבוא מקביל.

ייתכן שבחברות אלה ניתן גם להזמין ארצה פיאסטה ST יד שנייה, משנת ייצור המתאימה לחוק הישראלי, אשר מחייב שגיל המכונית המיובאת יהיה פחות משנה.

פיאסטה הצנועה עשויה לסכל געגועים אל פורד פוקוס שלך, שהזדקנה בכבוד.

שמואל שטרן, בתגובה לרשומה "היה הייתה ג'ירפה": כקורא נאמן של 'מקור ראשון', ועוד יותר נאמן לכתיבתך (גם כמנוי, ביקשתי שתמשיך שם), איני זוכר שראיתי שם כתבה זו.

אין בדעתי ללמד סנגוריה על העורך (של מקור ראשון), לדעתי ידיעה כזו היא באמת דוחה – אבל היא לא היחידה בתקשורת.

ואל תצטער שכתבת בעיתון זה, מרבית הכותבים בו הם מעל מקביליהם בעיתונות הכתובה.

בבריאות טובה.

יאיר כהן: אני מתכונן להחליף את שמן המנוע בהאייס שלי. זכרתי את עצתך בהוספת כמות מסוימת (?) של סולר בזמן התהליך.

אני עובד לבד. האם אני יכול לרוקן כמות קטנה של שמן בזמן שהמנוע כבוי, ולהתניע מחדש לאחר שהשלמתי את החסר בסולר?

תשובה: מעולם לא יעצתי להוסיף סולר בעת החלפת שמן מנוע. קיימים תוספים מיוחדים לשמן מנוע, שמוזגים אותם אל תוך השמן הישן ואז מניחים למנוע לעבוד במשך 20-30 דקות – הליך שאמור לנקות את מערכת השמן מלכלוך שהצטבר בה.

אם כי קיים ויכוח באשר למידת התועלת של טיפול זה ובאשר לסיכון הכרוך בו – שכן הלכלוך המוטרד ממקומו עלול לסתום את תעלות השמן הדקיקות.

עקרונית, אם מחליפים שמן סינתטי מדי 10-12 אלף ק"מ, אין צורך בניקוי באמצעות תוספים.

אגב, אם אתה עובד לבד, אני מציע לך לפתוח את מסנן השמן המשומש, לפרק ממנו את "אקורדיון" הנייר – ולוודא שאין בו חלקיקי מתכת.

היה הייתה ג'ירפה

בסוף קיץ 1939, שבוע או שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ההורים שלנו הסכימו סוף-סוף לקחת אותנו לקרקס, מה שאנו, אני ואחותי אִירֶנָה, ביקשנו זמן רב

בוויכוחים הממושכים שהתנהלו בביתנו בנושא הקרקס ומה רע בו אולי, למדנו מאבא על השפל התרבותי המביך שמגולם בקרקס, אשר בדיוק כמו האנטישמיות, גם הוא שעשוע פלבאי של גויים. ואמא הוסיפה שהחיות בקרקס עוברות התעללות ואילוף ברברי.

נגד ביקורנו בקרקס הועלו עוד נימוקים כבדי משקל, שלא את כולם אני זוכר, אך בזיכרוני נחרת לתמיד היום שבו הורינו נכנעו להפצרותינו העיקשות, המלוות בבכי.

מחוץ לעולם הנורמלי

וכך, בצהרי היום, נסעה כל הרביעייה שלנו בכרכרה מדירתנו ברחוב רֶמָרְסְקָה 2/4, הסמוכה לכיכר הבנק שבמרכז ורשה, אל הפרברים הרחוקים של העיר, שם נטה הקרקס את אוהלו הענק.

הייתה זו ללא ספק נסיעה פנטסטית, אקזוטית, שכן הכרכרה השחורה הרתומה לסוס לבן נשאה אותנו הרחק מהציוויליזציה העירונית הנורמלית, אל מחוץ לגבולות בירת פולין, על רחובותיה סואני הרכב אשר גדושים הולכי רגל חופזים, על בתיה האפורים ועל החנויות והחשמליות האדומות שלה, האצות תמיד לאיזה מקום מלוות בצלצולי אזהרה. עולם אחר מבית הקיץ הפסטורלי שלנו בעיירה אוֹטְבוֹצְק.

עד שקרה הדבר שהשתוקקנו אליו, ומצאנו עצמנו בתפאורה אגדתית, שכמותה עוד לא ראינו.

אצילה שמשרתת

זה התחיל במפגש עם ג'ירפה אמיתית, שהכרנו עד כה רק מהתמונות באנציקלופדיה על הפאונה והפלורה של אפריקה, או מהציורים במִקראה של הלשונאי מריאן פאלְסְקִי, שממנו למדנו פולנית.

והנה כאן עמדה מולנו ג'ירפה חיה ואמיתית, שאולפה לתפקד כמארחת של באי הקרקס, כאילו הייתה ה-charge d'affaires של המקום. היא עמדה בפתח האוהל על רגליים באורך אינסופי, וקיבלה את פניהם של הילדים והוריהם בפרווה לבנה כשלג.

צווארה היה נטוי באופן אריסטוקרטי, ובסופו, אי-שם למעלה, ניצב ראשה, שנראה כנוגע בשמיים העשויים ברזנט של האוהל הענק, אשר ניצב על דשא מהוה לצד קרונות מגורים על גלגלים, שביניהם הייתה תלויה כביסה לייבוש וסוסים עמדו ואכלו.

הטינו את ראשינו אל-על בשיפוע חד, עד כי עינינו פגשו בעיניה של הג'ירפה, אשר דלקו בשחור עז-מבע, סוּפֶּר אנושי. בעיניה של האימננציה האפריקנית בעלת ארבע הרגליים אפשר היה לזהות הבנה וחוכמה.

"היא לבנה לגמרי, ולא דומה לאלה שבציורים, שהן בעלות חברבורות חומות", התפלאה אירנה, ואבא שלנו, שהביט בחיה תמירת-החן יחד איתנו, אמר שג'ירפה כזו מקורה בטנזניה, שם נולדות ג'ירפות בהירות, בדיוק כפי שבאפריקה קיים גזע אנושי של לבקנים.

ועוד גילה לנו אבא את הסוד שג'ירפות צחות אלה הן בעלות כוחות מאגיים מיוחדים, אשר ג'ירפות רגילות לא ניחנו בהם. "אם, למשל, תלחשו לאוזניה של ג'ירפה לבנה זו את המשאלות הפרטיות ביותר שלכם, אז לפי אמונה סקנדינבית עתיקה, כל המשאלות הללו, עד האחרונה, יתגשמו במלואן".

"אבל איך נגיע לאוזניים שלה?", צחקה אירנה, ואנו דחקנו באבא "תביא לנו סולם, תביא לנו סולם". ביקשנו ממנו שוב ושוב, ואמא חייכה. עד שהפסקנו לבקש כי צלצל הגונג המסמן להיכנס לאוהל. אז זזנו, ואני לא הצלחתי לבקש מהג'ירפה אופניים, שהרי היה זה בלתי אפשרי בלי סולם.

הג'ירפה ליוותה אותנו במבט עצוב כאשר חלפנו על פניה מחייכים מבלי להסתכל לאחור, כי כאמור, נשמע הגונג והמופע החל.

לוּ היה לנו סולם

פחות משנה אחר כך, לכודים בגטו ורשה בדירה מוזנחת ופרוצה לרוחות שחלקנו עם משפחות אחרות, כבר לא הייתה לנו סיבה לחייך.

חשבנו בצער שהיינו יכולים לבקש מהג'ירפה שלא תהיה מלחמה, עם כל הסבל שמלווה אותה כמו היסגרות בגטו, קור, רעב ומוות שאורב ברחוב.

מטפיזיקה שמחזקת אמונה

"מה אני יכולה על זה", הייתה אומרת ביידיש דודתנו רוּזָ'ה מצד אמי, הצעירה מבין שבע האחיות לבית טוּכְבָּנְד, וכעבור מעל 70 שנה נזכרתי בביטוי היידישאי של הדודה ואימצתי אותו.

"מה אני יכול על זה", הערתי בעודי מנסה להציל משכחה את זיכרון הג'ירפה, השייך להתלהבויות הילדותיות שלנו מתקופת הטרום גירוש מגן עדן.

המחשבות האובססיביות שלנו על חזרתנו אל הג'ירפה הלבנה ועל גובהה המטאפיזי אשכרה היו חיוניות לנו בגטו, ובעצם נותרו חיוניות גם 8 עשורים כמעט אחריו – עד שהתחוללה פואנטה מקברית, אשר ניערה בגסות את חלום הג'ירפה מהעפעפיים.

גם אחותי אירנה, הגדולה ממני בשנתיים, לא שכחה לרגע את הג'ירפה שחיכתה לנו על השביל המוביל לקרקס, וכאשר פרצה המלחמה ומטוסי יוּנְקֶרְס גרמניים הפציצו את אוהל הקרקס, היא הייתה מודאגת מה עלה בגורלה.

לאחותי היה מזל בלתי ייאמן שנפטרה לפני הפואנטה הנאלחת של סיפור הג'ירפה שכה הקסימה אותנו.

מחזיקים אצבעות לנסיכה

אלא שבינתיים, כלומר לפני 70 וכמה שנים, פעמה בנו עדיין התקווה שדבר אינו מסכן את הג'ירפה שלנו, ומכיוון שלא הצלחנו לשתף אותה במשאלות ליבנו, נאלצנו להסתפק בלדמיין זאת בבית הקיץ שלנו באוֹטְבוֹצְק, שם תפסה אותנו המלחמה.

האמנו בכל עוצמת האמונה הילדותית, גדושת הפצפוצים המתוקים של האופטימיות, שהג'ירפה שלנו יצאה מההפגזות הגרמניות ללא פגע, שהרי מגובה שתי קומותיה היא יכלה להבחין בכל סכנה בסביבה. האמנו גם שמצאה את מקומה בין החיות שניצלו, ורצו בפאניקה כדי להתרחק מהפצצות שהושלכו מהמטוסים הגרמניים.

אך מאבא שמענו שמכשיר הרדיו שלנו מספר רק על מאמצי ההגנה על בירת פולין, ולא נאמרה בו אף מילה על הג'ירפה שלנו.

על גורל הנסיכה ארוכת הרגליים שלנו שתקו גם העיתונים, שסיפרו על החרדה והייאוש של התושבים שאיבדו קורת גג מעל ראשם. רק ידיעה זעירה דיווחה על בריחת אנשי הקרקס, הליצנים והלהטוטנים, אשר נטשו את מה שנשאר מהאוהל והקרוואנים אחרי ההפגזה והאש, קשרו את הסוסים לעגלות וברחו מזרחה מהעיר העולה בלהבות.

למזלה, הייתה גויה

ואחר כך, בגטו ורשה, היינו מספרים על הג'ירפה לשועל הכסף של אמא שלנו. היינו מצמידים את פנינו לפרווה שלו, שהדיפה עדיין את ניחוח הבושם "Soir De Paris" שמלפני המלחמה, כדי לבכות יחד עם השועל בדמעות חמות ומלוחות.

ואבא עודד אותנו באומרו שלג'ירפה לא אונה כל רע וגם לא יקרה, שהרי ריבון העולמות, שרחמיו אינסופיים, ודאי ברא אותה כגויה, ארית, ועל כן יש לה אישור לִחְיוֹת זמן-מה. "היא אינה יהודייה נרדפת המוכרחה לשבת בגטו, ולא נשלחה למחנה מוות", ניחם אותנו אבא.

למה זה פורסם?

מאז הימים ההם עברו כאמור 70 וכמה שנים, שבמהלכן ליווה אותנו זיכרון הג'ירפה בחמימותו התמימה. לכן הייתי מעדיף לא להיתקל בעיתון 'מקור ראשון' בסיפור הגבורה של האיש ההוא, אשר קנה במכירה פומבית בלונדון את הג'ירפה שהייתה שייכת לגן החיות של מייקל ג'קסון, רק כדי לשחוט בעצמו את הקורבן התמיר ולאכול אותו.

איש זה, שהצטלם עם סכין ענקית והסביר איך לשסף את גרונם של בעלי החיים שהוא מוצא בעולם, הוא בעל אובססיה להרחיב את התפריט הכשר במיני בשר, עור וחלקי פנים של חיות אקזוטיות. אנושות נורמלית מביטה בסלידה על אדם מסוג זה, אך בעולמנו האכזר הוא זכה בכתבה מפרגנת.

הכתבה התפרסמה דווקא בעיתון שעבדתי בו מתחילת הקמתו לפני 20 שנה ועד לא מזמן. לוּ הייתי יודע שמקור ראשון יפרסם כתבה המתעללת בזיכרונות הקדושים של ילדותי, לא הייתי משקיע בעיתון זה אפילו מילה כתובה אחת.

אך אל חשש, אחותי אירנה. לא אספר לך את האמת הנוראית על הברבריות הזו, כאשר ניפגש אי-שם מעל השמיים הכחולים וניזכר שוב, בפעם האחרונה אולי, בהיקסמות ההיא שלנו, ובאמונה המושלמת שלנו בטוב ליבה של הג'ירפה, שהיא חברת אמת של ילדים. גם לאחר שהם הופכים יתומים.

HVfktkqTURBXy9hMmMxNDRkODQ3ZTc1OGNlOTA2OGJmM2NlZDk1YjkxNC5qcGVnkpUCzQPAAMLDlQIAzQPAwsM

צחה מכל רוע, ונאחזנו בכך בהיותנו בגטו. ג'ירפה לבנה

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: להפוך את הווירוס לנראה

אמנם אפידמולוגיה אינה בין הנושאים שבלוג זה עוסק בהם, כמו מכוניות, סוציולוגיה, שואה וכלבים, אלא שבימים אלו חש גם אני צורך לשתף ברעיון שצץ בי, ועשוי אולי לתרום ללחימה מול הווירוס האלים, אשר מטרתו העיקרית היא חיסול אנשים בגילי.

את הרעיון התניע בי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, כאשר הגדיר את הקורונה "אויב בלתי נראה". אחרי תקופת דגירה קצרצרה של הרעיון אצלי, לא נותר לי כעת אלא להגישו למומחים. הנה:

אם כוחו של אויב הקורונה הוא בחמקנות שלו, בדומה ליכולתם של מטוסי קרב מודרניים מגזע 5 ו-6 – אז מיד נדלקה בי המחשבה שבמלחמת האין-ברירה מול הווירוס הנ"ל יהיה חיובי, לפני הכול, לשלול ממנו את השקיפות שלו, המאפשרת לו להתעלל באנושות חסרת הגנה.

לאור כך, אני פונה אל החוקרים המנוסים העובדים במכון הביולוגי בנס-ציונה – אל מנהל המכון פרופ' שמואל שפירא ואנשי צוותו ד"ר זיו קלויזנר, ד"ר אייל פטל וד"ר איתן הירש – שכישרונותיהם תוארו בנימה של אפותיאוזה על ידי כתב 'הארץ' אסף רונאל (5.4.20, י"א בניסן).

אני מאמין שבכוחות משותפים יוכל צוות זה במכון הביולוגי להחדיר בווירוס הקורונה בכפייה את תכונת ההידלקות, תופעה הקיימת כבר אלפי שנים אצל מיקרו-חרקים העונים לשם הלטיני lampyrus noctiluca, באנגלית firefly וביידיש leuchtkafern (שלקחה את ההגדרה מהנאצים).

יצורים אלה פשוט דולקים מבלי לקבל אנרגיה ממקור חיצוני, כלומר דולקים בחינם. כך שלפי טענתי, החובבנית לגמרי, אין פשוט יותר למכון בנס-ציונה מאשר לקחת יצור דולק כזה ולבדוק במיקרוסקופ-על מהו הסוד הביולוגי הגורם להידלקות המוזרה של יצורים אלה, ולהעביר יכולת זו, המסתורית או כבר לא כל כך – אל וירוס הקורונה. הרי יש להניח שאחרי חודשיים של מחקר בווירוס זה, הוא כבר נתפס ונמצא תחת אופטיקה אלקטרונית במכון.

קדימה, רבותיי המדענים. תנו לווירוס להידלק.

שואלים את אדוארד

יאיר כהן: קניתי מיני ג'יפ סובארו פורסטר דגם B שנת 2006 נפח מנוע 2,000 סמ"ק, ואמרו לי שצריכת הדלק שלו 1:12 מחוץ לעיר.

לאחר שרכשתי אותו גיליתי שהוא צורך 1:7.5. החלפתי מיד פלאגים ופילטר אוויר, וזה ממש לא עזר. אשמח לייעוץ.

תשובה: סובארו פורסטר היא מכונית נפלאה, שאת צרתה הבודדה גילית בעצמך. הדרך היחידה למתן את צריכת הדלק שלה היא לנסוע בהתחשבות, כלומר להשתמש במעצורים כמה שפחות ולשמור על לחץ אוויר נכון בגלגלים.

רק הייה זהיר: נסיעה בסל"ד נמוך מדי, שמומלצת מטעמי חיסכון (מדומה) בדלק, גורמת לקיצור חייו הסדירים של המנוע.

יעקב: אני תמיד שמח לקרוא את הכתבות שלך, ואני אוהב את התשובות שלך, שהן ישירות, בלי לקחת בחשבון מי יפסיק לפרסם אצלך…

ברשותי וולוו XC90 שנת 2009 מנוע 3.2 בנזין, אוטומטית בעלת 6 הילוכים – אייסין, awd. היא עשתה 132 אלף קילומטר, אני יד שלישית, במקור היה רכב מנהל בליסינג.

הבעיה: האוטו מרעיש מעט ורועד לפני החלפת הילוך או במאמץ, ומרגישים כאילו חסר לו כוח – וזאת בעיקר כשהמנוע קר, אך לא רק. כתוצאה מזה האוטו לא נעים לנהיגה – כי הוא יומיים ככה, ויום מצוין וחלק. מה שמתסכל אותי מאוד, עד כדי רצון להיפטר ממנו.

מערכת הפליטה נבדקה, תקינה לחלוטין. בחברה אמרו לי שזה בגלל המותחנים של הטיימינג. שילמתי 2,000 שקלים כדי להחליפם, והכול נשאר כרגיל. יש לציין שבבדיקת הטרום-רכישה (לפני שנה) צוין "רעש ממערכת פליטה ומדחס".

יש לי תחושה שאין באזור שלי (ירושלים) מישהו שמבין באמת בכלי הרכב האלו. יש לך רעיון לפתרון?

תשובה: נראה לי שהמקור לתקלה הוא שסתום ה-EGR. יש לנקות אותו, אם זה אפשרי, או להחליפו בחדש מקורי (לא סיני, שהוא זול אמנם אך בעייתי מלידה).

אלי כהן: מר אטלר היקר! רכשתי לאחרונה מרצדס ויטו (רכב בעבור נכה) שקיים בה מנגנון עצור/סע. האם שימוש תכוף במנגנון זה לא גורם נזק מצטבר?
האם 'בריא' למערכת הטורבו, ולמנוע בכלל, להפסיק את פעולתו ללא הכנה מוקדמת? (דקה או שתיים פעולה בסרק כמו בתום נסיעה). ובכלל, מה דעתך על מנגנון זה? האם לדעתך רב נזקו על תועלתו?

תשובה: אם בוויטו שלך לא מותקן כפתור המבטל את פעולתה של מערכת עצור/סע, אתה מוכרח ללכת למוסך מורשה של היבואן, ולבקש שיפרקו את מערכת זו (מבלי לאבד את האחריות לרכב).

בדיוק כפי שחשדת, מערכת זו פוגעת באמינות המכונית, והחיסכון בדלק שמושג בזכותה הוא תיאורטי בלבד.

אגב, גם אם קיים במכונית במקור כפתור המבטל את פעולת עצור/סע, זהו אינו פתרון ראוי, שכן יש לזכור ללחוץ עליו לפני כל נסיעה.

 

האירוע שרצה להיות קולנוע

לקראת סוף שנות ה-40 של המאה שעברה זכתה הביוגרפיה הפוסט-מלחמתית שלי בפנטסמגוריה של 1,001 לילה ולילה, אירוע פז יקר שכעת דורש ממני לחלץ אותו מההשתקה

לאף אחד לא סיפרתי על הפרשה ההיא שהכתימה את חיי בזיכרון מוזהב, והייתה עשויה להימשך זמן רב בהרבה מכפי שנמשכה, לולא הנפתי עליה את הכורת, ועוד בהיסח הדעת.

לפני שנים פיתה אותי, אם כי רק לרגע קט, הרעיון להשתמש בפרשה ההיא כתסריט לנובלה קולנועית, אך התעשתי לפני חילולו של הסיפור, האישי והיקר לי יותר מכל.

מאז גמלה בי הנחישות שאירוע סדרתי זה, אשר חזר על עצמו ברצף ארוך וחלומי של ימי ראשון, יישאר תמיד בסוד, עד שאמצא את עצמי בצד השני של הקשת, לכל המוקדם.

אם כך, למה אני מרשה לעצמי לבגוד בפרגוד, ולספר למקלדת המקבוק שלי מה קרה? נדמה לי שאני יודע מה מניע אותי להסיר את אמברגו הפרסום כעת דווקא, אבל לא ברור אם החששות שעומדים מאחורי הצעד הזה הם מוצדקים, או שזוהי פסימיות בטרם עת.

היתום והמרוּפד

אך נניח לפחדים הנוכחיים, ונחזור אל קרקוב של סוף שנות ה-40.

הייתי אז תלמיד בית הספר לאמנויות ברחוב יוּלְיוּש לֶאָה, מוסד בניהולו של וְלוֹגִ'ימְיֶש חוֹדִיס, היסטוריון אמנות, שהבטיח לי ולחברי רומן פולנסקי שהוא יחולל שידוך מוצלח ובר-קיימא בינינו לבין מוזת האמנים קָלְיוֹפֶּה. "תהיה לכם קריירה", בישר לנו הסנדק של עתידנו.

אך בימים ההם, העתיד נראה יגע למדי. כי חרף העובדה שעברתי כבר את גיל 17, המשכתי להתגורר באותו בית יתומים יהודים בקרקוב, השוכן ברחוב אָאוּגוּסְטְיָנְסְקָה בּוֹצְ'נָה 1 (רחוב  שקיים עדיין, רק בשם אחר).

לבשתי אז בגדים משומשים ודהויים, ששלח מחו"ל ארגון הג'וינט למען ילדי השואה היתומים, וכדי לקושש קצת כסף כיס שיחקתי נגד מבוגרים למיניהם בקרבות שחמט, שנערכו על שולחנות שהוצבו בגדות נהר הוויסלה. שיחקנו בצילו של אותו גשר ברזל אשר דרכו הצעידו הרוצחים הגרמנים, כמה שנים קודם לכן, את דיירי גטו קרקוב אל פְּלָשוֹב, ששימשה תחנת ביניים לפני המוות.

לפולנסקי היה קל בהרבה, בזכות הופעותיו כסטאר על במת תיאטרון נוער, וגם בזכות אבא אמיד, שהסיע אותו לבית הספר במכונית אופל אולימפיה. כשרומן, בעצבנות של גמדים, ניפץ בבעיטה את הזכוכית שבדלת הכיתה שלנו, מר חודיס המנהל שלח אותו הביתה – אך אבא פולנסקי הביא זגג וסידר לבנו סולחה.

"הבעיה היא שהזקן שלי התרגז, וכעונש לא ייתן לי ללכת ביום ראשון לרוֹטוּנְדָה האקדמית", רטן באוזניי פולנסקי.

"מה זו הרוטונדה הזו?", שאלתי, ושמעתי מהבמאי לעתיד שזה המקום שמנגנים בו קטעים אמריקניים קופצניים, ואפשר לרקוד שם עד חצות ואפילו מאוחר יותר.

טנגו? אוּףף!

חיכיתי עד יום ראשון, והלכתי לרוטונדה לצורך אוטופסיה, כלומר כדי לבדוק את העניין באופן אישי, לשמוע מוזיקה ואולי אף, מי יודע, לרקוד עם בנות.

בדרכי לאולם שמעתי עוד מרחוק את כלי הנגינה המשתוללים, שהלהיבו את מה שהתגלה כרחבת ריקודים ענקית, גדושה בסטודנטים של קרקוב שפיזזו בהנאה. כמה בנות בפינת האולם צחקקו על זוגות אשר ריקוד הבוגי-בוגי שלהם היה עילג לטעמן.

בדיוק כשנכנסתי למועדון השתתקה לרגע המוזיקה הקופצנית שיובאה מעבר לאוקיינוס, והחלו להישמע צלילים סנטימנטליים של טנגו – שהתקבלו באכזבה מופגנת מצד הרקדנים הנלהבים, אשר נטשו את הפרקט עם בנות זוגם.

כיום, למעלה מ-60 שנה אחרי, קשה להחליט אם הסטודנטים רגזו על הטנגו משום שלא רצו להחמיץ אף רגע מוזיקלי רועש המאפשר לסחרר את הנערות ולהניפן באוויר, תוך כדי תחרות בלתי רשמית על אליפות הבוגי-בוגי – או שמא הסטודנטים של קרקוב החרימו את נעימות הטנגו, שנולדו בקברטים של ורשה עוד לפני המלחמה הגדולה, פשוט משום שהן היו מיושנות לטעמם, שכן צעירים אלה העדיפו את הסגנון האנרגטי, החוצפני והקוסמופוליטי של הרוקנרול, אשר נשלח אל פולין הקומוניסטית מהמערב המנוון, העוין והקפיטליסטי.

כך או כך, הייתי כנראה היחיד באולם הרוטונדה ספוג העשן אשר מילות הטנגו הרומנטיות, הבכייניות, קדחו בליבו נקבים-נקבים. הפסנתרן הוא אשר שר אותן, בליווי סקסופון אלט, חצוצרה, קונטרה באס ותופים.

"כבר אף אחד לא ירקוד כמוךְ, עת בלילה אפל מישהו ניגן לנו בולרו", מלמלתי פה ושם בעקבות הפסנתרן המזמר במהלך הביוגרפיה העתידית שלי, כאשר קרה שהייתי קצת בלתי נוכח במציאות בגלל זיכרונות שחזרו אליי.

המבט של פולה

אך בינתיים עודני באולם. "כבר אף אחד לא ייכנס כך לדמי, אף אחד לא יחדור אל שירתי", פיזמתי לעצמי, ואז הבחנתי שזוג עיניים אחד מתוך חבורת הבנות הישובות ליד הקיר עוקב אחריי בחום ובסימפטיה, במבט שנראה כהעתק של המבט הנצחי והעמוק של פולה נגרי, כוכבת הקולנוע האילם.

מבלי לחשוב הרבה התקרבתי אל סיעת הבנות, קדתי קלות אל הנערה כהת העיניים והזמנתי אותה לרקוד טנגו, והיא קמה מכיסאה והלכה אחריי לרחבה.

שמתי לב שהיא נמוכה ממני במקצת ורזה, אך אחר כך כבר לא יכולתי להסתכל עליה כי רקדנו טנגו, ופניה הבהירות היו לימין פניי, ורק לפעמים הרגשתי על הלחי את רפרוף שיערה, שהדיף ניחוח של 'שאנל 5'.

צריך היה עוד טנגו ביום ראשון הבא ועוד טנגו אחד שבועיים לאחר מכן כדי שהלחיים שלנו יתקרבו זו לזו. אלא שלעת עתה, אחרי הפגישה הריקודית הראשונה בינינו, ליוויתי את הפרטנרית שלי אל מקומה בין הבנות ו"נעלמתי באנגלית", ביטוי פולני שפירושו: חמקתי הביתה מבלי לומר שלום.

ברית של שתיקה

הייתי מאושר מכך שלא החלפנו בינינו אף לא מילה אחת, וכמו תחת איזה כישוף שתקנו בריקוד שלנו, שבהתחלה היה מקרטע במקצת ובהמשך השתפר.

כאשר התזמורת ניגנה את 'טנגו המתאבדים' המפורסם נערתי רקדה לקצב המוזיקה, ואילו אני הנעתי את רגליי לפי מילותיו של הטנגו שנשמע מהבמה, אך גם לפי המילים שהזדמזמו בזיכרוני.

"זה יום ראשון האחרון, אז אל תחסוך אותו ממני. מחר אנו נפרדים לתמיד, יהיו לָךְ עוד ימי ראשון רבים כאלה, ומה יהיה איתי, מי יודע", זוּמרו בתוכי בלי צל של רחמים מילות הטנגו, שהטרגיוּת שלהן הכתה בי כפל-כפליים בגלל התאהבותי הילדותית בחברתי לבית היתומים הָלִינָה פִישֶר, אשר אחרי רומן כושל בינינו עזבה אותי ברגל קלה, ועלתה עם קבוצת חלוצים עברים לפלשתינה.

כאשר גיליתי את הרוטונדה נטישתה של הלינה הכאיבה לי עדיין, אך פחות. הכאב התעמעם עוד יותר בעת שרקדתי בשתיקה גמורה עם הפרטנרית הצנומה שלי, אשר מקץ שבועות ספורים התירה לי כבר לחבק אותה בחוזקה, ובתום הריקוד הייתה מושיטה לי את ידה למעין רפרוף של נשיקה.

בזכות השתיקה בינינו יכולתי להתייסר כאוות נפשי, בחשאיות הרואית, על הזיכרונות הכואבים מהנערה הקודמת, ומה שהכי חשוב – בזכות השתיקה לא נאלצתי להודות בפני שותפתי לריקוד כי אינני סטודנט אלא רק תלמיד תיכון, ועוד כזה שגר בבית היתומים היהודי, אשר היווה בעבורי תחליף למשפחה.

רקדנו בלי למה ומדוע

הריצה השבועית שלי לרוטונדה הפכה לריטואל הקושר בינינו. כל אימת שהגיע יום ראשון חדש היינו רוקדים טנגו אחר טנגו, תמיד באותה שתיקה. חברותיה של נערתי הביטו בנו בסקרנות. הן לא ידעו מה קורה בינינו, והאמת היא שגם אנו עצמנו לא ידענו. רקדנו, וזהו.

יום ראשון אחד הגעתי לרוטונדה כמו תמיד, אך היא לא הייתה. יצאתי מהאולם במפח נפש, ופגשתי בנערה בתחנת הרכבת העירונית, צועדת במהירות לכיוון מועדון הריקודים. היא חייכה אליי, ואני תפסתי את ידה ורצנו שנינו כדי לא להפסיד את 'טנגו נוֹטוּרְנוֹ' שלנו, שהגיע לאוזנינו מרחוק.

המשוררת שברחה פעמיים

באותה תקופה בערך קיבלתי תעודת בגרות ואף התקבלתי לאקדמיה לציור בקרקוב, ופתאום, ביום בהיר אחד, הכרתי את אֶלְזְ'בְּייטָה בת ה-18, משוררת שכתבה שירים אשר לפתו אותי.

בגללה נסעתי מקרקוב אל לודז' כדי לנסות להתקבל לאקדמיה לקולנוע, שנחשבה יוקרתית מאוד – משימה שהייתה חסרת סיכוי כמעט, אך עמדתי בה בניסיון ראשון.

המשוררת, אשר הוקסמה מההצלחה שלי – שהיה לה חלק בה, שהרי היא שאמרה לי "לך לאקדמיה לקולנוע" – ברחה מהוריה, משפחה מיוחסת בקרקוב, והגיעה אליי ללודז'.

התחתנו בחופזה, אך הנישואים לא עלו יפה. יותר מדי מאמרים, פליטונים ורצנזיות כתבתי אז לעיתונים למיניהם, כדי לחסוך כסף לקניית דירה קטנה ומכונית זולה. חרף דמיוני המפותח, שנמכר לתריסר עיתונים וכתבי עת, לא שיערתי כי נקישות מכונת הכתיבה שלי, שהייתי שקוע בה יומם וליל, יגרשו מלודז' וממני את המשוררת הביתית שלי, שבדיוק פרסמה את ספר שיריה הראשון.

אגב, הצלחתי לצבור די שכר סופרים כדי לקנות דירה קטנה ומכונית צנועה, אך היה זה כבר מאוחר מדי. המשוררת שוב ברחה, הפעם ממני, והתגרשנו.

ברגע זה של הסיפור אני לוקח דוגמה מהזמר האגדי נט קינג קול, שביצע את שירו "Tea For Two" בשתי גרסאות – וגם אני מרשה לעצמי להביא גרסה שנייה לסיפורי זה. הנה היא:

יכולנו לרקוד להנאתנו במשך אינספור ימי ראשון כל טנגו וטנגו שהתזמורת ברוטונדה הייתה מנגנת בשנים הקרובות – לוּ רק לא הייתה נופלת עליי היכרות עם משוררת בת 18, ששיריה כה הקסימו אותי ואישיותה כה כבשה אותי, עד כי לא שמתי לב אפילו מתי ואיך עברתי את כל מבחני הבגרות.

בגלל משוררת זו עזבתי את הרוטונדה ואת כל טנגו שיברונות-הלב, בגללה יצאתי מבית היתומים היהודים ולמענה עזבתי גם את האקדמיה לציור בקרקוב, שרצתה בי – ונסעתי ללודז' כדי להשיג משהו בלתי אפשרי להשגה, כלומר להתקבל לאקדמיה לקולנוע תכף בהגיעי לעיר זו. מה שאכן קרה, נגד כל הסיכויים העוינים.

המשוררת שבחרתי הגיעה אליי ללודז' בניגוד לרצון הוריה, והתחתנו הכי מהר שאפשר. רק השטן יודע מדוע אחרי כל נפתולי הגורל, כולל גירושים שיצאתי מהם מרוסק ובקושי שרדתי אותם, ומדוע אחרי כל הדרמה שהייתה כרוכה בגירושים הללו, שבמובן מסוים לא התגברתי עליהם עד היום – מדוע זקן זה מוכן להודות, ספק בבושה ספק בגאווה, שהוא עדיין חוזר במחשבותיו, ואף בתדירות הולכת וגוברת, לא אל נישואיו הקצרים אלא דווקא אל הרוטונדה שפעלה פעם בקרקוב, אל אותה נערה דקת-גו ושקטה.

הוא זוכר כאילו היה זה היום את הטנגו שהיא רקדה באיפוק הסוֹפֵן בחובו רגש עז. הוא זוכר כיצד הנערה התמסרה כליל למוזיקה, לטקסטים, לסנטימנטים, ואולי גם לפרטנר שלה, השותק כמוה מכוחו של איזה הסכם שניסח התת-מודע שלנו.

לעד לא יהיה לי מובן למה הזקן שגר בתוכי מנסה לשחזר את זיכרון ה-cheek to cheek בניחוח הבשום של שאנל 5 הנודף משיערה, ואת המבט החם והבלתי נשכח שהיא נעצה בבחור הזר שהייתי. מבט השייך לרפרטואר של פולה נגרי, אשר כיום, ממעוף הגעגוע, אני מזהה בו שני יסודות סותרים לכאורה – סקרנות של ילדה והבטחה נשית עמומה, השייכת לקודקס האמנותי של הקולנוע האילם.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: הנה הסיבות להפסקה שהייתה בשידור הפוסטים   

ימים אלו, הטרופים בלשונו של א"ב יהושע, היו אמורים לגרור את הזקן לכתיבה לנוכח התבודדותו בבית עם המחשב, ועוד עם עט נובע מון בלאן, שנולד לרגעים מיוחדים.

אלא שההפך מכך קרה. כי כל מיני מחסומים הפריעו לזקן המסתגר בביתו להתבטא ברוח המבוקשת לספרו, שהוא הבטיח להשלים השנה. הקשיש זנח גם את בלוגו 'מכונית הנפש', הנושם כבר זמן-מה רק בזכות מדורים קודמים. לשאלות קוראים הוא ענה רק במיילים ובטלפונים.

הסיבה לבצורת הדיו לא הייתה חלילה פחד מהווירוס ק', אלא התקפות שונות שניטשו נגד הזקן בכל החזיתות. זה התחיל במותו של חברו הכלב שייקה, שהבטיח להשתין על קברו של הקשיש המורשה ולא עמד בהבטחתו, והמשיך במחלה קשה של הכלבה הקטנה גושה, שלאחר מותו של שייקה נשארה בבית כדי לחזק את הזקן הכואב, אך כעבור זמן קצר עמדו גם חייה בסכנה, והיא נזקקה לאשפוז ממושך בבית החולים הווטרינרי בבית ברל ושני ניתוחי כליות קשים.

וכל זאת על רקע סִרטי התקוע 'שועל הכסף של פליציה ט", אשר נכזבה כמעט תוחלתי לחצות איתו את רוביקון הסיכויים לשחרר אותו מלפיתת החנק של המפיק הפולני הנוכל.

כעת הכלבה הקטנה בבית, מתאוששת, משחקת, שותה, משתינה ואוהבת את אבא, אך גם דורשת ממנו כתיבה, כדי שכולם יידעו על היחס החם שקיבלה בבית החולים 'חוות דעת'.

20200317_153209

גושה חזרה הביתה אחרי ניתוח כליות קשה, השני

הריני להצהיר בגסות

כשאספנו את המחלימה שלנו הביתה, אחרי מילות תודה לצוות הרופאים, אמרתי לד"ר שָרַי שלדעתי בתי חולים עבריים לבני אדם – ובראשם איכילוב, שהייתה לי הזכות הבלתי נעימה להכירו – צריכים ללמוד מבית החולים הווטרינרי 'חוות דעת' להתייחס למטופלים בחום ידידותי ובאהבה, כמו אל משפחה, ולא בניכור ובזלזול מביך, גזעני לעיתים, אשר במקומות דוחים אלה אף מוביל למוות, כמו בשני מקרים לפחות שנרשמו בזיכרוני.

ידעתי שכדי להצהיר את זה באופן הכי פשוט, ואף בגסות תקנית, עליי לחזור לכתיבה.

איחוד הצלה 

אלא שבקושי הספיקו אצבעותיי לרפרף על המקלדת, וכבר קמה רוח פרצים במרפסת ביתי הזמני והדפה מאדן השיש עציץ כבד, 20 קילו בערך, שבו חי שיח רוזמרין – ושניהם נחתו על השולחן שהזקן מניח עליו את המקטרת שהוא הביא מבית הקיץ שלו בגולה.

המקטרת התנפצה לעשרות חלקים, ובעליה, במקום לכתוב כפי שהתחייב בפני המצפון – התחיל להדביק כל פיסה ופיסה, עד שהמקטרת המסכנה הייתה כשירה שוב לארח את הטבק flake  ERINMORE (שיכול להרוג סוס, אך גם לגרש דיכאון) ולהבעירו בנחת.

כעת, משהתאחו כל שבריה של המקטרת חוץ מסדק אחד – אשר מעמיק דווקא את יופייה, כפי שלֵב מְחוֹרָץ באירועים כאובים מעניין יותר מלב בְּתוּל-סבל  – היא מוכנה ומזומנה לחזור אל הדשבורד של הבווארית הֶלְגָה Z3M קוּפֶּה, שממנו לקחתי אותה לטייל איתי בארץ.

המקטרת תחזור לגולה כשייגמר סיפור הווירוס, הדורש ממנה להתבודד.

20190603_183000

המקום הטבעי של המקטרת – הדשבורד של הבווארית (ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה). נשקפות דרכה: אחיותיה. המקטרת שהתנפצה לרסיסים הודבקה מחדש ושויפה. הסדק שנותר מעטר אותה במעין צלקת קרב

20200324_081651

שואלים את אדוארד

שלומי, מעלה-אדומים: הי אדוארד, מקווה ששלומך טוב. לפני שלושה חודשים החלפתי את הסיוויק 2005 שהייתה לי בדגם 2011. בבדיקה גילו בולם קדמי דולף…

במוסך אמרו שאחד תקין, ולכן החליפו רק בולם ימני שלkyv , ומאז אני מרגיש שהאוטו זז הרבה על הכביש ואין לי ביטחון לנסוע בו. כשעוברים על שבר בכביש מקבלים לפעמים מכה כאילו בדשבורד…

ניסיתי לשאול, אמרו לי שככה זה בהונדה. אולי לך הפתרונים.

תשובה: לצערי, נפלת קורבן לקומדיה של טעויות בביצועו של מוסך בלתי אחראי, אני מתאפק לא לכתוב "לוקה בטיפשות".

  1. אין מחליפים בולם אחד אלא תמיד שניים על אותו ציר – בולם ימני ובולם שמאלי.
  2. מכיוון שסיוויק שלך חדשה יחסית (שכן מדובר בתוצרת של הונדה), הנזילה נראית כתופעה מוזרה. אולי אחד הגלגלים נכנס לבור ונפגע.
  3. אם לא החליפו לך את שני הבולמים מסיבות כספיות – אז היה צריך, לפחות, לחפש בולם מפירוק באותה דרגת התנגדות.
  4. נדמה לי שהבולם שהרכיבו לך נעצר, ולכן אינו פועל כראוי. גם זהו כשל של המוסך, משום שאת תקינות הבולם היה צריך לבדוק לפני הרכבתו. ייתכן שבולם בעייתי זה תפס קורוזיה, או שמשהו אחר גרם לכך שחלקיו הפנימיים אינם מתפקדים (או שהתנועתיות שלהם לקויה).
  5. האמרה "ככה זה בהונדה" שקרית, ונועדה אולי לצורך התנערות מאחריות.
  6. יש אפוא לדרוש מהמוסך את החלפת הבולם התקוע בבולם של הונדה מפירוק.
  7. דרך אגב, אני, הבזבזן, הייתי מנצל את הבעיה בבולם כדי לקנות שני בולמים מתוצרת קוני, המחוללים נפלאות.

עדכן אותנו איך הסיפור התפתח.

 

חסידת אומות הטמבלים

לראשונה בתולדות 'מכונית הנפש' מופיע המדור במתכונת מצומצמת, בלי שאלות-תשובות ובלי 'טיפ טיפה', שישובו במדור הבא. הרעיון הוא שהמדור הנוכחי יעמוד למבחן בזכות עצמו, ללא חיזוקים

הזקן, שממשיך לייצר את 'מכונית הנפש' או לחלופין נגרר ללא חטא מצידו אחר הבלוג – שווה בדיוק כמו המדור האחרון שפרסם. זה חוק היסוד האכזרי של מגפת הבלוגים.

ברור למוּרשה התקוע בפקק המציאות, שבו עומדים קשישים רבים המרגישים אף הם מורשים אשכרה – שאת שוויו הנוכחי קבעה יריעת-התבטאותו לפני כשבועיים, שנשאה את הכותרת "ידית לעת צרה".

ואין לזקן ברירה אלא להודות שלהבדיל ממדורים מוצלחים יותר, שזכו בתנועה של קוראים ובעשרות פרשנויות – דווקא "ידית לעת צרה" זכה רק במכתב אחד בודד מאת ורדית פברן, שכתבה: "תודה! שימחת זקנה! אפילו בלי להעביר אותי את הכביש".

תודה לך, ורדית, נעים לשמוע מה הרגשת. תגובות הן בעצם מה שכותב מייחל אליו, גם אם האגו שלו מְפוּסְטָר כהוגן. אלא שהייעוד של המדור המסוים הזה היה שונה במקצת. הקשיש מודה שהתפקיד של "ידית לעת צרה" לא היה לקושש תשואות, חיוביות או נבזיות, אלא להציל את הבלוגר עצמו. ואכן, מדור זה העביר את נפשו ואת גופו של הזקן אל הצד השני של הכביש (אם יוּתר לי לנקוט פרפראזה על דבריה של גברת פברן).

באיזה כוח על-טבעי קרה, קורה ועוד יקרה שהמורשה חוזר בהילוך אחורי אל עצמו, בעודו מהדק בחוזקה את אצבעותיו על ידית הרנו R8 גורדיני לשעבר, המוברגת כעת אל קיר האמבטיה.

שפיות תחת אש. וכפור

לידית זו הייתה לאחרונה עבודה רבה בכל הקשור לשמירה על שפיותו של הזקן ועל כוחו מול הצרות שהתגודדו סביבו. חלקן בגלל סרטו 'שועל הכסף של פליציה ט", שגורלו לא התייצב עדיין, והוא תלוי באוויר בין אמונות, תקוות, מפחי נפש והבטחות לא מציאותיות או מציאותיות חלקית – לבין פסימיות כהה, שמהרהרת בקול רם מדי כמה היו שוות, אם בכלל, כל הטיסות הבהולות לוורשה, וכל המפגשים הגורליים כביכול.

ועוד פגע בזקן מותו של כלבו שייקה (ישעיהו) אטלר, גיבור סיפוריו של הזקן וחברו האמיתי. הזקן לא מתבייש להודות שאהב כלב זה, ושקשה לו להסתדר בלעדיו. כְּפוֹר של בלעדיו.

מזכירים ל-ח'

ומזכיר הזקן ל-ח' הבוכה בסקייפ שעד לא מזמן היינו שלושה: אַתְּ, ח' היקרה, אני ושייקה. והייתה לנו גם כלבה קטנה וחכמה, גוֹשָה, שהגיעה משום מקום.

כעת אנו שוב שלושה, אַתְּ, אני וגושה, בלי כלב רזרבי. ואַתְּ, אומר הזקן ל-ח', נשאר לך רק קרש הצלה אחד כדי להימנע משבירה: תכתבי על שייקה שהלך.

תכתבי מה שלא יוצא, אם זה סיפור ארוך או ספר. תכתבי את האמת, שאת השייקה שלנו הרגה רפואת כלבים נונשלנטית, וטרינריוּת מזויפת המוּנעת, מתגנב החשש, מבצע כסף.

אותה רפואת כלבים שבגללה גם גושה קיבלה טיפול שגוי בכימיה, שהרסה לה את הכליות. למזלנו, ברגע האחרון הצילו את חייה רופאים אמיתיים בבית החולים בכפר הירוק.

פריבילגיה של קשיש

ח' מוכרחה לכתוב, כי אין לה אופציה לבקש מהידית של האקסית שלי R8 גורדיני הכחולה "תשמרי אותי, יקירתי", כמו שמבקש הזקן מידית הפלא במרחק 4 שעות טיסה מצפון תל-אביב.

הזקן מחזיק את הידית של גורדיני דקה או שתיים, וחוזר בזיכרונותיו למשהו שהוא מעולם לא סיפר או כתב עליו.

בסוויטה עם איב מונטאן

קרה זה בתקופה לא קלה, חונקת, מבלבלת, אשר בה הזקן – שהיה עדיין ארכי-טרוֹם – למד לחיות לבד, פתאום ככה סתם, אחר שאשתו המשוררת עזבה אותו.

הוא התקשה לכתוב, ובעצם לא כתב כלום כמעט, בגלל מחסום כתיבה, ובברנז'ה ידעו את זה.

עד שיום אחד ביקש אותי עורך עיתון בלודז' לנסוע לוורשה, למלון בריסטול היוקרתי, כדי שאנסה לראיין שם את הזמר והשחקן הצרפתי איב מונטאן. "הוא לא מוכן להתראיין לאף אחד", הבהיר העורך שמדובר במשימה נואשת למדי, אולי כדי לשקם אותי ככתב.

ואני נעניתי לרעיון, ואכן נסעתי להיפגש עם הצרפתי המפורסם, גם משום שהייתה לי סיבה משלי להכיר אותו.

המתרגמת של המלון הובילה אותי אל הסוויטה שהכוכב שהה בה. איב מונטאן פתח את הדלת בהבעה מסויגת, והושיט יד מנומסת לעיתונאי הצעיר, כנראה כדי לסרב לי בנימוס – אך להפתעתו של מונטאן, העיתונאי האורח, כלומר אני, תפס את כף ידו ונישק אותה.

מונטאן הנבוך ניסה לשחרר את ידו, ואז הסביר לו העיתונאי שנשיקה זו אינה בגלל שיריו היפים, וגם לא בגלל הפופולריות שלו אצל נשים צעירות, אלא בגלל סוף הסרט הצרפתי "מחיר הפחד" בבימויו של אנרי ז'רוז' קְלוּזוֹ. במיוחד הקטע שבו קורסיקני בשם מריו (בגילומו של איב מונטאן) נוהג משאית שבה הוביל קודם לכן, בכבישי המוות של דרום אמריקה, ניטרוגליצרין מסוכן לטלטול, ג'וב שתמורתו קיבל מחיר נאה. אלא שבמהלך המשימה, שהצליחה לכאורה, מריו איבד חבר (שהוא עצמו גרם לפציעתו למוות), וכעת הוא נוסע הביתה בסלאלום מטורף לצלילי ואלס של שטראוס.

הוא רוקד בסלאלום ימינה ושמאלה, עד כי בכוונה ברורה להתאבד דוהר במשאיתו אל המדרון. זה מה שדרשה מגיבור הסרט האופנה האקזיסטנציאליסטית של ז'אן פול סארטר, אשר שלטה בשנות ה-50 של המאה שעברה.

לא קיפח. קיפד

ואיב מונטאן ענה לעיתונאי הפולני משהו ארוך בצרפתית, וכאשר המתרגמת עדכנה את טרום-הזקן בדברי הכוכב, התברר שהוא סיפק סקופ: מונטאן גילה לי שכל מבקרי הקולנוע שהגיעו לפסטיבל קאן של 1953 לא הבינו שגיבור הסרט מריו, בגילומו כאמור של מונטאן, התאבד לצלילי הוואלס בכוונה תחילה.

"הוא נהרג בטמטום, ברשלנות", קבעו מומחי קולנוע מוגבלים אלה, שסברו כי התאונה של מריו נגרמה סתם כך במקרה, בגלל ההשתוללות חסרת הזהירות שלו על הכביש.

ואלס של מתיקות רעילה

לא סיפרתי לאיב מונטאן, ובעצם לאף אחד, שבגלל הקטע הזה בסרט 'מחיר הפחד', הכֹּה שלוֹ והכֹּה מטורף, גם לי קרה שיצאתי מדעתי, מסיבות משלי. שנסעתי בגורדיני הכחולה שלי עם דמעות בעיניים, בסלאלום פוטוגני משלי, פרוע לא פחות מזה שנראה על המסך הגדול, בכביש הנפתל שבין זאקוֹפָּנֶה ההררית לבין קרקוב.

נסעתי בדוושת גז לחוצה עד הרצפה, ובכל רגעי הסלאלום האלה שידר לי הזיכרון שוב ושוב את צלילי הוואלס הגן-עדני של שטראוס מהסרט הצרפתי – וגם אני, באותו מבט של מונטאן בסרט, שחררתי את חגורת הבטיחות וזרקתי את מכוניתי שמאלה.

אלא שרנו גורדיני שלי, לראשונה בחייה אצלי, לא צייתה לבקשתי, וּבִמְקוֹם לפנות בחדות כפי שדרש ממנה גלגל ההגה, החליקה קדימה בתת-היגוי… ועצרה.

חגרתי חזרה את חגורת הבטיחות, ונסעתי הביתה.

Renault R8 Gordini 1966

רנו R8 גורדיני. אלופת אירופה לשנת 1965, וגם חסידת אומות הטמבלים

לא רצתה ללכלך את השמלה

כך בגדה בי גורדיני, לראשונה מאז שנחתה אצלי, לאחר שהצרפתים שלחו לי אותה מפאריס. היא הסכימה אמנם לנסוע בסלאלום לצלילי הוואלס, אלא שלא שברה שמאלה כמו שביקשתי, אלא החליקה ישר, בתת-היגוי תקני – אף כי שהגלגלים היו מכוונים שמאלה באופן קיצוני!

מאז, נשאר לי הספק אם גורדיני החליקה ישר בגלל צמיגי ה-Kleber V10 המשופשפים, כמעט סליקסים, או שאולי-אולי היא התערבה באופן מופגן, וסירבה לפקודה "תיזָרקי שמאלה!". כנראה היה חבל לה להרוס את הרומן בינינו. או שיוהאן שטראוס נשמע לה שמאלצי.

הנה כי כן, אהובתי הכחולה, ששני פסים לבנים משתפלים מגגהּ אל מכסה המנוע שלה, סתם שמרה על יהודי טיפש, אידיוט, רגיש מדי בצעירותו.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 

 

ידית לעת צרה

כתבתי כבר שבין שאנו אוהבים את זה ובין שלא, המכונית, תיבת ההילוכים שלה, מערכת ההיגוי, המנוע והצמיגים מתפקדים כסט של החיישנים הראשונים שמגלים אם הזדקנת, ועד כמה

אלא שאפילו מכונית אשר דואגת לך, לנוסעיך ולעצמה אינה יודעת – גם אם אתה מנהל איתה, עם כוחה ועם ביצועיה קשר מטפיזי – שזִקנה גורמת ללקוחותיה, ובהם גם אתה, לחזק את יחסיך עם החפצים סביבך, שהתרגלת לנוכחותם בחייך.

מחשבות על הגורל העתידי המצפה לחפצים אלו בעידן שבלעדיך, גורל שיקפוץ עליהם ללא עוול מצידם, מסוגלות לגרום חָנְדְרָה: דרגה ראשונה של פסימיות, מעין רפרוף של דכדוך.

חי באָסְפַנְיָה

וזו בעצם הסיבה שהקשיש המורשה שמע את משק כנפי התוגה. שהרי במשך תולדותיו הוא אסף מאות חפצים וחפָצוֹת, כמו שעונים או מכסי שסתומים של מכוניות שהיו לו, כמה מכוניות כתיבה אריקה 5 וקונטיננטל שעזרו לו אי-אז להתבטא, מצלמות לייקה ישנות, שתי מסרטות 16 מ"מ, אָטוֹן ובֶּל-האוול, מערכת סטריאו פישר ותיקה על מנורות, רמקולים AR ועוד אינספור חפצים פשוטים למראה.

בימים שיגיעו אי-פעם, כל הענתיקות ספוּנות-הנפש הללו לא יספרו דבר לעיניים זרות, כי לא רשום עליהן תפקידן הסודי, האמוציונלי, לעורר זיכרונות.

על אביזרים אלה חשב הקשיש המורשה כאשר סגר במרכאות שתי מילים, "דברים שחולפים", ככותרת לספר שהוא עובד עליו בזקנה הנוכחית, הרחוקה מא-מחייה (יידיש: כמו בגן עדן), להזמנתו של המכון להיסטוריה יהודית בוורשה.

מאחז של שפיות

הזקן חיפש משהו במגרה ונתקל בידית שחורה, שבשנות ה-60 של המאה הקודמת הותקנה בפאריס על ידי מחלקת הספורט של חברת רנו במכונית R8 גורדיני בצבע בלו-פראנס (כחולה), שהזקן זכה באפשרות להתחרות בה בראלי לאליפות אירופה.

בסיבובים חדים ובהשתוללויות אחזו בידית זו, שהוברגה מעל מושב הנווט, עשרות ידיים, ביניהן יקרות. בגלל זה פירק הזקן את הידית מהמכונית שנמכרה, וכאשר גורש בגל האנטישמיות של 1968 הטמין אותה במזוודה בין ספריו ועלה איתה ארצה.

בהמשך מצא פריט זה את מקומו באופל GT, ואחר כך באלפא רומיאו 2.0 בֶּרְטוֹנֶה, אשר בה בת זוגו של הטרום-זקן, במאי בתחנת הטלוויזיה רוממה, אחזה ידית זו בכל כוחה בנסיעות מטורפות מירושלים לאילת, שארכו שעתיים בדיוק.

gordini-ahawati

הנדבנית: רנו R8 גורדיני אהובתי, ששלחה את הידית שלה להמשך דרכה אצלי בארץ טרופית

שני ברגים אל הנֶצָח

עד שידית זו, לרצף ארוך של שנים, מצאה מקום במגרה. "כשיגיעו צרות, אפשר יהיה לאחוז בה גם בלי אף מכונית", תכנן הזקן. אלא שצרות אמיתיות לא הגיעו, והידית השחורה של גורדיני נשכחה בשקט הרואי עמוק, וכך לא עזרה כשהמפיק רודף הבצע מלודז' חיבל בהפקת סרט הקולנוע של הזקן המורשה 'שועל הכסף של פליציה ט".

עד כי שלשום פתח הזקן את המגרה. "הנה את, נחמד לפגוש בך שוב", מלמל לאוזנה של הידית הפריסאית השחורה, הביא מקדחה, והתקין את חפץ נשכח זה באמבטיה, כדי ללפות בו בחוזקה ולא להחליק.

"זו לא סתם ידית", אמר לבנו, "זה החפץ שלא חשוב מה יפתיע אותנו חלילה על פני הפלנטה, שני ברגים ישמרו אותו להישאר לנֶצָח".

20200122_184644 (2)

מהראלי אל האמבטיה. הידית

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: פשיטת רגל ריגושית

הקשיש המורשה ישב בפורשה Taycan (טורבו חשמלי?) לצד הנהג, והרגיש כאילו היה מטייל בחוסר כל אמוציה ברכבת חשמלית עירונית. בהבדל אחד: ברכבת אין אווירת צפיפות כמו זו שיש בפורשה.

אלא שאותה קלאוסטרופוביה אשר מעיקה בטייקאן הבורגנית הדוחה (וטיפוסית למדי לדגמי פורשה) הייתה נפלאה לפני כ-30 שנה, בדגם אחר של הפירמה. הזקן זוכר את נהיגתו על מסלול הוקנהיים בפורשה 911 המקוררת עדיין באוויר (דגם 964 הפרוע), אשר הצפיפות בה נסכה בנו את התחושה החמימה-מפנקת שלבשנו בגד שנתפר בדיוק למידותיו של הגוף.

וחוץ מזה, התגובה המיידית ללחיצה על דוושת הגז שיתפה פעולה עם הצליל העמוק של המפלט בפורשה אריסטוקרטית זו, ושתיהן יצרו חוויה בלתי נשכחת.

"פורשה עוד לא הכריעה איזה צליל לבחור לטייקאן", אמר הנהג שלה, איש מכירות, "הם מחכים להצעות הקהל, כי לפי החוק, מכונית חשמלית חייבת להשמיע סאונד בנסיעות עירוניות של עד 40 קמ"ש", הסביר.

"תשלח להם הצעה שטייקאן צריכה להשמיע צליל פעמונים, כמו זה שרכבות חשמליות עירוניות משמיעות כבר מעל 80 שנה", הציע הזקן.

Porsche Taycan

די משעשע שפורשה טייקאן T צריכה לחדש את מחסן הקילוואטים שלה מדי חצי שעה כדי לנסוע במהירות המרבית של Z3M קוּפֶּה, הפסיכולוגית הפרטית של הקשיש המורשה… (270 קמ"ש, אחרי הסרת 'מחסום ה-250' של ב-מ-וו)

שואלים את אדוארד

בת-שבע: אחותי מחפשת רכב קטן יחסית, שיוכל להתמודד עם העליות של ירושלים, וגם עם נסיעות ארוכות יותר מחוץ לעיר, פעם בכמה זמן…

אלה האפשרויות: אופל קורסה 1,400 סמ"ק שנת 2011 יד שנייה, שעשתה 150 אלף ק"מ; סוזוקי סוויפט 1,500 סמ"ק שנת 2008 יד שנייה, שעשתה 100 אלף ק"מ; סקודה פאביה ספייס 1,200 סמ"ק שנת 2011 יד שנייה, שעשתה 166 אלף ק"מ; יונדאי i20 מנוע 1,400 סמ"ק שנת 2010 יד שנייה, שעשתה 135 אלף ק"מ; סיטרואן C4 מנוע 1,600 סמ"ק שנת 2009 יד שנייה, שעשתה 144 אלף ק"מ (עולה 8,000 שקלים, אז זה קצת מחשיד); סוזוקי סוויפט 1,500 סמ"ק שנת 2009 יד שנייה, שעשתה 129 אלף ק"מ; סוזוקי ספלאש 1240 סמ"ק שנת 2010 יד ראשונה, שעשתה 137 אלף ק"מ; פיז'ו 308 מנוע 1,600 סמ"ק שנת 2011 יד שנייה, שעשתה 156,200 ק"מ.

תשובה: במהלך היסטוריית המדור המלצתי כבר על כל אחת מבין 8 האפשרויות שציינת, משום שכולן מכוניות ראויות ועדיין לא סמארטפונים על גלגלים.

באופן מסורתי הייתי ממליץ במיוחד על סוזוקי סוויפט משום שאני מכיר את הדגם כאמין, חסכוני ונוח, אך הפעם הייתי בוחר ביונדאי. היא אהודה מאוד באירופה, לא רק בזכות חיסכון בדלק ונוחות (שגם סוויפט ניחנה בהם) אלא גם בזכות בטיחות אקטיבית והנאת נהיגה.

באשר לנסיעה בנסיעות ממושכות, בכל מכונית קטנה מומלץ להוריד הילוך לפני העלייה – ולא לחכות ש-D ייאבד כוח וירים ידיים.

דורון רוטשילד: לפני 10 שנים המלצת לי על רכישת קיה סיד סטיישן. קניתי, ונהניתי מאוד. אני שוקל לקנות שוב רכב חדש בסגנון של הסיד . מהי המלצתך ?

תשובה: מאז שקנית קיה סטיישן, סיד רק התקדמה. הייתי אפוא ממשיך עם קיה ובודק את ההצעות החדשות שלה, לוּ הייתי רוטשילד.

עדי והב: הרי הקומבינה שמאפשרת למכוניות שניזוקו בהצפות לחזור לכביש ולסכן חיים:

https://rotter.net/forum/scoops1/596562.shtml

 

ביקור בטירת הזכוכית

הזקן המורשה, שבהתאם לגילו המופלג סובל מסקרנות כפייתית, ניסה משום-מה את פייסבוק, שעד עתה שמר ממנה מרחק בטיחות הגון

 וכמעט מיד קיבל הזקן, בהתקשרות פייסבוקית חדשה, את השיר 'העיר', פרי עטו של המשורר היווני קונסטנטין קוואפיס, בתרגום לפולנית. את השיר, המסוגל לזעזע בפסימיות שלו ולהַנְדִיד את שנתם של מזדקנים, שלח אליי מפאריס לוּדְוִיק לוין, אף הוא משורר.

בדומה לזקן הנוכחי, גם לודוויק לוין עזב את פולין לכבוד 1968, שנת הפוגרום האנטישמי, פוגרום חסר פשרות אשר אורגן בששון ובזדון על ידי השלטון הקומוניסטי של אז – אך אין שום קשר בין עזיבתנו זו את פולין, לבין הקדרות חסרת התקנה אשר נוסך בנו כעת, חצי מאה מאז ההגירה ההיא מוורשה, השיר 'העיר', אשר מדבר על האפשרות, וליתר דיוק חוסר האפשרות, לעזוב את העיר שהתרגלנו לחיות בה.

במילים פשוטות, לא בגלל הביוגרפיה אני מזדהה עם השיר, אלא בגלל העובדה שהוא מתעלה מעבר לממד הריאלי אל הממד הקיומי.

להפריט את העיצבון

עניתי ללוין שאני מתכנן לתרגם את השיר של קוואפיס לעברית כדי "לסכל באמצעות המקלדת את האִיוּם שדווקא עליי ייפול, חלילה, התפקיד המביך להיות העצוב היחיד בארץ הקודש בגלל השיר הזה".

ההודעה הפייסבוקית שלי על הכנת תרגום משלי הפתיעה את הקולגה הפריסאי, הזוכר היטב את התכתבותנו מלפני 40 שנה ועוד קצת, שבמסגרתה בישרתי לו בחוצפה שבתל-אביב, מקום מגוריי החדש, אני עורך ירחון מוטורי בשם 'טורבו' מבלי לדעת עברית כהלכתה.

"קצת התקדמתי מאז", עדכנתי את לודוויק לוין, ובמהלך ההתנעה של מאמציי לתרגם את שיר המופת הזה ניסיתי לברר אם המשורר היווני קוואפיס (1863-1933) תורגם כבר לשפתנו, עוד לפני שבחר אותי כקורבנו העברי הפוטנציאלי.

ובעזרתו הנדיבה של גוגל השו"תניק, גיליתי ש'העיר' אכן תורגם בידי יורם (יוּרֶק) ברונובסקי, סופר, משורר ומתרגם גאוני בעיניי. יורם ניחן באישיות צנועה יחידה במינה, המשאירה אותי מתגעגע אל הידידות בינינו, שהייתה מאוחרת ולרוב צערי גם קצרה.

היופי מכרסם בפסימיות

ודאי שהתנפלתי על התרגום של ברונובסקי, וגיליתי שידידי בחר בדרך לא פשוטה, ותרגם את השיר 'העיר' בשפה גבוהה, יפהפייה בצלילה, פואטית בזכות עצמה – אך גם כזו שמרשה לעצמה לקחת את ההגה, ומכרסמת לא מעט בעצמאותו של השיר.

אצל ברונובסקי, המנגן במילים את הקונצרט התרגומי שלו, מתעמעמת הפסימיות העמוקה של קוואפיס, כמו גם הסימבוליזם של המשורר היווני.

אצל ברונובסקי גם אין סימן לניהיליזם של המשורר, המתבטא בביקורת עצמית נוקבת שהמשורר מותח על עצמו במחצית הראשונה של השיר. במחציתו השנייה של השיר המשורר 'עונה' לטענותיו כלפי עצמו – וכך נוצר מעין דואט מוזיקלי מיואש, המלווה בדפרסיה תהומית.

קורבן פריבילגי

בלית ברירה התחלתי, כפי שהבטחתי ללוין, לעבוד על תרגום המפשר בין התחכום של ברונובסקי לבין התרגום הפולני הפשוט, אשר נצמד יותר לארומה היוונית המקורית (כפי שניתן להבין מהתרגום האנגלי).

הנה מה שיצא (לא סופי):

העיר/ קונסטנטין קוואפיס

בתרגום שלי, המבוסס על תרגומו של יורם ברונובסקי מיוונית, אך גם על תרגום מיוונית לפולנית:

אַתָּה אוֹמֵר: "אֵלֵךְ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת, אֵלֵךְ לְיָם אַחֵר,
אֶמְּצָא לִי עִיר אַחֶרֶת, יָפָה יוֹתֵר מִזֹּאת.
כָּל שֶׁאֶרְצֶה לַעֲשׂוֹת כָּאן יוּקְדָח, שָגוּי יהיה.
כְּמוֹ גְּוִיָה לִבִּי כָּאן נִרְקַב.
כָּאן שֻׁתְּקָה רוּחִי וּמְעוֹפָהּ קָפַא,
בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה, בְּכָל שֶׁעֵינַי יביטו
אֲגַלֶּה כָּאן רַק אֶת חַרְבוֹת חַיַּי הַמַּשְׁחִירוֹת
בְּעִיר זוֹ שֶׁבָּהּ כִּילִיתִי שְׁנוֹתַי כֹּה מַהֵר."

אֶל חוֹף חָדָש לֹא תַּגִיע, כָּל חֲלוּפָה הִיא זוֹהָר-עִוְעִים
הָעִיר תִּרְדוֹף אחרֵיךָ. לְעוֹלָם תִּסֹּב
בְּאוֹתָם הָבָּתִים, בְּאוֹתָן שְׁכוּנוֹת הַזִּקְנָה תֶּאֱרֹב
שֵׂעָר רֹאשְׁךָ יַלְבִּין בְּאוֹתָן דִּירוֹת.
תָּמִיד תִּהְיֶה בָּעִיר הַזֹּאת. אָל תְּקַוֶּה לִתְּמוּרוֹת –
אֵין סְפִינָה בִּשְׁבִילְךָ, מוֹצָא מִכָּאן תְּחַפֵּשׂ אַךְ שָׁוְא
כִּי כְּשֶׁכִּלִּיתָ אֶת יָמֶיךָ כָּאן וְעַכְשָׁו
בְּפִנָּה נִדַּחַת זוֹ, כִּלִּיתָ אוֹתָם עַל פְּנֵי כָּל הָאֲדָמָה.

ושוב קראתי את השיר, בפעם המי יודע כמה, והבנתי פתאום את כוחו של הפרדוקס. הרי הפואטיקה הווירטואוזית של יורם ברונובסקי מוכיחה, בין שהוא התכוון לכך ובין שלא, כי לחינם חש עצמו המשורר היווני כקורבן עירו, האוחזת בו בלפיתת ניוון, בעבותות של מִשְגִים כרוניים – משום שלמרבה הפרדוקס, דווקא עיר זו חוללה במשורר שירה יפה, אשר פותחת בפניו את שעריה של כל עיר בעולם. כך שחיבוק הדוב שלה מתבטל לכאורה.

למרבה הצער, פרדוקס זה לא התלפף סביב המתרגם ברונובסקי, כלומר: שירתו היפה לא פתחה בפניו נתיב מילוט מעירו תל-אביב, אשר הרגה אותו בדמי-ימיו. יורם לא שמע לאזהרותיי "לשבת בבית בשקט", כפי שביקשתי אותו, ומסר את עצמו לניתוח לב רשלני באיכילוב, שממנו לא שב.

שדה הכבידה של העיר

תל-אביב של ברונובסקי לא עזבה אותו גם לאחר מותו, והוא נקבר בקיבוץ קרוב אליה, בטקס חילוני הכי עצוב שיש.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: מדע בדיוני אמיתי

מה מעולל כעת המפיק הפולני מלודז' אשר עצר את הפקת סִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט", לא מוכן להעביר את ההפקה לאף אחד, ושומר את החומר המקורי של הסרט בכספת שלו?

ובכן, מתברר כי מפיק זה, אשר מצפצף על החלטת בית המשפט הפולני הקובעת כי עליו להחזיר לספונסר של הסרט, המכון הפולני הממלכתי לקולנוע, את כל סכום התמיכה שקיבל להפקת הסרט – אינו קופא על שמריו, והגה כעת מזימה חדשה.

לא תאמינו, כי גם אני עדיין לא מאמין, אך מפיק נוכל זה דורש מבמאי הסרט, כלומר ממני, להחזיר במקומו למכון הקולנוע את המיליונים שהוא, המפיק, זרה לרוח (או לכיסו, אינני יודע). למה? ככה.

אף שהדרישה נשמעת מופרכת ואבסטרקטית, אין לזלזל בספין זה, שנועד כנראה להפחיד את הזקן המורשה. כך קרה שאנו, כלומר הבמאי וזהירותו, טסנו לוורשה לשבועיים-שלושה כדי לבדוק אם מדובר באיום טיפשי וחסר תוכן, או במהלך מחוכם של פושט רגל כספי ומוסרי, שהבין שאין לו מה להפסיד ובחר בניסיון סחיטה – מעשה פלילי אשכרה, שייתכן כי אצטרך לדווח עליו למשטרה.

עוד נעדכן מזירת האבסורד.

 שואלים את אדוארד

אסף: ראשית, עליי לומר בפה מלא שאתה אלוף! הכתבות המרתקות וסיפור חייך, שאפו.

שנית, אשמח לעזרתך המקצועית בבעיה אצל קטיה.

קטיה היא קופרה מתוקה שנת 2010 שידעה שני חברים לפניי. מנוע 2 ליטר טורבו חזק וגיר ידני. 70 אלף ק"מ.

במהירות מעל 100 קמ"ש, בעת האצה בלבד, יש רעד מכיוון הפרונט – שפוחת בעת שחרור הגז.

צמיגים הוחלפו (מישלן פיילוט ספורט), גלגלים אוזנו, פרונט נבדק, עלתה על ליפט לבדיקה – והכול נראה תקין. מוסכניק מקצוען וחבר טוב. עלתה השערה שהציריות.

בעיה נוספת שקיימת ולא נמצא לה פתרון היא שבעת פניות חזקות, לאחר העברת הילוך, הקלאץ' נשאר חצי לחוץ – ועולה בישורת או בעזרה עם הרגל.

בבקשה עזרתך.

תשובה: חוששני שהנערה קטיה שוברת הלבבות מתגעגעת כנראה לבעליה הקודמים, או לאחד מהם, ומאותתת על כך באמצעות גלגל תנופה בעל שני לבבות (שתי מסות) כועסים.

אם אינני טועה, וגלגל התנופה אכן לא עובד כראוי כמבטל הרעידות המוסמך – אז מצבו האנוש משפיע גם על הקלאץ', שמפגין בשל כך התנהגות מוזרה.

אגב, לפני כ-55 (!) שנה פצחה ברעידות טרנטה שלי, סירנה FSO דו-פעימתית, בנסיעה בין ורשה לגדנסק. עצרנו בכביש, ובעזרת נהג משאית גילינו שגלגל התנופה של סירנה השתחרר מהקראנק. בקור, בחושך ובשלג נשכבנו שנינו, אני וחברי הצייר ליאון צאנגֶר, במשך שעות על האספלט, פירקנו את תיבת ההילוכים, הידקנו את חמשת הברגים, ונסענו.

אמנם בתקופה ההיא היו גלגלי תנופה של מכוניות עשויים עדיין גוש פלדה אחד, מונובלוק (ולא בעלי שתי מסות, כמו בימינו המודרניים; לפחות בדגמים על רמה), אך עד היום אני רואה בגלגל התנופה חשוד מיידי לרעידות.

תודה על המחמאות. אשמח לשמוע ממך אם האבחנה הנ"ל הייתה נכונה, אם כי לא יפתיע אותי אם יתברר שהבעיה הייתה גם בפעמון הפנימי של הצירייה.

אריאל ויעל, מעלה-אדומים: אשתי ואני רוצים לקנות רכב, ורצינו לשמוע ממך על מה אתה ממליץ…

אנחנו זוג צעיר, גרים במעלה-אדומים ומתכננים להשתמש בו בעיקר לנסיעות ארוכות יחסית, פחות ליום-יום (ההורים שלנו גרים בשדה-אליהו וירושלים).

התקציב הוא 20-25 אלף שקלים. רכב אוטומט.

המליצו לנו על טויוטה יאריס, אבל לא על השנתונים 2006-2011. מה דעתך?

תשובה :באופן מסורתי, אני מציע לכל מי שמצפים ממכוניתם שתהיה חסכונית, זריזה ובטיחותית לחפש סוזוקי סוויפט, דגם שמציע כבר שנים אמינות ובטיחות אקטיבית.

מומלץ לשים יד על מועמדת מבית טוב, שלא הפנה עורף לצרכיה והחליף שמן מנוע מדי 10,000 ק"מ. המחיר תלוי כמובן בגיל ובקילומטראז'.

ש"ק: אבקש את התייחסותך לידיעה הבאה שהתפרסמה בשבוע שעבר: "הקהילה היהודית של פולין הודיעה כי היא תומכת בהחלטתו של נשיא פולין, אנדז'יי דודה, לבטל את השתתפותו באירוע מרכזי לזכר השואה שייערך בירושלים. הקהילה מביעה תמיכה בטענתו כי הפולנים לא היו מעורבים בפשעים נגד יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה".

תשובה: לא ברור מיהי בדיוק "הקהילה היהודית". סביר מאוד שמדובר בדמויות ספורות שניצלו את ההזדמנות כדי להביע הזדהות עם נשיא פולין – אשר מהתקשורת הפולנית ספג דווקא ביקורת חריפה עקב ביטול השתתפותו באירוע של פורום השואה הבינלאומי בירושלים.

כנראה, אלו שמיהרו להביע תמיכה בנשיא פולין אנדז'יי דוּדָה הם ראשי ארגונים יהודיים אינטרסנטיים שניסו להפגין פטריוטיות פולנית, כאילו הם לא שמעו שהנשיא הפולני תכנן לנצל את האירוע הירושלמי הבינלאומי לצורך מעשה פרובוקטיבי, שהנשיא לא טרח להסתיר: דודה התכוון לשאת שם נאום חריף שמתקיף את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על דבריו האנטי-פולניים בנושא מלחמת העולם השנייה. פוטין האשים את פולין, בין השאר, בכך שהצבא שלה שיתף פעולה עם הוורמאכט הגרמני בעת כיבוש צ'כוסלובקיה – ובכך תרם להתחוללותה של מלחמת העולם השנייה.

בפולין שוררת הסכמה גורפת כמעט שהפרובוקציה האנטי-רוסית שהנשיא דודה התכוון לבצע בטקס ב'יד ושם' הייתה מזיקה לפולין, ואף מעמידה אותה בסכנת עימות עם הדוב הענק ממזרח. זה לא הפריע ל"קהילה היהודית" לצאת נגד דעת הרוב במדינה, ולהביע תמיכה חנפה בנשיא הפולני.

מארגני האירוע הירושלמי ידעו על כוונתו הבעייתית של נשיא פולין, והחליטו, מתוך רצון לשמור על כבוד הטקס, שהוא יהיה אמנם אורח כבוד, אך מבלי לנאום – ודודה המאוכזב ביטל את השתתפותו.

פולין הפכה באחרונה לבמה רחבה שמתפרסמים בה, ללא כל התנגדות מצד השלטון, מאות גילויי-דעה אנטישמיים, כולל סרטוני שטנה ביוטיוב ובטלוויזיה הפולנית. בנוסף לכך, מתחזק כוחה האלקטורלי של מפלגת 'קונפדרציה', אשר אנטישמיות גסה היא האידיאולוגיה היחידה שלה, מה שמבטיח למפלגה זו מספר מושבים דו-ספרתי בסיים (הפרלמנט הפולני).

באווירה זו, שמזכירה כבר את הפוגרום בנוסח 1968, לא נשמע קולם של מי שאמורים למחות – קולם של ראשי הארגונים היהודיים, הרבנות הראשית ואינטלקטואלים יהודים. פרנסי ציבור יהודים אלו שותקים כאילו אינם חפצים להרגיז את השלטונות – אשר שתיקתם אל מול מגפת האנטישמיות הגזענית, המחריפה ללא גבולות חוק או מוסר אנושי, הולכת ונמשכת.

שותקות מפלגות פולניות מימין ומשמאל, ושותק גם נשיא פולין אנדז'יי דודה, אף שהוא נשוי ליהודייה מבית קורנהאוזר, מה שהופך אותו לאב של בת צעירה, יהודייה אף היא לפי ההלכה.

_U9P9619 (1)

בתצלום: השחקנים אבישי הדרי וים ברוסילובסקי בגרסת הבמאי של הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט" – בסצנה של הרומן שהם מנהלים בווילה של אלמנת הגנרל.

אני חייב סליחה לכל השחקנים שהשתתפו בסרטי, ועדיין לא ראו את עצמם על המסך. גם לא נעים לי שהשחקן המצליח אוֹלֶק מינצר לא קיבל עד היום אגורה על התפקיד הענק שגילם, תפקיד אבא שלי.

אני מניח שהשחקנים המנוסים שהופיעו בסרטי, כמו אולק מינצר ויבגניה דודינה, יודעים שהתעשייה הזו היא רבת סיכונים, ועל כן אכזבתם מהעובדה שהסרט טרם הוקרן מתונה יותר.

לא כך הוא לגבי השחקנים שהופעתם ב'שועל הכסף' הייתה התנסות-הבכורה שלהם בקולנוע, כמו הדרי וברוסוליבסקי. הללו לקחו חלק חשוב בסרט, ועמדו בציפיות הבמאי באופן מושלם – אך להפתעתם, מצאו את עצמם בחוויה של מפיק המועל בתפקידו ומחבל בהפקה. לא כך תיארו לעצמם את טבילת האש שלהם באמנות המשחק.

 

 

 

מחכים לשועל  

אף אחד לא היה יכול לפנטז, לדמיין, לקרוא בקפה או לחלום שאנו נסתבך בדרמה המזכירה את מחזה האבסורד הסוריאליסטי של סמואל בקט – כלומר, נחכה עד בוש לשחרורו מהשבי של אסיר ציון היקר לנו, הלבוש פרוות כסף

שבוע או שבועיים אחרי שנכנסתי לבית היתומים היהודי בקרקוב, לגופי עדיין מדי הצבא של ילד הגדוד שהייתי, ביקרה אותי שם אחותי אִירֶנָה. היא הגיעה מגדנסק הרחוקה, שם גרה תחת חסותה של דודה שלנו, יֶנִינָה ווּקאבְסְקָה, אשר לפני המלחמה נקראה רוזה טוּכְבָּנְד.

אירנה נחה חצי שעה אחרי הלילה הקשה והארוך שבילתה ברכבת, אכלה איתנו ארוחת בוקר, וכמנהגה קשרה במהירות יחסי ידידות עם סביבתה, במקרה זה חבריי לבית היתומים, שכמותנו עברו כולם את השואה.

המדובבת הנוגה

אמרתי לאירנה שהיא באה מאוחר במקצת, כי עד אתמול בצהריים הייתה אצלנו גברת מרים, שליחה שהגיעה מוורשה כדי לרשום את סיפורי השואה של חוסי בית היתומים.

במשך כמה ימים הייתה גברת מרים, אישה תמירה ואלגנטית שעיניה נוגות ושיערה אך החל להתכסף, מאזינה בסבלנות במשך שעות ארוכות לכל אחד מעשרות היתומים השוהים במוסד, ורושמת בקפדנות את תולדותיו במלחמה. כל הסיפורים היו מצמררים, ונבדלו זה מזה רק בדרגת האימה, בזהות המתעללים (גרמנים, אוקראינים, פולנים) ובעלילה, שנכתבה במחברת העבה של גברת מרים.

כעבור פחות משנה הופיעו הסיפורים הללו במתכונת של ספר שנקרא 'ילדים מאשימים', אשר הפך לסנסציה תיעודית וספרותית של התקופה, 1947 ליתר דיוק.

טיפול יופי להיסטוריה  

בספר שאני כותב כעת להזמנת המכון להיסטוריה יהודית בוורשה תהיה התייחסות לפרשת הוצאתו לאור של הספר 'ילדים מאשימים', אשר העדויות של חבריי היתומים מכונסות בו לקראת הסוף, בפרק מיוחד הנקרא "ילדים יהודים".

אזכיר בספרי את העובדה שכעבור כך וכך שנים עבר הספר של מרים צנזורה מוזרה וגסת רוח, שבוצעה בהתאם לאג'נדה של עמותת 'שלום' ה"ישראלית-אמריקנית-פולנית", כהגדרתה.

במהדורה שהוציאו אנשי עמותה זו הושמטו כשליש מהסיפורים שהתפרסמו בספר המקורי של מרים, משום שהם הכילו תיאורים של אכזריות שהפגינו פולנים כלפי ילדים יהודים. הסיפורים הללו נחתכו משום שהעמותה, משיקוליה הפוליטיים, לא חפצה להרגיז את השלטון הקומוניסטי בפולין.

ההחנפה-זוטא לשלטון (בנוסח "תראו, היהודים לא מלכלכים על מולדתם פולין") לא עזרה כנראה, כי ב-1968 הוא חולל 'פוגרום' בדמותו של נחשול אנטישמיות, אשר נשא אותי ארצה.

במזוודה שלנו, שהייתה מלאה ספרים בעיקר, היו שתי המהדורות של 'ילדים מאשימים', זו המקורית וזו המעוקרת.

לב הומה, מסדרון שומם

אבל בינתיים אנחנו נמצאים בבית היתומים היהודי בקרקוב, והשנה היא 1946. אמנם לא כל הנערים והנערות במוסד זה סבלו מגרון ניחר ודמעות כאשר גוללו באוזני גברת מרים את גורל משפחתם ואת הפחד שנתקפו כאשר קרסה אמונתם שיישרדו – ובכל זאת, האווירה הנעימה בבית היתומים התפוגגה לחלוטין בגלל 59 העדויות שנמסרו על תקופת הרדיפות והרציחות הברבריות.

אירנה לא יכלה להחמיץ את אולם המשחקים הריק בקומה השנייה של בית היתומים, ואת הספרייה השוממה. גם במסדרונות לא נראתה נפש חיה. הנערים הסתגרו בחדריהם, ויצאו רק לבית הספר או לארוחות בחדר האוכל.

אחותי נראתה מופתעת. לא היה זה המקום החמים והידידותי שתיארתי לה במכתבים.

"מה שאת רואה כעת", הסברתי, "אין לו שום קשר עם האופטימיות ששררה עד לא מזמן בבית הזה, לפני שהוא נכבש מחדש בחוסר רחמים על ידי הזיכרונות המזעזעים, הטריים עדיין".

אמנם גברת מרים חזרה כבר לוורשה עם המחברת העבה בכריכה הקשיחה, אך אנו לא מיהרנו לחזור לריצות אחרי כדור בחצר. וכאילו במקרה, הפסקנו גם להתפרץ בצחוק מכל שטות. נעזב גם שולחן הפינג-פונג הירוק, וכבר לא רבנו סביבו על מחבטים וכדורים.

מנהל ניכר בכעסו

"ומה אתה הוספת לסיפורים?", שאלה אותי אירנה, "האם עוד מישהו חוץ ממך סיפר על החיים בגטו ורשה?", המשיכה לשאול, כאילו רק לצורך השיחה, ולא נראתה מופתעת כאשר אחיה הסורר סיפר לה כי החליט לא לקחת חלק בפסטיבל הסיפורים, וכי בגלל סירובו זה כעס עליו מנהל בית היתומים.

לצערי, נמחק מזיכרוני שם המשפחה של מנהל זה, אשר קדם לזוג הנפלא סֶבֶרִין ויֶבְגֶנְיָה גוֹסְטִינְסְקִי שהחליף אותו במשרה. אך בחדות תמוהה אני זוכר לא רק את מראהו של האיש, ומבעד אילו משקפיים התנוצצו עיניו בעלבון עכור, אלא גם את מילות הזעם שהטיח בי כאשר קיבל אותי במשרדו, ואת אגרופו שהלם בשולחן.

הוא האשים אותי בצעקות בכך שהרשיתי לעצמי, בחוצפה ובגסות רוח, לזלזל במרים, שליחה מטעם ארגון מרכזי של יהודי פולין השוכן בוורשה. המנהל הנמיך לרגע את קולו, והוסיף שבעצם צפצפתי גם על קהילת בית היתומים ועל הנהלתו, כולל הוא עצמו, "פדגוג בעל מוניטין שמשרד החינוך שלח לקרקוב", סינן.

עניתי למר מנהל שאני יכול רק להצטער שלא השתתפתי בטקס הווידויים, אבל מסיבות אישיות שלי, שאני נאלץ לשמור לעצמי, אינני מסוגל לשנות את החלטתי, גם אם היא קולעת אותי למצב לא נעים, ואני מבקש להתייחס אליה בהבנה, ביקשתי, יצאתי מחדרו, ואמרתי לאירנה שנתתי את כתובתה בגדנסק לגברת מרים, רגע לפני שעזבה את קרקוב.

חוטף גם מאחותי

"אל תכעסי עליי", ביקשתי את אחותי, "שבתמורה לבריחה שלי מפסטיבל הזיכרונות הלשנתי לשליחה על קיומך, ובהזדמנות זו סיפרתי לה שאת רהוטה מאוד, שאת אוהבת לספר על עצמך, ומשום שאת גדולה ממני בשנתיים את זוכרת הרבה יותר ממני. גם יש לך מה שמצפים מציירת מתחילה: ניחנת בכישרון להתבוננות, שיכול לעזור כשמספרים על גטו ורשה, שהכרנו באופן חודרני – ולתמיד".

"אולי תוכלי לתפוס את אחותי אירנה בגדנסק, או להזמין אותה לוורשה", הרשיתי לעצמי להציע לגברת מרים.

"אתה טועה בי", הזדעפה אירנה, "לא ביקשתי אותך לתת את הפרטים שלי לאף שליחה. גם אני לא מתכוונת לחלוק עם אף אחד את הזיכרונות שלנו מהגטו. ואם אי-פעם יהיה לי רצון לזה, אז כמישהי שיודעת לכתוב, אתיישב ואכתוב זאת בעצמי".

נוסעת לצייר פרחים

אחותי העיפה מבט אחרון בבית היתומים שלנו, ונסעה בחשמלית אל תחנת הרכבת. במעמד הפרדה הצהירה כי בבית של דודה יאנְקָה, כפי שקראה לדודתנו יֶנִינָה, יש לה יותר זמן לצייר פרחים בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי הנדרש, מאשר הזמן שהיה עומד לרשותה לוּ הייתה נוחתת עלינו בבית היתומים בקרקוב.

"גם האווירה בגדנסק עליזה יותר מאשר אצלכם. במיוחד אחרי מרתון סיפורי השואה, שבטח ידכדך אתכם לשנה או שנתיים", קבעה אירנה, וכעבור שבוע כתבה אליי שקיבלה מכתב מגברת מרים.

"היא קוראת לעצמה מרים הוכברג-מריאנסקה, מנסה את כוחה בספרות תיעודית, ומתכוונת להגיע אליי עם המחברת שלי", דיווחה אחותי. "ביקשתי אותה לא להגיע אליי כי 'בדומה לאחי, אני לא מתכוונת לספר דבר', כתבתי לה".

"אני מקבלת את עמדתך, גברתי", ענתה לאירנה גברת הוכברג-מריאנסקה במברק קצר ומנומס.

אף אחד לפני כן לא כינה את אחותי 'גברת'.

המלאך הכסוף

לשנינו, אירנה ואני, היה ברור גם מבלי לדבר על כך שאי אפשר להשוות את השנתיים שנסגרנו בגטו ורשה עם הסיפורים של הילדים האחרים בבית היתומים בקרקוב, אשר דיווחו על רדיפות ועל גורל טרגי של קרוביהם – כי רק לנו קרה ששועל הכסף של אמא נסגר יחד איתנו מאחורי חומות הגטו.

חיינו באווירה יומיומית של אפותיאוזה והערצה כלפי השועל, אווירה שהיה בה אף נופך מיסטי. התפעלנו מנוכחותו הנאמנה של השועל הכסוף, ומכך שהוא משפיע עלינו רוגע בתנאי הכלא של הגטו – שלא היו בו עצים ירוקים, בעלי חיים או אנשים נורמליים, כאלה שמסוגלים להסתכל זה בזה בעיניים, להחזיק ידיים ולא לדבר בצעקות.

וכך, מיום ליום ומשבוע לשבוע התחזקה בנו, מאחורי הדלתות הסגורות של דירתנו בגטו, האמונה ששועל הכסף לא נמצא איתנו במקרה אלא נשלח אלינו לגטו על ידי כוח עליון רחמני, כדי לשמור על ביטחוננו בכל מקום שנהיה.

משכך כאבים שעיר

בגלל אמונה זו התוודינו בפני השועל, בדמעות ובנשיקות, על הפחדים שלנו, וחיפשנו ניצוצות של הבנה בעיני הזכוכית הכהות שלו.

שועל הכסף של אמא שלנו היה לגבינו סמל של תקווה להישרדות באימה המשתוללת מאחורי חלונות הדירה. הוא שיכך ככל האפשר את הצעקות והפקודות של שוטרי היודנראט המתקלגסים בתושבי הגטו. הוא שיכך את הלמות מגפיהם של השוטרים במדרגות, ואת בכי האנשים שנגררו ממקומות המסתור שלהם אל הרחוב.

בזכות השועל שחיבקנו יכולנו להאמין – אני מאוד, ואירנה ללא גבול – שאנו והורינו נצלח את הגיהנום הזה ללא פגע, עד שהוא ייגמר. ועד אז, בעזרת שועל הכסף, יהיה לנו קל יותר להתגבר על הפחד, על הקור המקפיא ועל הרעב נטול-ההרף.

אנו, אירנה ואני, לא נשכח את ההסכמה השקטה של אבא, שראה ושמע את ההיקסמות שלנו מהשועל, והעיר משועשע ש"בעצם יש לכם פסיכולוג פרטי שרק מלכים או עשירים מופלגים נהנים ממנו בדרך כלל".

ואולי שועל הכסף היה מעבר לפסיכולוג. כי בתמימות ילדותית היינו מתפללים אליו, ובלחש שלחנו לאוזניו תחינה לעזרה נגד הרוע הזומם מאחורי המשקופים.

אבא טען שאנו מגזימים, ואירנה ענתה לו בחוצפה ש"הכוח העליון לא צויר ולא צולם מעולם, כך שאין לדעת איך הוא נראה. ייתכן", הוסיפה אחותי, "שהקדוש העליון, מטעמיו הוא, התגלם דווקא בתוך גופו של השועל שלנו".

לא הסגרנו אותו

ואז תלה היודנראט כרזות שהקפיאו את דמנו, אשר בישרו כי עונש מוות מוטל על כל יהודי בגטו שהשוטרים ימצאו אצלו פיסת פרווה כלשהי.

אבא ואמא הביטו על השועל שחיבקנו, והתלחשו ביידיש. מוּדעים לצו ההפקעה, פחדנו לחשוב על מה הם מדברים, אלא שהורינו לא לקחנו מאיתנו את שועל הכסף – אשר בכוח הפרדוקס, סכנת המוות שהייתה כרוכה מעתה בהחזקתו דווקא טענה אותו בכוח נוסף, וחיזקה את ההילה סביבו.

עתה, משהיודנראט הפושע, המכור לגרמנים, דרש להחרים את השועל כדי לספק את החום של פרוות היהודים לחיילי הוורמאכט שבוססו בשלג ובכפור הרוסיים – רק התגברה אהבנו אל היצור המוכסף.

החבאנו את השועל מהשכנים, חוששים שהיצור האצילי, הרדוף לפי החוק הגרמני והיהודי, ישאיר אותנו בודדים ועזובים. כעת קיווינו ביתר שאת שברגע הקריטי הוא ישתמש במגיה הקוסמית שלו כדי להציל אותנו, חסידיו הנאמנים.

מה שאכן קרה, כאשר מעבר להשגתנו נשארנו בחיים בזכות השועל.

מתוך 'שועל הכסף של פליציה ט'. עדיין שבוי בידי המפיק הנוכל 

הציל רק את הילדים

אלא ששועל הכסף – אשר הברחתו מהגטו אל הצד הארי של ורשה הצילה אותו מהגרמנים ומהסייענים שלהם, שוטרי היודנראט – לא היה מסוגל לגמול לכל בני המשפחה. הוא לא הצליח להציל את אבא שלנו, שנשאר בגטו.

וכאשר השועל של אמא הגיע לחלק הארי של ורשה, הוא התייסר עמוקות על כך שלא היה יכול להמשיך לעזור לאמא שלנו, משום שהיא מסרה אותו לידיים זרות כדי לקנות למעני ולמען אירנה תעודות לידה קתוליות מזויפות.

שובר שתיקה

בתחילת שנות ה-80, בקפה טעמון בירושלים, הפסקתי את השתיקה, וסיפרתי על השייכות המיסטית של שועל הכסף לביוגרפיה שלי ושל אחותי אירנה.

זה קרה בשיחה עם המשורר יהודה עמיחי, שקרא לי כמה משיריו, וכבש את דמיוני וליבי בַּשוּרות "מן המקום שבו אנו צודקים/ לא יצמחו לעולם/ פרחים באביב" – ואני, בתמורה, סיפרתי ליהודה על השועל.

סיפרתי לעמיחי גם על רשימת הקשיים שיחכו לי בדרך לעשיית סרט באורך מלא בשם 'שועל הכסף של פליציה ט", רוטן באוזניו שאיאלץ להילחם לבדי על הנושא הזה של אהבתנו לשועל הכסף בגטו ורשה – ולא ידעתי באיזו עוצמה תתגשם תחזית זו בעוד כמה עשורים, שיתגבשו לכדי גביש צלול ועכור הקרוי 'עכשיו'.

ויהודה עמיחי קטע את רטינתי, והציע לי להאמין שבהתאם לחוק השירה הסוריאליסטית, "כוחו של השועל שלנו יאפיל על כל הקשיים".

ואכן, בהתאם לנבואת הנחמה של עמיחי, הצלחנו להרים את הפקת 'שועל הכסף' – כנראה בזכות הקשרים הפרפסיכולוגיים של השועל עם "פְּלָנֶטוֹאִידִים למיניהם", כלשונו של עמיחי, אך גם בזכות המאמץ המשותף של צוות הצילום והשחקנים המעולים, יבגניה דודינה, אוֹלֶק מינצר ואחרים, שמצאו את עצמם בשחזור ההוויה ההיא מהגטו.

אלא שבינתיים העסק נתקע בגלל המפיק מלודז', שמעל באמוננו וקטע את הפקת הסרט. בִּמקום להמשיך להשקיע ביצירה שהייתה עשויה להניב לו כבוד וממון – מפיק זה העדיף לבזבז את הכסף שקיבל מהמכון הממלכתי לקולנוע על מטרותיו העלומות, שלא לומר מפוקפקות.

אסיר ציון תקוע בלודז'

כך קרה ששועל הכסף, שבוודאי שמור לו מקום בפנתיאון של חסידי אומות העולם – מצא שוב את עצמו בשבי.

הפעם, הוא נתפס ומוחזק בלודז' בידי מפיק פושט רגל. ובהתאם לחוק האבסורד, מפיק זה, נוכל ככל שיהיה, נהנה מחופש פעולה לגבי היצירה שנפלה לידיו, ומבעלוּת על חומר הצילום. לבמאי נותרה רק "גרסת הבמאי" של הסרט, כשעה וחצי אורכה, שאסור לו להקרין.

אך לבמאי נותרה גם תקווה שידידיו של השועל – פלנטות, שביטים וכוכבים – יגישו עזרה לאסיר הציון.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: פלאג-אין המפונקת

מכונית היברידית פלאג-אין, כמו טויוטה פריוס ומתחרותיה, היא שלב ביניים בין היברידית רגילה למכונית חשמלית – שמאיימת להציפנו בכמויות. אם מחברים היברידית פלאג-אין לשקע חשמלי, וממלאים את המצבר שלה בוולטים ובאמפרים – אז אפשר לנסוע כ-50 ק"מ ללא שימוש במנוע בנזין.

פתרון תחבורתי חביב, אלא שאצלנו לא מזהירים את קוני ההיברידיות הפלאג-אין – לא המוכרים שלהן ולא כתבי החצר המנוסים, הדואגים לעסקי אדוניהם היבואנים – מפני זלזול בשמירה על המצבר, שחייב להיות מלא.

בַּעלות על היברידית פלאג-אין משתלמת רק אם המכונית מחוברת לשקע חשמלי בכל פעם שהמצבר מתרוקן. אחרת, תשכחו, רבותיי, מהאפשרות שההיברידית פלאג-אין שלכם תהיה חסכונית. נהפוך הוא: היא תהיה דווקא בזבזנית מפחידה, בגלל אופיו של מנוע הבנזין שלה ומשקל הרכב, שמותקן בו מצבר כבד יחסית.

אין גם לצפות מהיברידית פלאג-אין שמנוע הבנזין שלה יהיה מסוגל למלא באופן משמעותי את המצבר – גם לא בסיבובי סרק ובעת בלימה.

בקיצור, אם רכשתם פלאג-אין (שאינה זולה), אז חפשו בשבילה שקע חשמל בחניה הביתית, במידה שהיא קיימת, ושקע נוסף במקום העבודה שלכם. אחרת, תוכלו לשכוח מנסיעות שקטות על חשמל בלבד, ותהיה לכם מכונית עצלנית, שזזה בקושי ומצטיינת שלילית בשתיית דלק.

לא בשביל זה נגררתם אחרי האופנה, והזמנתם הביתה היברידית פלאג-אין.

 שואלים את אדוארד

שלום קולין: במוסך שלי, שאני מאוד סומך עליו, טעו והכניסו בטיפול 15,000 למכונית של הבת שלי, ניסאן מיקרה 2009 אוטומטית מנוע 1400, שמן 10W40 במקום 5W30.

האם אפשר להשאיר זאת, ובטיפול הבא לשים את השמן הנכון, או שצריך להחליפו במיידי?

תשובה: עקרונית, שימוש בשמן 40W10 שנשפך בטעות במקום 30W5 המומלץ בספר הרכב – הוא לא בעיה מי יודע מה. הרי בעלי מכוניות רבים, ואני ביניהם, מעדיפים ממילא שמן בצמיגות גבוהה יותר מזו ה'תקנית', במיוחד לנוכח האקלים הסובטרופי שלנו. כך למשל, יצרן ב-מ-וו ממליץ לב-מ-וו Z3M קופה שלי שמן 0W30, אך אני מגיש לה 30W5.

בשל נטייה ידועה זו, לא יקרה אסון למסבים, לבוכנות ולטבעות, אם ניסאן מיקרה שלכם תעבור את ה-15 אלף ק"מ שלה עם שמן לא תקני, לפי היצרן.

עם זאת, אתם מוכרחים לחקור אם מדובר בשמן 40W10 סינתטי מלא או בשמן חצי סינתטי (כמו רוב השמנים בצמיגות 40W10!) – או שחלילה זהו שמן מינרלי, שחייבים להיפטר ממנו מיד!!!

את כל פרטי השמן לומדים מהכיתובים שעל הפחיות, מה שיהיה בלתי אפשרי אם המוסך משתמש, מטעמי חיסכון, בשמן אנונימי ששמור בחבית.

עדי והב, אפרת: תענוג לקרוא את רעיונותיך, והטיפ שנתת לבחור כיצד להחנות את רכבו ולהתניע – כדי שלא ייתקע – היה במקום. שנים שאני מנסה לאלף את ה"סוררים" בעניין. לא תמיד מצליח.

להלן התייעצות, ואני מתנצל מראש אם אני מאריך.

אני רוצה לעבור לרכב קרוסאובר, ומבקש את עצתך בעניין. הסיבה להחלפה – אני מתחיל להתקשות בכניסה לרכב המשפחתי (טויוטה), ועוד יותר ביציאה ממנו, על אף שהוא איננו ממש נמוך, אבל אויה, הגיל, הגיל…

מה חשוב לי? כניסה ויציאה חלקות, שיהיה גבוה אבל לא גבוה מדי, הכי שקט שאפשר, גיר רציף חלק, חיסכון בדלק, אוטומטי, עם כמה כוחות סוס זמינים למקרה שצריך לבצע תמרון חד ומהיר.

עשיתי כמה "נסיעות מבחן", ולא עפתי. בכל רכב משהו אחר חסר:

הונדה HRV  – נחמדה, לא גבוהה דייה,  ר ו ע ש ת מאוד בהאצה. אחיזת כביש טובה וצריכת דלק (נתוני יצרן) סבירה.

יונדאי טוסון (נהדרת) ומאזדה CX-5 – גדולות מדי וזוללות דלק.

קיה ספורטאז', סוזוקי ופיז'ו  – לא מזמינות.

טויוטה – ה-CHR קטנה מדי וקלסטרופובית, והראב 4 היברידית – גדולה מדי ורועשת.

ניסאן – רכב מעניין בגרסת הבנזין 160 כ"ס, גרסת הדיזל איטית וכבדה. הגיר בכלי רכב אלה, כמו ברבים אחרים, הוא DSG, וגיר זה מפחיד אותי.

גרמניות – לא מתקרב מטעמים אידיאולוגיים.

א. מה הצעתך? על איזה כיוון ללכת?

ב. מה דעתך על הגיר הפועל בשיטת DSG? חוץ מהתחושה הלא נעימה של "מכה קלה" לפעמים.

ג. איך אתה מסביר את זה שעל אף הפחתת הנפחים בכלי רכב, צריכות הדלק נשארו גבוהות?
האם זה באשמת הטורבו או יחסי משקל מנוע לא נכונים? משהו אחר?

זה המקום לצל"שים. האחד – אזהרותיך מפני "טרור הירוקים" שהגיע גם לכלי הרכב. הקדמת את זמנך. הטרור הזה מצער כל כך. אין בו שום ממש בחיסכון וזיהום.
השני – אזהרותיך בדבר המטרד שבצפצוף המעיק בסטייה מנתיב לנתיב, ושאין בו דבר בשיפור הבטיחות.
השלישי – התרעותיך בדבר השפל ביחס לרכב ובטיפול בו בעקבות שיטות המימון החדשות. לא רק שהפחיתו את היחס, אלא דפקו עד עפר את שוק "יד 2" וצופפו את הכבישים.

תשובה: המכונית שאני מציע לך לבדוק כאופציה היא סוזוקי ויטארה. היא אינה מעוררת קלאוסטרופוביה, ומספקת בטיחות, חיסכון בדלק והנאת ניהוג – ובכך תענה אולי לחלק מציפיותיך.

נסעתי באחרונה ברנו קליאו חדשה בגרסה שאינה משווקת בארץ, משום מה: גיר ידני ושתי דלתות רחבות במיוחד, כך שהכניסה אליה קלה יותר מזו שבדגם הרגיל. מה שמייתר את הצורך לקנות קרוסאובר או SUV רק בשל קלות ההשתחלות.

אגב, אני בעד סוזוקי גם באופן כללי יותר, בגלל אמינות המנועים והמתלים של פירמה יפנית זו.

יניב שם-טוב: ברשותי קיה קארנס 2014. הרכב עשה 140 אלף ק"מ, ומטופל במוסך מושיקו בירושלים. בשנה האחרונה נדלקת כל 1,500-2,000 נורת חוסר שמן הכתומה, אולם בבדיקה במוסך לא נמצאה הסיבה. נאמר לי שיש קשר בין הממיר הקטליטי להיעלמות השמן. האומנם?

תשובה: טוב שפנית אליי, כי התופעה שאתה מתאר מסוכנת – ודורשת טיפול מיידי. ככל הנראה, אחד מהחלקים הפנימיים של המנוע, כמו למשל מוביל שסתומים או גל זיזים, חוללו את ההתרעה עקב חוסר שימון נקודתי – שהוא כנראה תוצאה של סתימה באחת מתעלות השמן העדינות.

בדיקה באמצעות מד שמן אינה רלוונטית במקרה כזה, משום שהיא אינה חושפת את חוסר השימון בנקודה מסוימת, שבה מתכות מתחככות זו בזו ללא שימון.

אני ממליץ לבצע מיד רחיצה פנימית של המנוע:  יש להוסיף לשמן המשומש חומר רחיצה מיוחד מתוצרת אחת החברות הידועות בשוק, ואז להניח למנוע לעבוד כחצי שעה בטורי סרק בלבד – מבלי לנסוע, חלילה!

בתום חצי השעה יש לנקז את השמן המשומש, הכולל בתוכו את חומר הניקוי ולכלוכים. בטרם הוספת שמן חדש צריך, כמובן, להחליף גם את מסנן השמן המשומש.

אגב, בין כל ההשמצות המסתובבות בעולם הרכב, יש גם שמועה שלפיה רחיצת מנוע מבפנים גורמת לו נזק. ובכן, כזב.

בחיסוי שם: אני מחפשת לקנות רכב במחיר של עד 45 אלף שקלים. העבודה שלי היא עבודת שטח, ואני נוסעת 20-25 אלף ק"מ בשנה.

אנחנו לא בעלי אמצעים, ולכן לא מתאפשר לי להחליף רכב מדי שנתיים-שלוש. ב-7 השנים האחרונות נהגתי על דייהטסו סיריון 2011. נהניתי ממנה מאוד.

אני מחפשת רכב חסכוני, שלא יראה הרבה מוסך. הציעו לי רנו קליאו 2016 שעשתה 40 אלף ק"מ ב-40 אלף שקלים, ופורד פוקוס סטיישן שעשתה 89 אלף ק"מ, ב-40 אלף שקלים גם היא.

האם כדאי לקנות אחת מהן? ואם לא, מה המלצתך?

 תשובה: איזו מקריות מלבבת: בתוך כל ים המכוניות הסתמיות הנמכרות בסכום העומד לרשותך, התמקדת בשני הדגמים שאני ממליץ עליהם.

כל אחת מהמכוניות היא ברוכת יתרונות שונים. על כן, תהיי מוכרחה לערוך נסיעת מבחן גם בקליאו וגם בפוקוס, כדי להחליט באיזו מהן את מרגישה יותר בטיחות, נוחות והנאת ניהוג.

שיקולים לדוגמה: קלות כניסה לחניה, מזגן נעים ומקום מרווח לנוסעים במושב האחורי, אם זה חשוב לך.

 

ד"ש מפורטובלו

20191223_170136(1)

את החנוכייה עשוית הנחושת קניתי בלונדון, בשוק פורטובלו, השנה הייתה 1964. היא נסעה איתי לוורשה, אחרי שנים לירושלים, משם לתל-אביב, ושוב לוורשה, קצת, ועכשיו היא בתל-אביב בשנית או בשלישית, כבר לתמיד, בעזרת השם.

במהלך חייה של חנוכייה זו אצלי היא לא רק הביאה לי מזל, אלא גם מילאה תפקיד מרגש (אותי, ואולי גם אותה) בסִרטי 'יודאייקה' (הנמצא בבלוג זה בקטגוריית "סרטים קצרים") – שבו היא מצולמת בוערת ברקע מי נהר של הגויים.

מרוב נסיעות התפרק ממנה לפני 20 שנה המגן-דוד שהתנוסס במרכזה, ובִמקום להלחים אותו חזרה קשרתי אותו לשרוך, ואני עונד אותו על צווארי. מגן-דוד זה יחזור לחנוכייה בשלב כלשהו.

בלוג מכונית הנפש מאחל חנוכה שמח לכל הקוראים ולבני משפחותיהם!

(ולאחר הפסקה קלה, בימים הקרובים יתחדשו שידורינו בבלוג. תודה על הסבלנות)